עיריית ת"א יפו נ. פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ

פסק-דין בתיק עע"ם 5128/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 5128/04 עע"ם 5674/04 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן המערערת בעע"ם 5128/04 והמשיבה בעע"ם 5674/04: עיריית תל-אביב-יפו נ ג ד המשיבות בעע"ם 5128/04 והמערערות בעע"ם 5674/04: 1. פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ 2. אביוד חברה לבנין ועבודות עפר בע"מ ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים בעת"מ 1354/02 מיום 2.5.2004 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' דותן תאריך הישיבה: ז' באדר א' התשס"ח (13.2.08) בשם המערערת בעע"ם 5128/04 והמשיבה בעע"ם 5674/04: עו"ד עפר שפיר בשם המשיבות בעע"ם 5128/04 והמערערות בעע"ם 5674/04: עו"ד רפאל נבון פסק-דין השופט ע' פוגלמן: ערעורים על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן) מיום 2.5.04 ועל החלטתו מיום 23.2.04. רקע 1. המשיבות בעע"ם 5128/04 (להלן: החברות) זכו במכרז לביצוע פרויקט "פינוי – בינוי" במתחם "שכונת הארגזים" בתל-אביב-יפו. המכרז פורסם במשותף על ידי המערערת בעע"ם 5128/04 (העירייה), מינהל מקרקעי ישראל וחברת מבני תעשיה בע"מ. במסמכי המכרז נקבע כי הזוכה במכרז יהיה פטור מתשלומי אגרות והיטלי פיתוח "כמפורט בהסכם שבין עיריית ת"א לבין מינהל מקרקעי ישראל" (נספח ח')" (להלן: הסכם הפטור). בהסכם הפטור (שצורף למסמכי המכרז) פורטה רשימת אגרות והיטלי פיתוח מהם יהיה היזם פטור; עוד נקבע כי "היזם לא יקבל פטור מאגרות בניה ומההיטלים על פי חוק העזר לאספקת מים וחיבור למבנים". בהמשך הדברים, חייבה העירייה את החברות בתשלום אגרות בניה והיטל הנחת צינורות, המוטל מכוח חוק העזר לאספקת מים (בהקשר זה התעוררה מחלוקת מהו חוק העזר שחל. החברות טוענות כי חל חוק העזר לתל-אביב-יפו (אספקת מים), התשל"ד – 1974; ואילו העירייה טוענת כי חל חוק העזר לתל-אביב-יפו (אספקת מים), התשס"ג – 2003, המאוחר יותר. בגדר הדיון שלפנינו, אין לנו צורך להידרש בכך). החברות טענו נגד חיובים אלה. לשיטתן, לא היה מקום לחייבן בהיטל הנחת צינורות, שכן הן התחייבו לבצע בעצמן ועל חשבונן את כל עבודות הפיתוח במתחם; ולא היה מקום לחייבן באגרות בנייה, שכן ועדת הכספים של העירייה החליטה בשנת 1995 לפטור את היזם שיפעל במתחם מתשלום זה. הצדדים באו בדברים, והוסכם – כפתרון ביניים – כי החברות תמסורנה לעירייה ערבות בנקאית להבטחת תשלום האגרות וההיטלים, למקרה שייקבע בהליך משפטי כי עליהן לשאת בתשלום האמור. בהמשך הדברים, הגישו החברות את העתירה נושא הערעור שלפנינו, בגדרה השיגו על חיובן בתשלום היטל הנחת צינורות ואגרות בנייה. פסק הדין 2. בית המשפט קיבל את העתירה בחלקה הנוגע לחיוב בהיטל הנחת צינורות. נקבע, כי מכיוון שהעירייה אינה מבצעת את עבודות הנחת הצנרת בעצמה, אין היא זכאית לגבות את ההיטל. הוסף, כי העובדה שבהוראות המכרז לא ניתן פטור מהיטל הנחת צינורות (אלא מהיטלים ותשלומי חובה אחרים), אינה יכולה להוות מקור חוקי לגבייתו, שכן "יש להעמיד את העירייה בחזקתה שכאשר התקשרה עם העותרות בהסכם, לא התכוונה לכלול בו הוראות החורגות מסמכויותיה החוקית, תוך נסיון לגבות היטלים שאינה זכאית לגבותם" (עמ' 6). בצד האמור, דחה בית המשפט את העתירה בחלקה הנוגע לאגרות הבניה. בית המשפט קבע כי אין חולק שועדת הכספים של העירייה החליטה לוותר על תשלום אגרות הבנייה תמורת השקעות היזם בפיתוח השכונה. אולם, החלטה זו התקבלה ביום 19.7.95, ואילו הסכם הפטור – בו נקבע במפורש כי הזוכה במכרז לא יהיה פטור מתשלום אגרות בניה – נחתם ביום 24.6.96, ונכלל במסמכי המכרז שפורסם בחודש דצמבר 1998. לפיכך, בעת הגשת ההצעות למכרז היו החברות מודעות לשינוי שחל בעמדת העירייה בעניין אגרות הבניה, והיה בידן לבקש הבהרות בעניין זה. משלא עשו כן, קיבלו את התנאי כפי שמופיע במסמכי המכרז. נוכח כל אלה קבע בית המשפט כי החברות אינן חייבות בתשלום היטל הנחת צינורות, כי אין לדרוש תשלום היטל זה כתנאי להוצאת היתר בניה, וכי הערבות הבנקאית ככל שהיא נוגעת לחיובים אלה תושב לחברות. יתר חלקי העתירה נדחו. מכאן הערעורים שלפנינו. בערעור מטעם העירייה (עע"ם 5128/04) היא משיגה הן על ההכרעה בעניין היטל הנחת הצינורות לגופה, הן על החלטת ביניים שניתנה ביום 23.2.04, בגדרה נדחתה בקשתה לתיקון כתב התגובה שהגישה. טענות הצדדים 3. בערעור מטעם העירייה (עע"ם 5128/04) נטען כי היא מוסמכת לגבות את היטל הנחת הצינורות מן החברות, אף אם הן מבצעות את עבודות המים בשכונה בעצמן; זאת בפרט משום שהעבודות שמבוצעות על ידי החברות הן עבודות מקומיות בתחום התכנית, ואילו ההיטל נועד לממן גם את עלות כלל המערכת מושא החיוב ("תשתיות על"). העירייה מדגישה כי במסמכי המכרז ובחוזה ניתן לחברות פטור ממספר תשלומי חובה, וכי החיוב המלא בהיטל הצינורות נקבע מתוך זיקה לאותם פטורים. כן משיגה העירייה על החלטת בית המשפט מיום 23.2.04 שלא להתיר לה לתקן את כתב התגובה (ועל נימוקיה בהקשר זה נעמוד בהמשך הדברים). החברות מצידן תומכות בהכרעת בית המשפט בעניין היטל הנחת הצינורות, על הנמקותיה. החברות מדגישות כי לא הסכימו לשלם את ההיטל, ואילו היו מודעות לכך שהן תחויבנה לשלמו, לא היו מתמודדות במכרז מלכתחילה. כן תומכות החברות בהחלטת בית המשפט שלא להתיר את תיקון כתב התגובה. בערעור מטעם החברות (עע"ם 5674/04) הן משיגות על הכרעת פסק הדין בעניין אגרות הבנייה. החברות טוענות כי הסתמכו על החלטת העירייה משנת 1995, בה הוחלט לפטור את היזם מאגרות הבניה, וכי היה על העירייה להבהיר מפורשות במסמכי המכרז כי למרות ההחלטה יוטל חיוב כאמור. העירייה מצידה, תומכת בהיבט זה של פסק הדין על הנמקותיו. עוד מוסיפה היא כי לשיטתה, ההחלטה משנת 1995 אינה מקימה זכות לפטור מתשלום אגרות בנייה, וכי ממילא קיומו של חיוב כאמור הובהר בצורה מפורשת במסמכי המכרז. דיון והכרעה החלטת בית המשפט מיום 23.2.04 4. נפתח דיוננו בהחלטת בית המשפט מיום 23.2.04 שלא להתיר את תיקון כתב התגובה. נעמוד בראשית הדברים על השתלשלות העניינים שקדמה להחלטה זו. ביום 13.8.02 הוגשה העתירה. בגדרי העתירה טענו החברות, בין היתר, כי העירייה אינה מוסמכת לחייבן בתשלום היטל הנחת צינורות, שכן הן מבצעות בעצמן את עבודות תשתית המים במתחם. ביום 7.11.02 הוגש כתב תגובה מטעם העירייה. בכתב התגובה התמקדה העירייה בטענות הנוגעות לתנאי המכרז והחוזה שנכרת בעקבותיו, וטענה כי מאלה נלמד כי החברות אינן זכאיות לפטור מתשלום אגרות בנייה והיטל הנחת צינורות. בכתב התגובה לא הוצגו טענות בעניין חוקיות גביית היטל הנחת הצינורות, הגם שבעתירה חלקו המשיבות על חוקיות גביית ההיטל, כאמור. ביום 13.4.03 נערך דיון מוקדם בעתירה (כמשמעותו בתקנה 8 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000 (להלן: התקנות)), בגדרו הסכימו הצדדים להגיש סיכומים בכתב מבלי שיהיה צורך לקיים דיונים נוספים; ונקבע מועד לשימוע פסק הדין. ביום 25.5.03 הוגשו הסיכומים מטעם החברות. ביום 16.2.04 (במועד בו היה עליה להגיש את הסיכומים מטעמה, לאחר שקיבלה מספר ארכות להגשתם, בין השאר, נוכח חילופי ייצוג) הוגשה מטעם העירייה בקשה לתיקון כתב התגובה. בבקשה נטען כי "עם לימוד התיק הגיעו לידיעת עורך בקשה זו נתונים רבים ונוספים אשר לא היו ידועים לב"כ העירייה שעה שזו הגישה תגובתה בתיק, נתונים ועובדות אשר יש בהם כדי לשפוך אור שונה לגמרי על הליך זה". נטען כי העובדות האמורות שעניינן, בעיקר, במגעים שהיו בין הרשויות השונות בעניין הפרויקט, משליכות על פרשנות הסכם הפטור. בנוסף, עולה מהבקשה עמדת העירייה כי חיוב החברות בתשלום היטל הנחת צינורות נועד לממן את חלקן בעלות כלל תשתיות העל המשרתות את המתחם, ובכך יש להשליך על חוקיות גבייתו. ביום 23.2.04 נדחתה הבקשה. בית המשפט עמד על השתלשלות העניינים שקדמה להגשת הבקשה וציין כך: "כאשר הגיע זמן האמת והיה על [העירייה] להגיש את סיכומיה נזכרה לפתע והגישה בקשה לתיקון כתב התגובה. מעיון בבקשה עולה, כי המשיבה אשר החליפה את באי כוחה מבקשת להעלות טענה עובדתית חדשה לפיה מנהל מקרקעי ישראל והעיריה הגיעו להבנות אלה או אחרות באשר לחיוב בהיטלים ובאגרות נשוא העתירה. מעבר לטענה התמוהה שאיש מטעם העיריה לא ידע על הבנות אלה עד להגשת הבקשה, אני סבורה שגם לגופו של עניין, הסכמות אלה אינן רלוונטיות למחלוקת שבפני מאחר שהעותרת לא היתה צד להן. מעבר לבקשה התמימה לכאורה להוספת עובדות מסתבר כי מאחורי הבקשה מסתתר נסיון לעשות תפנית בכל טיעוני המשיבה ולטעון כי מעבר לחיוב בהיטלים ובאגרות הנוגעים לפיתוח השכונה מגלמים ההיטלים חיוב כלל עירוני שנועד לשמש להוצאות פיתוח מעבר לשכונה המסויימת טענה זו היתה ידועה לבאי כח העיריה והיה עליהם להעלותה בעת הגשת התגובה. אני סבורה שיש מידה רבה של [חוסר] תום לב בנסיון להגניב טיעון משפטי חדש באיצטלה של הוספת עובדות אשר לגביהן כבר קבעתי שאינן רלוונטיות. ... לאור האמור לעיל אני דוחה את הבקשה" (עמ' 5 – 6). 5. בערעורה טוענת העירייה כי היא מודעת "לחריגותה של הבקשה לאור מועד הגשתה ומצבו הדיוני של התיק"; אולם, לשיטתה, היה על בית המשפט להיעתר לה שכן הטענות והעובדות הנוספות אותן ביקשה לכלול בכתב התגובה המתוקן הן "מהותיות, קריטיות ואקוטיות". החברות מצידן מדגישות כי היעתרות לבקשה היתה מביאה לפתיחת הדיון מראשיתו, ומחייבת שמיעת ראיות; כל זאת לאחר שכבר הוגשו סיכומים בעתירה ונקבע מועד לשימוע פסק הדין. בכך היה נגרם נזק לחברות, אשר ביקשו לדעת בהקדם האפשרי אם עליהן לשאת בהיטל הנחת צינורות, שכן לכך השלכה על יכולתן להמשיך בביצוע הפרויקט. בנוסף נטען כי לא ניתן הסבר מספק לשיהוי הרב בהגשת הבקשה. 6. את טענות הצדדים לפנינו יש לבחון על רקע סדר הדין בעתירה מנהלית, כפי שנקבע בתקנות. העתירה נפתחת במסירת כתב עתירה לבית המשפט (תקנה 5 לתקנות). בית המשפט רשאי – בין היתר – "להורות לעותר להגיש תצהיר משלים או הודעה משלימה בענינים שקבע, או להגיש נוסח מתוקן של העתירה באופן שהורה"; בית המשפט רשאי להורות כן גם במהלך הדיון המוקדם (תקנה 8(1) לתקנות; כן ראו: בש"א (ת"א) 30594/02 דנון נ' עיריית הרצליה (לא פורסם, 4.2.03)). בצד אלה, מוסמך בית המשפט להורות למשיב להגיש תגובה מקדמית (תקנה 7(1) לתקנות); להורות למשיב להגיש כתב תשובה (תקנה 7(6) לתקנות); או לקבוע כי יתקיים דיון מוקדם בעתירה, ומשעשה כן על המשיב להגיש כתב תגובה (תקנה 7(5) לתקנות). מקום בו מתקיים דיון מוקדם בעתירה, רשאי בית המשפט להורות על הגשת כתב תשובה; כן רשאי הוא, בהסכמת המשיב, לדון ולהכריע בעתירה כאילו הוגש בה כתב תשובה (תקנה 8(2) לתקנות; וראו: עע"מ 7801/02 מזרחי נ' מלון חוף רון בע"מ, פ"ד נח(4) 728, 735 (2004) (להלן: עניין מזרחי)). המתווה להגשת כתבי טענות עליו עמדנו, מקביל להסדר הדו-שלבי הנוהג בדיון בעתירה המוגשת לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בשלב הראשון על העותר להרים את הנטל "[ו]להצביע, כי מתקיימים תנאים ונסיבות המזכים אותו בצו-על-תנאי" (בג"צ 987/89 קהווג'י נ' מפקד כוחות צה"ל באזור רצועת עזה, פ"ד מד(2) 227, 232 (1990). אם ניתן צו על תנאי, מתקיים דיון בעתירה, ובית המשפט בוחן אם יש לקבל את העתירה, במובן של הפיכת הצו על תנאי למוחלט (השוו: רענן הר-זהב סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק 15 (1991)). בצד האמור, ניתן גם בשלב הראשון, בהסכמת המשיב, לקיים דיון בעתירה "כאילו ניתן צו על תנאי". זוהי, כאמור, תמונת המצב גם בהליך של עתירה מנהלית – בשינויים המחויבים. כפי שנפסק: "סדרי הדין הנוהגים בבתי-המשפט לעניינים מינהליים דומים בעיקרם לסדרי הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק. כדי לדחות עתירה על הסף אין הכרח כלל בקבלת תגובה מקדמית. ועוד: ניתן גם לדחות עתירה או למחוק אותה, כולה או מקצתה, בעקבות דיון מוקדם (תקנה 8(3) שצוטטה לעיל). לעניין זה אין בית-המשפט נזקק להסכמת הצדדים כלל ועיקר. לעומת זאת כדי לקבל עתירה בעקבות דיון מוקדם בלא שהוגש כתב-תשובה יש צורך בהסכמת המשיב (השוו - תקנה 7(ג) לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ"ד-1984)" (עניין מזרחי, בעמ' 735). בכך נשמרים בגדרי הליך הדיון בעתירה מנהלית בבית המשפט לענינים מינהלים, מאפייני הדיון בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (ראו סעיפים 1, 8, 13(2) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס – 2000). ויפים לעניין זה הדברים הבאים מפי הנשיא א' ברק: "בחוקקו את החוק החדש כיוון המחוקק ל"שמירת ייחודו של המשפט המינהלי, המהותי והדיוני, כפי שעוצב וגובש בדין ובפסיקתו רבת השנים של בג"צ" (הצעת חוק בתי משפט לענינים מינהליים, בעמ' 2). לפיכך נקבע כי הדיון יתנהל "...בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחויבים..." (סעיף 8 לחוק). על-כן גם סדרי הדיון והראיות שבפני בית-המשפט המינהלי הינם דומים לאלה הנהוגים בבג"ץ ... בהעברת סמכויות לבית-המשפט המחוזי ביקש אפוא המחוקק לשמור על ייחודו של המשפט המינהלי, השונה באופיו מהמשפט האזרחי" (עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, פ"ד נט(6) 411, 417 – 418 (2005); כן ראו: מני מזוז "רפורמה בשיפוט המינהלי בישראל – חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, תש"ס – 2000" משפט וממשל ו 233, 252 – 255 (2001)). 7. בהקשר הנדון, ההסדר החקיקתי עליו עמדנו לכך מביא לידי כך שהמשיב בהליך של עתירה מנהלית אינו נזקק בהכרח לתיקונו של כתב תגובה בשלבים מתקדמים של הדיון; זאת משום שככל שהעתירה לא נדחתה בשלב הראשון, רשאי המשיב – בגדר כתב התשובה שיגיש – להוסיף טענות על אלה שנכללו בכתב התגובה שהוגש עובר לדיון המוקדם. במקרה שלפנינו, לא נדרשה הגשת כתב תשובה נוכח הסכמת העירייה להגשת סיכומים ולמתן פסק דין בעתירה (העירייה אינה חולקת על כי הסכמתה זו היתה – הלכה למעשה – הסכמה לדון ולהכריע בעתירה כאילו הוגש בה כתב תשובה, לפי תקנה 8(2) לתקנות). הצורך בהגשת כתב תגובה מתוקן התחוור לעירייה רק לאחר שנתנה הסכמתה למתכונת הדיון האמורה. במקרה שכזה, היה על העירייה לפנות בבקשה מתאימה להגשת כתב תגובה מתוקן (כפי שאכן עשתה). בית המשפט מוסמך להידרש לבקשה כאמור מכוח סמכותו שבתקנה 36 לתקנות, הקובעת כי "בעל דין לא יגיש תצהיר או מסמך אחר, נוסף על המפורט בתקנות אלה, אלא ברשות בית המשפט". נעיר – למען השלמת התמונה – כי אילו היינו סבורים כי תקנה 36 אינה מסמיכה את בית המשפט להידרש לבקשה שכזו, נראה כי ניתן היה לעגן את סמכותו זו בהוראת תקנה 20 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים, תוך הפניה להוראת תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי); והשוו: עע"מ 8689/03 הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות נ' העמותה למען מדע מוסרי, פ"ד נז(6) 953, 957 (2003); אורי גורן בתי משפט מינהליים 304 (2008). 8. קודם שנתייחס להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בבקשה כגון זו בהליך המנהלי, נבקש לעמוד על אמות המידה שנקבעו לענין תיקון כתב טענות בהליך אזרחי. בענין אחרון זה עוגנה הסמכות להורות על תיקונו של כתב טענות בהוראת תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) הקובעת כך: "רשות לתקן בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות". בית משפט זה פסק כי ייעתר לבקשות לתיקון כתבי טענות, מקום בו התיקון המבוקש נדרש לצורך הכרעה "בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת". עוד בשנת 1952 נפסק, בהתייחס להוראת תקנה 125 לתקנות הפרוצדורה האזרחית, 1938 (אשר הוראת תקנה 92 הנדונה דומה לה בהוראותיה) כך: "כבר נפסקה הלכה כי בית המשפט לא יהסס להשתמש בה [בתקנה 125] וליתן רשות תיקון, לכשישוכנע כי מתוך טעות או שגיאה או מתוך סיבה אחרת הנראית בעיני בית המשפט, לא ניסח בעל-דין כתב-טענה (pleading) בצורה אשר תעלה בפני בית-המשפט את 'השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת' ... בבואו לדון בשאלה, אם יש ליתן לבעל דין רשות לתקן את כתב-טענתו או לא, יציג לעצמו, איפוא, בית המשפט, בראש וראשונה, שאלה זו: 'מה היא השאלה האמיתית השנויה במחלוקת?'. נמצא, כי אם התיקון דרוש כדי לברר את השאלה הזאת, ייעתר בית המשפט, בדרך כלל, למבקש וירשה את התיקון, אלא אם מתברר לו כי במתן הוצאות לצד שכנגד לא יהיה משום פיצוי מספיק לתיקון" (המ' 32/52 ברנט נ' אבני, פ"ד ו 442, 445 (1952) (להלן: עניין ברנט)). על דברים ברוח דומה חזר בית משפט זה לא אחת (השוו: משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי – הלכה למעשה כרך א 505 – 506 (מהדורה 15, 2007) (להלן: קשת); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 148 (מהדורה תשיעית, 2007) (להלן: גורן)); וכפי שנפסק: "כאשר בעל-דין מבקש לתקן את כתב-תביעתו, כך שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי-הדין - נעתרים לו ברוחב לב" (רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427, 431 (1998) (להלן: עניין דנגור); כן ראו: רע"א 2203/07 ארוך נ' כלל פיננסים בע"מ (לא פורסם, 13.8.07)). בצד האמור, לא בכל מקרה בו התיקון המבוקש נדרש לצורך בירור השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת, ייעתר בית המשפט לבקשה. "זיקתו האמיצה של התיקון המבוקש לפלוגתא האמיתית בין הצדדים אינה חזות הכול. חריגים לכלל זה הינם מקרים שבהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום-לב או מקרים שבהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהייתה קמה לו אם הייתה מוגשת הבקשה מחדש" (עניין דנגור, בעמ' 431). עוד נקבע כי אם היעתרות לבקשה תגרום ל"הכבדה רבה והארכת הדיון וסרבולו" יהיה בכך שיקול לדחייתה (ע"א 721/84 משען נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 748, 755 (1987)). ועוד נזכיר את שנאמר בעניין ברנט, לפיו יבחן בית המשפט אם בפסיקת הוצאות יהיה משום פיצוי מספק לנזק ולטרחה שייגרמו כפועל יוצא מן ההיעתרות לבקשה לתיקון (כן ראו: קשת, בעמ' 509 – 516; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 349 – 355 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן); גורן, בעמ' 149 – 150; שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 110 – 111 (1999)). 9. גישה מרחיבה זו, המאפשרת הגשת כתבי טענות מתוקנים על מנת לברר את השאלות השנויות במחלוקת נהגה ונוהגת בכל השנים גם בבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ואין יסוד שלא להחילה – באופן מרחיב וגמיש – גם בבית המשפט לענינים מינהליים, תוך התחשבות בכך שההליך המנהלי כורך בחובו עניינים ציבוריים, החורגים מגדר עניינם של הצדדים לדיון הקונקרטי, ויש להם השלכה ישירה על הציבור בכללותו (להשלכתם של שיקולים מן המשפט הציבורי על שאלות דיוניות בהקשרים אחרים ראו גם עע"מ 7799/05 יהלומית פרץ עבודות בנין ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר – החשב הכללי (לא פורסם, 14.5.06) פסקה ד(8) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין; עע"מ 2408/05 הושעיה ישוב קהילתי כפרי של אגוד המושבים של הפועל המזרחי נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון (לא פורסם, 4.2.07) פסקה ה(38) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין). 10. מן הכלל אל הפרט: במקרה שלפנינו הוגשה הבקשה להגשת כתב תגובה מתוקן בשלב מאוחר. אין גם מחלוקת כי הנתונים והטענות אותם ביקשה העירייה להציג בכתב התגובה המתוקן לא נולדו לאחר הגשת כתב התגובה המקורי, וניתן היה להציגם במסגרתו. בצד האמור, לתיקון המבוקש חשיבות ניכרת לבירור השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. עניינו של התיקון המבוקש לא רק בשאלת פרשנות מסמכי המכרז, באופן שישליך על השאלה אם תחויבנה החברות בתשלום היטלים לקופת הציבור בסכום ניכר (כפי הנטען על ידי הצדדים, המחלוקת ביניהם נסבה על תשלום היטלים בסך של כעשרים מליון ש"ח), אלא גם בשאלת עצם סמכותה החוקית של העירייה לגבות את ההיטל האמור בנסיבות המקרה. מן העבר השני ניצב הנזק שעלול להיגרם למערערות כתוצאה מקבלת התיקון. במקרה שלפנינו, לא מצאנו כי היעתרות לבקשה תשלול מן החברות טענה העומדת להן, או תפגע בזכויותיהן הדיוניות. היעתרות לבקשה מחזירה, אמנם, את הדיון בעתירה לשלב שלאחר הגשת כתב התגובה, ובכך ייגרם עיכוב בבירורה. אולם, כפי שנפסק, "...עבירת הזמן, כשהיא לעצמה, אין לה השפעה מכרעת, אם לא התחיל בינתיים הבירור והמשפט התקדם..." (עניין דנגור, בעמ' 432, שם מצוטט האמור אצל זוסמן, בעמ' 353 – 354). זאת ועוד. במקרה שלפנינו, מכוח הסכמת הצדדים, התבררה העתירה בדרך של סיכומים בכתב, ומבלי שננקטו הליכים נוספים. לפיכך, אין לומר כי העתרות לבקשה – אשר מחייבת לחדש את בירור העתירה – תגרום להכבדה ניכרת או לסרבול של ממש. ער אני לכך כי החברות הגישו את הסיכומים מטעמן, קודם למועד הגשת הבקשה לתיקון כתב הטענות. עם זאת, לא נטען כי עצם הגשת הסיכומים גרמה לפגיעה דיונית כלשהי בחברות, ועל הטרחה שנגרמה להן ניתן לפצותן בדרך של הטלת הוצאות על העירייה. החברות טענו בנוסף כי עצם חלוף הזמן פוגע בהן, שכן עליהן לקבל תשובה סופית בדבר חיובן בהיטל הנחת צינורות ובאגרות בנייה. גם אם נקבל טענה זו של החברות, אין בה לגבור על מכלול השיקולים שהוצגו, בנסיבות בהן התיקון חיוני לבירור השאלות השנויות במחלוקת. סיכום 11. על יסוד הטעמים עליהם עמדנו, סבורים אנו כי היה מקום להיעתר לבקשה לתיקון כתב תגובה. לפיכך, אנו מקבלים את הערעור במובן זה שהחלטת בית המשפט לענינים מינהליים, שדחתה את הבקשה, מבוטלת. העירייה תהא זכאית להגיש כתב תגובה מתוקן כמבוקש על ידה, וזה יוגש לבית המשפט לענינים מינהליים בתוך 30 יום מהיום. המשך הדיון בעתירה יהיה לפי הוראותיו של בית המשפט לענינים מינהליים. בנסיבות אלה, על מנת לאפשר המשך דיון בעתירה ומבלי שאנו נוקטים עמדה לגופה, מבוטל גם פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים. משכך, מתייתרים ערעורי הצדדים על פסק הדין והם נמחקים בזה. כפי שהודגש, אין אנו מחווים דעה בטענות הצדדים לגופן, ואלה שמורות להם. נוכח התנהלות העירייה, החיוב בהוצאות שהוטל בהחלטת בית המשפט מיום 23.2.04 יעמוד בעינו, וכן יוסף לו שכר-טרחת עורך-דין בערעור זה בסך 15,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, א' בסיון התשס"ח (4.6.08). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04051280_M11.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il