יזמות חינוך ימין אורד נ. אסתר דגמפור

פסק-דין בתיק בר"ם 5118/10 בבית המשפט העליון בר"ם 5118/10 בפני: כבוד השופט ח' מלצר המבקשת: יוזמות חינוך ימין אורד (ע.ר) נ ג ד המשיבים: 1. אסתר דגמפור 2. גבריאל דגמפור 3. המועצה המקומית חצור הגלילית 4. מינהל מקרקעי ישראל 5. הועדה המקומית לתכנון ולבניה - אצבע הגליל חצור הגלילית בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 6.6.10 בעת"מ 29709-02-10 שניתנה על ידי כבוד השופט ה' חטיב בשם המבקשת: עו"ד עמית רון בשם המשיבים 2-1: עו"ד אליהו כהן בשם המשיבה 3: עו"ד יעקב קרני בשם המשיב 4: עו"ד אילאיל אמיר בשם המשיבה 5: עו"ד שהם קרן פסק-דין 1. בפניי בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי המבקשת כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט ה' חטיב), בגדרה ניתן צו מניעה זמני, האוסר על המבקשת, המשיבים 5-3 ומי מטעמם להיכנס למקרקעין, הידועים כחלקה 53/1 גוש 13983 בחצור הגלילית, בשטח של כ-240 מ"ר (להלן: המקרקעין), לבצע עבודות במקרקעין, או לפגוע בעצים הנטועים בהם. נעמוד בקיצור נמרץ על עיקרי העובדות הצריכות לענייננו. 2. המקרקעין הם בבעלות המדינה, והוחכרו לצורכי ציבור למשיבה 3 (להלן: המועצה המקומית). המועצה המקומית ביקשה להעביר את הזכויות במקרקעין למבקשת, על דרך של חכירת משנה, לצורך הקמת מכינה קדם צבאית. הליכי החכרת המשנה טרם הושלמו. המשיבה 5 נתנה היתר להקמת המכינה הקדם צבאית במקרקעין, בחודש נובמבר 2009. 3. המשיבים 2-1 (להלן יחד: דגמפור), שבתחילה לא היו מיוצגים משפטית, הגישו בתאריך 17.2.2010 לבית משפט השלום בצפת תביעה המכוונת נגד המבקשת והמשיבים 5-3 לסילוק ידם של אלה מן המקרקעין. דגמפור טענו כי המקרקעין משמשים אותם כגינה נטועת עצי זית ועצי פרי, עצים שאבי המשפחה נטע אותם עוד לפני כארבעים שנה, וטופחו על ידו עד פטירתו בשנת 2009. דגמפור הוסיפו וטענו כי נטיעת העצים, גידור השטח והפיכתו לגינה מטופחת – נעשו בהסכמת בעל המקרקעין, מינהל מקרקעי ישראל ובאישור המפקחים שלו. 4. נקדים את המאוחר ונציין כבר עתה כי לכאורה דגמפור אינם בעלי זכויות קנייניות במקרקעין ומעולם לא היו כאלה, ויש להם זכויות רק בחלק מחלקה סמוכה. מבדיקה שערך המשיב 4 (להלן: המינהל) לאחר הגשת תביעת דגמפור התברר לו, לטענתו, כי הם פולשים למקרקעין מזה שנים, בין היתר, בדרך של נטיעת עצי הזית. המחלוקת בין המינהל לבין דגמפור מתמקדת בשאלה האם ניתן להם אישור, או הסכמה מטעם המינהל, לטעת במקרקעין את העצים האמורים. 5. בגדרי התביעה שהוגשה על ידי דגמפור כנ"ל הם גם עתרו – בנפרד – למתן צו מניעה זמני. בקשה זו נדחתה בהחלטת כב' השופט ב' פיילס מן הטעם שדגמפור לא ידעו להצביע על מיקום העבודה המבוצעת, אותה הם ביקשו למנוע וכן משום שהם לא הצביעו על זכויות כלשהן, ולו לכאורה, במקרקעין נשוא המחלוקת, להבדיל מהחלקה שעליה בנוי ביתם, שלגביה יש להם זכות חכירה (החלטה זו תכונה להלן: ההחלטה הראשונה). 6. דגמפור הגישו בתאריך 6.4.2010, זו הפעם – באמצעות עורך דין, בקשה דחופה לתיקון כתב התביעה, בגדרו עתרו לפסק דין הצהרתי בעניין זכויותיהם במקרקעין ולסילוק ידם של המבקשת ושל המשיבים 5-3 מחלקים מן המקרקעין. בתביעה זו טענו דגמפור כי הם בעלי זכויות במקרקעין מכוח נטיעת עצים בשטח עוד בסוף שנות ה-50 של המאה העשרים, ומכוח הקמת מחסן ואינסטלציה להשקיה שם, שלטענתם נעשו בידיעת המינהל ( או בהסכמתו בשתיקה שלו). עם הגשת כתב התביעה המתוקן שבו וביקשו דגמפור צו מניעה זמני שיורה למבקשת ולמשיבים 5-3 להפסיק את עבודות הדחפורים במקרקעין. 7. לאחר שהתקיים דיון, במעמד הצדדים, בבקשה החדשה הנ"ל, החליט כב' השופט מ' נדל כי הסמכות העניינית לדון בבקשת דגמפור מסורה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ולכן הורה על העברת התיק לבית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. בית המשפט ביסס החלטתו זו, בין היתר, על סעיף 15 לפקודת היערות [1936] שקובע כי חל איסור לכרות עצי זית בכל מקום שבו הם גדלים, אלא אם נתקבל אישור מתאים לכך מטעם פקיד היערות. סעיף זה, בשילוב התיקון לסעיף 83ג לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, הוביל למסקנה כי הסוגיה נכנסת בגדרי "ענייני תכנון ובנייה", במשמעם בפרט 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000. 8. לאחר ההעברה קיים בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת דיון בבקשת דגמפור לצו מניעה זמני, ובסיומו קבע כב' השופט ה' חטיב כי לדעתו העברת התיק לבית המשפט לעניינים מינהליים – מקורה בטעות, שכן עיקר המחלוקת בין הצדדים עוסקת בשאלה של שימוש וחזקה במקרקעין, נושא המצוי בתחום סמכותו של בית משפט השלום (ראו: סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט)). עם זאת, נוכח הוראת סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט – בית המשפט הנכבד קמא לא העביר את התיק לערכאה המוסמכת לשיטתו, אלא דן בו לגופו. בית המשפט הנכבד קבע עוד כי יכריע בתובענת המבקשים ובבקשה לצו מניעה זמני על פי העילות והסעדים שנתבקשו בגדרן, ולא על פי עילות המשפט המינהלי. עוד הוסיף בית המשפט הנכבד קמא כי ההחלטה הראשונה איננה כובלת את שיקול דעתו לגבי קיומה, או אי-קיומה של זכות לכאורה של דגמפור במקרקעין. לגוף הדברים בית המשפט הנכבד מצא כי דגמפור אכן לא הוכיחו, ולו לכאורה, כי חזקתם במקרקעין אמנם ניתנה להם מכוח רשות בלתי הדירה ואף לא מכוח רשות רגילה, שמטבעה ניתנת לביטול בכל עת. על כן, נקבע כי לכאורה טענת המבקשת והמשיבים 5-3 נכונה ודגמפור אכן מחזיקים במקרקעין כמסיגי גבול גרידא, מזה שנים רבות. בית המשפט המינהלי הנכבד קבע עם זאת כי נוכח העובדה שדגמפור מחזיקים במקרקעין במשך תקופה משמעותית, בעל המקרקעין איננו זכאי לפנותם בכוח בדרך של עשיית דין עצמי, כאמור בסעיף 18 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), או מכוח סעיף 4 לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א-1981 אלא שעליו לפנות לערכאה המוסמכת לשם פינוי דגמפור מן המקרקעין. אשר על כן, ניתן לדגמפור צו מניעה זמני כמבוקש (כמפורט בראשית פסק דין זה). הצו הזמני הותנה בבטוחות הבאות: הפקדת סכום של 10,000 ש"ח במזומן, או בערבות בנקאית, ומתן התחייבות עצמית ע"ס 50,000 ש"ח, הכל לפיצוי המבקשת והמשיבים 5-3 בגין כל נזק שייגרם להם כתוצאה מצו המניעה הזמני, או אם תידחה התביעה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. 9. המבקשת טוענת בבקשת רשות הערעור כי בית המשפט הנכבד קמא שגה בקבעו כי אין לתת משקל להחלטה הראשונה, שדחתה את בקשת דגמפור לצו זמני, ובכל מקרה היא סבורה כי לא היה זה ראוי לתת לדגמפור הזדמנות שנייה להשגת צו מניעה זמני. המבקשת משיגה עוד על קביעות שונות של בית המשפט הנכבד בשאלת סמכותו לטיפול בבקשה, ודרך הטיפול בה. עוד טוענת המבקשת, בין היתר, כי גם אם בית המשפט הנכבד החליט להסתמך על הוראות חוק המקרקעין בסוגיית פינויים של דגמפור מן המקרקעין, הרי שבנסיבות העניין ראוי היה לבית המשפט הנכבד להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 19 לחוק המקרקעין, שעניינו "החזרת הגזילה", ולדון בהסדרת ההחזקה במקרקעין עד להכרעה באשר לזכויות הצדדים בהם. כן טוענת המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת דחיית הבקשה לצו מניעה זמני, שכן הדבר גורם לעיכוב משמעותי בהקמת המכינה הקדם-צבאית ולנזקים כספיים משמעותיים לפרויקט. זאת, להבדיל מהנזק שעשוי להיגרם לדגמפור שהוא מזערי, לשיטת המבקשת, שכן המקרקעין אינם משמשים למגורים אלא לצרכי גינון ונוי. המבקשת משיגה אף על גובה הערובה שבית המשפט הנכבד התנה בה את תוקפו של צו המניעה הזמני, וגורסת כי אין בה כדי להבטיח את נזקיה. 10. המשיבות 3 ו-5 תומכות, ככלל, בעמדת המבקשת. המינהל מצדד אף הוא במבקשת ובטענותיה, טוען כי דגמפור הסיגו גבול ופלשו למקרקעי המדינה, ומציע כי בית המשפט המוסמך ידון בנושא הסדרת החזקה בהקדם האפשרי ובלוחות זמנים מהירים ככל הניתן. 11. דגמפור מצידם מתנגדים לבקשת רשות הערעור. הם טוענים כי המבקשת ניסתה להיכנס בכוח למקרקעין באמצעות דחפורים לשם הריסת העצים והמתקנים במקרקעין, נתון שלא צוין בבקשה, ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה, לשיטתם. לגוף הדברים, דגמפור סומכים ידיהם על החלטת בית המשפט הנכבד קמא ומציינים כי פתוחה הדרך בפני המינהל להגיש תביעה לסילוק יד מן המקרקעין. הם גורסים כי לא היה מקום שבית המשפט יפעיל את סמכותו לבירור זכויות כל הצדדים במקרקעין ובהסדרה זמנית של החזקה במקרקעין, מכוח סעיף 19 לחוק המקרקעין, שעה שכלל לא הוגשו עדיין במסגרת תיק התביעה כתבי הגנה מטעם מי מהנתבעים. דגמפור גורסים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן שרק מתן הצו יבטיח את שימור המצב הקיים. דיון והכרעה 12. לאחר שניתנה לצדדים האפשרות להביע התנגדותם לכך, החלטתי לדון בבקשה למתן רשות ערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים במכלול, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות ככל שעניינו בעצם מתן הצו הזמני, אך דינו להתקבל, ככל שעניינו בבטוחות שבהפקדתן הותנה הצו. אבאר בקיצור את נימוקיי לכך להלן. 13. אעיר כי ההשגה המקדמית, שהעלו חלק מבעלי הדין, בענין סמכותו של בית המשפט לדון בבקשה שהועברה אליו – על כל היבטיה – איננה במקומה (ראו: סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט; עיינו: דעת הרוב ב-ע"א 145/58 קלקודה נ' אגד (א.ש.ד) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, פ"ד יג 260, 263 (1959); רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ, פ"ד נה(2), 817 , 822-821 (2001)). לא מצאתי גם פסול בכך שבית המשפט הנכבד סבר כי במקרה דנן ונוכח גלגוליו השונים של התיק הוא יכול לדון בבקשה שבפניו חרף ההחלטה הראשונה בתיק, שאיננה אלא החלטת ביניים (ראו: ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, 508 (2002)). 14. לגוף הדברים נכונה קביעתו העקרונית של בית המשפט הנכבד קמא, שנוכח הוראותיו של סעיף 18 לחוק המקרקעין, הרי שגם אם דגמפור אינם אלא משיגי גבול במקרקעין, ולכאורה כאמור זהו המצב, הרי שעצם ההחזקה במקרקעין משמשת נושא להגנה אפילו אם אין מקורה בזכות, כי אם במצב העובדתי בשטח (ראו: רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה(3) 294, 303 (2001)). צדק איפוא בית המשפט הנכבד קבע בקובעו כי דרך המלך לפינויים של דגמפור בנסיבות המקרה דנן, ונוכח חלוף הזמן הרב מאז השיגו לכאורה את גבולו של המינהל, הוא בפנייה מתאימה לבית המשפט המוסמך. פנייה כזו, כך נראה, לא נעשתה עד היום, מטעמים שלא הובהרו כל צרכם, ומובן שהדרך פתוחה בפני המבקשת והמשיבים 5-3, ובפרט – המינהל, לעשותה, ולבקש כי זו תתברר בהקדם האפשרי. החלטתו של בית המשפט הנכבד קמא ליתן צו מניעה זמני כמבוקש בנסיבות אלה איננה מחייבת איפוא את התערבותו של בית משפט שלערעור. 15. זה המקום להוסיף כי יש לדחות גם את טענות המבקשת, שלפיה שגה בית המשפט בהימנעו – כבר בשלב של הדיון בבקשה לסעד זמני – מלעשות שימוש בסעיף 19 לחוק המקרקעין, שעניינו בבירור זכויות שני הצדדים הטוענים למחלוקת ביחס למקרקעין, ובהסדרת החזקה ביניהם עד להכרעה בזכויותיהם. בית המשפט רשאי להשתמש בסמכות המוקנית לו בסעיף 19 לחוק המקרקעין: "בכל מקרה כאשר דרך זו של דיון היא יעילה ומתאימה בנסיבות העניין" (ע"א 756/80 רוזנשטיין נ' סלומון, פ"ד לח(2) 113, 140 (1984)). החלטתו של בית המשפט הנכבד קמא שלא להפעיל את סמכותו האמורה, שעה שהמדובר בבקשה לסעד זמני בלבד, שדגמפור (מסיגי הגבול לכאורה) הם שהגישו אותה, טרם שהוגשו כתבי הגנה בתביעת דגמפור, בלא שתעמוד בפניו תביעה פוססורית של מי מן המשיבים האחרים, ונוכח משך הזמן הממושך שחלף מאז פלשו דגמפור למקרקעין – ודאי איננה החלטה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור בהקשר הנוכחי. 16. שאלה נפרדת היא הבטוחות, שבהפקדתן הותנה מתן הצו הזמני. כאמור, בית המשפט הנכבד קמא, התנה את הצו שנתן בהפקדת התחייבות עצמית, המוגבלת ל-50,000 ש"ח, וערובה בסכום של 10,000 ש"ח להבטחת המבקשת והמשיבים 5-3 בגין כל נזק שייגרם להם כתוצאה מצו המניעה הזמני, או אם תידחה התביעה. בטוחות אלה, לסברתי, אינן מספיקות. יש ליתן את הדעת הן על חולשתן לכאורה של טענותיהם של דגמפור לזכויות במקרקעין, ולעובדה שמהחלטת בית המשפט הנכבד עולה כי הסיכוי להיוותרות דגמפור במקרקעין בתום ההתדיינויות המשפטיות בין הצדדים – איננו נראה לכאורה כמבטיח. בעיקר יש להתחשב כאן בנזקים האפשריים למבקשת ולמשיבים 5-3 כתוצאה ממתן הצו הזמני. אינני רואה איפוא הצדקה להגביל את התחייבותם העצמית של דגמפור בסכום (השוו: תקנה 365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)), ולא להגבלת הערובה לסכום של 50,000 ש"ח בלבד, שעה שנזקם של מושאי הצו, ובפרט – המבקשת והמשיבה 3, עלול להיות גבוה ביותר נוכח העיכובים בהקמתה של המכינה, ודאי בהשוואה לנזקם האפשרי, הנמוך יחסית, של דגמפור אם לא יוכלו להמשיך ולהחזיק במקרקעין כמסיגי גבול. זכותם של דגמפור להיאבק על המשך החזקתם במקרקעין, אולם ככל שיימצא כי אין הצדקה למנוע עוד מכוח הצו הזמני מאלו שהם לכאורה בעלי זכויות הבעלות והחכירה במקרקעין – מלפעול בהם, הרי שעל דגמפור להיות ערים להשלכות הכספיות הנכבדות האפשריות שעלולות להיות כרוכות בכך, ולהבטיח כבר עתה כי ניתן יהיה להיטיב בפועל, בבוא העת, את נזקם של הנפגעים, אם בסופו של יום תופסק התביעה של דגמפור, או שהצו הזמני יפקע מסיבה אחרת כלשהי. 17. נוכח כל האמור לעיל – הבקשה למתן רשות ערעור מתקבלת איפוא והערעור נענה בחלקו. צו המניעה הזמני יעמוד על כנו, אך המשך תוקפו יותנה בכך שהמשיבים 2-1 יפקידו במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת התחייבות בלתי מוגבלת בסכום לפיצוי המבקשת והמשיבים 5-3, בגין כל נזק שייגרם להם על ידי הצו הזמני, אם יפקע הצו מכל סיבה שהיא, לרבות במקרה של דחיית התובענה, וכן ערבות בנקאית, או סכום במזומן, של 250,000 ש"ח, לטובת המבקשת והמשיבים 5-3, שישמשו כערבות (כמשמעותה בתקנה 364(א) לתקנות), להבטחת כל נזק שייגרם להם כאמור. לא יופקדו ההתחייבות והערבות עד לתאריך 6.2.2011 – יפקע הצו הזמני מאליו. 18. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות בבקשה שבפני. ניתן היום, כ"א בשבט התשע"א (26.1.2011). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10051180_K02.doc הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il