קניון רמת אביב בע"מ נ. עיריית תל אביב

החלטה בתיק בש"א 5110/14 בבית המשפט העליון בש"א 5110/14 לפני: כבוד השופט י' עמית המערערת: קניון רמת אביב בע"מ נ ג ד המשיבה: עיריית תל אביב ערעור על החלטת הרשם שלא להאריך המועד להגשת בקשה לדיון נוסף – החלטת הרשם גלעד לובינסקי בתיק בש"א 4555/14 שניתנה ביום 10.7.2014 בשם המערערת: עו"ד גיל איזנברג פסק דין ערעור על החלטתו של כבוד הרשם ג' לובינסקי (בש"א 4555/14-א') מיום 10.7.2014, לפיה נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד להגיש עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה (השופטים ס' ג'ובראן, נ' הנדל ו-ע' פוגלמן) בע"א 4894/12 עיריית תל אביב-יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ (2.6.2014)) (להלן: פסק הדין). 1. ביום 26.6.2014 הגישה המערערת לבית המשפט בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף בפסק הדין. בבקשתה טענה המערערת כי נכון למועד הגשת הבקשה טרם המציא בית המשפט לידיה את פסק הדין וכי רק ביום 10.6.2014, עם שובו של בא כוחה מחו"ל, נודע לו ממכתב ב"כ המשיבה על מתן פסק הדין. המערערת טענה כי יש לקיים דיון נוסף בפסק הדין בשל מהות ההליך, והוסיפה כי בשל מורכבות הסוגיה ואילוצי בא כוחה, לא היה בידה סיפק להגיש את העתירה בתקופה שנקצבה בדין, קרי, עד ליום 25.6.2014 ולכן עתרה לארכה נוספת להגשתה, עד ליום 25.7.2014. המשיבה מצדה התנגדה לבקשה. 2. בהחלטתו מיום 10.7.2014 דחה הרשם את הבקשה, בציינו כי המועד להגשת עתירה לדיון נוסף נמנה מהיום בו ניתן פסק הדין, להבדיל מיום המצאתו או הידיעה עליו. כמו כן ציין הרשם כי דרישת הטעם המיוחד להארכת מועד תיבחן ביתר קפדנות לגבי עתירות לדיון נוסף, לנוכח מאפייניו הייחודיים של ההליך וכי במקרה דנן, לא הוכח קיומו של טעם מיוחד כאמור. ראשית, המערערת נדרשה להגיש את העתירה עד ליום 17.6.2014 ולא עד ליום 25.6.2014 כנטען בבקשה, וכי משך האיחור, תשעה ימים, אינו זניח בהינתן סד הזמנים הקצר להגשת עתירה לדיון נוסף. שנית, נקבע כי המערערת לא פעלה במהירות שניתן לצפות מבעל דין המבקש לעתור לדיון נוסף. בא כוח המערערת חזר מחו"ל עוד ביום 10.6.2014 כך שיכול היה להגיש את העתירה עד ליום 17.6.2014. עוד נקבע כי טענות המערערת לגבי אילוצי בא כוחה לא פורטו דיים ומכל מקום ניתן היה להגיש את בקשת הארכה עד ליום 17.6.2014. עוד ציין הרשם כי העתירה לדיון נוסף לא צורפה לבקשה, ואף התבקשה ארכה בת חודש נוסף להגשתה. לעניין סיכויי ההליך ציין הרשם כי לכל הפחות ניצבת בפני המערערת משוכה גבוהה, בהתחשב במבחנים הנהוגים למתן דיון נוסף. גם בהנחה כי טעתה המערערת לחשוב כי המועד להגשת העתירה נמנה מיום המצאת פסק הדין, מסקנתו עומדת בעינה שכן הדין לגבי מתן ארכה להגשת בקשה לדיון נוסף מושרש היטב וטעות בדין אינה יוצרת טעם מיוחד להארכת מועד, ואף בהינתן הטעות, הבקשה הוגשה באיחור בן יום, שלא הוסבר במידה מספקת. על כך נסב הערעור שלפניי. 3. המערערת חוזרת וטוענת כי רק ביום 10.6.2014 נודע לה כי ניתן פסק הדין ולכן ציפתה כי אי-ידיעתה על פסק הדין קודם לכן תשמש טעם מיוחד למתן הארכה. לשיטתה, אין לשלול את זכותה לדיון נוסף כאשר פסק הדין לא הומצא לה, מה עוד שבא כוחה לא שהה בארץ. המערערת מדגישה כי לא יכולה הייתה לממש את זכותה להגשת העתירה כיוון שפסק הדין לא הומצא לה, וכי הגישה לבית המשפט את הבקשה ביום 25.6.2014, וזו הוגשה בשנית למחרת לנוכח דרישת המזכירות לצירוף פסק הדין נשוא הבקשה. לטענת המערערת, אפילו היה בא כוחה בארץ במועד מתן פסק הדין, היה מקום ליתן את הארכה ולו מן הטעם שרק ביום 10.6.2014 נודע לו על מתן פסק הדין. המערערת מוסיפה כי פירטה בבקשתה את כל הפרטים הרלוונטיים, וברי שלא היה סיפק בידה להכין את העתירה לדיון נוסף במועד ולצרפה לבקשה. עוד טוענת המערערת שיש לאפשר לה לעתור לדיון נוסף, בשל חשיבות ההלכה, באשר פסק הדין מנוגד להלכות קודמות הנוגעות לכללי פרשנות. 4. דין הערעור להידחות. החלטת הרשם נכללת במתחם שיקול דעתו ואין מקום להתערב בה. כעולה מתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, מרוץ התקופה להגשת עתירה לדיון נוסף בפסק דין נפתח ביום מתן פסק הדין, להבדיל מיום המצאתו. הרציונל הטמון בהוראה זו, כמו גם סד המועדים הקצר להגשת העתירה "נובעים מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף" (ראו בש"א 7155/06 יונה נ' עו"ד יניב אינסל (3.10.2006) (להלן: עניין יונה); כן ראו והשוו בש"א 8160/07 חממי נ' אוחיון, פיסקה 5 (1.11.2007); בשג"ץ 6852/12 ליבל נ' נציב שירות המדינה, פיסקה ה' (23.9.2012)). על רקע זה, וכפי שציין הרשם, האיחור של תשעה ימים בהגשת הבקשה הוא משמעותי. אכן, כפי שנאמר בעניין יונה "תיתכנה נסיבות בהן העובדה שפסק הדין נמסר לצדדים במועד מאוחר להשמעתו תהווה טעם מיוחד להארכת מועד". אילו הייתה המערערת פונה לבית המשפט בבקשת ארכה להגשת העתירה לדיון נוסף בתוך תקופת 15 הימים, קרי, עד ליום 17.6.2014, דומני כי היה מקום להיעתר לבקשה, שמא אפילו הייתה מאחרת ביומיים-שלושה. ברם, בהתחשב בכך שגם לשיטת המערערת נודע לה על פסק הדין ביום 10.6.2010, לא היה מקום להשתהות נוספת של 15 יום אך לצורך הגשת בקשת ארכה להגשת העתירה, בקשה שניתן וצריך להכינה תוך ימים ספורים. בכך שונה ענייננו מהמקרה שנדון בבש"א 2802/10 פרפרה נ' קופת חולים מאוחדת (3.8.2010), שם קיבל המבקש את פסק הדין לידיו לאחר חלוף המועד של 15 יום להגשת הבקשה, והוכח כי לא ידע על פסק הדין בתוך המועד. לא כך במקרה דנן, שהמערערת ידעה אודות פסק הדין בתוך המועד הקבוע בתקנות. מכל מקום, ועל מנת שלא תחוש המערערת כי נסתחפה שדה אך ורק בשל ענייני פרוצדורה ומועדים, אומר כי הבקשה אינה עומדת במשוכה של סיכוי לכאורה. למרות המחלצות העקרוניות שניסתה המערערת לשוות לעתירתה לדיון נוסף - כפי שעולה מתמצית נימוקי העתירה שפורטו בערעור - הרי שפסק הדין, שניתן פה אחד, אינו מעלה סוגיה בעלת השלכת רוחב ואין בו הלכה הנכנסת לד' אמות העילות של סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. עניינו של פסק הדין בפרשנות אישור ספציפי של השרים לצו ארנונה ספציפי, אין לו השלכות רוחב ואיני רואה כל "מחלוקת עקרונית" הטמונה בפסק הדין, כנטען על ידי המערערת. סיכומם של דברים, שהערעור נדחה. ניתנה היום, כ"ו בתמוז התשע"ד (24.7.2014). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14051100_E01.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il