פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5107/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5107/14 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים מיום 18.05.2014 בת"פ 033493-12-13 שניתן על ידי כבוד השופט י' צבן בשם המערער: עו"ד פאדי קוואסמי בשם המשיבה: עו"ד שרית משגב בשם שירות המבחן: גב' שלומית מרדר פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לנוער (ת"פ 33493-12-13, כב' השופט י' צבן). המערער הורשע – על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש – בביצוע עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(3), חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1)(2) וחבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413 – כולם לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977. על המערער הושתו העונשים הבאים: 22 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה של 12 חודשים לבל יעבור עבירה מסוג פשע במשך 3 שנים מיום שחרורו, קנס על סך 2,000 ₪ ופיצוי בסך 7,000 ₪ לתינוקת הנפגעת. הערעור שבפנינו נסוב סביב רכיב המאסר בפועל בלבד. רקע והליכים קודמים 2. ואלו עובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה המערער: המערער, אז כבן 14 וחצי, ושישה אחרים סיכמו ביניהם, בהצעתו של אחד מהאחרים בשם סוהייב, לזרוק אבנים על רכבים של יהודים. זאת במטרה לפגוע ברכבים והמשתמשים בכביש שמהווה דרך יציאה מכפרם. המערער קבע עם שניים מהאחרים להכין בקבוק תבערה שיושלך לעבר הכביש, יגרום להתלקחות ולהאטת הרכבים באופן שיקל על הפגיעה ברכבים. שניים מהאחרים רכשו חומר דליק לייצור בקבוק התבערה, והשבעה התמקמו בקבוצות בסמוך לכביש עליו סוכם. שניים מהאחרים הכינו את בקבוק התבערה והשליכו אותו אל הכביש, והוא התלקח. או אז החלו המערער והאחרים לזרוק אבנים לעבר הרכבים שחלפו. שני רכבים נפגעו כתוצאה מהאבנים. אבן שהשליך סוהייב פגעה בחלון האחורי הימני של רכב שלישי, ניפצה את החלון ופגעה בראשה של פעוטה כבת שנתיים, שישבה ברכב (להלן: הנפגעת). כתוצאה מכך איבדה הנפגעת את הכרתה ופונתה לבית חולים, שם הסתבר שנגרם לה שבר בגולגולת וחתכים בקרקפת. בית המשפט המחוזי התייחס בגזר דינו לגילו הצעיר של המערער – כבן 15 וחצי במועד גזר הדין – והודאתו. מן העבר השני בית המשפט ציין ששירות המבחן מצא במסגרת תסקיר שנערך בעניינו שהמערער אינו מתאים לטיפול ולא נמצא אופק שיקומי עבורו. בית המשפט התייחס לעדותה של אם הנפגעת, לנזק שנגרם לנפגעת ולמשפחתה, לחומרת המעשים ולתכנון שקדם להם. בהתאם, השית בית המשפט על המערער עונש מאסר בפועל למשך 22 חודשים. מכאן הערעור שבפנינו על חומרת עונש המאסר בפועל. טענות הצדדים 3. לטענת בא כוחו של המערער, העונש שהושת עליו חמור יתר על המידה, מהטעמים הבאים: ראשית, לא ניתן משקל לשיקולי השיקום של המערער הקטין, אלא רק לשיקולי הגמול וההרתעה בשל הפגיעה בתינוקת, לה לא נגרם לדבריו נזק בלתי הפיך. שנית, לא ניתן משקל להבעת החרטה של המערער ולקיחת האחריות מצידו, לרבות הודאתו בכתב האישום המתוקן וחסכון בזמן שיפוטי. שלישית, העונש חורג לחומרה ממקרים דומים בהם הורשעו נאשמים בגילו של המערער. רביעית, בדיון שהתקיים בפנינו הפנה הסנגור לעונשים שהוטלו על יתר המעורבים, בגזר דין שניתן לאחר גזר הדין בעניינו של המערער, ובמסגרתו על יתר המעורבים בגילו של המערער הושתו 18 חודשי מאסר בפועל. מנגד, באת כוחה של המשיבה הדגישה את הנזק שנגרם לתינוקת ולמשפחתה. נזק שעקבותיו צפויים להימשך עוד שנים. באשר למערער, הפנתה באת הכוח לתסקיר שנערך בעניינו של המערער, לפיו הוא אינו מביע חרטה ומתגאה במעשיו. לבסוף, טוענת היא שהפער בענישה בין המערער לבין שני הנאשמים הנוספים אליהם מפנה הסנגור אינו פער משמעותי. עוד ציינה שלגבי אחד מהנאשמים נקבע שעליו לרצות את עונשו במעון נעול, ורק בעקבות בדיקת ועדה בעניין הוא הועבר בהמשך לבית מאסר. דיון והכרעה 4. לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפנינו, לרבות תסקיר עדכני שנערך בעניינו של המערער, ושמענו את טענות הצדדים בדיון שהתקיים בפנינו – מצאתי שבנסיבות המקרה דנן אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. כלל ידוע הוא שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בגזר הדין שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה או כאשר מתקיימות נסיבות המצדיקות התערבות שכזו (ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (29.1.2009)). כפי שיפורט להלן, אין המקרה דנן נמנה על אותם מקרים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור. 5. טענתו המרכזית של הסנגור היא שלא ניתן די משקל לשיקול שיקומו של המערער, כקטין. זאת לנוכח שני טעמים מרכזיים: כי לא נגרם לנפגעת נזק בלתי הפיך והבעת החרטה ולקיחת האחריות מצידו של המערער. אכן, בקביעת עונשו של קטין יש להעניק משנה חשיבות לשיקול השיקום, ובייחוד כאשר זוהי עבירתו הראשונה, בדומה למקרה הנידון. בעת גזירת דינו של קטין יש להתייחס באופן משמעותי, בין היתר, לגילו בעת ביצוע העבירה, לעברו הפלילי, לשאלה האם הביע חרטה כנה ונטל אחריות על מעשיו, לסיכויי שיקומו כנלמדים מתסקיר המבחן ולחומרת העבירה שביצע (ע"פ 7113/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק הדין (15.12.2008)). ואולם מקריאת גזר הדין עולה שבחינה שכזו אכן נערכה על ידי בית המשפט המחוזי, ושיקול השיקום נלקח בחשבון באופן מפורש. בכורתו של שיקול השיקום בעניינם של קטינים אין משמעותה כי בהכרח לכל קטין קיים אופק שיקומי נראה לעין, אותו יש להעדיף על פני יתר השיקולים. בחינה שכזו תיערך לפי נסיבות המקרה וההתרשמות האינדיבידואלית מן הקטין עצמו. טענות הסנגור נוגעות בין השאר לשאלת הבעת החרטה מצידו ולחומרת מעשיו. סבורני בכל הכבוד, כי הטענות שהועלו בסוגיות אלו אינן מתיישבות עם החומר שהונח בפנינו. ראשית, עדותה הקשה של אֶם הנפגעת בפני בית המשפט המחוזי מעלה כי למרות התקווה הראשונית שהשבר בגולגולת שנגרם לנפגעת יתאחה בתוך כשנה – קיים חשש שהוא לא יתאחה לעולם, והנפגעת נמצאת במעקב מתמיד בבית חולים לפגועי ראש. עוד תיארה האם כיצד כל המשפחה הושפעה מהאירוע החמור והאם מוגדרת כסובלת מפוסט-טראומה (ראו פרוטוקול הדיון מתאריך 11.5.2014, עמוד 62). יצויין שגם שני אחיה של הנפגעת, כבני 5 וחצי בעת האירוע, נכחו במכונית בזמן האירוע והמקרה השפיע באופן מובן גם עליהם. בדיון שהתקיים בפנינו עודכנו על ידי באת כוחה של המשיבה שגולגולתה של הנפגעת טרם הבריאה וצפוי מעקב נוירולוגי במשך שנים. לכן, לצערנו לא ניתן לומר בשלב זה שמדובר בנזק שאינו בלתי הפיך, אלא שעולה שמדובר בנזק חמור שנגרם לנפגעת – זאת לצד התקווה שהנפגעת תחלים באופן מלא ובמהרה. פגיעה חמורה זו, בתינוקת רכה בשנים, היא קשה מנשוא ומהווה התגלמות ברורה של הסכנה העצומה הטמונה במעשיו של המערער – יידוי אבנים אל עבר מכוניות חולפות. בית משפט זה עמד לא אחת על חומרת המעשים ועל פוטנציאל הנזק הרב הגלום בהם (ראו, לדוגמה: ע"פ 307/09 פלוני נ' מדינת ישראל (26.2.2009); ע"פ 4571/09 עילה נ' מדינת ישראל (6.12.2009); ע"פ 411/09 גדיר נ' מדינת ישראל (21.4.2009); ע"פ 262/06 פלוני נ' מדינת ישראל (6.7.2006)). דומה כי מקרה זה מדבר בעד עצמו והוא עדות קשה לכך. שנית, שיקול העושה, התופס מקום מכובד בשיקולי הענישה של הקטין. המערער הודה במסגרת הסדר טיעון במיוחס לו. אלא שמקריאת תסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו, ולאחר שמיעת נציגת שירות המבחן לנוער במהלך הדיון – עולה שהמערער לא מביע חרטה על מעשיו ולא מבין את חומרתם. ההיפך הוא הנכון. המערער הדגיש בפני שירות המבחן שהוא אינו מביע חרטה על מעשיו, ואף מתגאה בהם, וכי זהו "גורלה" של התינוקת הנפגעת. קצין המבחן התרשם שחרף גילו הצעיר של המערער, מושרשות בו עמדות אידאולוגיות ברורות, שמקורן ככל הנראה באביו המעורב בטחונית ופוליטית ברשות הפלסטינית. לפיכך, ועל אף גילו הצעיר והעדר עבר פלילי עד לאירועים אלו – שירות המבחן לא בא בהמלצות בעניינו לנוכח יחסו המדאיג לעבירות. במהלך הדיון בפנינו חזרה נציגת שירות המבחן על עמדה זו, והסבירה שהיא נובעת מדעותיו הנחושות והמפורשות ביחס למעשים. צא ולמד שלא רק שקשה לטעון בדבר קיומם של שיקולי שיקום – המערער מגלה סימני מסוכנות מובהקים שעלולים לפגוע בפרט. העניין מדאיג ביתר שאת כאשר אפילו הפגיעה הקשה בתינוקת כבת שנתיים לא גרמה לו להבין את הפסול השורשי במעשיו. 6. באשר לטענה שהועלתה בפנינו בדיון, בדבר ההפרשים בענישה בין העונש שהוטל על המערער, 22 חודשי מאסר בפועל, לבין העונשים שהוטלו על נאשמים 4 ו-5, בני גילו של המערער, אשר השתתפו עם המערער באירועים מושא כתב האישום ועליהם הושתו 18 חודשי מאסר בפועל – גם דינה של זו להידחות. גזר הדין בעניינם של יתר הנאשמים (ת"פ 33376-12-13, כב' השופט ר' שמיע) ניתן לאחר גזר הדין מושא הערעור שבפנינו. גזר הדין בתיק האחר מנומק ומפורט, ובגדרו התייחס בית המשפט גם לגזר הדין מושא הערעור. בית המשפט הדגיש כי יש לבחון את שיקולי השיקום ביחס לכל אחד מהנאשמים, תוך הפניה לקביעות האמורות באשר למערער במקרה דנן. ביחס לנאשם 5 ציין בית המשפט בתיק האחר כשיקול לקולה את החרטה העמוקה והכנה שהביע ואת גילויי האמפתיה מצידו כלפי הנפגעת. באשר לנאשם 4 ציין בית המשפט שהוא הביע חרטה בפני שירות המבחן ואת התחייבותו שלא לבצע עבירות נוספות. יש בכך כדי להצדיק הקלה מסוימת בעונשם של נאשמים 4 ו-5 לעומת המערער. 7. לסיום, אף לא מצאתי שהעונש שהוטל על המערער חורג ממדיניות הענישה הראויה. יודגש כי פסקי הדין אליהם הופנינו על ידי הסנגור, בהם הושתו עונשים קלים מאשר העונש שהוטל על המערער – הושם הדגש, כפי שכאמור כך ראוי, על שיקול השיקום. עסקינן במקרים בהם הנאשמים הקטינים הביעו חרטה כנה ואף בחלק מהמקרים עברו הליך שיקומי עד למתן גזר הדין בעניינם (ראו: ת"פ 735/06 מדינת ישראל נ' פלוני (14.6.2007); ת"פ 47978-05-11 מדינת ישראל נ' פלוני (6.9.2011); ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (8.3.2009)). בהתחשב במכלול נסיבות העניין, בחומרת המעשים ובחומרת הנזק בנפגעת כבת שנתיים, בתסקיר שירות המבחן ובאמירותיו הקשות של המערער באשר לפגיעה זו, אל מול גילו הצעיר ושזוהי העבירה הראשונה שביצע – העונש שהושת עליו אינו מצדיק את התערבותו של בית המשפט שלערעור. יתרה מכך, האינטרס הציבורי אף הוא מהווה שיקול מרכזי בגזירת דינו של הנאשם הקטין. שיקול זה אינו עומד לבדו, ואף לא במלוא העוצמה בה נלקח בחשבון במקרה של נאשם בגיר – אך אסור להתעלם ממנו. גם לשיקול ההרתעה האישית והכללית יש מקום בשיקולי הענישה של הקטין, במקרה המתאים. בל נשכח כי עסקינן בבית משפט לנוער. בפנינו מקרה בו קטין אחד פגע בקטינה אחרת והסב לה נזק רב. תוצאה כזו, ואף חמורה מכך, עומדת במבחן הצפיות הלכה למעשה, גם לגבי קטין כבן 14 וחצי. בהינתן המסוכנות בהתנהגות זו והצורך לעקור אותה מהחברה – אין מנוס מהטלת עונש מאסר בפועל, גם על קטין. סוף דבר 8. הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ה' אדר תשע"ה (‏24.2.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14051070_Z01.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il