בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
5112/00
בפני: כבוד
השופט י' זמיר
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט א' ריבלין
המערער: עלי
מחג'נה
נ
ג ד
המשיבה: מדינת
ישראל
ערעור
על הכרעת דין וגזר דין של בית המשפט
המחוזי
בחיפה מיום 9.7.2000 בתיק פ' 207/98
שניתן
על ידי כבוד השופט י' דר
תאריך
הישיבה: כז' בתשרי התשס"א (26.10.2000)
בשם
המערער: עו"ד דוד יפתח
בשם
המשיבה: עו"ד נעמי גרנות
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. ביום 2.5.1998 בשעות הבוקר ארעה תגרה בכפר
מוסמוס. במהלך התגרה נחבל המנוח ג'מיל מחאג'נה (להלן: המנוח) בראשו, ונפטר כתוצאה
מחבלה זו. בית המשפט קמא מצא, כי המערער, עלי מחאג'נה, הכה את המנוח בראשו באת
חפירה וגרם לפציעה הקטלנית, ועל כן הרשיע אותו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק
העונשין, תשל"ז1977-. המערער נדון ל10- שנות מאסר מתוכן שמונה שנים לריצוי
בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור מופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש.
2. התגרה בה מצא המנוח את מותו היתה אך פרק
בסכסוך מתמשך בין שתי משפחות, וליתר דיוק בין שני פלגים במשפחה אחת - משפחת המערער
ומשפחת המנוח.
תחילתה של התגרה, ביום המקרה, בויכוח בין האני
מחאג'נה (להלן: האני) לבין עבדאללה (עומר) מחאג'נה (להלן: עבדאללה). האני הוא אחיו
של המערער. עבדאללה הוא בנו של המנוח. האני והמערער קשורים אף הם בקשרי משפחה
למנוח; המנוח היה בן-דודו של אביהם. האני מתגורר על הכביש הראשי בכפר, והוא בעל
נגרייה הממוקמת בסמוך לביתו. עבדאללה מתגורר במעלה הגבעה, מעל ביתו של האני, במרחק
של כ50- מטרים ממנו. אל ביתו של עבדאללה מוליך שביל היוצא מן הכביש הראשי. השביל
עובר בסמוך לביתו של האני ובסמוך לנגרייה.
הרקע לויכוח, שפרץ ביום המקרה, בין האני לבין
עבדאללה, הוא פרץ בִּיוּב, אשר לטענת האני, זרם מביתו של עבדאללה אל ביתו שלו. במהלך אותו הבוקר, טרם שהחלה התגרה, הניח האני ערמת קרשים
לרוחב השביל המוליך לביתו של עבדאללה, באופן שהקשה על מעבר כלי רכב על השביל שמול
ביתו של עבדאללה ובסמוך לנגרייה של האני.
3. בבוקר המקרה הגיע המנוח במכוניתו אל האזור בו
מצויים בתיהם של עבדאללה ושל האני. הוא מצא את מותו מול ביתו של האני. העדויות
באשר לאירועים שנסתיימו במותו - לא היו אחידות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביקש
לפזר את הערפל שנוצר על ידי הצדדים לסכסוך, אך בשאלות העובדתיות המרכזיות נותר פסק
הדין תמציתי.
נפתח ונציין את הפרטים המעטים, אשר אינם
שנויים במחלוקת, והנוגעים בעיקרם לתוצאות התגרה. ברי, כי המנוח נחבל בראשו מול
ביתו של האני. מוסכם, כי המנוח והאני היו נוכחים בזירת התגרה אך אין הסכמה לגבי
השלב בו הגיע כל אחד מהם למקום. אשר למערער, אין מחלוקת כי גם הוא היה נוכח בזירת
התגרה, אך על פי הגרסה שמסר בבית המשפט, ועל פי גרסאות מאוחרות שמסר במשטרה, הגיע
למקום רק לאחר שהמנוח נפגע. מן העדויות השונות עולה, כי בתגרה נכחו והשתתפו -
בשלבים שונים - מספר בני משפחה נוספים, וכי המערער והאני נדקרו במהלכה; גם בעניין
זה נתגלעה מחלוקת בשאלה באיזה שלב נדקרו השניים.
כאמור, שימשה התגרה פרק בסכסוך מתמשך. מעדויות
בני משפחת המערער בבית המשפט קמא, עולה כי הסכסוך לא שכך; בני המשפחה, ובהם אחים
נוספים של המערער, סבלו התנכלויות רבות מצד משפחת המנוח, ועזבו את כפרם לאחר
שבתיהם נשרפו.
4. המדינה העמידה לדין את המערער ואת האני באשמת
הריגה. נאמר כבר עתה, כי האני זוכה בבית המשפט קמא, והמדינה לא ערערה על זיכויו.
לפנינו תלוי ועומד איפוא אך ערעורו של המערער.
כנגד המערער נטען בכתב האישום, כי הגיע למקום
האירוע מביתו של האני, כשהוא אוחז באת חפירה, והכה את המנוח בראשו. כנגד האני
נטען, בכתב האישום, כי דחף את המנוח, הכהו במקל בראשו, ואף בעט בו עת היה המנוח
שכוב על הקרקע. אשר על כן, כך נטען בכתב האישום, גרמו המערער ואחיו האני, בצוותא,
למותו של המנוח.
בבית המשפט קמא העידה המדינה מספר עדים.
בסיכומיה שם טענה, כי על אף הסתירות הקיימות בעדויות, עולה מתוכן תמונה אחידה, על
פיה הוכה המנוח "על ידי שני הנאשמים במקל ובטוריה". לחילופין, ביקשה
התביעה בסיכומיה לקבוע כי המערער "הוא שתקף, את המנוח בטוריה בראשו בעוד
ש[האני] עומד בצמוד אליו" ואשם לפיכך כמבצע בצוותא, ולחילופי חילופין, ביקשה
התביעה לראות במעשי האני עבירה של סיוע להריגה.
5. המערער טען בבית המשפט המחוזי כי הוא הגיע
למקום התגרה לאחר שהמנוח כבר נפגע. משהגיע למקום התגרה, כך על פי עדותו, עסק אך
ורק בסיוע לאחיו, האני, שנדקר. לגירסתו, האני, שהיה כאמור אחד הנאשמים בבית המשפט
קמא, דחף את המנוח במהלך התגרה. המנוח נפל לאחור ונחבט, כך לגרסת המערער, ומאז לא
קם. האני עצמו גרס בבית המשפט המחוזי כי הפיל את המנוח ארצה אך טען שעשה כן להגנתו
לאחר שהמנוח תקף אותו.
המערער טען אז, וטוען היום, כי משפחת המנוח,
אשר ביקשה לנקום את מות אבי המשפחה, החליטה לרקום עלילה כנגדו, ולהאשימו בפגיעה
הקטלנית. המערער נבחר, לטענתו, כקורבן העלילה על רקע הסכסוך הקיים בין שתי
המשפחות. משפחת המנוח בחרה, לשיטתו, שלא להאשים את האני, שכן ידעה שלזכותו של האני
עומדת טענת הגנה עצמית. את טענותיו סמך המערער על סתירות שנתגלו בעדויות התביעה.
בנוסף הצביע על כך, שמרבית עדי התביעה העידו לראשונה במשטרה רק ימים מספר לאחר
המקרה, ובמהלך הימים האלו ישבו כולם בבית האבלים ושוחחו רבות על נסיבות המוות.
המערער טוען עוד, כי עדותו יציבה היתה למן
החקירה הראשונה בה נחקר, וכי הסתירות בין עדויות עדי ההגנה הן שוליות. אשר על כן,
הוא סבור כי יש לקבל את גרסתו ולזכותו מאשמה.
6. העדויות שהוצגו בפני בית המשפט קמא היו רבות.
העדים שהעידו נמנו כולם על בני משפחת המנוח ועל בני משפחת המערער. כדברי בית המשפט,
ניצבו למולו שתי כתות עדים, ביניהן נדרש להכריע. נמצאו סתירות בין הכתות השונות,
והשופט נדרש להכריע אף בין העדים השונים בכל אחת מן הכיתות ובין הגרסאות השונות
שמסר כל אחד מן העדים.
בית המשפט קמא נכון היה לקבל את "התמונה
הכוללת", העולה מעדויותיהם של עדי התביעה עבדאללה, סיהם אשתו ווידאד איברהים
אל מחאג'נה, בתו של המנוח (להלן: וידאד), לפיה הכה המערער בראשו של המנוח באמצעות
את חפירה או מכשיר קהה אחר. בבואו לקבוע את השתלשלות האירועים בכל הנוגע להגעתו של
המערער למקום התגרה, ולרגע בו נפגע המנוח, נתן בית המשפט משקל רב לעדותה של וידאד.
וידאד, המתגוררת בבית המנוח, יצאה בריצה אל
מקום התגרה לאחר ששמעה צעקות העולות מן המקום. לדבריה, יצא המנוח במכוניתו אל מקום
התגרה בעקבותיה, ועקף אותה בדרכו. המנוח עצר ליד ערמת העצים, ויצא ממכוניתו. הוא
עמד בסמוך להאני, ליד ערמת העצים, כשהמערער הגיח בריצה מביתו של האני ובידו טורייה
ובה היכה במנוח. על פי עדותה האני לא הכה במנוח. וידאד מסרה
לראשונה עדות במשטרה ביום 5.5.1998 (שלושה ימים לאחר המקרה). עדותה בבית המשפט,
תואמת בכללותה את עדותה במשטרה, למעט פרטים הנוגעים למקום בו עמד האני בעת שהגיע
המנוח לזירת האירוע, ולשאלה אם נתקיימה קטטה בין האני למנוח, עובר למעשה התקיפה
שביצע המערער.
לעדותה זו של וידאד, שתי נפקויות עיקריות
בהכרעתו של בית משפט קמא. ראשית, עדותה מספקת את הבסיס לקביעה כי המערער הוא שרץ
והכה את המנוח בעזרת הטוריה שבידו. שנית, היא מהווה את היסוד להכרעה כי המנוח עמד
מול האני וזה האחרון לא תקף אותו. קביעה זו סללה את הדרך לזיכויו של האני בבית
המשפט המחוזי ולהרשעתו של המערער.
הכרעת הדין סומכת, כאמור, גם על עדויות אחרות
ובהן עדותו של עבדאללה ועדותה של סיאהם. בית המשפט נתן משקל גם לדברים שנאמרו
במשטרה ובהם ראה משום "ראשית הודיה" מצד המערער. לעניין אחרון זה עוד
נשוב.
7. את בחירתו לאמץ את עדותה של וידאד מסביר שופט
בית המשפט קמא בפסק דינו כך:
"22.
אני מקבל את עדותה של וידאד, בתו של המנוח, אחותו של עבדאללה, לפיה ראתה את
מכוניתו של המנוח עוצרת ליד ערמת הקרשים. עדותה בעניין זה מתיישבת עם הרושם, שלא
היה מדובר במחסום בלתי עביר שגרם לעצירת המכונית, אלא במכשול בדרך שניתן היה
להתגבר עליו, אבל האב עצר שם, יצא ודיבר עם האני ואז הגיע עלי [המערער בענייננו]
והכה בראשו.
23.
אמינותה של וידאד נתמכת עוד בכך שאינה מצטרפת לגירסה המחמירה עם הנאשמים, לפיה
הוציא עלי את המנוח מן המכונית".
בית המשפט מוצא, איפוא, קוהרנטיות בגרסתה של
וידאד, בדבר מקום עצירת מכוניתו של המנוח. שאלה זו אין בה כשלעצמה כדי לחזק או
להחליש את האמינות שניתן ליחס לוידאד.
הנימוק האחר בו אוחז פסק הדין כראיה לאמינותה
של וידאד, הוא אי-הצטרפותה לגרסה המחמירה, שהביאו עדי תביעה אחרים. לפי הגרסה
המחמירה משך המערער בכוח את המנוח מתוך רכבו, ואז הכה בו עם הטורייה. על פי עדות
וידאד, יצא המנוח בכוחות עצמו ממכוניתו ועמד בסמוך להאני. המערער הגיח לפתע מביתו
של האני, כך על פי עדותה, רץ אל המנוח, והכה בו בטורייה שאחז. גם בגרסה זו לפיה רץ
המערער אל המנוח והכה בו, ללא שום התגרות מצדו, יש מן החומרה אולם בדין קבע בית
המשפט קמא כי יש בה משום בחירה בגרסה פחות חמורה מבין הגרסאות האחרות שעמדו למבחן.
8. עבדאללה, בנו של המנוח, מסר שלוש גירסאות
במשטרה וגרסה נוספת בבית המשפט. בעדותו השלישית במשטרה, סיפר עבדאללה, שהמערער פתח
את דלת הרכב ומשך את המנוח החוצה מן הרכב. בעדותו בבית המשפט אמר שאינו בטוח מי
פתח את הדלת. לגרסתו, כפי שנשמעה במשפט, המערער הכה את המנוח בראשו בטורייה, בעת
שהוא עצמו והאני היו במרחק כ3- מטרים מן המקום. בעדות זו, בניגוד להודעות מאוחרות
שנגבו מפיו במשטרה, טען עבדאללה, שאף האני הכה את אביו בקרש. בעדותו הראשונה
במשטרה, כשעתיים לאחר המקרה, הוא מייחס את השימוש בטוריה לשלושה ולא רק למערער:
"...
ואבא שלי ג'מיל קיבל טורייה לראש ואת לראש וזה נתן לו עלי והאני ואחמד
מחאג'נה".
וידאד העידה אמנם בבית המשפט כי לא ראתה בשלב
התקיפה את עבדאללה במקום המעשה, אך על פי לשון הדברים אין ללמוד מעדותה אם עבדאללה
לא היה במקום או שמא לא הבחינה בו בשלב מסוים.
סיהם, אשתו של עבדאללה, מסרה לראשונה עדות
במשטרה ביום האירוע עצמו. כבר בעדותה במשטרה, אומרת סיהם באופן ברור, שהמערער הכה
את המנוח בראשו באמצעות טורייה. גם לדבריה, המערער, והוא לבדו, תקף את המנוח.
בעדותה במשטרה סיפרה, כי המערער התווכח עם המנוח טרם שהכה אותו. בבית המשפט חזרה
בה בעניין זה, וטענה, כי לא היה בין השניים כל ויכוח. לעניין עדותה של סיהם ראוי
לציין דבר קיומה של סתירה בין עדותה לבין עדות עבדאללה בעניין אחד: הסתירה נוגעת
לפגישות בין עבדאללה לסיהם בשעה מאוחרת ביום המקרה. עבדאללה וסיהם אושפזו שניהם
באותו בית חולים לאחר הקטטה. סיהם, עומדת על כך שלא נפגשו בבית החולים באותו היום.
עבדאללה, לעומת זאת, סיפר בעדותו, שפגש את אשתו בבית החולים עוד ביום האירוע בשעות
אחר הצהרים.
9. חאלד אגבריה (להלן: חאלד), בנה של וידאד ונכדו
של המנוח, מסר את עדותו הראשונה במשטרה ביום 12.5.98, קרי עשרה ימים לאחר האירוע.
חאלד, בן 14 שנים במועד עדותו, העיד, כי רץ בעקבות אמו אל מקום הקטטה, וראה את
המערער מכה במנוח במקל של טורייה. על פי עדותו, משך המערער את המנוח מרכבו, ומיד הכה
אותו. לדבריו, האני, ובידיו סכין, הגיע למקום רק לאחר שהמנוח הוכה, והחל לבעוט
במנוח, שכבר שכב על הקרקע באותה עת. בעדותו בפני בית המשפט הוסיף חאלד כי ראה את
האני אוחז בידו גם בקרש. גם הוא לא ראה את עבדאללה, באותו עת, במקום התגרה.
10. פריאל מחאג'נה (להלן: פריאל), אף היא בתו של
המנוח, מסרה את עדותה הראשונה במשטרה ב- 11.5.98. פריאל הגיעה במרוצה למקום
האירוע, כך העידה, לאחר שראתה ממרפסת ביתה את הקטטה. כאשר הגיעה למקום, היה המנוח
כבר מחוץ למכוניתו. בעדותה במשטרה, סיפרה שראתה הן את האני והן את המערער מכים את
המנוח, שכבר שכב על הקרקע באותה העת. עדותה בבית המשפט היתה מבולבלת. כל שניתן היה
לחלץ מדבריה, הוא שהיא טוענת כי ראתה מרחוק את האני ואת המערער מכים את המנוח,
וכשהגיעה למקום ראתה רק את המערער מרביץ למנוח עם טוריה. בעדותה במשטרה ספרה
פריאל, כי אף אחד מאחיה ובכללם עבדאללה לא היה נוכח במקום הקטטה. בעדותה בבית
המשפט חזרה על גרסה זו אך לא שללה את האפשרות כי עבדאללה היה במקום אף שאינה זוכרת
זאת.
עד התביעה אחמד מחאג'נה (להלן: אחמד), הוא
אחיינו וחתנו של המנוח, העיד במשטרה ב- 5.5.98. אחמד הגיע, לדבריו, למקום אך לאחר
שנפגע המנוח. הוא מעיד, כי ראה את האני ואת המערער במקום הקטטה, בעודם אוחזים
טורייה ואת חפירה.
לעדויות בני משפחתו של המנוח בעניין זה מצטרפת
גם עדות בן דודו של המערער, עד התביעה פארס מחאגנה. פארס העיד כי הגיע למקום
האירוע כשהמנוח כבר היה שרוע על הכביש שותת דם. לדבריו, ראה את המערער רודף אחרי
עבדאללה. הוא אישר בעדותו בפני בית המשפט כי בחקירתו במשטרה מסר שראה את המערער
כשהוא מחזיק "חפץ גדול או את חפירה או טוריה". אישור זה בא לאחר שניסה
בתחילה להתחמק ממתן תשובה ישירה בעניין, ורק לאחר ש"זכרונו רוענן"
בנושא. עדותו מתייחסת לשלב מאוחר יותר של התגרה לאחר שהמנוח כבר נפגע.
11. נדבך נוסף ששימש את הכרעת הדין בבית המשפט
המחוזי היה תמליל שיחה (ת12/), שהוקלטה על-ידי המשטרה. שופט בית המשפט קמא מצא
בתמליל זה - מצד הנאשמים - "...רמזים לניסיון לתאם עמדות, ויש בו ראשית
הודיה". ראייה דומה מצא השופט בדברים שרשם החוקר זועבי בזיכרון הדברים ת24/,
"בעניין עסקת הטעון" - כלשון פסק הדין.
הכל מסכימים כיום כי חלה טעות בעניינים אלו.
המערער לא השתתף כלל בשיחה האמורה ואף לא בשיחה לגביה רשם החוקר זועבי זיכרון
דברים. בשתי השיחות השתתף אך מי שהיה נאשם 2 בבית המשפט קמא, הוא האני, וממילא לא
ניתן לראות באלה משום ראשית הודיה מצד המערער. אלא שבכך בלבד, אין כדי לשמוט את
הקרקע מתחת לממצאים שנקבעו בבית המשפט המחוזי. עדויות התביעה מגלות, תמונה ברורה
המצביעה על המערער כמי שתקף את המנוח והכה בראשו בכלי משחית. מקצת מעדי התביעה
סיפרו כי גם האני תקף אותו; כל עדי התביעה שהיו נוכחים בעת האירוע מעידים כי
המערער תקף את המנוח. חלקם העידו כי המערער לבדו הכה במנוח. בית המשפט מצא כי אכן
המערער לבדו תקף את המנוח באת החפירה ובחר, כאמור, לזכות את האני מאשמת היותו מבצע
בצוותא עם המערער. בית המשפט המחוזי דחה את גרסת המערער, כפי שבאה בבית המשפט,
כאילו הגיע למקום רק כשהמנוח שכב חסר אונים לאחר שנדחף על ידי האני. מסקנה זו ניתן
לתמוך בדברים שבאו במשטרה מפי המערער עצמו.
המערער מסר את הודעתו הראשונה במשטרה ביום
ה2.5.98- בשעה 12:00 בבית החולים בו היה מאושפז. ביום 3.5.98 נחקר לראשונה במשטרה
תחת אזהרה. גרסאות נוספות נמסרו על-ידו במשטרה בתאריכים 8.5.98, 10.5.98
ו17.5.98-.
בגרסאות המאוחרות שמסר המערער הוא טען כי הוא
הגיע אל מקום התגרה רק לאחר שהמנוח נפגע והיה מוטל על הקרקע. בחקירתו הראשונה
במשטרה, סיפר כי בעת שהגיע אל מקום האירוע הוא ראה את המנוח ואת עבדאללה כשבידיהם
סכינים. לגרסתו הראשונה שאינה מתיישבת עם הטענה המאוחרת כי המנוח כבר שכב אפיים
ארצה באותו שלב יש ליתן משקל מיוחד. לא זו בלבד שהיא קדמה לכל הגרסאות האחרות, אלא
שהיא נמסרה שעות ספורות לאחר האירוע, כאשר המערער איננו נחקר תחת אזהרה, ובטרם
נחשד בביצוע התקיפה. נסיונו המאוחר של המערער לתרץ סתירה זו בטענה כי כוונתו
בחקירתו הראשונה היתה שהמנוח שכב ובידו סכין, מתגלה, לאחר קריאת הודעתו זו,
כניסיון עקר. המערער כלל לא הזכיר בחקירתו את עובדת היות המנוח שכוב על הארץ, פרט
כה חשוב מבחינתו, אשר הווה בהמשך את הבסיס לכל קו ההגנה שלו. המסקנה העולה מדברים
אלו היא, כי המערער הגיע למקום האירוע עוד לפני הפגיעה הקטלנית במנוח, כשזה האחרון
ניצב על רגליו.
מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור סתירה נוספת
בין גרסאותיו של המערער. בגרסאות המאוחרות מנסה המערער לצייר תמונה, לפיה כאשר
הגיע למקום האירוע, התרחשה במקום קטטה המונית. גם בגרסה זו מבקש המערער להציג עצמו
כמי שהגיע אל זירת האירוע רק לאחר הפגיעה במנוח, כאשר הקטטה קבלה כבר מימדים
נרחבים. גרסה זו עומדת בסתירה לגרסה שמסר, כאמור, בהודעתו הראשונה, בה מנה בין
הנוכחים בזירת האירוע, ברגע הגיעו למקום, את האני, עבדאללה והמנוח בלבד.
עדותו המאוחרת של המערער, לפיה הבחין בהאני
שכוב על הקרקע, כאשר הגיע אל המקום, ולאחר מכן סייע לו לתפוס מחסה בנגרייה, עומדת
אף בסתירה לעדותו של האני בנדון. בעדויותיו במשטרה, טען האני שמעולם לא שכב על
הקרקע, ולמעשה נכנס בכוחות עצמו לנגרייה. וכך גם בעדותו בבית המשפט.
12. האני, אשר עמד לדין לצד המערער, בבית המשפט
קמא, מסר את הודעתו הראשונה במשטרה ביום האירוע בשעה 12:10. עוד בהודעתו הראשונה,
מציין האני, פעמיים, שדחף את המנוח, והלה נפל לאחור. לדבריו, היו במקום באותה העת
אך עבדאללה, המנוח, אחמד, והוא עצמו. הודעתו מיום 3.5.98, שונה, לענייננו אך בכך
שהיא מוציאה את אחמד מזירת האירוע. אולם בהודעתו מיום 4.5.98 טען האני, כי ייתכן
ש"גורם אחר" תקף את המנוח, אף כי לא יכול היה למסור את זהותו. גם בהודעתו
זו אין הוא חוזר בו מן הטענה לפיה דחף את המנוח. בית המשפט המחוזי זיכה, כאמור, את
האני מן האישום של הריגה. הוא מצא שהמנוח לא מת כתוצאה מתקיפה שתקף אותו האני, ועל
קביעתו זו אין ערעור. עדויות התביעה לפיהן המערער לבדו הוא שהכה במכשיר בראשו של
המנוח אומצו על ידי בית המשפט. חרף חוסר האחידות שבעדויות אלה הסכימו כאמור כל עדי
התביעה שהיו נוכחים בעת האירוע כי המערער תקף את המנוח. מן העדויות מצטיירת, תמונה
אחידה על פיה הוכה המנוח, באת או בטוריה, בידי המערער. המכנה המשותף בעדותם של
וידאד, עבדאללה וסיהם מצביע על המערער כמי שהכה באת חפירה או בטוריה בראשו של
המנוח. בית המשפט המחוזי, אף שהיה מודע לסתירות מסוימות בעדויות של עדי התביעה,
רחש להן אמון בעניין המרכזי של האישום, כלומר שהמערער תקף את המנוח והכה אותו
בראשו באת או בטוריה. על יסוד כל אלה הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.
כלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות של מהימנות אלא במקרים חריגים, ואף
במקרה זה לא מצאנו עילה להתערב באמון שנתן בית המשפט בעדויות התביעה.
13. נותר עוד להתייחס לעניין אחד הנוגע לחוות הדעת
של הפתולוג כפי שהוצגה במשפט. חוות הדעת קובעת בברור, כי מותו של המנוח נגרם עקב
מכה בראשו בכוח רב יחסית. בין הצדדים במשפט הוסכם כי:
"…לא
ניתן לשלול את האפשרות שהמכה הקטלנית שגרמה נזק למוח נגרמה עקב נפילה לאחור של
המנוח על ראשו".
לעניין זה יוערו שתיים: ראשית, בדו"ח
עצמו נרשם כי הממצאים מן הנתיחה מתיישבים עם הגרסה שהמנוח הוכה בראשו; שנית, אין
בהסכמה אליה הגיעו הצדדים, כאמור, כשלעצמה, כדי לגרוע מן העדויות המייחסות למערער
את מעשי התקיפה שהביאו למותו של המנוח.
14. סוף דבר, נראה לי כי אין מקום להתערב בהכרעת
דינו של בית המשפט המחוזי וראוי לדחות את הערעור ככל שהוא מופנה כנגד ההרשעה. אשר
לערעור המכוון כלפי גזר הדין, העונש שהוטל על המערער אף הוא אינו חמור במידה
המצדיקה התערבותנו והייתי מציע לדחות גם את הערעור בעניין
זה.
ש
ו פ ט
השופט י' זמיר:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, כא' בתמוז התשס"א
(12.7.2001).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי
הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00051120.P02/אמ
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444