סמניה ואח' נ' לתכנון ולבניה חיפה ואח'

4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 51124-07-25 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ העותרים: 1. חסן סמניה 2. זיאד סמניה 3. חאלד סמניה 4. סאלח חוגיראת 5. עלי חוגיראת 6. מוסא חוגיראת 7. עמאד חוגיראת נגד המשיבות: 1. הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה 2. היחידה הארצית לאכיפת דיני מקרקעין עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרים: עו"ד דאוד נפאע בשם המשיבות: עו"ד אילנית ביטאו פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרים כי נורה למשיבות לתת טעם מדוע לא יחדלו מביצועם של צווי הריסה ללא הרשעה, אשר הוצאו מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה או החוק), בנוסחו טרם תיקון 116 לחוק (להלן: תיקון 116), על ידי בית משפט השלום בחיפה בשנת 2005 (להלן: צווי ההריסה ו-בית משפט השלום, בהתאמה). בתמצית שבתמצית, בשנת 2001 הוגשו כתבי אישום נגד כל אחד מהעותרים בבית משפט השלום בגין, בין השאר, עבירה של שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר לפי חוק התכנון והבנייה, בהתייחס למבנים בשכונת סרקיס הנמצאת בסמוך לצומת סומך (ת"פ 5827/01, 5831/01, 5835/01, 5838/01, 5842/01, 5848/01, 5849/01 (להלן: התיקים)). ביום 5.5.2005 נתן בית משפט השלום תוקף של פסק דין להסדרי הטיעון שגיבשו הצדדים, ולפיהם יינתן בהסכמה צו הריסה ללא הרשעה מכוח סעיף 212 לחוק (כנוסחו דאז) לגבי המבנים המפורטים בכתבי האישום. עוד קבע בית משפט השלום, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים לעניין תקופת ההתלייה עד למועד כניסתם לתוקף של צווי ההריסה – כי הצווים יכנסו לתוקפם בעוד 18 חודשים, קרי ביום 5.11.2006 (כב' השופטת תמר נאות-פרי) (להלן: פסקי הדין משנת 2005). העותרים לא הרסו את המבנים, ובינואר 2010 הוגשו כתבי אישום נוספים נגדם בגין עבירה של אי-קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה (בנוסחו טרם תיקון 116), וכן עבירה של שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר (ת"פ 20424-01-10, 20541-01-10, 20609-01-10, 20653-01-10, 20685-01-10 20939-01-10, 20992-01-10). ביום 24.4.2013 גזר בית משפט השלום (כב' השופט ערן קוטון) את דינם של העותרים, והטיל עליהם עונשים שונים. במסגרת גזר הדין, הדגיש בית המשפט כי צווי ההריסה עומדים בעינם, וכי אם מי מהעותרים (הנאשמים באותם הליכים) לא יבצעו את הצווים "תהא המאשימה רשאית לבצעו ללא מגבלת זמן ולהיפרע מן הנאשם הרלבנטי בגין הוצאותיה" (פסקה 14, להלן: פסק הדין הנוסף). שנים לאחר מכן, ומשצווי ההריסה טרם בוצעו, נשלחה ביום 6.3.2024 לעותרים התראה על כוונת המשיבה 2, הרשות לאכיפה במקרקעין, לבצע את צווי ההריסה. ביום 12.3.2024, פנו העותרים לרשות האכיפה במקרקעין בטענה כי הרשות אינה מוסמכת לעשות כן. המשיבות דחו טענה זו. ביום 25.7.2024 הגישו העותרים לבית משפט השלום בקשה לביטול צווי ההריסה ולעיכוב ביצוע (להלן: הבקשה). במסגרת הבקשה, חזרו העותרים על טענתם כי המשיבות נעדרות סמכות לבצע את צווי ההריסה מאחר שאין פסקי הדין משנת 2005 מסמיכים אותן לעשות כן (צה"מ 64034-07-24. להלן: ההליך קמא). לאחר מספר דיונים בבקשה וחקירת עדים, ביום 25.5.2025 התקיים דיון שהתמקד בשאלת סמכותו של בית המשפט קמא לדון בבקשה. בסופו של הדיון, קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט ולפיה הבקשה תימחק (כב' השופט בוריס שרמן). בית משפט השלום הורה על עיכוב זמני של ביצוע צווי ההריסה, וזאת עד ליום 23.7.2025. לשם שלמות התמונה, יצוין כי במסגרת העתירה נטען כי החל משנת 2013 העותרים עמדו בקשר עם גורמים שונים, ובראשם רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), לצורך ייזום הליך של פינוי בינוי, מכוח החלטות מועצת רשות מקרקעי ישראל. בשנת 2018, התקבלה החלטה מספר 1536 במועצת רמ"י הנוגעת לפינוי תושבים באזור הצפון, לרבות שכונת סרקיס, בתמורה לתשלום פיצויים. נטען, כי העותרים עמדו בקשר עם גורמים שונים ברמ"י כדי לגבש הסכמות בנושא, ולפיהן הם יפנו את המבנים בתמורה לקבלת קרקע חלופית בתחומי העיר שפרעם. אלא שמסיבות שונות המגעים בין הצדדים לא הבשילו לכדי הסכמות ולכדי הקצאת הקרקע, עובר לפקיעת החלטה 1536. מכאן העתירה שלפניי והבקשה למתן צו ביניים וצו ארעי. במסגרת העתירה נטען, כי צווי הריסה ניתנו מכוח סעיף 212 לחוק, בנוסחו טרם תיקון 116, וזאת במסגרת הסדרי טיעון שנחתמו מול העותרים. נטען, כי במסגרת הסדרי הטיעון, הסכימו הצדדים כי לאחר תקופת התלייה של צווי ההריסה, במידה והעותרים לא יבצעו אותם בעצמם – תהיה המשיבה 1 רשאית לבצע את צווי ההריסה לתקופה שלא תפחת משלושה חודשים, שתקבע על ידי בית המשפט. אלא, שפסקי הדין משנת 2005 קבעו כי העותרים יבצעו את צווי ההריסה בעצמם, ולא הסמיכו כלל את המשיבות לבצע את צווי ההריסה. משכך, ובאשר לא נקבעה התקופה לביצוע צווי ההריסה על ידי המשיבות, נטען שאין הן רשאיות לבצע את צווי ההריסה, וכי מדובר בניסיון שלהן לתקן את גזר הדין שניתן עוד בשנת 2005. במסגרת העתירה, מציינים העותרים כי הם הסכימו ועדין מסכימים להתפנות מהמתחם, תוך הריסה עצמית של כל המבנים, אך זאת במסגרת הסכמות שיתגבשו מול המדינה. כן מבקשים העותרים צו ביניים שיעכב את כניסתם לתוקף של צווי ההריסה. נטען כי מדובר בשבעה בניינים אזרחיים הכוללים 14 דירות ואשר מתגוררים בהם כ-14 בתי אב, ומשכך הריסתם תשאיר את המשפחות ללא קורת גג, כאשר ככל שתתקבל העתירה לא יהיה ניתן להחזיר את המצב לקדמותו. ביום 21.7.2025 הוריתי למשיבות להגיש תגובה מקדמית קצרה ביחס לשאלת קיומו של סעד חלופי, וכן הוריתי על מתן צו ארעי ולפיו לא יהרסו המבנים מושא העתירה עד למתן החלטה אחרת. בתגובתם ציינו המשיבות כי דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי (להלן: התגובה המקדמית). נטען, כי סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה, כפי שחל במועד הרלוונטי, מקנה לבית המשפט אשר נתן את צו ההריסה השיפוטי סמכות מתמשכת לקבוע או להאריך את מועד ביצועו של הצו גם בדיעבד. לפיכך, נטען כי לבית משפט השלום, אשר נתן את צווי ההריסה, נתונה סמכות לדון במועד ביצוע צווי ההריסה, והעתירה דנא הינה ניסיון "לעקוף" את ההליכים הפליליים. בשים לב לאמור בתגובה המקדמית, ביום 4.8.2025 התבקשו העותרים להודיע האם הם עומדים על העתירה. ביום 11.8.2025 הודיעו העותרים כי בניגוד לאמור בתגובה המקדמית, העתירה אינה מכוונת להארכת ביצוע צו ההריסה, אלא לטענתם כי פסקי הדין משנת 2005 אינם כולל הוראה המסמיכה את המשיבות לבצע את צווי ההריסה. נטען, כי נושא זה התעורר רק בשנת 2024, כאשר המשיבות הודיעו לעותרים כי בכוונתן לבצע את צווי ההריסה מכוח פסקי הדין משנת 2005. עוד נטען, כי במסגרת ההליך קמא, בית משפט השלום קבע, כי אין לו סמכות לדון ולהכריע בסעד המבוקש, וכי הסמכות לעניין זה נתונה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ. לבסוף, צוין כי על אף המשתמע מהתגובה המקדמית, פסק הדין הנוסף לא שינה מפסקי הדין משנת 2005 ולא הסמיך את המשיבות לבצע את הצווים, חלף העותרים, ללא מגבלת זמן. לאחר עיון בטענות הצדדים, נמצא כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. כפי שתואר לעיל, עניינה של העתירה דנן הוא בביצועם של צווי ההריסה שהוצאו מכוח הסדרי טיעון בין העותרים למשיבות, שקיבלו תוקף של פסק דין עוד בשנת 2005. כך עולה בבירור מקריאת העתירה, ומההליכים הקודמים שהתנהלו בעניין זו ובפרט מההליך קמא. הלכה היא, כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות הניתנות על ידי הערכאות הדיוניות (ראו, מיני רבים: בג"ץ 2403/15 אלזיאדנה נ' מדינת ישראל – הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום, פסקה 7 (8.6.2015); בג"ץ 66545-07-25 אלאסד נ' הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, פסקה 4 והאסמכתאות שם (31.7.2025)). זאת, למעט מקרים חריגים ונדירים בהם מתגלה טעות היורדת לשורש העניין, כגון חריגה מסמכות במובנה הצר או שרירות קיצונית (בג"ץ 1844/24 שטרן נ' משרד המשפטים, פסקה 4 (5.3.2024); בג"ץ 62376-04-25 יעקב נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (29.4.2025)). מקרה זה אינו נופל לגדר חריג צר זה. כך גם אין זה מתפקידו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק להבהיר ולתת מענה לשאלות העולות בדבר פסק דין שניתן במסגרת שיפוטית אחרת (ראו בג"ץ 4648/95 יזראמקס תחנת דלק בע"מ נ' משרד האנרגיה והתשתית (24.7.1995); בג"ץ 6263/02 קדם נ' חשב מינהל מקרקעי ישראל (13.11.2002); בג"ץ 134/05 גרינבוים נ' נציבות שירות המדינה, פסקה 11 (1.5.2005); בג"ץ 9323/05 בשן נ' בית המשפט לעניינים מקומיים רמת השרון, פסקה 5 (26.12.2005)), כפי שלמעשה מתבקש בית המשפט לעשות במסגרת ההליך דנא. העותרים מדגישים בעתירתם, כי טענותיהם אינן מופנות כלפי צווי ההריסה אלא כלפי הסמכות ביצוע צווי ההריסה, או ליתר דיוק – טענתם היא כי למשיבות לא נתונה סמכות לבצע צווים אלו לפי פסקי הדין משנת 2005. עיון בכתבי הטענות ובדיונים שהתקיימו במסגרת ההליך קמא מעלה, כי על אף ששאלת מקור הסמכות המדויק של בית משפט השלום לדון בשאלה לא התבררה עד תום, הן העותרים הן המשיבות סברו כי הנושא מצוי בסמכות בית משפט השלום (ראו למשל, הודעת העותרים בדבר סמכות בית המשפט בהליך קמא מיום 15.5.2025, בנספח 32 לעתירה; וכן פרוטוקול הדיון בהליך קמא מיום 25.5.2025, בנספח 9 לעתירה), וזאת – מכוח סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה בנוסחו לפני תיקון 116 (כפי שטענו המשיבות גם בתגובה המקדמית); מכוח סעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המאפשר לבית המשפט להחליט בכל עת על תיקון בפסק הדין; או מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט. איננו רואים מקום להרחיב בשאלות אלה, ונסתפק בכך שבנסיבות המקרה, מהטעם שיפורט להלן, המסקנה לפיה לבית משפט השלום סמכות לדון במחלוקות השונות שהתעוררו בין הצדדים ביחס לצווי ההריסה מקובלת גם עלינו. כפי שעולה מהעתירה עצמה, גם בעת הזו העותרים אינה מתנגדים להתפנות מהמתחם תוך ביצוע הריסה עצמית של כל המבנים, אלא שמתנים זאת בגיבוש הסכמות מול המדינה. הלכה למעשה, בקשה זו משמעה עיכוב נוסף בביצועם של הצווים (תהא דרך ביצועם אשר תהא), והיא עלתה גם במסגרת ההליך קמא (ראו, למשל, סעיף 16 לסיכומים מטעם העותרים בהליך קמא מיום 24.2.2025, בנספח 30 לעתירה). הדיון בבקשה זו בוודאי מצוי בגדר סמכותו של בית המשפט שהורה על מתן צווי ההריסה, וזאת מכוח סעיף 207 לחוק התכנון והבנייה, כנוסחו טרם תיקון 116 (שם). בכך די על מנת להקנות לבית משפט השלום סמכות לדון במכלול טענות הצדדים, לרבות השאלה הפרשנית השנויה במחלוקת, בעניין האופן בו יש לבצע את הצווים. בהינתן האמור, יש לדחות את הניסיון להציג את השאלה הפרשנית דנא כמצדיקה את הגשת ההליך הנוכחי, ולקבוע כי על העותרים למצות את ההליכים בפני בית משפט השלום בהליך לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, ולא בבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (השוו: בג"ץ 8871/20 המועצה המקומית מעלה עירון נ' שר המשפטים, פסקה 2 (24.2.2022); בג"ץ 1495/23 אלג'ול נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (21.2.2023)). משקיים בידי העותר סעד חלופי, אין מקום להידרש לטענותיו במסגרת ההליך דנן (בג"ץ 3827/18 חסין נ' משרד האוצר – היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה, פסקה 17 (10.6.2018); בג"ץ 5135/24 המועצה האזורית דיר אל אסד נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקאות 8-7 (21.7.2024); בג"ץ 62522-04-25 הכפר קרוואת בני חסאן נ' שר הבטחון, פסקה 3 (16.6.2025)). אכן יש להצר על כך, שלאחר כ-10 חודשים בהם היה ההליך תלוי ועומד בפני בית משפט השלום, לאחר מספר דיונים שהתקיימו בנושא, לרבות חקירת עדים, במסגרתם ביקש בית המשפט לקבל תמונה רחבה יותר לגבי מתחם סרקיס בכללותו, ורק לאחר הגשת הסיכומים – הוחלט בסופו של יום למחוק את ההליך קמא, בעידודו של בית המשפט קמא, ובהסכמת הצדדים. בכל מקרה, חזקה על המשיבות כי משטענו לפנינו שהנושא מצוי בסמכותו של בית משפט שלום לא יתכחשו לעמדה זו בעתיד, וחזקה על הצדדים כי יתנו הסכמתם להסדרים דיוניים הוגנים שיאפשרו את ייעול הדיון בהליך בבית משפט השלום. למען הסר ספק, מובהר כי איננו נוקטים כל עמדה ביחס לטענות העותרים לגופן, וכי ככל שיפתח הליך מתאים בבית משפט השלום, ידון בו המותב אליו ינותב כחכמתו, בהתאם לתשתית שתיפרס בפניו. מכלול טענות הצדדים (בכפוף לאמור ביחס לטענת העדר הסמכות) שמורות להם. לאור האמור לעיל, העתירה נדחית וממילא נדחית הבקשה לצו ביניים. הצו הארעי עליו הוריתי ביום 21.7.2025 יוסיף ויעמוד בתוקפו עד ליום 31.10.2025 על מנת לאפשר לעותרים שהות להגיש תביעה מתאימה לבית משפט השלום. במכלול נסיבות העניין, ובשים לב לכך שהעותרים נסמכו על הערותיו של בית משפט השלום ועל הסכמת המשיבות בהליך קמא, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"א באלול התשפ"ה (‏4.9.2025). יעל וילנר שופטת עופר גרוסקופף שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת