שלומי פרידמן נ. כנסת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 5113/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5113/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ע' פוגלמן העותר: שלומי פרידמן נ ג ד המשיבים: 1. כנסת ישראל 2. מבקר המדינה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ז באב תשע"ב (5.8.12) בשם העותר: בעצמו בשם המשיבה 1: עו"ד א' ינון, עו"ד ד"ר ג' בליי בשם המשיב 2: עו"ד ד' בריסקמן פסק-דין השופטת ע' ארבל: עניינה של העתירה בבקשת העותר לקבוע את בטלותו של תיקון מס' 45 לחוק מבקר המדינה, התשע"ב-2012 (להלן: התיקון). על פי התיקון הוסף לחוק מבקר המדינה, תשי"ח-1958 [נוסח משולב] (להלן: חוק מבקר המדינה) סעיף 8ג הקובע כי מבקר המדינה אשר כהונתו הסתיימה, יהיה מוסמך לסיים הכנת דו"ח או חוות דעת בתוך שלושה חודשים מיום סיום כהונתו, ובלבד שטיוטת הדו"ח או חוות הדעת נמסרה למבוקרים לפחות שלושה חודשים לפני מועד סיום הכהונה. רקע 1. ביום 24.6.12 פורסמה מטעם הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת הצעת חוק מבקר המדינה (תיקון מס' 45) (השלמת דין וחשבון וחוות דעת על ידי מבקר שכהונתו תמה), התשע"ב-2012. ביום 25.6.12 עברה הצעת החוק בקריאה ראשונה, וביום 26.6.12 עבר התיקון בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת. יוער כי התיקון נערך בתקופת פרישתו של מבקר המדינה היוצא, השופט מיכה לינדנשטראוס, אשר כהונתו פקעה במהלך חודש יולי 2012. טענות הצדדים 2. העותר מבקש, כאמור, לקבוע את בטלותו של התיקון, ולחלופין לקבוע כי לא יחול על מבקר המדינה היוצא. טענתו המרכזית של העותר כי התיקון סותר את הוראת סעיף 7(ב) לחוק יסוד: מבקר המדינה (להלן: חוק היסוד) הקובע כי "תקופת כהונתו של מבקר המדינה תהיה שבע שנים". לטענתו, בתיקון לחוק אין כדי לעקוף את פרשנותו המפורשת של חוק היסוד לפיה כהונת המבקר נמשכת 7 שנים בלבד. עוד לטעמו, מדובר בחוק פרסונאלי וספציפי שאושר על ידי מספר קטן יחסית של חברי כנסת והוא פוגע באינטרס הציבורי. 3. עמדת המשיבים מלכתחילה בדיונים שנערכו בכנסת היתה כי קיים קושי חוקתי בתיקון לחוק מבקר המדינה. היועץ המשפטי לממשלה כמו גם היועץ המשפטי לכנסת סברו כי התיקון כפשוטו אינו עולה בקנה אחד עם חוק יסוד: מבקר המדינה, כי הדבר מעורר קשיים חוקתיים ומוסדיים, ולכן מלכתחילה הביעו עמדתם כנגד חקיקת החוק. עם זאת, לעת הזאת, לאחר שעבר התיקון על ידי הכנסת, עמדת המשיבים היא כי דין העתירה להידחות. המשיבים מסכימים שקיים מתח מסוים בין התיקון לבין סעיף 7(ב) לחוק היסוד, אך סבורים כי אין במתח זה כדי להוביל לבטלותו של התיקון. הם סבורים כי גם מבלי להכריע בסוגיה כבדת המשקל בעניין פגיעה בחוק יסוד נעדר שריון ונעדר פסקת הגבלה באמצעות חקיקה רגילה, יש מקום לדחות את העתירה. זאת, באמצעות פרשנות מצמצמת לתיקון באופן שימנע סתירה עם חוק היסוד. לפי פרשנות זו מכהן בפרק הזמן המדובר מבקר מדינה אחד, הוא המבקר הנכנס, וכל סמכויות מבקר המדינה לגבי כלל ענייני ביקורת המדינה נתונות בידיו. המבקר היוצא רשאי להשלים את כתיבת הדו"ח, אך מדגיש המשיב 2 כי אין הוא רשאי לפעול ללא הסכמת המבקר המכהן, וכי תידרש הסכמה של המבקר המכהן לכל הפעולות המתבצעות על ידי המבקר היוצא וסמכויות העזר אותן הוא מפעיל במשך שלושת החודשים שלאחר סיום כהונתו. עוד, לטענת המשיב 2, יש לפרש את התיקון כך שנדרשת הסכמת המבקר הנכנס גם לשם הנחת הדו"ח על שולחן הכנסת. התיקון מכוון למקרים חריגים ויש לעשות שימוש בו במשורה. דיון והכרעה 4. לאחר ששמענו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. חוק יסוד: מבקר המדינה קובע כי תקופת כהונתו של מבקר המדינה תעמוד על שבע שנים, וכי המבקר יכהן תקופה אחת בלבד (סעיף 7(ב) ו-(ג) לחוק היסוד). המחוקק בחר לגדור את משך תקופת כהונתו של מבקר המדינה, ואף עשה זאת במסגרת חוק יסוד. לא יכול להיות ספק כי קביעה לפיה מבקר המדינה היוצא יוכל להמשיך ולכהן במקביל למבקר המדינה המכהן, אף אם לתקופה קצרה, אינה עולה בקנה אחד עם ההסדר הקבוע בחוק היסוד. מאחר שמדובר בחוק יסוד אשר אינו מכיל פסקת הגבלה או שריון כלשהו, מתעוררת לכאורה השאלה מה דינה של חקיקה רגילה של הכנסת אשר סותרת את חוק היסוד. שאלה זו נידונה באמרות אגב במספר פסקי דין, תוך קביעה כי "אין בכוחה של הוראת חוק לשנות מהוראותיו של חוק יסוד" (בג"ץ 212/03 חרות התנועה הלאומית נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נז(1) 750, 755 (2003); כן ראו בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950 (2002); בג"ץ 1384/98 אבני נ' ראש הממשלה, פ"ד נב(5) 206 (1998)). עם זאת, כפי שטענו המשיבים, אין אנו נדרשים גם במסגרת זו להכריע בסוגיה, וזאת מאחר שניתן לצקת לתיקון פרשנות שתמנע את הסתירה בינו לבין חוק היסוד. 5. בית משפט זה חזר ואמר לא אחת כי כאשר תוקפו של חוק מועלה לדיון ומתעורר ספק בדבר חוקתיותו, שומה על בית המשפט לבחון תחילה אם אפשרית פרשנות סבירה אשר תמנע את הסתירה בינו לבין חוק היסוד. זאת, כמובן, כל עוד פרשנות כזו אפשרית ואינה נוגדת את לשונו הברורה והמפורשת של החוק. ובלשונו של המשנה לנשיא, מ' חשין: "כפי שלמדנו ושנינו, עד שנידרש לטענת בטלותו של חוק, שומה עלינו, בראש וראשונה, לפרש את החוק כלשונו וכתכליתו; להוסיף ולקבוע את תחומי פרישתו; ואגב פרשנות זו הוטל עלינו הנטל לעשות כמיטבנו ולנסות להשלים בין הוראות החוק לבין הוראות חוק היסוד" (בג"צ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נט(4) 241, 257 (2004)). לכך יש להוסיף כי נקודת המוצא לבחינת חוקתיות החוק היא חזקת החוקיות, במיוחד כאשר מדובר במעשה חקיקה. בית המשפט ינהג ריסון ואיפוק בהתערבות במעשה חקיקה, במיוחד מעשה חקיקה ראשית: "מושכלות יסוד הם כי דבר חקיקה משקף את רצון נבחרי הציבור, שההליך הדמוקרטי הפקיד בידם את מלאכת קביעת הנורמות החקיקתיות במדינה. הרשות המחוקקת היא האחראית למעשי החקיקה שנועדו להגשים תכליות ראויות באמצעים מידתיים. בית המשפט מפעיל ביקורת שיפוטית, צרה בהיקפה, על חקיקת הכנסת, ובוחן במסגרתה לא את תבונתה של החקיקה אלא את חוקתיותה" (בג"ץ 6304/09 לה"ב - לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 62 (לא פורסם, 2.9.10)). מכאן, שיש להעדיף פרשנות לתיקון שעולה בקנה אחד עם חוק יסוד: מבקר המדינה, על פני פרשנות לפיה קימת סתירה בין התיקון לבין חוק היסוד. 6. ברי כי פרשנות לתיקון המטשטשת את מועד סיום כהונת המבקר היוצא ואת עקרון רצף הכהונה, ואשר מאפשרת למבקר היוצא לפעול כמבקר מדינה במקביל למבקר המדינה המכהן, אינה עולה בקנה אחד עם התשתית החוקתית של חוק יסוד מבקר המדינה, וזאת אף אם מדובר בתקופה זמנית וקצרה. אלא שאיני סבורה כי זוהי הפרשנות המחייבת לתיקון שהתקבל בכנסת. כפי שהציעו המשיבים, ניתן להעניק לחוק פרשנות סבירה, המתיישבת עם לשונו ותכליתו, באופן שהתיקון לא יעמוד בסתירה חזיתית לחוק היסוד, ושלא יתפרש כהארכת תקופת כהונתו של המבקר היוצא כך שיכהנו שני מבקרים בו זמנית. 7. לשון התיקון הינה כללית ביותר, ולפיה המבקר היוצא "מוסמך לסיים את הכנת הדין וחשבון או חוות הדעת" בשלושת החודשים לאחר סיום כהונתו. הפרשנות המתחייבת היא פרשנות מצמצמת אשר עיקרה הוא כי כל הסמכויות לגבי ביקורת המדינה נתונות בידי המבקר המכהן, הנכנס, בעוד המבקר היוצא סיים את כהונתו, ואין לו סמכות אלא זו הניתנת ומאושרת לו על ידי המבקר הנכנס. המבקר היוצא, אם כן, תלוי לצורך השלמת הדו"ח בהתאם לתיקון, במבקר הנכנס. חשוב להדגיש כי גם להנחת הדו"ח שהשלמתו נתבקשה על שולחן הכנסת תידרש הסכמת המבקר המכהן שבידיו נתונה הסמכות. יתרה מכך, תכלית החקיקה היא השלמת הדו"ח שהחל המבקר היוצא והגשתו לכנסת, הא ותו לא, וזאת בעיקר משיקולי יעילות וחיסכון בזמן ובמשאבים. לשם כך, עיקר עבודתו של המבקר היוצא בתקופת הזמן שהותיר לו התיקון, תהיה השלמת כתיבת הדו"ח אשר את הטיוטה בעניינו מסר שלושה חודשים לפחות טרם סיום כהונתו. הפעלת סמכויות עזר, כגון חקירה נוספת או השלמת הבדיקה, תיעשה באופן חריג ביותר, כל עוד הדבר הכרחי לצורך השלמת הדו"ח, וכמובן על דעת ובהסכמת המבקר המכהן. באופן כללי ניתן לומר כי התיקון נועד למקרים חריגים ביותר והשימוש בו יעשה בזהירות ובמשורה. 8. יתכן ויתעוררו קשיים בעתיד במצבים כאלה ואחרים אשר בשלב זה לא הועלו. עם זאת, הפרשנות המצמצמת והדווקנית בהתייחס להשלמת דו"ח שהטיוטה שלו הינה סופית ונמסרה למבוקרים, כאשר הכנת הדו"ח אמורה להסתיים בטווח של שלושה חודשים, וכאשר כלל פעולותיו של המבקר היוצא תלויות בהסכמתו של המבקר הנכנס, ממילא מובילה לטווח פעולה מוגבל ביותר אשר יצמצם את החשש לחיכוך או לקשיים מוסדיים כאלו או אחרים. בודאי שאין פרשנות זו מאפשרת מצב של שני מבקרים מכהנים או התנגשות כזו או אחרת בין השניים. הפרשנות האמורה לתיקון, לפיה סמכותו של המבקר היוצא מתמצה בטיפול בדוחות וחוות דעת המצויים בשלבים סופיים של הכנתם, וכפופה להסכמתו של המבקר המכהן, אינה שקולה להארכת כהונתו של מבקר המדינה היוצא. על כן היא אינה סותרת את הוראת סעיף 7(ב) לחוק יסוד: מבקר המדינה הגודרת את כהונתו של מבקר המדינה לשבע שנים בלבד. בהתאם לכך, דין טענתו החוקתית של העותר כנגד התיקון להידחות. 9. אשר לטענותיו הנוספות של העותר. ראשית באשר לטענה שעניינה במספר חברי הכנסת אשר השתתפו בהצבעה על התיקון. מובן כי בטענה זו אין ממש בהתאם למצב החוקי הנוכחי המאפשר, בהעדר הוראה אחרת, להעביר חקיקה רגילה בכנסת ברוב דעות של המשתתפים בהצבעה (ראו סעיף 25 לחוק יסוד: הכנסת). 10. טענה אחרונה מטעם העותר הינה כי מדובר בחוק פרסונאלי. גם בטענה זו לא מצאנו ממש. מהדיונים שנערכו בעניין התיקון בכנסת עולה כי מטרת התיקון לא נוגעת למבקר כזה או אחר, או לדו"ח כזה או אחר, אלא למצב דברים שהתעורר כעת, אך עשוי להתעורר גם בעתיד, בו מבקר יוצא טרם הספיק לסיים שלבי עבודה אחרונים על דו"ח או חוות דעת. שיקולי היעילות הם שהנחו את התיקון שעבר בכנסת, ולא ניתן לייחס למחוקק שיקולים נסתרים כלשהם, גם אם לעותר אלו נראים ברורים. בנוסף, לא למותר להזכיר שוב גם בהקשר זה את חזקת הכשרות של החקיקה ושל המחוקק: "בית המשפט אינו אמור לעשות שימוש בסמכותו לבטל חוק אלא במקרה בולט של פגיעה מהותית בזכויות יסוד או בערכים בסיסיים (בג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת, פ"ד נ(3) 485). כאשר מדובר בבחינת חוקתיותו של חוק הכנסת – חייבת החקיקה הרגילה לכבד את זכויות האדם שבחוקי היסוד ואינה יכולה לפגוע בהן אלא על-פי האמור בם. דבר החקיקה עומד עם זאת בחזקת כשרות חוקתית כפועל יוצא של הצורך להימנע מטשטוש הגבולות בין הרשויות (ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, בעמ' 574)" (בג"ץ 85/12 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 3 (לא פורסם, 16.1.12)). המסקנה היא, אם כן, כי דין העתירה להידחות. אין צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מצטרף למסקנת חברתי השופטת ע' ארבל, ולפיה יש לאמץ את הפרשנות המצמצמת שבה דוגל המשיב 2 ביחס לסעיף 8ג לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 [נוסח משולב]. כפי שציינה חברתי, כאשר מונחת לפתחנו טענה לסתירה בין חוק לבין חוק יסוד, עדיפה תמיד נקיטה בדרך פרשנית שיש בה כדי ליישב את הסתירה, כדי לא להידרש לטענת בטלות החוק. בלשונו של הנשיא א' ברק: "עדיפה פרשנות סבירה של חוק על פני הכרעה בשאלת חוקתיותו" (בג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, 814 (1996)). הפרשנות שהציע המשיב 2 כמפורט בפסק-דינה של חברתי, הינה סבירה ומקובלת עליי. העותר טוען כי מדובר בחוק ספציפי ופרסונאלי, ולכן הוא "אינו ראוי". דא עקא, שביקורת שיפוטית על דבר חקיקה אינה בוחנת אם חוק הוא "ראוי", אלא אם חוק הוא חוקתי. בחינה זו נעשית בהתאם לעילות הביקורת החוקתית. גם בהיבט זה, אין אפוא עילה להתערבותנו. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני למסקנה שאליה הגיעה חברתי השופטת ארבל והצטרף אליה חברי השופט פוגלמן. עם זאת אוסיף: לטעמי לא היתה עתירה זו נטולת טעם מכל וכל, ובמישור המשפטי לא במחי יד איננו נעתרים לה. הכרעתנו באה מתוך הנימוק שעל בית משפט הנדרש לתקיפה חוקתית להתאמץ לאשש את החוק הנתקף תחת פסילתו, וזאת מתוך שיצא מתחת ידם של נבחרי הציבור מייצגי הריבון. נזכור כי בחוק יסוד: מבקר המדינה אין ולוא גם רמז לענין "הארכת מועד" להשלמתו של דו"ח, ומבקר המדינה אחד הוא, ואין בלתו (גם הועדה לענייני ביקורת המדינה מודעת לכך והחלה בדיונים לענין תיקון חוק היסוד – בישיבת 11.7.12). אכן, הפרקטיקה בהתערבות חוקתית של בית משפט זה עד הנה נגעה לעולם הזכויות שנפגעו, ופחות מזה לרובד חקיקת היסוד המשטרית, כפי שגם ציין היועץ המשפטי לממשלה בעמדתו, ובסופו של יום, בפרשנות הראויה, לא ראינו מקום להתערבות חוקתית אף בזו הפעם. ב. אמנם, חוק עלול להיות בעל רקע בעייתי, חשוד במום מלידה; כנעשה למטרה נקודתית ספציפית אף אם עוטה הוא איצטלה כללית. בענייננו נטען כי תיקון מספר 45 לחוק מבקר המדינה, כל מטרתו סיומו של דו"ח מבקר המדינה ב"פרשת הרפז", הדו"ח היחיד שמשלים המבקר היוצא, ועל כך אומר, "בתוך עמי אנכי יושבת", וד"ל. עלול איפוא חוק לצמוח מעניין נקודתי שכזה אך ללבוש, כדי להכשירו, מלבוש "כללי", ועל כן יישאר בספר החוקים (אם לא יבוטל כלעומת שנחקק בחיפזון, ולא אזכיר ממי החיפזון בתרבות אזורנו), כחטוטרת אפשרית על גבם של מבקרי מדינה עתידיים, אם יופעל. מכתבו של עו"ד אייל ינון, היועץ המשפטי לכנסת, מיום 28.6.12 דיבר אל נכון על חשש לדגם של "שני מלכים המשמשים בכתר אחד", וגם על עיתוי ההצעה – ערב סיום כהונתו של מבקר, ויצירת "רושם של התערבות פוליטית בעבודת ביקורת המדינה, וזאת ממניע קוניונקטורלי שאינו תוצאה של חשיבה מוסדית משטרית". נזכיר בהקשר זה, כי מוסד מבקר המדינה עמנו (לאורך ימים טובים) מאז נחקק חוק מבקר המדינה, תש"ט-1949, וכמוסד בעל המשכיות לא נולד בו מעולם – למיטב ידיעתי – הצורך ב"הוראת הארכת חסד" של שלושה חודשים בדומה לשופטים לפי סעיף 15 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984, שהרי השופט עובד על בסיס אישי מאוד, בעזרת צוות קטן מאוד בלשכתו, ואילו המבקר הוא משרד רב אגפים ועובדים, וההמשכיות בו היא מוסדית וקלה למדי ליישום (ראו גם דברי עו"ד נורית ישראלי, היועצת המשפטית למבקר המדינה, בישיבת הועדה לענייני ביקורת המדינה מיום 11.7.12). ג. אבל אחרי שאמרנו כל אלה, נשוב למושכלות שציינו חברתי וחברי, באשר לצורך לחפש דרכים לאשש חוק תחת ביטולו. בנוסף לאסמכתאות בנות ביתנו שהביאו, אוסיף כי בפסק הדין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון של ארה"ב בענין חוק ביטוח הבריאות השנוי במחלוקת שם, בפרשת National Federation of Independent Business v. Sebelius ציין נשיא בית המשפט השופט רוברטס, את ההבחנה בין ההתייחסות להחלטות של מדיניות ותבונתן, לבין הביקורת החוקתית, וכדבריו “Members of the Court are vested with the authority to interpret the law; we possess neither the expertise nor the prerogative to make policy judgments. Those decisions are entrusted to our Nation’s elected leaders, who can be thrown out of office if the people disagree with them. It is not our job to protect the people from the consequences of their political choices. Our deference in matters of policy cannot, however, become abdication in matters of law”. גם מי שעמדתו העקרונית פחות שמרנית משל הנשיא רוברטס – ובודאי יש כאלה הן מעבר לים הן בקרבנו, אשר עמדתם ליברלית יותר – יותיר ככלל את ההתערבות החוקתית, הבאה להגן מפני תוצאות קשות של חקיקה, למקרים בעלי עוצמה, כגון (בלא יומרה למיצוי והדלת לא ננעלה) של פגיעה משמעותית בזכויות שאינה צולחת מבחנים חוקתיים; ויוכל שלא ירחיק לכת במקרה כגון ענייננו. ד. מה שנותר הוא לבחון בנסיבות הקיימות, כפי שעשתה חברתי והצטרף אליה חברי, כיצד ניתן לפרש לעת הזאת את התיקון מס' 45 באופן שיצמצם את בעייתיותו, יותיר "מלך אחד בכתר אחד" ולא שניים. הכנסת ציינה בתשובתה כי לפי לשון התיקון, אין המבקר היוצא מכהן עוד בתפקידו, שכן נאמר בו "והסתיימה כהונתו" וגם "מיום סיום כהונתו", לכן סמכותו מוגבלת לסיום הדו"חות המצויים בשלביהם הסופיים, ועליו לקבל את אישור המבקר הקודם בשימוש במשאבי אנוש ולוגיסטיקה. לפי עמדת היועץ המשפטי לממשלה הסמכות מוגבלת אף יותר, וכך גם נאמר לנו בדיון ביום 5.8.12 וניתן לזאת ביטוי בהחלטתנו מיום הדיון; הדברים סוכמו בפסקה 7 לחוות דעתה של חברתי, אליה אני מצטרף כאמור. אזכיר, כי המגבלות כוללות גם אי הסמכתו של המבקר היוצא לקבוע סדרי עדיפויות לעובדי המשרד, לרבות שימוש בסמכויות עזר. ער אני לכך שהגישה שביטאה הכנסת פחות מצמצמת, אך פרשנותנו היא כזו של היועץ המשפטי לממשלה. ה. כשלעצמי, אומר כי החריגות היתרה של השימוש בתיקון במשורה ובזהירות, מזכירה את האמירה במשפט העברי "הלכה ואין מורין כן" (ראו למשל בבלי שבת, י"ב, ב') שמשמעה כי דבר פלוני הוא בגדרי המותר, אך חרף זאת "אין מורין כן", מחשש – כדברי רש"י שם – "שלא יזלזלו", ובלשון ימינו "המדרון החלקלק"; ראו גם רמב"ם שבת ה', ט"ז "אין מורין לו ... אף על פי שהוא מותר, גזירה שמא..."; פרופ' נ' רקובר (ניבי תלמוד, בהשתתפות רפי יעקובי) מפרש "כך היא ההלכה, אך אין מלמדים אותה לציבור באופן זה". אין אימרה זו דוגמה יחידה כמובן למקרה שהלכה מתירה דבר ובאו חכמים והורו לכיוון מחמיר, של "ועשו סייג לתורה" (אבות, א', א'), קרי, בנו גדרות אזהרה על ידי פרשנות, וראו משנה מכות ז', א'; בבלי בבא קמא פ"ג א'. דוגמה מאוחרת ידועה היא החרם דרבינו גרשום על ביגמיה. דוגמאות אלה שונות בטיבן זו מזו וכמובן מענייננו, אך מזכירות הן לנו כי לא כל המותר ראוי, ולא כל הכתוב משמעו כפשוטו בהכרח. סוף דבר, השימוש בחוק זה, כל עוד לא יבוטל, טוב לו שלא יבוא משיבוא, וסייג לשימוש – שכל ישר. ו. איני מביע דעה בשאלת האפשרות לתיקון חוק היסוד בנסיבות שנוצרו. ז. כאמור, אצטרף לחברתי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, י"ט באב תשע"ב (7.8.12). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12051130_B06.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il