מנהל מקרקעי ישראל - מדינת ישראל נ. משה רשקס

פסק-דין בתיק ע"פ 5129/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5129/09 ע"פ 6610/09 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערער: מנהל מקרקעי ישראל - מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. משה רשקס 2. יוסף עובד ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 6.4.09 ומיום 16.7.09 בבש"א 14190/08 ובבש"א 12467/09 בה"פ 1038/04 שניתנו על ידי כבוד השופט נ' ישעיה תאריך הישיבה: י"א באייר התש"ע (25.4.10) בשם המערער: עו"ד א' פרסקי בשם המשיבים: עו"ד י' טוניק; עו"ד ב' קטנוב פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעורים מטעם מנהל מקרקעי ישראל (להלן: המנהל) על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט נ' ישעיה) בה.פ. 1038/04 בבש"א 14190/08 מיום 6.4.2009 (ע"פ 5129/09) ועל החלטתו בבש"א 12467/09 מיום 16.7.2009 (ע"פ 6610/09), בבקשות לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט [1929], חא"י א 332 (להלן: פקודת בזיון בית המשפט) במסגרתן נקבע כי על המנהל לקיים את פסק הדין שניתן על ידי השופט ישעיה ביום 23.8.2007, בהסתמך על קביעתו של השופט ד"ר ע' אזר ז"ל בפסק דין מיום 24.12.2001 בה.פ. 10278/99 (מחוזי תל-אביב-יפו), אחרת ייאכף ביצוע פסק הדין באמצעות קנסות. רקע עובדתי והליכים קודמים 1. המשיבים הינם נכי צה"ל שהקימו תחנת דלק בתל-אביב וביקשו להקצות להם שטח נוסף בגודל שני דונמים בחלקת מקרקעין הסמוכה לתחנת הדלק (להלן: החלקה) "שהם מנהלים זה שנות דור במקום", לצורך הרחבתה והתקנת מתקני שרות נלווים. הקצאה זו התבקשה על ידי המשיבים מכוח הבטחה שלטונית שניתנה להם לטענתם על ידי המנהל. מפסק דינו של השופט אזר עלה כי במכתבים מיום 2.12.1962 ומיום 11.2.1963 שנחתמו על ידי מר ש' בלקינד מטעם המנהל, התגבשה הבטחה שלטונית מחייבת. השופט אזר הכיר באופן עקרוני בקיומה של הבטחה שלטונית כאמור אך דחה את תביעתם של המשיבים משום שאותה שעה לא הייתה בידם הסכמת יתר בעלי הזכויות בחלקה. הסכמה זו הושגה כעבור מספר שנים אך המנהל עמד בסירובו להקצות את הקרקע. משכך עתרו המשיבים בשנית לבית המשפט המחוזי על מנת שיורה על צווים באמצעותם תיאכף ההבטחה השלטונית. על בסיס קביעתו של השופט אזר, פסק השופט ישעיה כי על המנהל להקצות את הקרקע. כפי שעולה מהחלטותיו של בית המשפט המחוזי, על פסק הדין של השופט ישעיה לא הוגש ערעור ופסק הדין הפך לחלוט. 2. לאחר מתן פסק דינו של השופט ישעיה הסכים המנהל להקצות את הקרקע אך לפי שוויה העדכני ולאחר קיומם של תנאי הקצאה שהוצגו למשיבים. המשיבים לא הסכימו עם עמדת המנהל שכן הם גרסו כי תנאי ההקצאה חרגו מתוכן ההבטחה השלטונית. לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע לפתרון מוסכם עתרו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. החלטת בית המשפט המחוזי בבש"א 14190/08 3. בהחלטתו מיום 6.4.2009 לפי סעיף 6 פקודת בזיון בית המשפט, קבע השופט ישעיה כי עמדת המנהל לפיה אין להחיל את פקודת בזיון בית המשפט ביחס למדינה או מי מאורגניה המוסמכים אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. עוד קבע השופט ישעיה כי פסק דינו של השופט אזר לא הבחין בין הקביעה העקרונית כי מדובר בהבטחה שלטונית לבין תנאי ההקצאה הנדרשים לרבות שווי הקרקע שעל המשיבים לשלם. השופט ישעיה קבע כי במסגרת המכתבים שעל בסיסם התגבשה ההבטחה השלטונית נקבעו גם תנאי ההקצאה, לרבות שווי הקצאת הקרקע, ומשכך לא ניתן לשעות לעמדת המנהל לפיה לא נקבעו בפסק דינו של השופט אזר תנאי ההקצאה. 4. השופט ישעיה קבע בהחלטתו כי טענות המנהל, לפיהן אימוץ התנאים שחלו במועד מתן ההבטחה השלטונית יפגע באינטרס הציבורי באופן בלתי סביר, ראויות היו להישקל בכובד ראש, במיוחד לנוכח העובדה כי חלפו למעלה מ-40 שנה מאז מתן ההתחייבות, תקופה אשר במהלכה השתנו עובדות ונתונים שהשפיעו באופן משמעותי על מחירי הקרקע במיקום הנדון, הרי שנוסח ההבטחה השלטונית בה מדובר הוא ברור וחד משמעי ואינו מאפשר פרשנות אחרת. המנהל התחייב להקצות את הקרקע "במחירים המקובלים היום", היינו ביום מתן ההתחייבות. עוד הדגיש השופט ישעיה כי במסגרת ההתחייבות השלטונית צויין באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי המנהל לא ידרוש מהמשיבים "מחירים שיהיו בעתיד" ואף ציין – למען לא תתגלה מחלוקת בעניין זה בעתיד – כי מחיר הקרקע "היום", היינו ביום מתן ההתחייבות, עומד על 42 לירות ישראליות למ"ר קרקע ברוטו. 5. השופט ישעיה קבע בהחלטתו כי על המנהל לקיים את פסק הדין ולבצע את ההקצאה תוך 60 יום ממועד מתן ההחלטה. במידה ולא יעשה כן קבע השופט ישעיה כי פסק הדין יאכף באמצעות קנסות. המשך ההליכים 6. כנגד החלטתו הנ"ל של השופט ישעיה הגיש המנהל ערעור לבית משפט זה (ע"פ 5129/09) ובמסגרתו הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע ההקצאה. בהחלטתו מיום 24.6.2009 דחה השופט א' לוי את בקשת עיכוב הביצוע בשים לב להתחייבות המשיבים שלא לבצע כל דיספוזיציה בקרקע. 7. לנוכח דחיית בקשת עיכוב הביצוע החליט המנהל על הקצאת הקרקע אך זאת בכפוף לקיום תנאי ההקצאה ולפי שווי עדכני. משכך, עתרו המשיבים בשנית לבית המשפט המחוזי בהליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. החלטת בית המשפט המחוזי בבש"א 12467/09 8. בית המשפט המחוזי הדגיש כי "עד היום וחרף ההנחיות הברורות של בית משפט זה ובית המשפט העליון, לא הוקצתה הקרקע למבקשים". עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי: "לאחר שעיינתי בתגובות המשיב לבקשה זו ול'הסבריו' באשר לאי ההקצאה בניגוד למתחייב מפסקי דין והחלטות של בתי המשפט, אך גברו תהיותיי ותמיהותיי באשר לעמדת המשיב והתנהלותו בפרשה זו, תהיות אותם הבעתי כבר במסגרת פסק הדין שניתן לפני כשנתיים, עד כי עולה בלבי חשש, או חשד, שמניעים זרים, או בלתי עניינייים עומדים מאחורי התנהגות זו מצד מינהל מקרקעי ישראל. הדרישות וההסברים שהוצגו במהלך השנים, במסגרת מכתבים לבא כח המבקשים ותגובות לבקשות שהוגשו לבית המשפט על ידם, אינם מקובלים עלי ואין בהם כדי להצדיק אי ביצוע פסק דין מחייב וחלוט של בית המשפט, עליו לא הוגש כלל ערעור". 9. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי גם בדיון שנערך לפניו ניסה להימנע ממתן צווים לפי פקודת בזיון בית המשפט ככל שהמנהל יסכים ליתן התחייבות לבצע את ההקצאה בתוך פרק זמן קצר וללא הוספת תנאים, אך בא כוח המנהל סירב ליתן התחייבות כאמור. בית המשפט המחוזי הדגיש כי "המשיב מנסה גם היום 'לדחות את הקץ' ולהימנע מביצוע פסק הדין בתנאים שנקבעו על ידי ועל ידי בית המשפט העליון...". בית המשפט המחוזי הטעים כי "מדובר, איפוא, בניסיון נוסף, אחד מיני רבים, להמנע מביצוע פסק הדין ככתבו וכלשונו, מאז שניתן לפני כשנתיים ועל אף בקשות חוזרות ונשנות של המבקשים וצווים מפורשים שניתנו הן על ידי והן על ידי בית המשפט העליון". בהמשך הדגיש בית המשפט המחוזי כי: "התנהגות מעין זו בלתי ראויה ואת פשרה ומניעיה לא אבין, במיוחד כאשר מדובר בגוף ציבורי ממלכתי, רב כח ועוצמה, כמו מינהל מקרקעי ישראל. שמא מניעים בלתי ענייניים ו/או נשגבים מבינתי עומדים ביסוד התנהגות זו. אף אם סבור המינהל כי טעות נפלה בפסק הדין (לציין כי לא הוגש עליו ערעור), ואף אם סבור הוא כי הליכים לפי פקודת בזיון בית משפט אינם חלים עליו (טענה שנדחתה על ידי בהחלטתי הקודמת), עליו לכבד את פסק הדין ולקיים את הצו שניתן מכח פקודת בזיון בית המשפט, כמתחייב מעקרון הפרדת הרשויות ושלטון החוק על פיהם מתנהלת מדינתנו. כאשר מדובר בגוף כמו מינהל מקרקעי ישראל על אחת כמה וכמה". 10. משכך, ומשניסיונותיו של בית המשפט המחוזי לפשר בין הצדדים לא צלחו עקב סירובו של המנהל, נקבע כי על המנהל לבצע את ההקצאה ללא תנאים נוספים עד ליום 2.8.2009, ולא ישלם המנהל למשיבים סך של 10,000 ש"ח עבור כל יום נוסף בו לא תבוצע ההקצאה. אף כנגד החלטה זו הוגש ערעור (ע"פ 6610/09). ההליכים לפני בית משפט זה 11. ביום 20.1.2010 התקיים דיון בבית משפט זה בערעורים בסופו התבקשו הצדדים להגיש מסמכים שונים. בעקבות דיון נוסף שנערך בבית משפט זה ביום 25.4.2010 הסכימו הצדדים לנסות וליישב את המחלוקת שביניהם בהליך גישור. כפי שעלה מהודעתם המשותפת של הצדדים שהונחה על שולחנו של בית משפט זה ביום 27.4.2011 הגישור שהתקיים לפני כבוד השופט (בדימ') ע' קמא לא צלח. ביום 28.4.2011 הגישו המשיבים הודעה לבית משפט זה בה עדכנו כי הוקצו להם זכויות החכירה בקרקע בהתאם לקבוע בפסק דינו של השופט ישעיה, כנגד תשלום הסכום הקבוע בהתחייבות השלטונית כשהוא צמוד למדד. משכך טענו המשיבים כי אין עוד טעם לדון בערעורים שכן אין עוד מה לאכוף במסגרת הליך לפי פקודת בזיון בית המשפט. בתגובת המנהל מיום 12.5.2011 נטען כי אין ממש בהודעת המשיבים שכן ליבם של ההליכים אינו בעצם ההקצאה כי אם בתנאי ההקצאה, לרבות שווי ההקצאה, ומשכך המנהל עמד על המשך בירור הערעורים. 12. בהמשך לכך, הוריתי על קיום ישיבת תזכורת לפני במעמד הצדדים ובאי כוחם. בישיבת התזכורת שנערכה ביום 5.6.2011 העלה בית המשפט בפני הצדדים ובאי כוחם מספר מתווים להכרעה בתיק, אחד מהם הוא כי הצדדים יסמיכו את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה. בא כוח המשיבים, עו"ד י' טוניק, נתן הסכמתו להכרעה בערעורים על דרך הפשרה כשציין בדבריו כי לצורך סיום ההליכים יהיו מרשיו מוכנים לשלם סכום סמלי נוסף מעבר לסכום שכבר הביעו נכונות לשלמו במסגרת הגישור. בא כוח המדינה, עוד" א' פרסקי, נתן אף הוא הסכמתו הראשונית להסמכתו של בית המשפט לפסוק בערעורים על דרך הפשרה, אך ביקש שהות נוספת על מנת שיתאפשר למנהל לשקול את הצעת בית המשפט. בהודעתו מיום 22.6.2011 הודיע המנהל כי הוא מבקש שבית משפט זה יכריע בערעורים וכי הוא דבק בנימוקים שפורטו בערעורים שהוגשו על ידו. לא נותר לנו אלא להכריע בערעורים גופם; תמצית טיעוני הצדדים 13. הטענה המרכזית הניצבת בבסיס הערעורים היא כי השופט אזר אמנם התייחס לקיומה של הבטחה שלטונית אך בפסק דינו, כמו גם בפסק הדין של השופט ישעיה, לא הייתה התייחסות לתנאי ההקצאה ושווייה. בנוסף לכך טוען המנהל כי הוצגו לפני השופט ישעיה ראיות לפיהן בסמוך לאחר שליחת המכתבים שבנדון וכן במהלך השנים שלאחר מכן הובהר למשיבים כי תנאי ההקצאה יהיו בהתאם לנהלים התקפים במועד ההקצאה והמשיבים הסכימו לכך תוך שזנחו את טענתם לפיה תנאי ההקצאה, לרבות שוויה, צריכים להיות בהתאם לאמור במכתבים במסגרתם התגבשה ההבטחה השלטונית. המנהל טוען כי קיימת אי בהירות באשר לתנאי ההקצאה ולכן הליך בזיון בית המשפט אינו האכסניה המשפטית המתאימה להכריע בשאלה זו. המנהל טען אמנם טענות נוספות אך מדובר בטענות שאינן מצויות בלב המחלוקת ומכל מקום לא מצאנו מקום להכריע בהן במסגרת תיק זה. 14. המשיבים אוחזים בנימוקים המפורטים בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי לפיהם נוסח ההבטחה השלטונית ברור ועליה הסתמך השופט אזר בפסק דינו. בהקשר זה מדגישים המשיבים כי מהמכתבים שבנדון עולה באופן מפורש כי תנאי ההקצאה צריכים להתבצע לפי שווי הקרקע בעת התגבשות ההבטחה השלטונית במהלך השנים 1963-1962. דיון והכרעה 15. לאחר שעיינו בהודעות הערעור על נספחיהן, בעיקרי הטיעון מטעם הצדדים, ולאחר ששמענו את השלמת הטיעון בעל פה ועיינו באסמכתאות אליהן הפנו הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעורים להידחות. סבורני כי לא נפלה בהנמקתו של בית המשפט המחוזי כל טעות שהיא ואיני רואה כי קמה עילה להתערבות בהחלטותיו המנומקות והמבוססות. 16. נקודת המוצא לדיון היא קביעתו של השופט אזר כאמור כי התגבשה הבטחה שלטונית. אכן, השופט אזר לא נזקק לצורך מתן פסק דינו לתנאי ההתקשרות ולא פירט אותם, אך משקביעתו העקרונית בדבר קיומה של הבטחה שלטונית להקצאת הקרקע הסתמכה על שני המכתבים שנשלחו למשיבים בשנים 1963-1962, הרי שברי כי גם תנאי הבטחה השלטונית התגבשו במסגרת מכתבים אלו ומשכך אין מקום לטענתו של המערער בדבר אי בהירותם של תנאי ההקצאה. בירורם של תנאי ההקצאה אינו מצריך דיון עובדתי מורכב ואינו מעורר קושי עובדתי כלשהו שכן כפי שהדגיש בית המשפט המחוזי נוסחה של ההבטחה השלטונית ברור ומפורש באופן שאינו משתמע לשני פנים. במכתבו של המנהל מיום 2.12.1962, עליו חתום מר ש' בלקינד, הודגש באותיות קידוש לבנה כדלקמן: "...אנו מוכנים לעזור לכם ולדאוג לכך כי, באם יהיה מקום מתאים לתחנת דלק, יועמד לרשותכם עמו שטח לפי מחירי הקרקע המקובלים כיום, ולא מחירים אשר יהיו בעתיד, במחיר הקרקע היום הוא 42 ל"י למטר קרקע ברוטו" (ההדגשות אינן במקור – י.ד.). 17. הנה כי כן, ההבטחה השלטונית מפורשת היטב ובמסגרתה אף התייחסות ישירה לאפשרות כי מחירי הקרקע יעלו בעתיד, כאשר המנהל נטל על עצמו ביודעין את הסיכון בנוגע לעליית שווי הקרקע. סבורני, וכך אף סבר בית המשפט המחוזי, כי על אף שאין להקל ראש באינטרס הציבורי בהקצאת הקרקע לפי שוויה הנוכחי, הרי שבנסיבות העניין אין מנוס מלהורות על התוצאה עליה הצביע בית המשפט המחוזי נוכח לשונה המפורשת של ההבטחה השלטונית הצופה פני עתיד. בנסיבות העניין, המנהל אינו יכול להתבסס אך על האינטרס הציבורי, שכן חלק ניכר מהאחריות לחלוף הזמן, במסגרתו חלה עלייה ניכרת בשווי הקרקע, רובץ לפתחו של המנהל אשר משך שנים ארוכות עמד בסירובו לעצם הקצאת המקרקעין גם לאחר שהושגה הסכמתם של יתר הבעלים במקרקעין. עוד יש להדגיש כי היבט נוסף של האינטרס הציבורי הוא כי הרשות המוסמכת תמלא אחר התחייבויותיה. זאת ועוד, מהראיות עליהן הצביע המנהל לא עולה בהכרח המסקנה כי המשיבים זנחו את טענתם בדבר תנאי ההקצאה. מלוא הראיות נפרסו לפני בית המשפט המחוזי אשר בחן את טענות הצדדים והראיות שהובאו על ידם, כאשר בנסיבות העניין לשופט ישעיה היה יתרון משמעותי בדונו בהליך הבזיון היות שהוא המותב שנתן את פסק הדין לאחר שעלה בידי המשיבים להשיג את הסכמתם של יתר הבעלים במקרקעין ומשכך היה בקיא היטב במסכת הראייתית ונסיבותיה של פרשה זו. 18. בנסיבות אלה התייתר הצורך לדון בבקשת המשיבים מיום 27.6.2011. 19. אשר על כן, אמליץ לחבריי לדחות את הערעורים ולחייב את המערער בהוצאותיהם של המשיבים בסך של 50,000 ש"ח. כמו כן, בנסיבות העניין אמליץ לחבריי כי יבוטל הקנס הכספי היומי שחויב בו המערער במסגרת החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 16.7.2009. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: 1. מלכתחילה העלה המערער (מינהל מקרקעי ישראל) טענות שונות לגבי שאלת התאמתם של הליכי הביזיון לפרשה ולצדדים שלפנינו. ואולם, בסופו של יום כל אותן טענות אינן צריכות עוד לפנים. כך הוא נוכח הכרעתנו בדבר תנאי ההקצאה גופם. אכן, בנסיבות העניין שלפנינו, המרחק מקביעת קיומה של הבטחה שלטונית להקצאה במכתבים מהשנים 1962 ו- 1963 להכרעה בדבר תנאי ההקצאה עצמם, הוא מרחק קצר מאוד נוכח נוסחם המפורש של אותם מכתבים. המערער טען כי בהמשך, אותו חלק בהבטחה המתייחס לתנאי ההקצאה שונה. הוא גם טען כי המשיבים זנחו את אותו חלק בהבטחה שהתייחס לתנאי ההקצאה. ואולם, בית המשפט המחוזי בפניו התנהלו ההליכים מאז המרצת הפתיחה שהוגשה בשנת 2004 (ה"פ 1038/04) דחה את טענותיו השונות של המערער ומקובלת עליי עמדת חברי כי אין מקום שנתערב בעניין זה. בהקשר זה נתתי גם משקל לכך שהמחלוקת בדבר תנאי ההקצאה התעוררה זמן רב לפני שניתן פסק הדין באותה המרצת פתיחה (ראו בפרט נספחים י' ו-יא' לעיקרי הטיעון המעודכנים מטעם המשיבים). פסק הדין קיבל כזכור את התביעה נגד המינהל והמינהל לא ערער על כך. 2. אשר על כן, נוכח קביעתנו בדבר תנאי ההקצאה אין עוד צורך להידרש לכל יתר השאלות שהועלו לפנינו ואני מסכימה עם חברי כי יש לדחות את הערעורים תוך ביטול הליכי הביזיון שהתייתרו. ש ו פ ט ת השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך, הוחלט לדחות את הערעורים תוך ביטול הליכי הביזיון. ניתן היום, ‏א' באב התשע"א (1.8.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09051290_W18.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il