מדינת ישראל נ. ירדנה נילמן

פסק-דין בתיק ע"פ 5115/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5115/12 ע"פ 5158/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת בע"פ 5115/12 והמשיבה בע"פ 5158/12: מדינת ישראל נ ג ד המשיבה בע"פ 5115/12 והמערערת בע"פ 5158/12: ירדנה נילמן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט צ' גורפניקל) מיום 17.5.12 בת"פ 46535-03-10 תאריך הישיבה: כ"ח בסיון התשע"ג (6.6.13) בשם המערערת: עו"ד נעמי לולב בשם המשיבה: עו"ד אבי כהן פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. שני ערעורים מזה ומזה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט צ' גורפינקל) בת"פ 46535-03-10 שניתן ביום 17.5.12, בו הושתו על המערערת בע"פ 5158/12 (להלן המערערת) שבע וחצי שנות מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרה (החל מיום 4.3.10), וכן שמונה עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורה ממאסר לבל תעבור עבירה מסוג העבירות בהן הורשעה. עניינה של הפרשה גניבה חסרת בושה על-ידי אפוטרופסית מחוסים ששמו בה מבטחם. רקע והליכים ב. המערערת הורשעה ביום 7.10.10, על פי הודייתה במסגרת הסדר טיעון מאותו יום, אשר מכוחו תוקן כתב האישום. מיוחס לה ריבוי עבירות של גניבה בידי מורשה בצוותא חדא לפי סעיף 393 בצירוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן החוק), ריבוי עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות בצוותא חדא לפי סעיף 418 סייפא בצירוף סעיף 29(ב) לחוק; וריבוי עבירות של שימוש במסמך מזויף בצוותא חדא לפי סעיף 420 בצירוף סעיף 29(ב) לחוק. ג. כנטען בכתב האישום המתוקן, בין השנים 2008-2006, המערערת (ילידת 1948) הייתה עורכת דין במקצועה, אשר מונתה על-ידי בתי המשפט לענייני משפחה כאפוטרופסית של חסויים רבים, כך שנמסרה לה השליטה על נכסיהם. כן נטען, כי המערערת גנבה בצוותא עם בן זוגה, ועובדת נוספת סייעה להם בכך, מירב לוי – סכום כולל של 7,256,377.70 ש"ח, וזאת מרכושם וכספם של 20 חסויים שונים. נטען, כי הגניבה נעשתה בשיטתיות דרך שימושים חוזרים בכרטיסי אשראי, באמצעות משיכות במכשירי כספומט, בדרך של משיכת שיקים לטובת צדדים שלישיים ועל-ידי מכירת דירות וגניבת כספי התמורה. עוד נטען, כי המערערת ושותפיה ניסו להסוות את מעשיהם על-ידי רישומים חשבונאיים כוזבים וזיופן של קבלות וחשבוניות, כאילו נמשכו כספי החסויים לטובתם ולמטרותיהם. ד. הסדר הטיעון בין הצדדים לא נדרש לשאלת הענישה, וכמוסכם בו, נקבע כי טיעונים לעונש ישמעו ביום 20.12.10 לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן. במועד זה, כבר ארכה שביתת הפרקליטים חמישה שבועות וסופה לא נראה באופק, וזאת לאחר שהוגש תסקיר מפורט בעניינה של המערערת. לפיכך הורה בית המשפט על שמיעת הטיעונים לעונש מפי הסנגור, על שמיעת שבעה עדי אופי מטעם ההגנה, וכן על שמיעת טיעוני המערערת עצמה, והכל בהיעדר התביעה. ביום 30.12.10 נדחתה בקשת המדינה לטעון ולהביא ראיות לעונש, וכן לאפשר לה לחקור נגדית את עדי האופי והמערערת. ה. בגזר הדין מיום 6.1.11 נתן בית המשפט המחוזי (השופט צ' גורפינקל) משקל לחומרת המעשים. הוטעם, כי המערערת מעלה בצורה קשה באמון שבתי המשפט נתנו בה, וכי "לא ניתן שלא להזדעזע מחומרת המעשים כאשר נעשה שימוש ציני ופסול ברכושם של החוסים לצורך רכישת מוצרי מותרות, והפרת אמון גסה". בית המשפט קמא ציין, כי לא ניתן לקבל את הטענה כאילו מעשי המערערת הם תוצאה של הולכתה שולל על-ידי בן זוגה, וכי המערערת סברה שהיא מיטיבה עם החסויים בהשקעת כספם בשוק האפור, וזאת כאשר יותר משלושה מיליון ש"ח שימשו את המערערת עצמה. באשר לעונש נקבע, כי לא ניתן להקיש מעונשה של מירב לוי – חמישה חודשי מאסר בעבודות שירות – לעניינה של המערערת, וזאת מאחר שהעבירות הן שונות, שכן מירב שימשה כ"איש קש" בלא שגנבה את הכספים בעצמה. עוד צוין, כי תחילה סבר בית המשפט שהעונש הראוי הוא מאסר בפועל בן עשר שנים, וכי עילה להקלה במקרים אלו היא השבת הגזילה. אולם למערערת לא נותר כל רכוש, והדבר אינו מאפשר גם הטלת פיצוי או קנס לשיפוי הניזוקים. עם זאת, סבר בית המשפט כי יש להתחשב בנסיבות המקלות וביניהן ההודיה, הבעת החרטה, נסיבות אישיות קשות מאוד העולות מתסקיר שירות המבחן, וטיפולה המסור בחסויים כפי שעלה מעדויות האופי. ו. על גזר דין זה הוגשו ערעורים לבית משפט זה, הן מצד המדינה על קולתו (ע"פ 1361/11) והן מצד המערערת על חומרתו (ע"פ 1402/11). בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים ע' ארבל, נ' הנדל, י' עמית) מיום 23.4.12 נמחקו הערעורים, באופן שבו יוחזר התיק לבית המשפט המחוזי לשמיעת טיעונים משלימים לעונש מטעם הצדדים, וזאת לבקשת הסניגור. גזר דינו של בית המשפט קמא ז. ביום 17.5.12 נשמעו טיעונים משלימים לעונש מטעם הצדדים בפני בית המשפט המחוזי, בסיומם ניתן גזר דינו של בית המשפט המחוזי (השופט צ' גורפינקל), אשר חזר והשית על המערערת את העונשים שנקבעו בגזר דינו הקודם. בית המשפט ציין, כי לא מצא בטיעוני הצדדים לעונש נימוק שלא נשקל בעת מתן גזר דינו הקודם, וכי זה משקף את כל הנסיבות המחמירות והמקלות שראוי היה לשקול, וזאת בהתאם למדיניות הענישה הנהוגה. באשר לסיבה להימנעות מהטלת עונש של קנס או פיצוי, הפנה בית המשפט לאמור בגזר דינו הקודם. טענות המדינה בע"פ 5115/12 ח. לטענת המדינה, בנסיבות החמורות של המקרה דנן שיקול ההלימה העונשית מחייב מתחם ענישה מחמיר בהרבה, ומסקנה עונשית מחמירה יותר מזו שקבע בית משפט קמא. כן נטען, כי במיוחד במקרים בהם הפיתוי הכספי הוא גבוה, מול סיכוי נמוך להיתפס, נחוצים עונשי מאסר ממושכים שיש בהם כדי לשקף כראוי את הגינוי החברתי ואת ההרתעה מפני הישנותם של מקרים אלה. עוד נטען, כי שיקולי בית המשפט קמא לקולת העונש שגויים, וזאת מאחר שמעבר להודיה טכנית בכתב האישום המתוקן, המערערת לא קיבלה אחריות על מעשיה ולא הביעה כל חרטה או אמפטיה לקרבנות. כך נטען כי אותו טיפול מסור של המערערת בחוסים, אשר צוין, נועד אך למען קבלת תיקים של חוסים נוספים, לשם גניבת כספם, ובכל מקרה טיפולה המסור מאבד כל משמעות נוכח מעשי הביזה שביצעה. נטען גם, כי בפרשה זו אין בנסיבותיה האישיות של המערערת כדי להוות שיקול להקלה בעונש, מה גם שאינן חריגות או יוצאות דופן כך שיצדיקו התחשבות מיוחדת. טענות המערערת בע"פ 5158/12 ט. לטענת המערערת, קיבלה עליה אחריות על מעשיה, ושבה ארצה כדי להישפט ולהיענש בגינם, וזאת תוך שיתוף פעולה בחקירתה והבעת צער כבד על מעשיה. כן נטען, כי מירב לוי לא שימשה "אשת קש", אלא לקחה חלק מרכזי יותר מזה שיוחס לה, וכי הפער בין העונשים שהושתו על השתיים הוא קיצוני ובלתי מידתי. עוד נטען, כי מצבה של המערערת קשה מנשוא לאור גילה המבוגר, ולאחר שבן זוגה הותיר גם אותה חסרת כל, ולכן יש להפחית את עונשה משמעותית כך שתוכל לנסות לשקם את חייה עם שחרורה ממאסר. הדיון י. בפנינו טענה עו"ד לולב למדינה, והוסיפה כי נוכח עושק חוליות חלשות בחברה, החסויים, על-ידי המערערת, והשימוש בכספים לצרכים פרטיים של קניות ובילויים ולמתן כספים לילדיה ולאחיה, ובסך הכל 7 מליון ₪ שנגנבו וחלק ניכר מהם לכיסה שלה, העונש רחום מדי ואינו מרתיע. נטען כי מעשי המערערת, הכרוכים בגניבת כספים ודירות ועוד, וגם שקריה והדרך שבה היא מציגה את דרכה – מקוממים; וכן כי הפסיקה בבית משפט זה מצביעה על הצורך להחמיר במעילה מעין זו; עסקינן במקרה הפוגע גם במוסד האפוטרופסות, שכן אנשים פוחדים לפנות לאפוטרופסות למען קרוביהם מחשש ניצול וגניבה. לכך יש להוסיף, כך נטען, את בריחתה של המערערת מן הארץ. אשר לטענת ההגנה כי עונשה של השותפה מירב לוי – עבודות השירות – הוא נמוך, נאמר כי זו לא נטלה כספים לכיסה, אלא סייעה לגניבת 700,000 ₪, פחות מן המיליונים שגנבה המערערת. עוד נאמר, כי לאמיתם של דברים לא הביעה המערערת אמפטיה כלפי הקרבנות, והחרטה שהביעה כביכול אין בה משום נטילת אחריות; היא השתמשה בכל כישוריה לנטילת הכסף, ורק שבריר יוחזר לקרבנות, שחלקם כבר הלכו לעולמם – ויש אף שברון לב. נדרש איפוא רף ענישה ראוי והולם, כי רחמים על המערערת משמעם התאכזרות לקרבנות. יא. עו"ד כהן טען למערערת, כי על פי הודעותיה במשטרה נטלה אחריות; היא יכלה שלא לרצות מאסר, על-ידי הישארות בגואטמלה אליה ברחה. אכן, כך נאמר, מדובר בפרשה חמורה, והעונש הראוי חמור – על עבירות קשות ומכוערות המעוררות סלידה. ואולם, בית המשפט קמא שקל את כל השיקולים, ויש לזכור כי המערערת גם עשתה דברים טובים בחייה. לעניין ההפליה אל מול מירב לוי נטען כי בהסדר הטיעון לא נטלה זו אחריות, ובין עבודות שירות שהוטלו עליה לעונש שהושת על המערערת יש הבדל תהומי. ועוד נטען, כי המערערת נוצלה על-ידי בן זוגה, והיא תשתחרר מבית האסורים בגיל מבוגר ללא כל רכוש, נטען בסיכום, גם כי התסקירים מציגים תמונה של חיים מורכבים וקשיים נפשיים, והתנהגות המערערת במאסר טובה. הכרעה יב. לאחר העיון מצאנו לנכון שלא להיעתר לערעור המערערת (שעל פניו הוא בעינינו בנסיבות ערעור בעל אופי "טקטי", כמשקל נגד לערעור המדינה), ולהיעתר לערעור המדינה, תוך העמדת העונש על תשע שנות מאסר בפועל. יג. כתב האישום המתוקן בו הודתה המערערת הוא ביטוי לשפל המדרגה המוסרי, לקרוא ולא להאמין. לפנינו מסע גניבות של 7,256,377.70 ₪ לאורך מספר שנים. הנספח לכתב האישום מתאר את החסויים, עשרים במספר, לא פחות – שמאות אלפי ש"ח (בשני מקרים עשרות אלפים, ובמקרה אחד למעלה מזה, בשבע ספרות), נגנבו מחשבונות כל אחד מהם; והריהם פגועי ראש, דמנטיים, חולי אלצהיימר ותשושי נפש, חולי פרקינסון, ניזוקי נזק מוחי, או סכיזופרניים פרנואידיים; לעת האירועים חלקם בשנות השמונים לחייהם וחלקם צעירים מהם אך חולים ופגועים. כיצד לא רעדה ידה של המערערת בעשותה כל אלה, גם אם היה הדבר בשיתוף עם בן זוגה? בתסקירים, המתארים מסכת חיים מורכבת, טענה המערערת כי היתה מעין "רובין הוד", וקיותה שהשקעת הכספים בשוק האפור תסייע לחסויים. מי פתי ויאמין להבלים אלה, שממילא מתיחסים רק לאחוז קטן (מליון מתוך שבעה) מן הגניבות. אכן, עדי אופי העידו על תכונות טובות של המערערת, ואין כמעט אדם נטול תכונות כאלה, אך גם קשה לשעות לטענה שהמערערת יכלה להישאר בגואטמלה ולא להידון; דווקא נוכח עליבות החיים באותה מדינה (קילוף תפוחי אדמה ובננות תמורת פרוטות היה מקור פרנסתה, כפי שתיארה בתה מביקורה), ספק אם יכלה המערערת להחזיק שם מעמד. יד. בית המשפט קמא ציין, כאמור, את חומרת המעשים והזעזוע שהם מעוררים ודחה את הטענה של השפעת בן הזוג; כפי שהטעים, ואין על כך חולק, למעלה מ-50% מסכום הגניבה, ניטלו לצרכיה של המערערת. טו. עיקר העיקרים בעינינו הוא מיהותם של הקרבנות, היות המערערת "גיבורה על חלשים", על מי שתפקידה היה להגן עליהם ולדאוג לרווחתם, שהם לא יכלו לדאוג לה בעצמם, ותחת זאת דאגה לכיסה. ישנה מגמת החמרה בעבירות כלכליות; אך בנידון דידן, שפל המדרגה המוסרי עמוק בייחוד. טז. אכן, בית המשפט קמא סבר תחילה כי יש להעמיד את העונש על 10 שנות מאסר, מה גם שהגזילה לא הושבה, אך הקל בשל הודיית המערערת, נטילת האחריות והבעת חרטה, נסיבותיה ויחסה לחסויים. ואולם, סבורים אנו כי עוצמת המעשים ומיהות הקרבנות מצדיקה החמרה, וכדרך ערכאת ערעור איננו ממצים את הדין. יז. עיינו בהודעות המבקשת ובחומר אחר שהגיש הסניגור המלומד, שדומה כי ביקש להסיק הימנו את נטילת האחריות על ידיה. אכן, יש תדיר משהו חיובי ערכי באמירה הכוללת נטילת אחריות והבעת חרטה, ובודאי האתוס היהודי מכיר במושג התשובה, ואף בית משפט זה מייחס לו משקל. ואולם, משלא נתלוותה להבעות מילוליות אלה החזרת הגזילה, משקל הדברים הוא בהתאם. יח. המדינה הפנתה לפסיקה שבה בסכומים קטנים יותר של גניבה הוטלו שנות מאסר ארוכות יותר, ולמקרים אחרים המצביעים על מגמת החמרה, ובין השאר ע"פ 2499/97 טופול נ' מדינת ישראל (1999), שם הושתו שתים עשרה שנות מאסר על גניבת מליונים מחברה ציבורית בה עבד המערער; ע"פ 2597/04 רויטמן נ' מדינת ישראל (2008), שם הוטלו עשר שנים על גניבה רבתי מעולים מברה"מ לשעבר; ע"פ 7075/03 אלון נ' מדינת ישראל (2006) שם הושתו שבע עשרה שנות מאסר על גניבת ענק של מאות מליונים; ע"פ 72/11 חפץ נ' מדינת ישראל (2011), שם הושתו שנים עשרה שנה על עבירות גניבה בתואנת השקעות; וכן ע"פ 23/97 רפיד נ' מדינת ישראל (1998) בו הוטלו שש שנים על הונאת בנקים; ע"פ 7090/06 פרידמן נ' מדינת ישראל (2007), שם הושתו 6 שנות מאסר על עורך דין בשל גניבת כספים מלקוחותיו. יט. מנגד הפנתה המערערת לכלל שאין בית המשפט שלערעור מתערב ככלל בענישה אלא "במקרים חריגים של סטיה ברורה ממדינות הענישה הראויה" (דברי השופט ג'ובראן בע"פ 7989/10 מדינת ישראל נ' חניף (2011)) וכן, לעניין ההפליה הנטענת אל מול מירב לוי, לע"פ 8488/11 חליל נ' מדינת ישראל (2012), שם הופחת בנימוק זה (במידה רבה) עונשו של נאשם. כ. המקרה שלפנינו – יש לקוות – אינו שכיח ואינו שגרתי; אנו מקוים ומניחים שאיננו חיים בחברה שבה אפוטרופסים לחסויים הם "קציני סדום" (ישעיהו א', י'), אשר נתקיים בהם "עֹשק דל להרבות לו" (קרי, עושק את הדל להרבות לעצמו, משלי כ"ב, ט"ז), והדל הוא גם מי שכוחותיו להגן על עצמו דלים, והרי זו "דמעת העשוקים ואין להם מנחם" (קהלת, ד', א'). התקוה היא כי "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" (צפניה ג', י"ג). אבל כדי להרתיע מניצול חולשתו התהומית המובנית של החסוי על-ידי אפוטרופוס, שתחת לדאוג לו הוא עושק אותו, ראינו להעלות את העונש, כדי להדליק אור מהבהב בפני כל אפוטרופוס השוקל חלילה דרך נלוזה מסוג זה שפסעה בו המערערת. כא. איננו נעתרים איפוא לערעור המערערת, ואנו מקבלים את ערעור המדינה ומעמידים את המאסר בפועל על תשע שנים. המאסר על תנאי יישאר בעינו. ניתן היום, ב' בתמוז תשע"ג (10.6.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12051150_T05.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il