סלאח אלדין וותד נ. בית הדין הארצי לעבודה

4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 513-01-26 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ העותר: סלאח אלדין וותד נגד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. מ. מ. ג'יסר אל זרקא 3. מבטחים מוסד לבטוח סוציאלי של העובדים בע"מ 4. הממונה על השכר במשרד האוצר עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד נביל עתאמנה פסק-דין השופטת יעל וילנר: 1. בעתירה שלפנינו מבקש העותר סעדים רבים ושונים, ובעיקרם – כי יבוטל פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (הנשיאה (בדימוס) ו' וירט ליבנה, השופטים ס' דוידוב-מוטולה, ור' פוליאק, ונציגות הציבור הגב' ב' יוסף והגב' נ' זנדהאוז) מיום 19.6.2025 בע"ע 50704-09-23, בגדרו נדחה ערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופט א' הראל, ונציגות הציבור הגב' י' רון פנחסי והגב' ע' רוור) מיום 25.7.2023 בסע"ש 34288-11-21, שבמסגרתו התקבלה חלקית תביעת העותר לתשלום קצבת פרישה מהמשיבות. לחלופין, מבקש העותר כי הדיון בעניינו יושב לבית הדין הארצי לעבודה או "לערכאה המוסמכת" לשם קביעת הגורם שיישא בתשלום קצבת הפרישה לה הוא זכאי, לטענתו; כי נורה ש"זכויותיו הפנסיוניות [...] בגין תקופת עבודתו הרציפות בכל הבעלויות הציבוריות עומדות לו במלואן [...]"; כי נורה למשיבה 3 "לשלם לעותר קצבה בהתאם לשכר הקובע בבעלות הציבורית האחרונה [...]"; כי נורה שאם העותר "יידרש להשיב סכומים ששולמו לו בעבר עקב פגם מנהלי שמקורו בהתנהלות המועצה [המשיבה 2 – י"ו], תחויב המועצה לשפותו במלוא הסכום [...]". כן ביקש העותר סעדים נוספים שעניינם בשגגות שנפלו, לטענתו, בקביעותיו של בית הדין הארצי בדבר יישום הדין. 2. בתמצית יצוין, כי העותר, יליד 1953, בעל דוקטורט בעבודה סוציאלית, הועסק בשורת מעסיקים שונים, החל מיום 1.12.1980 ועד יום 18.3.2004 (להלן: תקופת ההעסקה הכוללת). בתחילת תקופה זו הועסק העותר כשלוש שנים בשירות המדינה, בהמשכה הועסק כ-12 שנים על ידי מעסיקים שונים ובוטח במשיבה 3, ובסופה הועסק כשמונה שנים במועצה המקומית ג'יסר א זרקא (להלן: המועצה). בשנת 2005, הגיש העותר לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה תביעה נגד המועצה, שבגדרה תבע, בין היתר, זכויות מכוח הסכמי רציפות זכויות (ע"ב (אזורי חי') 1050/05) (להלן: ההליך הקודם). הסכמים כאמור נועדו להבטיח רציפות זכויות בפנסיה במעבר עובדים משירות המדינה לגוף אחר או להיפך. תביעה זו הסתיימה בהסכם פשרה שניתן לו ביום 27.4.2008 תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה). במסגרת הסכם הפשרה, התחייבה המועצה, בין היתר, לשלם לעותר פיצויי פיטורים חלקיים, דמי הבראה, ושלושה חודשי הסתגלות. יצוין כי בסמוך לאחר מתן פסק הדין, העבירה המועצה לעותר את התשלומים האמורים. עוד התחייבה המועצה בהסכם הפשרה לשלם לעותר, בבוא העת, פנסיה תקציבית בהתאם להסכמי רציפות הזכויות. הסכם הפשרה לא קיבל את אישורו של הממונה על השכר. 3. לאחר הגיעו לגיל פרישה לגמלאות, הגיש העותר לבית הדין האזורי לעבודה תביעה נגד המשיבות, במסגרתה עתר להחלת הסדרי רציפות זכויות שיזכו אותו בפנסיה בגין תקופת ההעסקה הכוללת. יוער, כי העותר לא ציין בתביעתו את דבר ההליך הקודם או הסכם הפשרה. 4. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, בעיקרו של דבר, כי על אף שבין המועצה לבין המשיבה 3 נכרת הסכם רציפות בעניינו של העותר, פיצויי הפיטורים ששולמו לו מכוח הסכם הפשרה מהווים הטבת פרישה, אשר שוללת את זכאותו לקבלת קצבה מהמועצה. על כן, תשלום קצבת פנסיה בנסיבות דנן מהווה חריגת שכר, לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985; ולפיכך, המועצה לא הייתה רשאית להתחייב להעניקה במסגרת הסכם הפשרה. עוד נקבע כי לא נכרת הסכם רציפות זכויות בין המועצה לבין המדינה ביחס לעותר; וכי על אף שלא נכרת בין המדינה לבין המשיבה 3 הסכם רציפות בעניינו של העותר, הרי שזה קיים לנוכח הסכם קיבוצי החל בעניינו. אם כן, בסופו של דבר, בית הדין האזורי קיבל חלקית את תביעת העותר וקבע כי יש להחיל בעניינו רציפות זכויות בגין חלק מתקופת העסקתו. כך, הוכרה רציפות הזכויות של העותר במעבר מהעסקתו בשירות המדינה להעסקתו על ידי מעסיקים שונים, שבמסגרתה, כאמור, בוטח במשיבה 3; אולם לא הוכרה רציפות כאמור בקשר לעבודתו במועצה. 5. על ההחלטה שלא להכיר ברציפות זכויותיו בעבודתו במועצה, הגיש העותר ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי קבע, בעיקרו של דבר, כי משעה שלעותר שולמו הטבות פרישה מכוח הסכם הפשרה, לא חל עליו הסכם הרציפות. זאת חרף העובדה שזכויותיו הפנסיוניות, לרבות בקשר לרציפות הזכויות, נשמרו לו בהסכם הפשרה. נקבע אם כן, כי בהינתן שהמועצה מנועה מלכבד את התחייבותה בהסכם הפשרה, שעומד בעינו, לתשלום הקצבה הפנסיונית – התוצאה היא שהעותר "'נלכד' בהסכם-לא-הסכם" שלא ניתן לאוכפו במלואו. לנוכח נסיבות אלו נקבע כי: "דחיית התביעה מצטמצמת לעילת התביעה של החלת הסכם הרציפות מכוח הוראותיו של הסכם זה, אך אין בה כדי לחסום את דרכו של המערער מלהגיש תביעה לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין בהליך הקודם, מבלי שנביע כל עמדה על סיכויי התביעה והיקף ההשבה בה יחויב המערער אם התביעה תתקבל. פסק דיננו ייחשב לפיכך כמיצוי עילה למימוש זכויות לפי הסכם הרציפות בנסיבות בהן שולמו לעובד הטבות פרישה. ואולם, אם יבוטל הסכם הפשרה על ידי הממונה על השכר או על ידי בית הדין לעבודה ויושבו הטבות הפרישה ששולמו מכוחו, תהיה פתוחה הדרך בפני המערער לפעול למימוש זכויותיו בין התקופות השניה (ביטוח בקרן) [במסגרתה עבד העותר במעסיקים שונים ובוטח במשיבה 3 – י"ו] והשלישית (עבודה במועצה) לפי הסכם הרציפות" (בפס' 53; ההדגשות אינן במקור). על מנת שתעמוד בפני העותר האפשרות לבטל את הסכם הפשרה, בית הדין הארצי התיר לעותר לפצל את סעדיו, ובלבד שיממש אפשרות זו ויפתח בהליך המתאים עד סוף שנת 2025. עוד הוער, כי בנסיבות העניין, טוב יעשו הצדדים אם ינהלו משא ומתן עוד קודם לכן. בכפוף לאמור, בית הדין הארצי דחה את הערעור. 6. מכאן העתירה שלפנינו, שבמסגרתה טוען העותר, בעיקרו של דבר, כי המועצה או המשיבה 3, מחויבות לשלם לו קצבת פנסיה בגין עבודתו במועצה על פי הסכם רציפות זכויות. לטענתו, העובדה שהמועצה התחייבה בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בחוסר סמכות, ולא העבירה את הסכם הפשרה לאישור הממונה על השכר, אינה יכולה לעמוד לו לרועץ. העותר מציין בעתירתו כי פנה פעמים רבות למועצה בניסיון לנהל משא ומתן ולהגיע להסדר, בהתאם להמלצת בית הדין הארצי, אולם המועצה דחתה את פניותיו. לגופו של עניין, העותר טוען, בעיקרו של דבר, כי אין מניעה חוקית שתוכר רציפות זכויותיו בנוגע לעבודתו במועצה, חרף תשלום הטבות הפרישה מכוח הסכם הפשרה. לבסוף נטען, כי התוצאה עבור העותר היא קשה במיוחד, באופן שמצדיק את התערבותו של בית משפט זה. 7. דין העתירה להידחות אף ללא צורך בתשובה, בהיעדר עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. 8. הלכה היא עמנו כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו מוגבלת למקרים חריגים בלבד, שבהם נפלה טעות מהותית בעלת חשיבות עקרונית, וכאשר ההתערבות נדרשת לשם עשיית צדק; זאת, בפרט, נוכח מומחיותו של בית הדין הארצי לעבודה בעניינים של משפט העבודה, אשר מסורים לסמכותו הייחודית (ראו, מני רבים: בג"ץ 9717-12-25 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי, פס' 6 (31.12.2025); בג"ץ 26827-06-25 שחר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פס' 8 (26.6.2025); בג"ץ 4802/20 נחמן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פס' 16 ‏(2.11.2020‏)). חרף ניסיונו של העותר לשוות לעתירתו אופי עקרוני, הרי שטענותיו, רובן ככולן, הן טענות ערעוריות במובהק, המתייחסות לעניינו הפרטני, ומצויות בליבת סמכותו ומומחיותו של בית הדין לעבודה. משכך, המקרה דנן אינו בא בגדר המקרים החריגים אשר מצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. מעבר לנדרש, אציין בתמצית, כי אף לגופם של דברים, לא שוכנעתי כי נפלה טעות משפטית בקביעות בית הדין הארצי, אשר עמד על המניעה שבדין מלהחיל על העותר את הסכמי הרציפות בקשר להעסקתו במועצה, לנוכח הטבות הפרישה שניתנו לו במסגרת הסכם הפשרה. 9. אדגיש עוד כי לנוכח קביעתו של בית הדין הארצי, שלפיה פתוחה הדרך בפני העותר לפעול למימוש זכויותיו לצד ביטול הסכם הפשרה, בהליך המתאים, הרי שהתערבותנו אף אינה נדרשת לשם עשיית צדק. לבסוף, לא למותר לחזק את דבריו של בית הדין הארצי ולהוסיף, כי טוב תעשה המועצה לו תשוב לשאת ולתת עם העותר בנדון. 10. אשר על כן, העתירה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ז שבט תשפ"ו (04 פברואר 2026). דפנה ברק-ארז שופטת יעל וילנר שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת