בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים פליליים
ע"פ
5114/97
בפני: כבוד
השופט י' קדמי
כבוד
השופט י' זמיר
כבוד
השופט ע' ר' זועבי
המערער: סעיד סולימאני
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי
בנצרת מיום 9.7.97 בת.פ. 62/96 שניתנו על ידי כבוד הנשיא י' אברמוביץ וכבוד
השופטים ג' גינת ומ' הס
תאריך הישיבה: ט'
בחשון התשס"א (7.11.00)
בשם
המערער: עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד אחינועם מרגלית
בשם המשיבה: עו"ד נאוה בן-אור
פסק-דין
1. ביום 4.3.96, בשעת אחר-צהריים, אירע פיגוע
במפגש הרחובות דיזנגוף והמלך ג'ורג' במרכז העיר תל-אביב. מחבל מתאבד, שחדר לישראל
מרצועת עזה, הפעיל מטען של חומר נפץ אותו הסתיר בתיק שנשא. כתוצאה מן הפיצוץ נהרגו
13 אנשים ו115- אנשים נפצעו.
עוד באותו יום, שעות ספורות לאחר הפיגוע, נעצר
המערער על ידי כוחות הביטחון בביתו, בכפר מנשיה זבידה שבצפון הארץ. המערער נחקר
בחשד שהבריח והוביל את המחבל, מרצועת עזה ועד מקום הפיגוע, במשאית השייכת למערער,
למרות סגר שהוטל באותם ימים על המעבר מעזה לישראל. ביום 15.4.96 הוגש נגד המערער
כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת. לפי כתב האישום, המערער הבריח את המחבל לתוך
תל-אביב, למרות שחשד כי מדובר במחבל מתאבד המצוייד במטען נפץ, תוך שהוא עוצם את
עיניו מבירור החשד. הוא הואשם בעבירות הבאות: כניסה לישראל בניגוד לחוק, עבירה
לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-; סיוע לרצח (מספר מקרים רב),
עבירה לפי סעיפים 300(א)(2) ו32-(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977-; סיוע לחבלה
בכוונה מחמירה (מספר מקרים רב), עבירה לפי סעיפים 329(1), 329(3) ו32- (רישא) לחוק
העונשין, התשל"ז1977-.
המערער הודה בעצם הברחת המחבל לישראל, אך טען
כי ביצע את ההברחה, תמורת תשלום, בלי שקינן בו כל חשד לגבי הזהות והתוכנית של האדם
אותו הבריח. לטענתו, האנשים שהזמינו ממנו את ההברחה מסרו לו כי הוא מבריח סטודנט
באוניברסיטת ביר-זית שליד רמאללה, המעוניין להגיע לאוניברסיטה לצורך לימודיו למרות
הסגר. תיאור זה הניח את דעתו, ולא היה לו כל יסוד לחשוד באמיתות התיאור. לפיכך כפר
המערער בביצוע עבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה מחמירה.
השאלה העיקרית שעמדה להכרעה בבית המשפט
התייחסה למצב הנפשי של המערער בקשר להברחת המחבל: האם, כגירסת התביעה, המערער חשד,
ועצם את עיניו מפני החשד, שהוא מבריח מחבל; או שמא, כגירסת המערער, הוא האמין שהוא
מבריח סטודנט לצורך לימודיו, ולא חשד כלל שהוא מבריח מחבל לצורך פיגוע.
2. בפסק דין שניתן ביום 9.7.97 דחה בית המשפט
המחוזי את גירסת המערער. בית המשפט קבע כי המערער "היה מודע לעובדה שהוא
מחדיר מחבל מרצועת עזה לישראל, שמשימתו לבצע פיגוע בתל-אביב", ומכל מקום כי
המערער "עצם עיניו במתכוון מלראות נכוחה את העובדות לאשורן, עובדות הזועקות
כמאה עדים לכך שהינו מוביל מחבל לביצוע פיגוע התאבדות, או פיגוע באמצעות חומר נפץ,
שיגרום לאובדן חיי אדם ולפציעתם של אחרים. בכך סייע למחבל לבצע את זממו".
התשתית הראייתית ששימשה בסיס לקביעות אלה של בית המשפט המחוזי נובעת, רובה ככולה,
במישרין או בעקיפין, מדברים שנאמרו על ידי המערער בחקירה ובמשפט. לאור קביעות אלה
הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וגזר את עונשו
כדלהלן: 20 שנות מאסר בפועל בגין העבירה של סיוע לרצח; 10 שנות מאסר בפועל
(מצטברות) בגין העבירה של סיוע לחבלה בכוונה מחמירה; שנת מאסר בפועל (חופפת) בגין
העבירה של כניסה לישראל בניגוד לחוק. בסיכום, דינו של המערער נגזר לעונש מאסר
בפועל לתקופה של 30 שנים מיום מעצרו.
3. המערער הגיש לבית משפט זה ערעור על הכרעת הדין
ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי. אחת מטענותיו בערעור היתה כי במהלך הדיון בבית
המשפט המחוזי הוצאה על ידי שר הביטחון תעודת חיסיון על ראיות שונות הנוגעות
למשפטו, וכי החסיון פגע בהגנתו ומנע בעדו לעשות שימוש באותן ראיות כדי להוכיח את
חפותו. כיוון שבמהלך המשפט בבית המשפט המחוזי לא הועלתה על ידי המערער בקשה להסרת
החסיון, ביקש המערער שבית משפט זה ידון, במסגרת הערעור, באפשרות לגלות את הראיות
החסויות. תחילה (במהלך הדיון בערעור ביום 22.6.99) חזר בו המערער מבקשה זאת; אולם
לאחר מכן (ביום 23.7.99) חידש המערער את הבקשה. לאור הסכמתה של פרקליטות המדינה
לבקשה, ובשל הנסיבות המיוחדות של המקרה, ובהן העדר עדויות חיצוניות שיש בהן כדי
לסייע בבירור אשמתו של המערער, החלטנו לפעול על פי המוסכם בין הצדדים. בדיון
שקיימנו ביום 5.10.99 שמענו טענות משני הצדדים בשאלה אם להסיר את החסיון. לאחר מכן
הציגה בפנינו באת-כוח המדינה את החומר החסוי במעמד צד אחד. היא הבהירה כי לאור
טיבו של החומר, אין היא נוקטת עמדה בשאלה אם יש בחומר זה כדי לסייע להגנת המערער.
שאלה זאת הועמדה להכרעת בית המשפט.
על בית המשפט היה להכריע, על פי סעיף 44
לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-, לגבי כל ראיה מן הראיות החסויות אם,
כלשון הסעיף, "הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא
לגלותה". בית המשפט, בהחלטתו מיום 12.6.00, סקר את ההלכה הנוהגת בשאלה זאת,
לפי פסקי דין קודמים של בית משפט זה, ובדק את הראיות החסויות לאור הלכה זאת. הוא
החליט כי יש מקום להסיר את החסיון לגבי חלקים מסויימים של הראיות החסויות, אך
להותיר את החסיון לגבי חלקים אחרים של ראיות אלה, על פי פירוט שהועבר לידיעה של
פרקליטות המדינה בלבד. פרקליטות המדינה נתבקשה, לאור ההחלטה, לשקול ולהודיע לבית
המשפט את עמדתה לגבי גילוי הראיות למערער. ביום 13.7.00 הודיעה פרקליטות המדינה
לבית המשפט כי לאחר שניתנה ההחלטה, ביום 12.6.00, אותר חומר חסוי נוסף הנוגע
למשפטו של המערער, שהמדינה סברה בשעתו כי אבד, ולפיכך גם לא הציגה אותו בשעתו בפני
בית המשפט. היא ביקשה וקיבלה מבית המשפט שהות לצורך בדיקת החומר הנוסף. משנסתיימה
הבדיקה, הודיעה פרקליטות המדינה לבית המשפט, ביום 11.9.00, כי היא מוכנה לגלות
למערער חלק אחד מתוך החומר שיש לגלותו לפי ההחלטה מיום 12.6.00, ובכלל זה החומר
הנוסף שאותר לאחר מתן ההחלטה, אולם היא מבקשת שבית המשפט יעיין שנית בהחלטה לגלות
חלק אחר מתוך החומר החסוי. בית המשפט קיים דיון בבקשה זאת, ביום 2.10.00, במעמד
פרקליטות המדינה בלבד, והחליט, ביום 10.10.00, לדחות את הבקשה. לאור ההחלטה העבירה
פרקליטות המדינה לידי בא-כוח המערער, ביום 18.10.00, את כל החומר שבית המשפט הורה
על גילויו למערער.
על פי החלטת בית המשפט מיום
10.10.00, הצגת החומר החסוי בפני המערער ובא-כוחו תיעשה בדלתיים סגורות, בתנאים
שנקבעו, וכפוף לאיסור הפרסום של החומר. החלטה זאת עומדת בתוקפה.
4. עם תום ההליכים הנוגעים לראיות החסויות נפנה
בית המשפט, ביום 23.10.00, להמשך הדיון בגוף הערעור. עם תחילת הדיון הודיעו
באי-כוח בעלי הדין לבית המשפט כי בעקבות גילוי הראיות החסויות, קיימת אפשרות להסדר
מוסכם בין המדינה לבין המערער, וכי הם מבקשים מבית המשפט שהות כדי לברר אפשרות
זאת. בית המשפט נעתר לבקשה, ודחה את המשך הדיון ליום 7.11.00. במועד זה חודש
הדיון. באי-כוח בעלי הדין הודיעו לבית המשפט כי עלה בידם להגיע לידי הסדר מוסכם.
לפי ההסדר, כתב האישום נגד המערער יתוקן, המערער יודה בעבירות המיוחסות לו בכתב
האישום המתוקן, המדינה תבקש מבית המשפט להטיל על המערער עונש של עשר שנות מאסר
בפועל מיום מעצרו, והמערער יסכים לעונש זה. כמו כן הוסכם, כחלק מן ההסדר, שבבוא
הזמן, כאשר עניינו של המערער יגיע על פי הדין לבירור בוועדת השחרורים, ואם עד אז
לא יחול שינוי במידע המצוי בידי המדינה לגבי המערער, לא תתנגד המדינה לשחרור מוקדם
של המערער.
השינוי העיקרי בכתב האישום המתוקן, בהשוואה
לכתב האישום המקורי, הוא זה: שלפי כתב האישום המקורי, המערער חשד בזהותו ותוכניתו
של המחבל, ועצם את עיניו מבירור החשד; ואילו כתב האישום המתוקן אינו מייחס למערער
חשד כזה, אלא רק רשלנות באי-בירור הזהות והתוכנית של המחבל. בהתאם לשינוי זה חל גם
שינוי בעבירות בהן מואשם המערער: במקום העבירות של סיוע לרצח וסיוע לחבלה בכוונה
מחמירה בכתב האישום המקורי, מואשם המערער בכתב האישום המתוקן בעבירה של גרימת מוות
ברשלנות (מספר מקרים רב) לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. האישום
בעבירה של כניסה לישראל בניגוד לחוק נותר על כנו בכתב האישום המתוקן.
5. בעת הדיון בפנינו, ביום 7.11.00, הודה המערער
בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן. הוא הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות אלה.
באי-כוח בעלי הדין ביקשו שבית המשפט יאמץ את ההסדר המוסכם ויטיל על המערער, כמוסכם
עליהם, עונש של מאסר בפועל לתקופה של עשר שנים.
שקלנו את הבקשה המשותפת של בעלי הדין. הגענו
למסקנה, על יסוד כל החומר שבפנינו, לרבות החומר שהיה חסוי, ולאור השינוי המשמעותי
בעבירות המיוחסות למערער לפי כתב האישום המתוקן, בהן הורשע, כי יש בכל אלה כדי
לתמוך בהסדר המוסכם על בעלי הדין ולהצדיק הקלה משמעותית בעונש שהוטל על המערער.
לפיכך אנו מחליטים לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולאחר שהרשענו את המערער
בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן, אנו גוזרים את עונשו למאסר בפועל לתקופה
של עשר שנים מיום שנעצר.
ניתן היום, ט"ז בחשון התשס"א
(14.11.00).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97051140.I02