המועצה האזורית דיר אל אסד נ. היועצת המשפטית לממשלה

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5135/24 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ העותרת: המועצה האזורית דיר אל אסד נ ג ד המשיבים: 1. היועצת המשפטית לממשלה 2. הרשות לאכיפה במקרקעין 3. פבלו אספינו, מנהל מחוז צפון ברשות לאכיפה במקרקעין 4. המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועמ"ש 5. משרד המשפטים 6. משרד האוצר 7. המשרד לביטחון לאומי 8. משטרת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד רון צין; עו"ד רק דרוק בשם המשיבים: עו"ד ענת גולדשטיין פסק-דין השופטת ג' כנפי-שטייניץ: בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת, המועצה המקומית דיר אל אסד, להורות למשיבים להימנע מביצוע צווי הריסה מינהליים, אשר הוצאו בהתייחס לשלושה עשר מבנים בלתי חוקיים שהוקמו בתחום שיפוטה. כעולה מן העתירה, העותרת פנתה ביום 14.5.2024 למשיב 3 בבקשה לפעול לביטול, ולמצער, להקפאת צווי ההריסה, ואולם בקשה זו נדחתה במכתבו של המשיב 3 מיום 20.5.2024. בהמשך לכך, פנתה העותרת ביום 30.5.2024 למשיבה 4 בבקשה לבחון מחדש את הוצאת הצווים לאור מדיניות האכיפה הנוהגת במגזר הערבי. לעותרת נמסר בתגובה כי פנייתה התקבלה והועברה להמשך טיפול. ביום 25.6.2024 הוגשה העתירה שלפנינו, משנודע לעותרת כי בכוונת המשיבים 3-2 לפעול למימוש מידי של צווי ההריסה. העותרת סומכת את עתירתה על מסמך מדיניות שגובש על-ידי המשיבים 5 ו-6, שכותרתו "דגשים לאכיפה מדינתית במגזר הערבי" (להלן: מסמך המדיניות), שלטענתה נועד ליתן מענה לחלק מן הקשיים שעורר תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק) בהתייחס למדיניות האכיפה נגד בניה בלתי חוקית במגזר הערבי. העותרת טוענת, כי מסמך המדיניות קבע מספר תבחינים שלפיהם יש לקבוע את סדרי העדיפויות לנקיטת צעדי אכיפה כלפי בנייה בלתי חוקית כאמור, בהם בין היתר, מתן עדיפות לאכיפה נגד בניה המצויה מחוץ לקו הכחול של תכניות המתאר. לשיטתה, המבנים מושא העתירה מצויים בסדר עדיפות נמוך לנקיטת צעדי אכיפה בהתאם למסמך המדיניות, זאת בין היתר לאור קידומה של תכנית מתאר כוללנית שהגישה למוסדות התכנון, המצויה בשלבי אישור מתקדמים, ועל פיה המבנים מושא העתירה כלולים בתחום הקו הכחול. בנסיבות אלה, טוענת העותרת כי ההחלטה להוציא צווי הריסה ולבצעם באופן מידי עולה כדי יישום שגוי ובלתי מידתי של מדיניות האכיפה. בעקבות הגשת העתירה, הגישו המשיבים בקשה לסילוק העתירה על הסף. ראשית, נטען כי יש לדחות את העתירה מחמת קיומו של סעד חלופי – בדמות נקיטה בהליך מתאים לביטול או לעיכוב צווי ההריסה, זאת בהתאם להוראות שנקבעו בסעיפים 228, 254ח ו-254ט לחוק התכנון והבניה. המשיבים הפנו בהקשר זה למספר הליכים תלויים ועומדים לביטול ולעיכוב חלק מצווי ההריסה שבמוקד העתירה, בהם אף הועלו הטענות שנטענו בעתירה בהתייחס למדיניות האכיפה של המשיבים. המשיבים טענו כי לנוכח האמור ובשים לב לכך שטרם ניתנה הכרעה שיפוטית בעניין צווי הריסה אלה – אין מקום לברר את עניינם של הצווים במסגרת העתירה דנן. שנית, נטען כי יש לדחות את העתירה גם מאחר שזו לא הוגשה על-ידי עותר קונקרטי שנפגע באופן ישיר מן הצווים – אלו הם בעלי המבנים הבלתי חוקיים, שחלקם כאמור פנה לערכאות המוסמכות בהתאם למנגנון הקבוע בחוק. נטען עוד, כי היעדרו של עותר קונקרטי שנפגע באופן ישיר מצווי ההריסה משווה לעתירה נופך כוללני ומופשט שאף לאורו יש להורות על דחייתה על הסף. לבסוף נטען, כי דין העתירה להידחות גם בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת הרשות, משצווי ההריסה עומדים בתנאי החוק וכן בתנאי מסמך המדיניות. בתגובתה לבקשה לסילוק על הסף, עומדת העותרת על בירור העתירה חרף טענות הסף שנטענו על-ידי המשיבים. לשיטתה, העתירה איננה עוסקת בצו הריסה קונקרטי, אלא בחריגת המשיבים ממדיניות האכיפה שנקבעה במסמך המדיניות. העותרת שבה על הטענות שנטענו בעתירתה בכל הנוגע למצב התכנוני והתנהלות מוסדות התכנון וטוענת, כי ביצוע הצווים בשלב זה יפגע בהליך התכנוני ובמאמצים הרבים שהושקעו בו. לאחר עיון בעתירה, בבקשה לסילוק על הסף ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. חוק התכנון והבניה קובע את המסגרת הדיונית העומדת לרשותו של גורם שנפגע מהוצאת צו הריסה מינהלי, דוגמת הצווים שעליהם נסובה העתירה שלפנינו. כך, בסעיף 228 לחוק זה נקבע כי "הרואה את עצמו נפגע מצו מינהלי רשאי להגיש בקשה לביטול הצו לבית המשפט המוסמך כאמור בסעיף קטן (ב) בתוך 15 ימים מיום המצאת הצו...". כן נקבעה בסעיפים 254ח ו254ט לחוק, מסגרת דיונית לעיכוב ביצועם של צווים כגון אלה. ואכן, כעולה מהבקשה לסילוק על הסף, בעניינם של חלק ניכר מן הצווים שבמוקד העתירה, בחרו הנפגעים הקונקרטיים לנקוט הליכים לביטול צווי ההריסה לפני בית המשפט המוסמך, ובחלק מהם אף עוכב בפועל ביצוע הצווים. בית משפט זה הבהיר לא אחת כי טענות המופנות כלפי ביצוע צווי הריסה מכוח חוק התכנון והבניה יש להפנות לבתי המשפט המוסמכים לכך, ולא לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 9539/10 בקאא' לענייני תכנון ובניה נ' ממשלת ישראל, פסקה 4 (16.2.2011); בג"ץ 2520/05 בשארה נ' לופליאנסקי, פסקה 3 (10.10.2005); בג"ץ 1495/23 אלג'ול נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (21.2.2023)). לדברים משנה תוקף במקרה שלפנינו, משעה שביחס לחלק מן הצווים ננקטו הליכים מתאימים, שבהם אף הועלו הטענות הנוגעות לסטייה הנטענת ממסמך המדיניות. מתן פתח לעתירה דנן בנסיבות אלה, מייצר מסלול דיוני עוקף ובלתי רצוי שאף עלול להוביל להכרעות סותרות. אופייה הכוללני של העתירה והסעדים המבוקשים בגדרה מצדיקים אף הם את דחייתה על הסף. אף שהעותרת מנסה לשוות לטענותיה אופי עקרוני – העתירה נועדה למעשה למנוע ביצועם של צווי הריסה פרטניים. חרף זאת, העתירה נעדרת תשתית עובדתית קונקרטית בכל הנוגע להליכי האכיפה שננקטו ביחס למבנים מושא הצווים, לרבות ההליכים המשפטיים שמתנהלים היום בעניינם, ואף לא צורפו הנפגעים הישירים מן הצווים האמורים (השוו: בג"ץ 2932/22 המועצה המקומית עוספיא נ' שרת הפנים, פסקה 6 (30.8.2022); בג"ץ 1496/24 מועצה מקומית ערערה בנגב נ' הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, פסקה 5 (16.6.2024); בג"ץ 827/17 זידאן נ' שר הפנים, פסקה 18 (18.12.2018)). לנוכח כל האמור, דין העתירה להידחות על הסף ועמה נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים. העותרת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ₪. ניתן היום, ‏ט"ו בתמוז התשפ"ד (‏21.7.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 24051350_X02.docx מנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1