היהדות הקראית העולמית נ. שר התחבורה

פסק-דין בתיק בג"ץ 5123/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5123/18 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופטת י' וילנר העותרת: היהדות הקראית העולמית, ע"ר נ ג ד המשיבים: 1. שר התחבורה 2. ועדה מייעצת לפי סעיף 22א לפקודת הקרקעות 3. ועדה מחוזית לתכנון ובניה - מחוז מרכז 4. ועדה מקומית לתכנון ובניה רמלה 5. חברת נתיבי ישראל עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותר: עו"ד רום גולן בשם המשיבים 3-1: עו"ד תהילה רוט בשם המשיבה 4: עו"ד רותם ארביב-קופלניקוב; עו"ד רן דרוק בשם המשיבה 5: עו"ד נופר זכריה פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. העותרת, היהדות הקראית העולמית, היא עמותה רשומה שמרכז פעילותה ממוקם ברחוב קלאוזנר 16 ברמלה (להלן: העותרת). לדבריה, שטח זה הוקצה לה עוד בשנת 1955 לצורך הקמת מרכז קהילתי ובית כנסת מרכזי; ומאז ועד היום המתחם משמש כ"מרכז דתי, תרבותי ומינהלי לקהילה העולמית של הקראים" (להלן: המתחם). עניינה של העתירה בתכנית "מח/209 מחלפון מצליח" להקמת מחלף בסמוך למתחם העותרת (להלן: התכנית); כאשר לפי הנטען לצורך מימוש התכנית מתוכנן להפקיע חלק משטח המתחם, המשמש את העותרת לצרכי חניה. לטענת העותרת יש להורות על ביטול התכנית מחמת פגמים שנפלו בה ובהליך אישורה; ובפרט בשים לב לכך שלא נלקחה בחשבון הפגיעה המשמעותית שהתכנית תסב לפעילות הרוחנית והקהילתית שמתבצעת במתחם. כאן המקום לציין כי תכנון המחלף החל עוד בשנת 2002 ולאורך השנים התכנית להקמתו אושרה להפקדה; ואולם לדברי העותרת התכנית הובאה לידיעתה רק בשלהי שנת 2017 – כאשר נציג מטעם חברת נתיבי ישראל (המשיבה 5) פנה אליה בקשר להפקעה המתוכננת בשטחה. משניסיונות העותרת לשינוי התכנית לא נשאו פרי, הוגשה העתירה דנן; ובד בבד הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים שימנע מן המשיבים לקדם את ההפקעה מכוח התכנית, עד לאחר שייבחנו החלופות התכנוניות שהוצעו על ידי העותרת. בהחלטה מיום 3.7.2018 נקבע כי אין מקום בשלב זה ליתן צו ארעי, ונתבקשו תגובות מאת המשיבים. 2. לאחר מספר ארכות שניתנו להגשת התגובות לעתירה ולבקשה למתן צו ביניים (בין היתר, לנוכח הודעת העותרת כי היא מנהלת מגעים שעשויים לייתר את העתירה), הגישה הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמלה (המשיבה 4; להלן: הוועדה המקומית) בקשה לסילוק העתירה על הסף. הוועדה המקומית עומדת על כך שיש לדחות את העתירה בשל קיומו של סעד חלופי, שכן הסמכות לדון בטענות העותרת כלפי תכנית מתאר מקומית נתונה לבית משפט מחוזי בשבתו כבית משפט לענייניים מנהליים; ולדבריה הוא הדין גם בקשר לטענותיה לעניין ההפקעה, שמהווה אך צעד נלווה למימוש התכנית. העותרת מצידה הודיעה כי היא עומדת על העתירה וזאת מאחר שטענותיה מופנות בעיקר כלפי הכוונה להפקיע שטחים מן המתחם – והסמכות לדון בסוגית ההפקעה מסורה לבית משפט זה בלבד. עוד טוענת העותרת שאף אם ייקבע שהסמכות לדון בעתירה נתונה לבית משפט לעניינים מנהליים, מן הראוי כי נושא "קריטי וחשוב זה", שנוגע לזכויותיה של העדה הקראית בישראל, יידון לפני בית המשפט העליון (וזאת בהתאם לסעיף 6 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000)); ולחלופין מבוקש כי בית משפט זה יורה על העברת הדיון בעתירה לבית משפט לעניינים מנהליים מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה, יצוין כי בשלב זה ניתנה ליתר המשיבים לעתירה ארכה להגשת תגובתם עד למתן החלטה אחרת. 3. דין העתירה להידחות על הסף. משמדובר בתכנית מתאר מקומית – ועל כך אין חולק – טענות העותרת בקשר לתכנית ולפגמים שלכאורה נפלו בהליך אישורה, מקומן להתברר לפני בית משפט לעניינים מנהליים (סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, יחד עם פרט 10(א) לתוספת הראשונה); והעתירה נדחית מחמת קיומו של סעד חלופי (ראו והשוו: בג"ץ 10166/17 מועצה אזורית אל קסום נ' חברת נתיבי ישראל, החברה הלאומית לתשתיות ותחבורה ‏בע"מ, פסקה 13 (27.3.2018); בג"ץ 5364/13 צבי נ' מדינת ישראל, פסקה ט (1.10.2013)). ויוזכר בהקשר זה, כי הגשת עתירה לבג"ץ היא בבחינת "מוצא אחרון" (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 373 (2017)); ולא זה המצב מקום שעומד לעותרת סעד חלופי ראוי ויעיל לפני ערכאת שיפוט אחרת. מכאן לטענות העותרת לעניין ההפקעה המתוכננת. מתיאור הדברים, ניכר כי טרם התקבלה החלטה בעניין ההפקעה; אף שיוער כי מהוראות התכנית אמנם עולה כי יש כוונה להפקיע על פי דין שטחים המיועדים לדרך ולמחלף, הגם שלא צוין באלו שטחים מדובר (נספח א' לעתירה); וכן נראה כי התקיימה ישיבה עם חברת "ארז ניהול פרויקטים" בקשר להפקעה המתוכננת במתחם (נספח ו' לעתירה). במסגרת העתירה לא נטען כי התקבלה החלטה קונקרטית בדבר הפקעת חלק כלשהו משטח המתחם; ועובדה היא שבעתירה לא נתבקש סעד שעניינו ביטול ההפקעה, אלא רק סעד זמני שיקפיא הליכים שעשויים לקדם את ההפקעה. הלכה מושרשת היא שאין זה דרכו של בית המשפט הגבוה לצדק להפעיל את סמכותו מקום שבו טרם התקבלה החלטה סופית על ידי הרשות המוסמכת לכך– וכזו היא העתירה ככל שהיא נוגעת לסוגיית ההפקעה (ראו והשוו: בג"ץ 2402/18 המועצה האזורית דרום השרון נ' שר הפנים, פסקאות 7-6 (23.7.2018); בג"ץ 4175/18 עמותת פורום ועדי הורים היישוביים למערכת החינוך בישראל נ' מדינת ישראל משרד החינוך, פסקה 4 (28.5.2018)). בהינתן האמור, דין העתירה בקשר להפקעה להידחות בהיותה מוקדמת; ואין באמור כדי לגרוע מזכותה של העותרת לברר את טענותיה כלפי התכנית (ובכלל זאת הכוונה להפקיע שטחים לצורך ביצוע התכנית) לפני בית משפט לעניינים מנהליים. עוד יצוין כי אין בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים להעביר דיון בעתירה לבג"ץ, משום הצדקה לסטייה מן הכלל בדבר סעד חלופי; ואף אין מקום להורות על העברת הדיון בעתירה לבית משפט לעניינים מנהליים (ראו והשוו: בג"ץ 3543/18‏ ועד מקומי בית נקופה נ' מועצה אזורית מטה יהודה, פסקה 10 (4.9.2018)). 4. משאלה פני הדברים, העתירה נדחית וממילא גם הבקשה למתן צו ביניים. בהינתן התוצאה, אין טעם להגשת תגובה נוספת מטעם הוועדה המקומית לעמדה שהגישה העותרת; ובקשתה זו שהוגשה אתמול, נדחית. העותרת תישא בהוצאות המשיבה 4 בסך 5,000 ש"ח. אין צו להוצאות לטובת יתר המשיבים שטרם הגישו תגובה מטעמם. ניתן היום, ‏ג' בטבת התשע"ט (‏11.12.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 18051230_G10.doc שו מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il