עבדל אבו עבד נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5119/97 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' דורנר המערער: עבדל נאסר אבו עבד נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו מיום 10.7.97 ומיום 16.12.98 בת"פ 32/97 שניתן על-ידי כבוד השופט א' פריש תאריך הישיבה: ג' בתמוז תשנ"ט (17.6.99) בשם המערער: עו"ד עובדיה אבוש בשם המשיבה: עו"ד נעמי כץ בשם שירות המבחן: גב' נעמי שיפמן פ ס ק - ד י ן בעקבות פסק-דינו המשלים של בית המשפט המחוזי חזר בו הסניגור המלומד מהשגותיו על צדקת ההרשעה והגביל את ערעורו לחומרת העונש שנגזר על המערער. המערער ביצע, בשותפות עם אחרים, שני מעשים של שוד מזוין: האחד בבית פרטי והשני בחנות לממכר תכשיטים. בשני המקרים התאכזרו השודדים לקורבנותיהם: הם איימו עליהם בנשק חם ובנשק קר, המערער כפת אותם והיכה אחת מהם. במהלך השוד בחנות התכשיטים ירה המערער ברגלו של בעל החנות וגרם לו לחבלה חמורה. בשל כל אחת מן הפרשיות נגזרו למערער שבע שנות מאסר. בית המשפט הורה על חפיפה חלקית בין עונשי המאסר, באופן שעל המערער הוטל לרצות תקופת מאסר כוללת בת אחת-עשרה שנים. כמו-כן נגזרו עליו שתי שנות מאסר על-תנאי. לנוכח מהות וחומרת המעשים אין, לדידנו, מקום לומר שהעונש שנגזר על המערער הינו חמור במידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור. דא עקא שעל שניים משותפיו של המערער, שלקחו חלק בשתי הפרשיות והובאו לדין בהליך נפרד, גזר בית המשפט המחוזי עשר שנות מאסר, מתוכן שמונה שנים מאסר בפועל. עיקר טענת הסניגור הוא, כי על-פי עקרון אחידות הענישה, משגזר בית המשפט על שותפיו של המערער עונש קל מזה שנגזר על המערער, מן הדין שנתערב להשוואת עונשו של המערער לעונש שנגזר על שותפיו. באת-כוח המדינה טוענת, כי למערער היה חלק יותר משמעותי בביצוע המעשים שפגעו בקורבנות השוד, בכלל זה - ובעיקר - הירי ברגלו של בעל חנות התכשיטים. אנו סבורים, כי גם לנוכח הבדל זה בין חלקו של המערער לבין חלקי שותפיו, יש מקום להקל עם המערער. הטעם העיקרי לכך, שלא היה לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי בשלב גזירת הדין ונתברר רק במהלך הדיון המשלים, הוא שהמערער לוקה במחלת נפש. משעלתה עובדה זו לפנינו, בפתח הדיון בערעור, נעתרנו לבקשת הסניגור והחזרנו את הדיון לבית המשפט המחוזי לבירור השאלה אם בעת ביצוע המעשים נשא המערער באחריות פלילית למעשיו. בפסק-דינו המשלים השיב בית המשפט המחוזי בחיוב לשאלה זו, ועל כך שוב אין ערעור לפנינו. ברם, טענת המערער בדבר עצם מחלתו לא נסתרה ובראיות שהובאו בשלב ההליך המשלים אף נמצאו לה תימוכין. התוצאה היא שהערעור מתקבל. גזר-דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל, ותחת העונש שנקבע לו בגזר הדין הננו דנים את המערער לאחת-עשרה שנות מאסר, שמונה מתוכן מאסר ממש ומניינן מיום מעצרו. יתרת התקופה תהא מאסר על-תנאי והתנאי כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי. ניתן היום, ג' בתמוז תשנ"ט (12.6.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97051190.F10