בג"ץ 5118-24
טרם נותח
דנית היימן נ. היועצת המשפטית לממשלה
סוג הליך
עתירה לבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ)
פסק הדין המלא
-
10
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 5118/24
לפני:
כבוד השופט אלכס שטיין
כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ
כבוד השופטת רות רונן
העותרים:
1. דנית היימן
2. שי היימן
נגד
המשיבות:
1. היועצת המשפטית לממשלה
2. פרקליטות מחוז דרום
עתירה למתן צו על תנאי
בשם העותרים:
עו"ד גד זילברשלג; עו"ד אורי בן אשר
בשם המשיבות:
עו"ד יעל מורג יקו-אל
פסק-דין
השופטת גילה כנפי-שטייניץ:
עניינה של העתירה בבקשת העותרים להורות על תיקון כתב האישום שהוגש נגד דינקו בן אניו קפליו (להלן: הנאשם) לבית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע, כך שחלף אישום בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, הוא יואשם בעבירה של המתה בקלות דעת, וכן יואשם בעבירה של נהיגה בשכרות או תחת השפעת משקאות משכרים. עוד מבוקש לעצור את דיוני ההוכחות בהליך המתנהל נגד הנאשם, ולהעבירו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.
רקע עובדתי
ביום 27.5.2022 התנגש רכבו של הנאשם ברכבה של המנוחה טל היימן ז"ל, חיילת צעירה בת 21, ובתם של העותרים. כתוצאה מן התאונה, נחבלה טל קשות והובהלה לבית החולים כשהיא מורדמת ומונשמת, ובחלוף יומיים נפטרה, למרבה הצער, בשל החבלות שנגרמו לה. כתוצאה מן התאונה, נחבלו גם שני נוסעים נוספים שנסעו ברכבה של טל, וכן הנאשם עצמו.
ביום 31.7.2023 הוגש כתב אישום נגד הנאשם לבית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע (גמ"ר 7543-08-23). על-פי כתב האישום, ביום התאונה, בסמוך לשעה 22:30, נהג הנאשם בכביש 293 מכיוון מזרח למערב. בשלב מסוים, עקף הנאשם רכב בו נהג אסף סוויסה (להלן: סוויסה), תוך שהוא חוצה קו הפרדה רצוף המפריד בין הנתיבים. בסמוך לאחר מכן, בהגיעו לק"מ ה-16.4 בכביש האמור, סטה הנאשם עם רכבו מנתיב נסיעתו בצורה אלכסונית, חצה את קו ההפרדה הרצוף שבמרכז הכביש, עבר עם חזית רכבו לנתיב הנסיעה הנגדי ופגע ברכבה של טל אשר נסע באותה שעה בנתיב הנגדי. זאת עשה הנאשם, כך על-פי כתב האישום, תוך שנהג ברכבו בקלות ראש, בחוסר זהירות וללא תשומת לב מספקת לנעשה בכביש; לא נקט באמצעי זהירות מספיקים כדי למנוע את התאונה; ולא נהג כפי שנהג מן היישוב היה נוהג בנסיבות העניין. בגין מעשיו אלה, הואשם הנאשם בעבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה ברשלנות וגרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 62(2) בצירוף עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה; ועקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף, לפי תקנה 47(ה)(5) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה).
בעקבות מותה של טל, יומיים לאחר התאונה, נפתחה חקירה פלילית נגד הנאשם, שהסתיימה בהגשת כתב האישום. סמוך לפני הגשת כתב האישום, ובעיקר לאחר הגשתו, עמדו העותרים בקשר עם רשויות התביעה. כך, ביום 4.9.2023, נערכה פגישה של העותרים עם נציג פרקליטות מחוז דרום (פלילי) (להלן: הפרקליטות), במסגרתה נדונה גם טענת העותרים בדבר חשד כי הנאשם נהג במועד התאונה בהיותו שיכור. בהמשך, ביום 23.10.2023 קיים נציג הפרקליטות פגישה נוספת עם ב"כ העותרים, במסגרתה הוצגו בפני האחרון מסמכים הנוגעים לסוגיית שכרות הנאשם, תוך שהוסבר לו כי לעמדת הפרקליטות לא ניתן להגיע למסקנה, ברמת הוודאות הנדרשת בהליך הפלילי, כי הנאשם היה שיכור בעת קרות התאונה.
ביום 28.12.2023, שיגרו העותרים מכתב לפרקליטות המחוז ובו ביקשו לעכב את ההליך הפלילי המתנהל נגד הנאשם, להורות על ביצוע השלמות חקירה, ולתקן את כתב האישום כך שיכלול עבירה של המתה בקלות דעת וכן עבירה של נהיגה בשכרות או תחת השפעת משקאות משכרים. בהמשך לפנייה זו, ביום 9.1.2024, עדכן נציג הפרקליטות את העותרים כי לאחר שהדברים נבחנו ונשקלו, ועל אף שכבר הוגש כתב אישום ובאופן חריג, בכוונת הפרקליטות לבצע פעולות נוספות לצורך השלמת החקירה. במאמצם להביא לתיקון כתב האישום והחמרתו, פנו העותרים גם לפרקליט המחוז בבקשה שייפגש עמם בעניין. פרקליט המחוז נעתר לבקשה, וביום 8.2.2024 התקיימה פגישה בין העותרת 1 ובא-כוחה, לבין פרקליט המחוז והמשנה לו וכן ראש תחום עבירות רשלנות בפרקליטות המחוז. בתום הפגישה סוכם כי ב"כ העותרים יעביר לנציגי הפרקליטות פרטי התקשרות של עדים פוטנציאליים נוספים לשיטתם, והפרקליטות תפעל לגביית עדותם לאלתר – ואכן כך נעשה.
עם סיום השלמת החקירה, ביום 4.3.2024, עדכן פרקליט המחוז את העותרים בתוצאותיה, במכתב מפורט בו הבהיר כי לאחר שבחן את הטענות שהעלו העותרים, ולנוכח המארג הראייתי הקיים – על פי הערכתו המקצועית לא קיים סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירה של המתה בקלות דעת. עוד צוין, כי לאחר שנערכה בחינה מעמיקה נוספת של כלל הראיות, ובכלל זה עדויות חדשות שנגבו – מסקנת הפרקליטות היא כי הגם ש"הראיות המצויות בתיק אכן מעלות חשד ממשי לכך כי הנאשם נהג ברכבו בהיותו שיכור", עדיין, "אין בהן די כדי לקבוע זאת ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי". לפיכך, בקשת העותרים לתיקון כתב האישום נדחתה. בהמשך, ביום 15.4.2024, לאחר שנשמעה במסגרת ההליך הפלילי עדותו של סוויסה, נעשתה פנייה נוספת מטעם העותרים; ואולם פנייה זו נדחתה אף היא ביום 19.5.2024.
מכאן העתירה שלפנינו.
לשם שלמות התמונה יוער, כי במועד הגשת העתירה, ביום 24.6.2024, התקיימו כבר רוב דיוני ההוכחות בהליך הפלילי הנדון. תגובה מקדמית לעתירה הוגשה ביום 9.7.2024, ובעקבותיה, כפי שיפורט להלן, הגישו העותרים ביום 23.7.2024 נימוקים משלימים, אשר הובילו להגשת תגובה נוספת מטעם המשיבות ביום 6.8.2024. בנקודת זמן זו, ומשלא ניתן צו ביניים או צו ארעי בעתירה, מצוי ההליך הפלילי בשלב הסיכומים.
תמצית טענות הצדדים
לטענת העותרים, הצטברותם החריגה של מחדלים בהתנהלות גורמי החקירה והתביעה, מטילה ספק בניהולם התקין של הליכי החקירה וההעמדה לדין במקרה דנן, ומצדיקה בחינה מדוקדקת של בית המשפט את שיקול דעתן של הרשויות. בין המחדלים שצוינו בעתירה – העובדה שהנאשם נחקר לראשונה ביום 29.6.2022, דהיינו – למעלה מחודש ימים לאחר קרות התאונה; העובדה שלא בוצעה בדיקת דם תקנית למדידת ריכוז האלכוהול בדם מיד בסמוך לקרות התאונה, אלא רק למחרת בשעה 7:00 בבוקר; והעובדה שלא נגבו עדויות מכלל הגורמים שיכלו לשפוך אור על האירוע. אך לדידם של העותרים, גם במצב הנוכחי, ישנן ראיות בעלות משקל המבססות את הטענה כי הנאשם נהג ברכבו בהיותו שיכור, ולפיכך כתב האישום, אשר משמיט כל התייחסות לכך, אינו הולם את חומרת מעשיו של הנאשם. עוד טוענים העותרים, כי גם אם לא ניתן להוכיח כי הנאשם היה שיכור בזמן התאונה, הרי שנהיגתו הפרועה בזמן התאונה ובזמן שקדם לה – מצדיקה כשלעצמה הגשת כתב אישום בעבירה של המתה בקלות דעת.
במסגרת הראיות המחזקות את עמדתם, מציינים העותרים בין היתר את עדותו של סוויסה בישיבת ההוכחות שנתקיימה ביום 4.4.2024, בה העיד כי התאונה התרחשה שניות בודדות לאחר שהנאשם עקף אותו "בכזו מהירות שאני בקושי שהבחנתי בו", וכי כאשר הגיע לזירת התאונה, ניגש לרכבו של הנאשם ופתח את הדלת – נדף מהנאשם ריח חזק של אלכוהול. עוד נסמכים העותרים על הימצאותם של עשרות בקבוקי בירה ריקים ברכבו של הנאשם; על שלושה תצהירים של עדוֹת אשר לטענתן שמעו מהנאשם, בזירת התאונה ובבית החולים, אמירות בנוגע לאחריותו לתאונה ולהיותו שיכור בעת התרחשותה; וכן על בדיקת דם למדידת ריכוז האלכוהול בדם אשר בוצעה לנאשם בבית החולים סורוקה בעת שפונה לקבלת טיפול רפואי לאחר התאונה, בה נמצאה כמות אלכוהול העולה על הכמות המותרת בדין.
להשלמת התמונה בהתייחס לטענות העותרים אציין, כי עם הגשת העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים בה התבקש, בין היתר, כי נורה למשיבה 2 למסור לעיון העותרים את מלוא חומר החקירה בתיק שבנדון. בשולי תגובתה המקדמית של המדינה צוין כי בשים לב לשלב המתקדם בו נמצא ההליך הפלילי – המדינה מסכימה להעברת חומרי החקירה לעותרים. לאחר שחומרי החקירה התקבלו אצל העותרים, הם הגישו ביום 23.7.2024 נימוקים משלימים לעתירתם. בנימוקיהם המשלימים ציינו, כי עיון בתיק החקירה מחזק את עמדתם כי הנאשם נהג בשכרות בעת ביצוע העבירה, כאשר את עמדתם זו השתיתו על שורה של טענות נוספות, וביניהן – סתירות נטענות בין עדויותיו השונות של הנאשם במשטרה; דו"ח בוחן המשטרה ממנו עולה כי מחוג מד המהירות "נמצא תפוס" על מהירות של 140 קמ"ש וכי אין סימני בלימה או חיכוך צמיגים לפני מקום ההתנגשות בין כלי הרכב; עדויות נוספות מזירת התאונה מהן עולה כי הנאשם ציין כי הוא שיכור; ועדותו של רופא מהמחלקה הכירורגית בסורוקה לפיה בדיקת הדם למדידת ריכוז אלכוהול בדמו של הנאשם, אשר נערכה בשל חשד של אנשי מד"א כי הנאשם שיכור, הצביעה על ריכוז גבוה של אלכוהול בדם.
על יסוד כל האמור, מבקשים העותרים כי בית המשפט יורה על תיקון כתב האישום כך שהנאשם יואשם, חלף האישום בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, בעבירה של המתה בקלות דעת לפי סעיף 301ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977; וכך שכתב האישום יכלול גם עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 64ב לפקודת התעבורה, או לחילופין עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה. עוד מבוקש, להעביר את ניהול ההליך הפלילי לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.
בתגובתן המקדמית לעתירה ולנימוקיה המשלימים, מבקשות המשיבות לדחות את העתירה על הסף מחמת אי-צירוף משיב, זאת משעה שהעותרים לא צירפו את הנאשם כמשיב לעתירה, חרף היותו גורם רלוונטי לבירורה. לצד זאת סבורות המשיבות כי יש לדחות את העתירה על הסף גם בהיעדר עילה להתערבות בשיקול הדעת הרחב הנתון לרשויות התביעה בכל הנוגע לניהול ההליך הפלילי, ובפרט לעניין מלאכת ניתוח הראיות וקביעת סעיפי האישום. למעלה מן הצורך הוסיפו המשיבות כי דין העתירה להידחות גם לגופה, באשר לא נפל כל פגם בכתב האישום אשר יוחס לנאשם, שעה שחומר הראיות בתיק – הגם שהוא מעלה אינדיקציות שונות לכך שהנאשם נהג ברכבו בהיותו שיכור – אינו מבסס סיכוי סביר להרשעה בעבירה של המתה בקלות דעת או בעבירת נהיגה בשכרות או תחת השפעת משקאות משכרים.
המשיבות מפרטות בהרחבה בתגובותיהן את הטעמים שעמדו ביסוד החלטתן לייחס לנאשם עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית ולא המתה בקלות דעת, תוך התייחסות למסד הראייתי עליו ביקשו העותרים לסמוך את טענותיהם. כך, למשל, צוין כי בדיקת השכרות שנערכה לנאשם בבית החולים סורוקה אינה קבילה, ואינה עומדת בדרישות המשפטיות באשר לאופן נטילת הבדיקה ואופן ביצועה כפי שנקבעו בדין. ביחס לדו"ח הפעולה המתאר כי ברכבו של הנאשם נמצאו בקבוקי בירה ריקים, צוין כי אין די בכך כדי להסיק, ברף הנדרש במשפט הפלילי, כי הנאשם צרך את תוכנם עובר לתאונה. גם לגבי עדויות שונות על כך שהנאשם נטל אחריות לתאונה וציין את היותו שיכור, נאמר בדומה כי הן אינן עומדות ברף הנדרש במשפט הפלילי. באשר לעדויות המצהירות שנגבו במסגרת השלמת החקירה צוין, כי אלה אינן בעלות ערך ראייתי, שכן לא היה ביכולתן של שתיים מן העדוֹת לקשור בין האדם שהשמיע את הדברים בבית החולים לבין הנאשם, ואילו עדה שלישית מסרה כי הנאשם נראה "לא מאופס" ו"אבוד". עדותו של עד נוסף שנגבתה במסגרת השלמת החקירה – מחמוד אלהוזייל – עמדה בסתירה לראיות אחרות בתיק, לרבות ראיות אובייקטיביות, "עד כי עלה ספק באם עד זה אכן נכח בכלל בזירת התאונה בזמן אמת".
באשר לטענות העותרים כי המשטרה השתהתה ללא הצדקה בנטילת בדיקת שכרות תקנית, צוין, כי בהתאם לנמסר מהמשטרה, עם קבלת הדיווח על התאונה, יצא בוחן משטרה לזירה, ועם סיום הטיפול בזירה הגיע לבית החולים – אלא שהנאשם, אשר נפצע אף הוא בתאונה, היה מצוי באותה עת בטיפולים רפואיים שונים, והבוחן נאלץ להמתין עד לסיום הטיפול הרפואי, שלאחריו ניטלה דגימת דם בהתאם לסעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה; בדיקה שבסופה התקבלה חוות דעת ששללה קיומו של אלכוהול בדם. מכאן, שבניגוד לנטען בעתירה, אין מדובר במחדל, אלא בכורח הנסיבות.
עוד נדחו טענות הנוגעות לממצאים שונים נוספים: כך, ביחס למסמך בוחן התנועה בו צוין "חשד לשכרות מצב נהג הסובארו ע"פ מד"א בוצעה בדיקת דמים", הובהר כי הבוחן כלל לא נפגש עם הנאשם בזירת התאונה, שכן עוד בטרם הגיעו לזירה פונו כלל הפצועים לבית החולים, ועדותו זו נסמכה על דברים שנמסרו לו מגורם בזירה. עוד נשללה מסקנת העותרים כי הימצאות מחוג מד המהירות על 140 קמ"ש מלמדת כי זו הייתה מהירות הנהיגה בעת התאונה, וצוין כי בעת שמתרחשת תאונה קשה, המחוג עשוי לנוע באופן עצמוני בלא קשר למהירות הגלגלים. כך גם נדחתה הטענה כי מהיעדר סימני בלימה במקום התאונה נובע כי הנאשם לא ניסה לבלום את רכבו, ומכאן שהיה שיכור. המשיבות הצביעו על חלופות שונות העשויות להסביר מדוע לא נוצרו סימני בלימה על הכביש.
לבסוף, ביחס לטענות העותרים בדבר ייחוס עבירת ההמתה בקלות דעת על יסוד אופן נהיגתו של הנאשם נטען, בין היתר, כי במקרה דנן קיים קושי לקבוע, כפי טענת העותרים, כי הנאשם נהג בזמן התאונה ברשלנות רבתי המקימה חזקה, הניתנת לסתירה, ליסוד נפשי של פזיזות. צוין כי הנאשם השלים את עקיפת רכבו של סוויסה בפס לבן בבטחה, ולא ניתן לשלול, כי רק לאחר מרחק נסיעה נוסף, ארעה הסטייה מנתיב שגרמה לתאונה הקטלנית – כאשר סטייה זו יכולה הייתה להיות תוצאה של חוסר תשומת לב, או כל סיבה אחרת הנעוצה בהתנהגותו של הנאשם, אך לא בהכרח של נטילת סיכון מודעת.
דיון והכרעה
מותה הטראגי של טל ז"ל כואב וקשה; חיים צעירים שנגדעו באיבם. כאב הורים על אבדן בתם בדמי ימיה – הוא כאב שקשה להכילו, ותנחומינו שלוחים להם. עם זאת, לאחר עיון בעתירה ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של העתירה להידחות הן על הסף – מחמת אי-צירוף הנאשם כמשיב, והן לגופה – בהעדר עילה להתערבותנו.
ראש ותחילה, דין העתירה להידחות על הסף מן הטעם שהנאשם לא צורף כמשיב לעתירה, חרף העובדה שהוא הצד הישיר והעיקרי העשוי להיפגע מקבלתה. הלכה פסוקה היא, כי על העותר לצרף כמשיב לעתירה כל צד שעלול להיפגע אם יינתן הסעד המבוקש בה (ראו למשל: בג"ץ 7973/20 עו"ד יפית מנגל נ' מנהל מחלקת עררים בפרקליטות המדינה, פסקה 18 (7.6.2021)). ברי כי בנסיבות העניין שלפנינו צירופו של הנאשם הוא הכרחי, ומשהדבר לא נעשה – דין העתירה להידחות על הסף מטעם זה (ראו: בג"ץ 9363/12 קטש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 3 (29.4.2013); בג"ץ 2540/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (17.8.2015)).
בהקשר זה – של פגיעה בזכותו של הנאשם להשיב לעתירה – אעיר, כי לא ניתן להתעלם מן העובדה שהעתירה הוגשה סמוך לפני תום שלב הראיות בהליך הפלילי המתנהל נגד הנאשם. גם אם לא נפל שיהוי בהגשת העתירה – משעמלו העותרים למיצוי הליכים ושקדו על איסוף ראיות והצגתן לפני רשויות התביעה – תיקון כתב האישום בשלב כה מאוחר של ההליך עשוי להשליך על זכותו של הנאשם להליך הוגן ועל יכולתו להתגונן (וראו: סעיף 92(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; ע"פ 4668/14 אפללו נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (18.2.2015); ע"פ 329/68 מדינת ישראל נ' כדורי, פ"ד כב(2) 372, 375 (1968)). מכאן, שאי צירופו של הנאשם כמשיב לעתירה חרף השלב המתקדם בו מצוי ההליך הפלילי, מהווה טעם עצמאי העומד על רגליו שדי בו לדחיית העתירה.
מעבר לכך, מן העתירה עולה כי העותרים מודעים היטב לכך שהסעד שנתבקש בעתירה הוא סעד חריג, אשר הקריטריון לתתו מחמיר, ורק בנסיבות נדירות במיוחד בית המשפט ייעתר לו. ואכן נכון הדבר, כלל נקוט בידינו כי לרשויות החקירה והתביעה מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע לנקיטת הליכים פליליים, ובכללם העמדה לדין, ובית משפט זה אינו מתערב בשיקול דעתן אלא במקרים חריגים ונדירים עד מאוד בהם ההחלטה לקתה בחוסר סבירות קיצוני. בפרט אמורים הדברים שעה שהטענות נוגעות למלאכת ניתוח הראיות, בחינת דיותן לצורך העמדה לדין וקביעת סעיפי האישום, עניינים המצויים בליבת שיקול הדעת של רשויות התביעה בעניינם ינקוט בית המשפט "מידת ריסון כפולה ומכופלת" (בג"צ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, 209). החלטות אלה מצויות בגרעין הקשה של סמכות רשויות התביעה אשר הן בעלות הידע, המקצועיות והניסיון, ומבוססות על הערכה עובדתית ומשפטית של חומר הראיות, שככלל אין מקום להחליפה בהערכתו של בית המשפט (בג"ץ 11221/05 נאסר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (19.4.2007) (להלן: עניין נאסר). בהקשר של תיקון כתב אישום של נהג פוגע שהביא למותו של נער צעיר, ראו: בג"ץ 8814/18 שלו נ' מדינת ישראל - פרקליטות מחוז תל אביב, פסקה 8 (27.1.2019); עוד ראו: בג"ץ 1869/22 פלונית נ' פרקליט המדינה, פסקה 8 והאסמכתאות שם (6.4.2022)). בסוגיות אלה נקבע זה מכבר, כי יש לנקוט משנה זהירות, מן הטעם שהתערבות כזו "עלולה להיות בעלת השלכות בעייתיות על תוצאות ההליך הפלילי אשר יוגש בעקבותיה" (ענין נאסר, שם). כפי שיפורט להלן, אמות המידה האמורות מובילות למסקנה כי לא נפל בהחלטת המשיבות פגם המצדיק התערבותו של בית משפט זה.
אכן, עיון בטענות העותרים ובמענה להן מעלה כי אמנם נפלו פגמים בהליך החקירה. נראה כי על כך אין מחלוקת, והמשיבות מודות בתגובתן כי "נכון היה שהנאשם ייחקר תוך פרק זמן קצר יותר מאירוע התאונה", וכי הטיפול בתיק החקירה "ארך זמן רב בהרבה מן הרצוי". צודק אפוא ב"כ העותרים הטוען כי האיחור בחקירתו של הנאשם, בחלוף למעלה מחודש לאחר התאונה, "דוקר את העין ומקומם את הלב". כך בפרט בתאונה קטלנית בה ניטלו חייו של אדם. גם אם ניתן הסבר מסוים לאיחור בנטילת הבדיקה למדידת ריכוז האלכוהול בדם, לא ניתן כל הסבר למחדל שנפל בחקירת הנאשם. עם זאת, בבוא המשיבות להחליט על הגשת כתב אישום, לאחר מיצוי החקירה, מצוות הן לבחון את מכלול חומר הראיות שנאסף, על פגמיו, ולהעריך האם יש בכוחו להקים סיכוי סביר להרשעה ובאלו עבירות – ואין בהצבעה על מחדלי חקירה, חמורים ככל שיהיו, כדי לבסס טענה לפגם בשיקול דעתן. אמנם נכון, העותרים באים בטרוניה גם כלפי הפרקליטות, אולם אין בטעמי העתירה, המתייחסים בעיקרם לאופן הערכת הראיות, כדי להצביע על כך שהפרקליטות פעלה בנסיבות העניין "בחוסר תום לב או במשוא פנים; בקבלת החלטה מתוך מניעים נפסדים או בסתירה לאינטרס ציבורי; בטעות היורדת לשורשו של עניין או בהחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני" (בג"ץ 5722/12 אבו גוש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 22 (12.12.2017)). מכאן, שבהתאם להלכה הנוהגת, אין בפגמים עליהם עמדו העותרים כדי להצדיק התערבות בשיקול דעתן של המשיבות.
לצד הפגמים ראוי לציין שלאורך הדרך טענות העותרים נפלו על אוזניים כרויות: כפי שפורט בהרחבה, רשויות התביעה שמרו על קשר רציף עם העותרים; הם זומנו לפגישות בהן השמיעו את טענותיהם; על רקע מידע שהציגו העותרים, בוצעה, באופן חריג, השלמת חקירה לאחר הגשת כתב האישום; ולאחר שבוצעו השלמות חקירה, שב פרקליט המחוז ובחן את המארג הראייתי בכללותו. אמנם, למגינת ליבם של העותרים, בסופו של תהליך זה רשויות התביעה הגיעו למסקנה כי אין אפשרות סבירה להרשעת הנאשם בעבירה של המתה בקלות דעת, ובעבירת נהיגה בשכרות או תחת השפעת משקאות משכרים, אך ההחלטה המנומקת אליה הגיעו מצויה בגרעין הקשה של סמכותן, היא מבוססת באופן מובהק על הערכה עובדתית ומשפטית, ואין בנמצא טעם מבורר להתערבות בה.
גם לגופם של דברים, הנני סבורה שיש בתגובת המשיבות כדי ליתן מענה מספק לטענותיהם של העותרים. כאמור, בעתירה צוינו, בין היתר, עדים אשר העידו על הימצאותם של בקבוקי בירה ריקים ברכבו של הנאשם, ועל ריח אלכוהול אשר נדף מהנאשם. לצד זאת צוינו עדוֹת אשר העידו כי הנאשם צעק שהוא שיכור, בזירת התאונה ובבית החולים. לאחר עיון בתגובות המשיבות השתכנעתי כי מארג עדויות זה אינו כה עוצמתי כפי שהדבר עשוי להיראות במבט ראשון. כעולה מתגובת המשיבות, שתיים מן העדות שהעידו על כך שהנאשם צעק בבית החולים שהוא שיכור, לא יכלו לקשור את הדברים לנאשם; עדותו המתועדת של בוחן התנועה על 'חשד לשכרות' נמסרה לו על-ידי גורם אחר בזירה; ועדותו של מחמוד אלהוזייל מיום 8.2.2024 אינה מתיישבת עם ראיות אחרות בתיק, באופן שלהערכת המשיבות אינו מאפשר להסתמך על עדותו. מלבד זאת, יש טעם בטענת המשיבות ולפיה אפילו אם לא תתקבלנה הטענות שהנאשם כלל לא שתה מבקבוקי הבירה שהיו מצויים ברכבו, או שתה מהם זמן רב לפני קרות התאונה – לא ניתן לשלול, על יסוד הראיות הקיימות, את האפשרות שהוא שתה אלכוהול בכמות שאינה עולה על המותר על פי חוק. דברים אלה מלמדים שהערך הראייתי הגלום בעדויות על הימצאות בקבוקי בירה ברכבו של הנאשם, או על דברים שאמר הנאשם בנושא – מוגבל.
זאת ועוד. העתירה נסמכת על תוצאות בדיקת דמים לאלכוהול בדם שבוצעה בסמוך להגעת הנאשם לבית החולים סורוקה, בצירוף עם עדותו של הרופא מהמחלקה הכירורגית שהעיד לגביה. אלא שבעניין זה הפנו המשיבות לכך שבדיקה זו אינה קבילה ואינה יכולה להתקבל כראיה במשפט, שכן היא אינה עומדת בדרישות הדין באשר לאופן נטילת דם מנהג חשוד בשכרות, ואופן ביצוע הבדיקה במעבדה (והמשיבות הוסיפו, כי המעבדה בבית החולים סורוקה אינה מוסמכת לבצע בדיקת שכרות לצרכים משפטיים). הבדיקה לא נערכה בהתאם לכללים שהותוו בתקנה 169ח לתקנות התעבורה, אשר מסדירות את אופן הבדיקה של דוגמת דם בבדיקת מעבדה. כך, לא ניתן לשלול כי בעת נטילת בדיקת הדם מהנאשם, נעשה שימוש בחומר חיטוי המכיל כוהל, כנדרש בתקנה; ואף נראה כי לא בוצעה אף אחת מבדיקות הבקרה המפורטות בתקנה 169ח, שמטרתן לוודא כי התוצאה תשקף נאמנה את ריכוז האלכוהול בדמו של הנהג בעת נטילת הדגימה. העותרים, המודעים להיות הבדיקה בלתי קבילה, טוענים כי "גם אם נלך לחומרה ונפחית 50 אחוז מהבדיקה בשל היותה 'לא תקנית', עדיין נקבל תוצאה וודאית כי הנאשם היה שיכור בזמן התאונה" (פסקה 34 לעתירה). ואולם, קביעה כי הנאשם היה שיכור בהתבסס על אומדן מסוג זה – אינה יכולה להתקבל, ולא ניתן להכשיר בדיקה בלתי קבילה בדרכי עקלתון. משכך הובהר, ממילא אדן מרכזי בעתירה נשמט. ולבסוף, אף החלטת המשיבות שלא להאשים את הנאשם בעבירה של המתה בקלות דעת על יסוד אופן נהיגתו של הנאשם – התקבלה על בסיס בחינה מקצועית של חומר הראיות, ואינה מגלה עילה להתערבותנו.
סיכומם של דברים: משעה שלא צורף הנאשם כמשיב לעתירה, דין העתירה להידחות. אף לגופם של דברים, לא נמצאה עילה להתערבות בשיקול הדעת הרחב המסור לרשויות התביעה על פי אמות המידה הנהוגות עמנו. אף שצריך לומר, בזהירות הראויה – שעה שמדובר בהליך המתנהל בימים אלה בבית משפט השלום לתעבורה – כי יש בחומר הראיות אינדיקציות שונות המעלות חשד לנהיגתו של הנאשם בשכרות, הרושם העולה הוא, כי כלל הראיות הרלוונטיות נבחנו ביסודיות וכי הדברים נשקלו בכובד ראש עובר לקבלת ההחלטה – שביסודה נימוקים בעלי משקל – בדבר היעדר סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירה של המתה בקלות דעת ובעבירה של נהיגה בשכרות.
העתירה נדחית אפוא בזאת. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.
ניתן היום, כ"א אב תשפ"ד (25 אוגוסט 2024).
אלכס שטיין
שופט
גילה כנפי-שטייניץ שופטת
רות רונן
שופטת