בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 513/98
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופט מ' אילן
המערער: יפה
דוד
נגד
המשיב: יצחק
גביש (הרצנשטיין)
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 2.12.97 בתיק ה.פ.
479/97
שניתן על ידי כבוד השופטת
ש'
סירוטה
תאריך הישיבה: כ"ב
בחשוון תשנ"ט (11.11.98)
בשם
המערער: עו"ד ניסים שלם
בשם המשיב: עו"ד גדעון רוזנר
פסק-דין
השופט מ' אילן:
עיקרי העובדות
במחצית שנת 1985 נפטר המנוח שלום הרצנשטיין (להלן -
המוריש). במותו הותיר אחריו שני יורשים: את בנו, יחידו מאשת נעוריו, יצחק גביש
(הרצנשטיין), הוא המשיב שלפנינו (להלן - "הבן" או "המשיב") ואת
אשתו מלקוחיו השניים, סימה הרצנשטיין (להלן - "האלמנה").
זמן מה לאחר מותו פנתה האלמנה לבית הדין הרבני
האזורי בתל-אביב (להלן - "בית הדין") בבקשה למתן צו ירושה (תיק
צ"י 6691 /מו). בטופס הבקשה אישר גם הבן בחתימת ידו כי הוא מסכים לשיפוטו של
בית הדין. ביום יב' בסיוון תשמ"ו (19.6.86) הוציא בית הדין (כבוד הדיינים:
נדב, י' אליעזרוב וא' ריגר) צו ירושה (פסק דין). במהלך הדיון שקדם להוצאת הצו
הצהירה האלמנה לאמור:
"אני
מתחייבת בזה להעביר את כל הרכוש שיישאר לאחר פטירתי לבן בעלי יצחק הרצנשטיין ואני
מתחייבת לכתוב צוואה שיעבור כל הרכוש ע"ש הבן יצחק הרצנשטיין. במידה וארצה
למכור את הדירה לצרכי אוכל למוכרו לפי הצרכים" (להלן - התנאי).
לאחר חתימת האישה, בתמורה להתחייבותה, הצהיר
הבן וחתם כדלהלן:
"אני
החתום מטה נותן במתנה לאשת אבי הרצנשטיין סימה את כל העיזבון, למעט את המכונית
שיישאר לרשותי וקיבל בקניין על כל הנ"ל".
ההסכם נרשם כחלק מפרוטוקול בית הדין ומתחתיו
נוספה החלטת בית הדין הקובעת:
"להוציא
צו על שם אלמנת המנוח למעט המכונית אסקורט שנת יצור 72..."
בעקבות החלטה זו, הוציא בית הדין פסק דין
כאמור, החוזר על אשר הסכימו הצדדים והקובע לאמור:
"הרצנשטיין
סימה ... היא הזוכה היחידה בכל עיזבון בעלה המנוח הנ"ל מכל סוג שהוא. המכונית
מסוג אסקורט שנת יצור 72 ... תעבור לזכותו של הבן גביש יצחק...".
מכח פסק הדין נרשמו זכויותיו של המוריש בדירת
המגורים (ברחוב ברדיצ'בסקי 8 בתל-אביב), על שמה של האלמנה (להלן - צו הירושה
הראשון).
בסוף שנת 1996 נפטרה האלמנה. לאחר מותה הסתבר
כי כבר בשנת 1990 ציוותה את כל רכושה, לבת אחותה - היא המערערת שלפנינו (להלן -
האחיינית או המערערת). צוואתה של האלמנה קוימה ביום 26.3.97 בבית המשפט המחוזי
(ת"ע 9740/96).
אחר הדברים האלה פנה המשיב לבית הדין וביקש את
חוות דעתו "לגבי הדיון ההלכתי בעניין חלקה של המנוחה הגב' סימה הרצנשטיין,
אמו החורגת בעיזבון אביו המנוח שלום הרצנשטיין". בית הדין חיוה דעתו, במסמך
שכותרתו "פסק דין", וקבע כי צו הירושה שניתן אינו בתוקף, משום שהיה
מותנה בהשבת העיזבון לאחר פטירת האלמנה לידיו של הבן. בהבהרה לפסק הדין, שניתנה
מאוחר יותר, לבקשת הבן, כתב בית הדין:
"בית
הדין לא פסק, שפסק הדין וצו הירושה שהוצא על ידי בית הדין ב-יב' סיוון תשמ"ו,
שעל פיו כל עיזבונו של המנוח ... אינו בתוקף, בית הדין אינו יכול לפסוק ולקבוע
כנגד זכותה של המנוחה (האלמנה) וכנגד מי שזכה בו מכח צוואה שכתבה כל עוד לא עמד
בפני בית הדין וטען את טענותיו לזכותו זו. בית הדין רק הבהיר על איזה
בסיס הלכתי קבע בית הדין שהמנוחה (האלמנה)...זכתה בכל עיזבון בעלה...כולל את חלקו
של המבקש (המשיב)...בנו של המנוח...בית הדין ראה את עצמו מחויב ליתן הבהרה הלכתית
זו משום שהוברר לבית הדין שהמנוחה (האלמנה)...הפרה את פסק הדין וצו הירושה...בית
הדין מבהיר בזאת שאין בחוות דעת הלכתית זו מתן פסק דין שקובע את בעלותו של המבקש,
שכן תביעתו כנגד הזוכה מכח הצוואה אינה מתבררת בפנינו ולבת אחות המנוחה (האלמנה) לא
ניתנה האפשרות להשיב ולהגן על זכותה בעיזבון..." (התוספות וההדגשות אינן
במקור - מ.א.).
לפיכך הגיש המשיב, ביום 17.6.97, בקשה לדיון
מחדש (על פי תקנה קכט' לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תשנ"ג; להלן -
"תקנות הדיון"). המשיב ביקש, כי על סמך העובדות החדשות שהובאו
בפני בית הדין, ולא היו ידועות בזמן מתן פסק הדין, יבוטל פסק הדין הקיים וצו
הירושה שניתן בעקבותיו וינתנו פסק דין וצו ירושה חדשים. בתגובה, כפרה האחיינית
בסמכותו של בית הדין וציינה כי אינה מסכימה להתדיין בפניו. עוד טענה גם לגופו של
עניין. בפסק דין שניתן ביום ח' אב תשנ"ז, קבע בית הדין כי:
"מאחר
והתנאים לא מולאו על ידי המנוחה...הוברר מעיקרא, כי הצו ניתן בטעות,
ולפיכך, בית הדין קובע, כי צו הירושה שניתן...בטל מעיקרו" (ההדגשות אינן במקור -
מ.א.).
עוד
הוסיף בית הדין כי:
"באם
תוגש בקשה מחדש על ידי הנוגעים בדבר להוציא צו ירושה מחדש ידון בכך בית הדין
בהתאם".
ואכן, ביום 18.11.98 הגיש המשיב בקשה לבית
הדין ליתן צו ירושה חדש. האחיינית הגישה את תגובתה ובה חזרה על טענותיה הקודמות.
נערך דיון בבית ה[,דין, ובמסגרתו נקבע כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב לעניין סמכות
בית הדין. הצדדים הגישו את סיכומיהם. בהחלטתו מיום יח' אייר תשנ"ח (14.5.98)
קבע בית הדין כי אכן מוקנית לו הסמכות לדון בבקשת הבן למתן צו ירושה חדש וכי:
"סמכות
זו נמשכת החל
מבקשת צו הירושה שהוגשה ע"י המבקשים בן המנוח (המוריש)...ורעייתו של המנוח (המוריש)...ביטול פסק הדין שהוצא
על ידי בית הדין אין בו כדי לשנות או לפגוע בסמכותו ובחובתו של בית הדין להמשיך
ולדון בבקשה למתן צו ירושה..." (ההדגשה והתוספות אינן במקור - מ.א.).
בדיון מאוחר יותר, שנערך בבית הדין, טענו
הצדדים לגופו של עניין וביום ג' אב תשנ"ח (26.7.98) נתן בית הדין פסק דין
הקובע לאמור:
"לאחר
שמיעת הטענות ועיון בכל החומר שבתיק, בית הדין קובע שעל פי חוק הירושה סעיף 155 /א (צ"ל סעיף 155(א) -
מ.א.) המסמיך
בית דין דתי ליתן צו ירושה אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו את הסכמתם
לכך. ואמנם המבקש (הבן) והמנוחה (האלמנה)...הביעו בכתב הסכמתם לקבל על עצמם את סמכות בית הדין הרבני...לאור הדין
וההלכה שניצבים בפני בית הדין, המבקש בנו היחיד של המוריש יזכה בכל
עיזבון אביו" (ההדגשה אינה במקור - מ.א.).
בעקבות פסק הדין הוצא צו ירושה על שם המשיב
(להלן - צו הירושה השני). במקביל, עוד ביום 31.8.97 לאחר החלטת בית הדין כי צו
הירושה הראשון בטל, עתר המשיב לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (בה"פ 479/97)
וביקש כי זה יצהיר על בעלותו במחצית דירת המוריש וכי יורה לרשם המקרקעין לרשום זאת
בפנקס המקרקעין. ביום 24.9.97 הגיש המשיב בקשה (בהמר' 12257/97), לתיקון עתירתו,
כהאי לישנא:
"כבוד
בית המשפט מתבקש בזה ליתן החלטה הקובעת כי אין המשיבה 2 (המערערת) "צד הנוגע בדבר"
כהגדרתו בסעיף 155(א) לחוק הירושה, תשכ"ה1965-, בכל הנוגע לדיון בעיזבונו של
המנוח(המוריש)...ואין היא יכולה לשלול
מבית הדין הרבני את הסמכות שניתנה לו לצורך זה במפורש על ידי המנוחה (האלמנה)" (התוספות אינן במקור -
מ.א.).
ביום 30.11.97 ניתן פסק דין (כב' השופטת ש'
סירוטה), על יסוד העתירה המתוקנת, הקובע כי המערערת אינה "צד הנוגע
בדבר" וכי את זכויותיה יונקת היא מכח צוואתה של האלמנה (ראה בהמשך). בית
המשפט אף התייחס לסמכותו של בית הדין ולעניין זה קבע כי:
"למשיבה
זכות מלאה לעמוד בנעליה של המנוחה, על כן גם מבלי שהיא מסכימה לכך, הדיון בעיזבונו
של המנוח צריך להתקיים בבית הדין הרבני. בית הדין הרבני הוא שמוסמך לדון בהסכם
עליו חתמה המנוחה בנפקותו לאחר הפרת ההסכם על ידי המנוחה...מכל מקום, בית הדין
יכול בכל עת ובכל שעה לחזור ולדון מחדש בסוגיה כאמור, די בהסכמת המבקש (המשיב) והמנוחה (האלמנה) כדי להקנות סמכות לבית הדין" ( התוספות אינן במקור -
מ.א.; עמ' 9 ו10- לפסק הדין).
על פסק דינו זה של בית המשפט המחוזי, הוגש
הערעור שלפנינו.
טענות המערערת
שתי טענות עיקריות בפיה של המערערת:
על פי הטענה הראשונה, משביטל בית
הדין את צו הירושה הראשון ונתבקש על ידי הבן ליתן צו ירושה חדש (הוא צו הירושה
השני), הפכה האחיינית להיות "צד הנוגע בדבר", שהרי בינתיים נפטרה
האלמנה, והאחיינית הפכה ליורשתה. במצב דברים זה, צריך היה בית הדין לקבל את הסכמת
האחיינית בכתב על מנת לרכוש לעצמו סמכות.
ואם תִּמָּצֵי לוֹמַר, וזו הטענה
השניה, כי מכח סמכותו הנמשכת מוסמך היה בית
הדין לדון בבקשתו של המשיב - זה אינו. צו ירושה אינו קובע זכויות וחבויות לעתיד,
ואין הוא מסדיר מערכות יחסים שלפי טבעם, הולכים ומתמשכים (כגון: בתביעת מזונות או
בתביעה להחזקת ילדים). משום כך, משניתן צו הירושה הראשון תמה וגם נשלמה מלאכתו של
בית הדין ומשביקש המשיב להידרש שוב לשיפוטו של בית הדין חייב היה לקבל את הסכמתה
של האחיינית בכתב.
סמכותו של בית הדין הרבני בענייני ירושה
סמכויותיו של בית הדין הרבני כערכאת שיפוט
הפועלת מטעם המדינה, הלא כתובים הם בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין),
התשי"ג1953- (להלן - "חוק שיפוט בתי הדין"). סמכויות אלו,
בחלקן סמכויות "ייחודיות" הן, ובחלקן "מקבילות" לאלו
של בית המשפט האזרחי. סעיף 9 לחוק שיפוט בתי הדין קובע כי:
"בענייני
המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל'דבר המלך במועצתו... או בפקודת הירושה,
אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר
שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך".
על פי סעיף 151 לחוק הירושה, התשכ"ה1965-
(להלן - "חוק הירושה"), מוסמך בית המשפט האזרחי (כיום בית משפט
לענייני משפחה) לדון בכל נושא הקשור לחוק הירושה. אולם, סמכותו הכללית של בית
המשפט האזרחי אינה שוללת בחירה מִדעת של הצדדים להתדיין בפני בית הדין הדתי.
לעניין זה מוסיף סעיף 155(א) לחוק הירושה ואומר:
"על
אף האמור בסעיף 151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בענייני המעמד האישי של
המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העיזבון, אם כל
הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך".
הסמכות של בית המשפט האזרחי היא כללית וחובקת
כל; הסמכות של בית הדין קמה רק כבחירה חלופית - מדעת ומרצון - של כל הנוגעים בדבר,
ובהיעדר הסכמה כללית נותר העניין בתחומו של בית המשפט האזרחי, ולא יוצא כלל
מתחומו. ההסכמה מראש בכתב דרושה, אפוא, כדי להוציא את העניין מסמכותו של בית המשפט
האזרחי, וכל עוד לא ניתנה הסכמה בכתב של כולם, יש בדיון בבית הדין הדתי, להלכה
ולמעשה, משום שלילת כוחו וסמכותו של בית המשפט האזרחי, ולכך לא הוסמך בית הדין
הדתי על ידי המחוקק.
בצד סמכויות אלו מצויות סמכויות נוספות, מהן הנובעות מאופיו
של בית הדין כגוף שיפוטי ומהן הנובעות מסמכויותיו הייחודיות (הראשוניות).
ביקעת המריבה בעניינינו נוגעת להסכם הירושה
שכרתו המשיב והאלמנה, הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין ומכוחו הוצא צו הירושה
הראשון. בית הדין ביטל את הצו וכעת עולה השאלה האם יכול היה, על פי סמכותו, לדון
בצו הירושה השני ללא הסכמתה המפורשת של המערערת. דומני כי יש להשיב על שאלה זו
בחיוב. בעניין זה כותב השופט זילברג:
"כלל
גדול הוא בדין, כי הטריבונל המוסמך לשנות או לבטל את החלטותיו הוא - מטעמי אונאה,
העלמת עובדות וכיוצא בזה - הוא הטריבונל שהחליט מעיקרו בדבר. סמכות
זו נובעת מתוך הסמכות המקורית שהיתה נתונה לו בעת מתן פסק הדין הנתקף.
מכיוון שכך, אין צורך בהסכמה חדשה, ובית הדין רשאי לדון בעניין על סמך
ההסכמה הראשונה" (ההדגשות אינן במקור - מ.א.; בג"צ 124/59 גלאובהרדט
נ' בית הדין האזורי, חיפה ואח', פ"ד יג 1490; ראה גם: בג"צ 6103/93 סימה
לוי נ' בית הדין הגדול בירושלים, פ"ד מח(4)591).
אמור מעתה, סמכותו של בית הדין לחזור ולשנות
פסק דין שניתן על יסוד הסכם שמתברר למפרע כי נגוע הוא בפגם מהותי - כגון: תרמית,
טעות, הטעיה ודומיהם - הינה אפוא סמכות הטבועה באופיו של בית הדין הרבני כגוף
שיפוטי. משהתברר בעניינינו כי האלמנה הפרה את התחייבותה לצוות את רכושה למשיב,
אִיגְלָאי מִּילְתָּא למפרע כי בטעות נסתלק המשיב מכל רכושו אותו ירש. משום כך
רשאי היה המשיב לפנות שוב לבית הדין על מנת שידון מחדש בצוואתו של המנוח, ומוסמך
היה בית הדין לעשות כן על יסוד ההסכמה הראשונה (ואולי אף לפי הסכמתה של האחיינית
עצמה, אשר טענה בפני בית הדין לגופו של עניין). סמכות זו של טריבונל שיפוטי משתקפת
גם, וביתר שאת, בדין העברי (אשר על פי הוראת סעיף 155(ג) לחוק הירושה מוסמך בית
הדין לדון לפיו). בדין העברי מקודש העיקרון של דין "אמת לאמיתו". 'אמת'
- לפי הטענות והבירורים שהיו לפני בית הדין. 'לאמיתו' - אמת בתוצאות. האמת
היא הבסיס למשפט צדק; היא המטרה והתכלית. לפיכך, הכלל הרחב הוא כי אין מניעות בעד
בעל דין להוכיח שפסק בדין שהוצא נגדו, אינו נכון. יתרה מזאת, בית הדין עצמו מצווה לחשוף את טעותו ואפילו לא טען לכך בעל הדין. וכל כך למה?
"התשובה
לכך מצויה ברעיון אחד, כביר ונשגב, והוא כי בכל סכסוך שבין אדם לחבירו השכינה היא,
כביכול, בעלת זכויות צד שלישי - 'נוגע בדבר' - ונמצא שיפוטו של השופט פוגע לשבט או
לחסד, ב'אינטרסים' של האל" (מ' זילברג "טוהר השיפוט במשפט העברי", מולד
כג (תשנ"ה)265; י' בזק השופט בדין העברי (קריית ספר, 1961)24).
גישתו זו של המשפט העברי נובעת אפוא, מאופיה
של שיטת משפט זו כשיטת משפט דתית ומחובתו הדתית של הדיין לדון דין אמת. במילוי
תפקידו השיפוטי אין הדיין ממלא רק פונקציה של בורר בסכסוך שבין איש לרעהו, אלא גם
ממלא חובה כלפי שמיא (בבלי, סנהדרין, ז, א; רמב"ם, סנהדרין, כג, ח). וכלשונו
של השופט זילברג:
"עליו
לפחד ולרעוד מפני סטייה כלשהי, מן האמת הצרופה, פן יידקר באותה חרב בירך זו או
בירך אחרת" (שם, שם; ראה גם: בג"צ מאוחדים 132-130,158/66 שגב נ' בית
הדין האזורי, צפת, פ"ד כא(2) 548,505).
אשר על כן, משהתברר לפני בית הדין כי בטעות
ניתנה הסכמתו של המשיב, בבחינת דבר הלמד מתחילתו, מחויב היה, על פי מהותו הפנימית,
לנהוג כפי שנהג (לעניין הסמכות הנמשכת ראה גם בפסק דינו של השופט טירקל, בג"צ
635/82 וינברג נ' בית הדין הרבני האזורי ואח', פ"ד לז(4) 253 בסעיף 7
לפסק הדין והאיזכורים הנילווים). נוסיף ונאמר רק, כי לעניין מקום רישום התנאי, אין
כל חשיבות לעובדה שהתנאי לא נרשם בצו הירושה גופו, אלא בפרוטוקול הדיון שקדם
להוצאת צו הירושה הראשון בלבד. כל שחשוב הוא כי התחייבותה זו של האלמנה שימשה בסיס
לפסק הדין ולהוצאת צו הירושה מכוחו.
צדק אפוא בית המשפט המחוזי כאשר קבע בהחלטתו
כי הדיון בעיזבונו של המנוח (בעניין צו הירושה השני) צריך היה להתקיים בבית הדין
הרבני.
מן הטעם הזה בלבד אני מציע לחברי לדחות את הערעור.
עם זאת, ברצוני להוסיף עוד הערה אחת. בפסק
דינה מנמקת השופטת את החלטתה שלא להכיר באחיינית כ"צד הנוגע בדבר"
בדברים הבאים:
"נראה
לי שאין מחלוקת שבאותה עת בו הסכימה המנוחה (האלמנה) לסמכותו של בית הדין הרבני,
והצהירה כי לאחר מותה תחזור מחצית הדירה לבן...לא היתה המשיבה (המערערת) נוגעת
בדבר. נראה לי שמצב זה לא השתנה עם מות המנוחה..." (עמ' 9 לפסק הדין;
התוספות וההדגשות אינן במקור - מ.א.).
לדברים אלו אין ביכולתי להסכים ובעניין זה, אם
כי כאמור למעלה מן הצורך, אבקש לייחד את הפרק הבא בדברי:
"צד הנוגע בדבר" - מיהו?
כדי להקנות סמכות שיפוט לבית הדין הדתי מציב בפנינו סעיף
155(א) לחוק הירושה שני תנאים: האחד, שכל הצדדים
הביעו בכתב הסכמתם לכך; והשני, שכל הצדדים הם הנוגעים
בדבר. חוק הירושה אינו מפרט מיהו "צד הנוגע
בדבר". הביטוי מופיע בשנית בסעיף 119, המתנה חלוקה מחדש של נכסי
העיזבון שחולקו, בעקבות גילויים של נכסי עיזבון נוספים, בהחלטת בית המשפט או "בהסכמת
הנוגעים בדבר".
בצידו של ביטוי זה מופיע הביטוי "מעוניין
בדבר". כך בסעיף 67 המאפשר לכל המעונין בדבר לפנות
לבית המשפט בבקשה לתיקון צו ירושה או צו קיום צוואה או לביטולם; סעיף 78 המאפשר למעונין
בדבר לבקש מינויו של מנהל עיזבון; סעיף 83 המאפשר למעונין
בדבר לבקש מתן הוראות למנהל העיזבון בכל דבר הנוגע למילוי
תפקידו ועוד.
מונחים אלו לא הוגדרו בחוק. לפיכך, נדרשה
הפסיקה לפירושם, ובמספר פסקי דין הובעו דעות שונות בעניין זה. בפסק הדין בעניין משולם
(בג"צ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח',
פ"ד מה(5) 594), הביע הנשיא (כתוארו אז) שמגר את דעתו כי:
"ההיסטוריה
החקיקתית מצביעה על כך שבנקיטת הביטוי 'מעונין בדבר' ביקשו לאמץ נוסח 'כולל וגמיש'...".
ובהמשך:
"אינני
סבור שניתן ללמוד מן הנקיטה בשתי הנוסחאות הנ"ל כי היתה כוונה לאבחן בין שני
המושגים, היינו בין 'צד הנוגע בדבר' לבין 'צד המעונין בדבר' (שם, בעמ' 603 ;ההדגשה
אינה במקור - מ.א.).
ולמסקנה כדברי השופטת נתניהו, אשר הצטרפה לדעת
הנשיא:
"'הנוגע
בדבר' הוא מי שיש לו זכות נחזית לכאורית" (שם, בעמ' 608).
לעומתם, סבור היה המשנה לנשיא (כתוארו אז) אלון
כי יש להבחין בין המושגים:
"לפי
פשוטה של לשון, מעונין בדבר מתאר גם יחס סובייקטיבי של מי שלדעתו
ולרצונו מעונין בדבר. לעומת זאת נוגע בדבר משמעו קיום יחס אובייקטיבי
של מי שיש לו נגיעה בדבר, היינו שמכוח מעמדו יש לו, באופן
אובייקטיבי, נגיעה בדבר, ולא רק שמעוניין הוא, באופן סובייקטיבי, שיהא לו עניין
בדבר"
(שם, בעמ' 613; ההדגשות במקור - מ.א.).
דעות נוספות מוצאים אנו בפרשת עאסי
(רע"א 3154/94 עאסי נ' עאסי ואח', פ"ד מט(2)250). השופט קדמי,
יוצא מנקודת הנחה כי משמעות הביטוי "מעונין בדבר" רחבה מזו של הדיבור
"נוגע בדבר" וכך הוא כותב:
"'הנוגע
בדבר' הוא, ..., מי שטוען לזכות הנאה 'ישירה' בעיזבון כיורש על פי דין או כזוכה על
פי צוואה, בעוד שה'מעונין בדבר' יכול שיהיה גם (ההדגשה במקור - מ.א.) מי שטוען להנאה 'עקיפה'
מן העיזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור. ברם, גם זה וגם זה הם הנהנים עצמם,
וזכותם להנאה הינה זכות 'קיימת', להבדיל מ'צפייה' לזכות בעתיד".
לפיכך סובר השופט קדמי כי:
"'נוגע
בדבר' ו'מעונין בדבר' הם אפוא רק אלה, שאם מתקבלת גרסתם - הם עצמם נהנים 'מיד' מן
העיזבון, ולא כלול מי שמצפה לרשת אותם, תהא 'ציפייתו' סבירה ככל שתהא" (שם,
בעמ' 253).
לדעה זו הצטרף גם השופט (כתוארו אז) לוין.
השופט טל הסכים להנחת המוצא שהדיבור "מעונין בדבר" רחב יותר מן
הדיבור "נוגע בדבר", אבל שלא כחבריו סבר כי ה"מעונין בדבר"
רחב דיו להביא בגדרו גם צאצאיו של יורש (שם, בעמ' 255).
בעניינינו איני נדרש להכריע בין הדעות השונות
אולם, דומני כי אליבא דכל השיטות יש לומר כי האחיינית הינה "צד הנוגע
בדבר". לפיכך אני סבור כי טעתה השופטת הנכבדה במסקנתה כי האחיינית אינה
"צד הנוגע בדבר" ואולם אין בכך כדי לשלול את התוצאה הסופית שאליה הגיע,
כאמור לעיל.
אשר על כן, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את
המערערת בהוצאותיו של המשיב בסכום של 10000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט י' טירקל:
1. הפרשה שלפנינו מעלה שאלות משפטיות נכבדות אשר,
בבוא עיתן, יהיה צורך לתת עליהן את הדעת. בשלב זה, יש בעצם העלאתן כדי לחזק את
המסקנה שיש לברר את המחלוקת שבין בעלי הדין בבית הדין הרבני האזורי.
א) מסופקני אם ההסכם שנעשה בין המשיב
לבין גב' סימה הרצנשטיין ז"ל (להלן - "האלמנה"), אשתו השניה של
אביו המנוח (להלן - "המנוח") - שעל פיו נתן בית הדין הרבני האזורי ביום
י"ב בסיון תשמ"ו (19.6.86) את פסק הדין המוסכם לפיו זכתה האלמנה במחצית
הדירה שהיתה משותפת לה ולמנוח - לא היה בטל מלכתחילה. בהסכם זה התחייבה האלמנה
להעביר למשיב - כנגד הזכייה האמורה - את הרכוש שיישאר אחרי פטירתה וכן התחייבה
לכתוב צוואה שבה תעביר למשיב את הרכוש. זהו הסכם על ירושתו של אדם, שנעשה בחייו של
אותו אדם, אשר לפי הוראת סעיף 8 (א) לחוק הירושה תשכ"ה1965- (להלן -
"חוק הירושה") הוא בטל. בעיני, שאלה גדולה היא אם הסכמתם של המשיב ושל
האלמנה לשיפוטו של בית הדין, לפי סעיף 155(א) לחוק הירושה, כוחה יפה להכשיר הסכם
כזה (על פרשנותו של סעיף 8(א) לחוק הירושה עיין ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב,
פ"ד כח(2) 673 וע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2)
757, שיש מקום לאבחנם מן הפרשה שלפנינו; וכן אצל ש' שילה פירוש לחוק הירושה,
תשכ"ה1965- (התשנ"ב1992-) 93).
ב) לא זאת בלבד. כידוע, "פסק דין
שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין, ולפיכך ניתן פסק הדין
לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם, כגון שאדם טעה או הוטעה - - - או מחמת
הפרתו" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמ' 549 והאסמכתאות
שם). יש מקום לומר כי משציותה האלמנה את רכושה למערערת - בניגוד למוסכם בינה לבין
המשיב - קמה למשיב, לכאורה, גם הזכות לבטל את ההסכם; אם לא היה ההסכם בטל
מלכתחילה, כאמור לעיל.
(ג) האם היתה מתנתו של המשיב לאלמנה בגדר מתנה
שחייבה את האלמנה "לעשות מעשה בדבר המתנה", שהמשיב רשאי לדרוש את קיומו
(סעיף 4 לחוק המתנה, תשכ"ח1968-)? דומה כי לאור ההלכה הפסוקה אין צורך לעמוד
על השאלה (עיינו ע"א 495/80 ברקוביץ' נ' קלימר, פ"ד לו(4) 57,
63-62)).
2. במחלוקת שבין המערערת לבין המשיב, בדבר הזכות
למחצית הדירה, המערערת היא, בעצם, חליפתה של האלמנה מכוח צוואתה. טענותיו של המשיב
נגד המערערת הן ביסודן טענותיו נגד האלמנה; טענותיה של המערערת נגד המשיב
הן ביסודן הטענות שהיא טוענת לאלמנה.
הואיל ובית הדין הרבני הוא שנתן, כאמור לעיל,
את פסק הדין המוסכם, הרי שהסמכות לברר את טענותיהם ההדדיות של בעלי הדין לגבי
ההסכם שביסוד אותו פסק דין נתונה לבית הדין כאילו עומדים לפניו בעלי ההסכם
המקוריים. זאת, "בהיות שרשיו של בירור זה שלוחים בפסק דינו המקורי ויונקים
ממנו" (דברי בבג"צ 635/82 ויינברג נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב
יפו ואח', פ"ד ל"ז (4) 253, 259, שהזכיר חברי הנכבד השופט מ' אילן
בפסק דינו). ממילא אין צורך בהסכמה חדשה של בעלי הדין שלפנינו, לפי סעיף 155(א)
לחוק הירושה, שבית הדין הרבני ידון בענין. ממילא גם אין צורך לקבוע אם המערערת היא
"נוגעת בדבר", כמשמעות המונח בסעיף. אסתפק בהערה כי בעיני פשיטא כי משעה
שזכתה המערערת בירושת האלמנה מכוח הצוואה היתה ל"נוגעת בדבר" לענין
מחצית הדירה שבמחלוקת.
3. מטעמים אלה אני מצרף דעתי לתוצאה שאליה הגיע
חברי הנכבד השופט מ' אילן שיש לדחות את הערעור.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
מסכים אני לפסק דינו של
חברי, השופט אילן, ולהערותיו של חברי, השופט טירקל.
ה
נ ש י א
הוחלט כאמור בפסק דינו
של השופט אילן.
ניתן היום, כ"א
באדר תשנ"ט (9.3.99).
ה נ ש י
א ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98005130.T05