פלוני נ. בית הדין השרעי עכו

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5105/19 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין השרעי עכו 2. בית הדין השרעי לערעורים 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ג בכסלו התשפ"א (09.12.2020) בשם העותרת: עו"ד היבא זועבי; עו"ד יהושע רובין בשם משיבים 1-2: עו"ד מוחמד דיק בשם משיב 3: עו"ד בנימין חסנין; עו"ד פהד חג'אזי פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. ביום 1.1.2018 אישר בית הדין השרעי בעכו (תיק 5057/17) את הסכם הגירושין בין העותרת ומשיב 3 – לאחר שאלה הצהירו בפניו כי הם מבינים את תוכן ההסכם, וכי חתמו עליו מרצונם החופשי, "בלי לחץ או כפיה מאף אחד" (לפי תרגום ב"כ העותרת) (להלן: הסכם הגירושין). בד בבד, ולאור הצהרת הצדדים כי הם מוותרים על זכות הערעור, הורה בית הדין על הנפקת "שתי תעודות גירושין לפי הדין" – אף שטרם חלפה התקופה הקצובה בדין להגשת ערעור. כעשרה חודשים לאחר מכן, ביום 11.11.2018, הגישה העותרת לבית הדין השרעי בעכו תביעה לביטול הסכם הגירושין (להלן: תביעת הביטול). לטענתה, ההסכם נגוע בשורת פגמים, שבמרכזם איומו של משיב 3 להפיץ תמונות המרמזות על "קשר אינטימי" שניהלה עם אדם אחר; שלילת זכותה להיוועץ בעורך דין; והטעיה לגבי היקף הזכויות שעליהן ויתרה. העותרת ביססה את טענותיה על הודעות שהוחלפו בין הצדדים עובר לחתימת ההסכם, וציינה כי היא "שומרת לעצמה את הזכות להגיש חוות דעת מומחה [...] באשר לכפיה, לחץ, הטלת מרות ושתלטנות [משיב 3]". לחלופין, כפרה העותרת בסמכות בית הדין השרעי, וטענה שלא היה בידיו להידרש לרכיביו הממוניים של הסכם הגירושין. ביום 13.12.2018 נדחתה התביעה, בנימוק "שאין מקום להעלות טענות של כפיה ואיומים, היות [והעותרת] נכחה בפני ביה"ד, והיתה לה האפשרות לחזור בה מההסכם, ולהסביר לביה"ד במצב הדברים". אשר להעדר ייצוג ואי הידיעה על הזכויות, נקבע כי מדובר בהתרשלות של העותרת – וטענת חוסר הסמכות נדחתה משום שמקומה "בפני ביה"ד השרעי לערעורים, ולא במסגרת הליך זה". ערעור שהגישה העותרת למשיב 2 – הוא בית הדין השרעי לערעורים – נדחה. בפתח פסק הדין, נדחתה טענת הסמכות, והובהר כי סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), מסמיך את בתי הדין השרעיים לאשר הסכם ממון. אשר לפגמים בהסכם הגירושין – בית הדין בחן את כתבי הטענות ואת ההתכתבות בין העותרת למשיב 3, והסיק כי "האמירות הללו מפריכות" את הטענות בדבר כפייה, הטעיה ושלילת ייצוג. לצד זאת, ציין בית הדין כי התביעה לביטול ההסכם "באה באיחור", לאחר חלוף המועד להגשת ערעור על החלטת האישור, והדגיש כי העותרת לא הציגה ראיות חדשות המהוות "עילה למשפט חוזר". 2. מכאן העתירה שלפנינו, בה מבקשת העותרת לבטל את פסקי הדין שדחו את תביעת הביטול – ולהורות על בטלות הסכם הגירושין. ככלל, העותרת שבה על טענותיה בגלגוליו הקודמים של ההליך, אך היא מדגישה מספר היבטים העשויים להצדיק, לדעתה, את התערבותו של בית משפט זה. מן הבחינה המהותית, היא טוענת כי בתי הדין השרעיים "סירבו להחיל את דיני החוזים על ההסכם ומשום מה החילו לגביו את חוקי השריעה". במישור הדיוני, היא גורסת כי דחיית תביעת הביטול "במסגרת דיון מקדמי" מנוגדת לכללי הצדק הטבעי, ופוגעת בזכות הגישה שלה לערכאות. לצד זאת, טענה העותרת כי ."נאלצה לחתום על הסכם ולוותר על זכות הערעור", לצורך קבלת תעודות הגירושין, כך שלא היה מקום לזקוף לחובתה את אי הגשת הערעור. בנסיבות אלה, ולאור פתיחת הליך יישוב סכסוך במהלך שנת 2018, היא סבורה שלא דבק בהתנהלותה שיהוי. מנגד, היועץ המשפטי לבתי הדין השרעיים סבור שדין העתירה להידחות בהעדר עילת התערבות בהכרעותיהם. הוא מבהיר כי, בניגוד לטענת העותרת, תביעת הביטול נבחנה בראי חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), ועומד על ההלימה "בין הדין השרעי לבין חוק החוזים" בהיבטי כריתת החוזה ודרכי ביטולו. לגופם של דברים, נאמר בתגובה כי העותרת "לא הניחה תשתית עובדתית ומשפטית" להוכחת טענת הכפייה – ולא הצביעה על שינוי נסיבות שחל בהיבט זה בין מועד אישור הסכם הגירושין, אז הצהירה שההסכם נחתם מרצונה החופשי, ובין מועד הגשת תביעת הביטול. זאת ועוד, העותרת לא פירטה את הפגיעה בזכויותיה הממוניות, ולא הציגה כל אינדיקציה לכך שמרכיב זה של הסכם הגירושין גרוע במידה בלתי סבירה מהמקובל. לעומת זאת, בכל הקשור להסדרי המשמורת והראייה שנכללו בהסכם, הרי שאישורו אינו מהווה סוף פסוק, שכן העותרת רשאית לנקוט הליכים משפטיים בעניין "בכל עת, בהתבסס על טובת הילדים". היועץ המשפטי של משיבים 1-2 התייחס גם לאלמנט השיהוי, והרחיב לגבי משמעות הוויתור של העותרת על זכות הערעור לגבי אישור הסכם הגירושין. לדבריו, תעודות גירושין מונפקות בדרך כלל רק לאחר שפסק דין הגירושין הופך חלוט, אך בית הדין נוהג להיעתר לבקשת צדדים המעוניינים בכך, ולהנפיק את התעודות לאלתר במקרה של ויתור על זכות הערעור. כך קרה בענייננו, אלא שאין, לשיטתו, בוויתור העותרת כדי לשנות את התמונה, ולאפשר דיון מחודש בהחלטה בדבר אישור הסכם הגירושין. משיב 3 מבקש אף הוא לדחות את העתירה על הסף, "היות וטענות העותרת רובן ככולן על קביעות עובדתיות" בנוגע לנסיבות כריתת ואישור הסכם הגירושין. הוא דוחה את טענת הכפייה; עומד על כך שמדובר בהסכם סביר – ומוסיף כי העתירה דנן הוגשה כארבעה חודשים לאחר מתן פסק דינו של בית הדין השרעי לערעורים, באופן המעצים את השיהוי שדבק בפעולות העותרת. 3. דין העתירה להידחות, בהעדר עילת התערבות בהכרעת הערכאות הדתיות. כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש ערכאת ערעור על החלטותיהן של ערכאות אלה, והתערבותו מצומצמת למצבים של חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק החלות על בית הדין הדתי – או כאשר נדרש סעד מן הצדק אשר אינו בסמכות ערכאה אחרת (בג"ץ 1318/11 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים, פסקה 4 (23.11.2011)). זה אינו המצב בענייננו. ראשית, סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון מסמיך את בית הדין השרעי – שאין מחלוקת כי סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של העותרת ומשיב 3 מסורה לו – לאשר הסכם ממון ביניהם, וסעיף קטן (ד) מבהיר כי "הסכם בין בני הזוג שאושר בפסק דין להתרת נישואין על ידי בית הדין, דינו כדין הסכם ממון שאושר לפי סעיף זה; בחוק זה 'התרת נישואין' – לרבות גירושין [...]". די בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענת העותרת, וללמד כי בית הדין השרעי בעכו פעל בגדרי סמכותו כאשר אישר את רכיביו הממוניים של הסכם הגירושין. 4. דין דומה גם לטענת העותרת בדבר החלת הדין הדתי, תוך סטייה, כביכול, מהוראות חוק מחייבות. על פי התרגום שצורף לתגובת היועץ המשפטי למשיבים 1-2, ערכאת הערעור הדגישה בהכרעתה כי "הדרך לבטל כל הסכם או לתקוף אותו, היא רק בהתאם לתנאים הידועים בחוק, כמו כפייה וזיוף, ומה שצוין בחוק החוזים בנוגע לתנאי נכונות וכשירות". כמו כן, הובהר בתגובה כי "המושג 'כפיה מכרעת'" – שבו תמכה העותרת את יתדותיה (פסקה 28 לכתב העתירה) – "חופף למושג כפיה בחוק החוזים", ובכל מקרה הוזכר רק כדוגמה לעילת בטלות. משמע, גם אם נעשה שימוש מסוים ברטוריקה דתית, טענות העותרת בדבר פגמים בכריתת הסכם הגירושין נבחנו ונדחו באספקלריה של דיני החוזים האזרחיים. בנסיבות אלה, אין להתערב בקביעות העובדתיות הנקודתיות של הערכאות הדתיות, שמצאו כי לא זו בלבד שהעותרת לא הרימה את נטל הוכחת הפגמים בכריתת הסכם הגירושין (המוטל עליה; ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5) 193, 199 (2004)), אלא "שהוכח כי טענותיה אלו אינן נכונות". 5. בהקשר זה, של הטענות החוזיות, אעיר שתי הערות. ראשית, סבורני שאין בוויתור העותרת על זכות הערעור על החלטת אישור הסכם הגירושין – סוגיה שאליה אדרש להלן – כדי להקהות את עוקץ השיהוי, עליו עמדו המשיבים. אכן, כאשר צד להסכם שקיבל תוקף של פסק דין מבקש את ביטולו בשל פגם שנפל בהסכם עצמו – דוגמת עושק, כפייה או הטעיה – עליו לעשות זאת באמצעות הגשת תובענה חדשה לערכאה בה ניתן פסק הדין, ולא באמצעות מסלול הערעור הרגיל, הרלוונטי רק לפגמים שנפלו "בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין" (רע"א 8996/08 עזבון נאסר נ' הקרן הקיימת לישראל, פסקה 7 (22.8.2011); רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק פ"ד נג(3) 337, 345 (1999)). ממילא, אין בוויתור על זכות הערעור כדי להשליך על תביעת הביטול, ולהצדיק את השיהוי בהגשתה, שכן מדובר בשני מסלולים מקבילים ועצמאיים. העותרת לא סיפקה הסבר להתנהלותה, ולכך משמעות מיוחדת על רקע הוראת סעיף 20 לחוק החוזים, הקובע כי ביטול חוזה בגין פגם בכריתה יהיה בתוך "זמן סביר" מאז שנודעו עילת הביטול, או הפסקת הכפייה. אף שאין לסעיף זה תחולה ישירה על הסכם שקיבל תוקף של החלטה שיפוטית, "קיימת במקרים כאלה חשיבות גדולה לשאלת מועד פנייתו של הצד שמבקש לבטל את ההסכם לבית המשפט, כאשר לעיתים עשויה התביעה להידחות עקב שיהוי ניכר בהעלאת הטענה, אף אם הוכח קיומו של פגם בכריתה" (ע"א 7663/11 דדון נ' חדד, פסקאות 2 ו-5 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (29.4.2013)). 6. הערה שניה נוגעת לטענת העושק, שלא זכתה להתייחסות מפורשת בפסק דינו של בית הדין השרעי לערעורים. אכן – "בדומה לעילת הכפייה, גם בבסיסה של עילת העושק עומד פגם ברצון הנעוץ במצוקה של הצד המתקשר או בחולשה שלו, אך בעוד שבעילת הכפייה נדרש שהמצוקה או החולשה תנבענה מלחץ שהפעיל הצד האחר או מי מטעמו, בעילת העושק אין דרישה כזו, ודי שהצד האחר ניצל את קיומן. הבדל נוסף הינו במידת הפגם ברצון, ויש הסבורים כי על-פי עילת העושק די בפגם 'מתון' מזה הנדרש בעילת הכפייה" (ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5) 193, 198-199 (2004)). לפיכך, אין בקביעת בית הדין השרעי לערעורים כי לא התקיימה כפייה, כדי לשלול, מיניה וביה, גם את עילת העושק. עם זאת, נוכח הקרבה בין שתי העילות (ראו, למשל, גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 406-408 (מהדורה רביעית, 2019)), דומה כי די בקביעות העובדתיות הקונקרטיות לגבי אופי המשא ומתן על הסכם הגירושין כדי לשלול, במקרה שלפנינו, גם את קיום יסודות הניצול והמצוקה של עילת העושק. זאת, אף מבלי להידרש לתנאי הייחודי הקבוע בסעיף 18 לחוק החוזים – קרי, היותם של תנאי החוזה "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". אמנם, ההסכם עצמו מצהיר על הטיה לטובת משיב 3 (סעיף 1.ב.), ועיון בהוראותיו מעצים רושם זה, אך על רקע המורכבות הכללית של הסכמי גירושין ספק אם די בכך (והשוו, ע"א 5490/92 פגס נ' פגס, פסקה 8 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר (29.12.1994); לדיון ביקורתי ראו רם ריבלין "דיני הסכמי גירושין: לקראת פיקוח על טוהר המיקוח" משפטים מח 333, 350-358 (2019)). בכל מקרה, העותרת לא הציגה תשתית המאפשרת להבחין בין יסודות הכפיה והעושק בענייננו, ולכן אין מקום להתערב גם בהקשר זה – למרות החסר המסוים בפסק דינה של ערכאת הערעור. 7. אשר לטענה כי כללי הצדק הטבעי נפגעו בשל אי מינוי מומחה מטעם בית הדין, אומר רק כי נוכח הקביעות העובדתיות המבוססות על החומר שהוצג, ועל טענות הצדדים, אין בהחלטה הדיונית לגבי מינוי מומחה כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה. 8. הנה כי כן, אף שתוכן הסכם הגירושין מעורר שאלות, אין, בנסיבות העניין, מקום להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות הערכאות הדתיות שדחו את התביעה לביטולו. עם זאת, אדגיש כי – כפי שהבהיר גם היועץ המשפטי למשיבים 1-2 – הוראות ההסכם לגבי הילדים המשותפים אינן סופיות, והן כפופות לעקרון העל של טובת הילד. שערי הערכאות המוסמכות לא ננעלו, ובידי העותרת להביא בפניהן את השגותיה ובקשותיה במישור זה בהליך המתאים. 9. בשולי הדברים, ואף שהדיון בעניין לא מוצה בהליך דנן, אעיר כי הפרקטיקה שבמסגרתה בית הדין השרעי מאיץ את הנפקת תעודות הגירושין "בתמורה" לוויתור של הצדדים על זכות הערעור, מעוררת קושי רב. כפי שציינתי בהליך אחר, עמדתי היא כי "אין בהסכמת הצדדים כדי להעניק תוקף להסדרים הפוגעים בזכויות מהותיות – דוגמת שלילת זכות הערעור, שיש הסבורים כי היא מהווה זכות חוקתית, ולו 'מוגבלת'" (רע"א 2999/18 עיריית אשקלון נ' אפרידר – חברה לשיכון ופיתוח אשקלון, פסקה 6 (20.9.2018)). לחלופין, אף אם נניח כי ניתן לוותר על זכות זו בתנאים מסוימים, אין זה ראוי כי ערכאה שיפוטית "תעודד" את האזרחים המתדיינים לפניה לוותר על זכות הערעור, באמצעות כריכת ויתור זה בהנפקה מהירה יותר של תעודות גירושין. גם אם כוונת בתי הדין היא להאיץ את הליך הגירושין, ובכך לסייע לצדדים, נוצר מעין ניגוד עניינים מוסדי. בראייה זו, יש להדגיש כי מבחינה מעשית התקופה להגשת ערעור עומדת על 20 יום. אין ברצון "לחסוך" תקופת המתנה קצרה זו כדי להצדיק מתן ויתור על זכות הערעור לפני הערכאה, בית הדין השרעי, שפסק דינה יהא מושא הערעור לפני בית הדין השרעי לערעורים. במהלך הדיון בפנינו, ובעקבות הערות בית משפט זה, הודיע היועץ המשפטי למשיבים 1-2 כי ישקול את המשך הנוהג הקיים בעניין – ועליו לפעול בהתאם, כמפורט בפסקה הקודמת. 10. סוף דבר, העתירה נדחית בהעדר עילת התערבות בהכרעת הערכאות הדתיות. אף על פי כן, ולמרות השיהוי המסוים בהגשת העתירה – כארבעה חודשים לאחר מתן פסק דינו של בית הדין השרעי לערעורים – אין צו להוצאות. זאת, בהתחשב בהתנהלות משיב 3, כפי שהיא משתקפת בהתכתבות שצורפה לעתירה, ובתרומת פרקטיקת הוויתור על זכות הערעור לאי הבהירות באשר לצעדים שעמדו לרשות העותרת. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלרון: 1. אני מסכים עם חברי השופט נ' הנדל כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות. זאת, מאחר שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים, ולא יתערב בהחלטותיהם אלא במקרים חריגים שבהם ניכרת חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או אם נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר. אולם, אני סבור כי ניתן להסתפק בקביעה כי המשיבים 1 ו-2 לא חרגו מסמכותם ופעלו בהתאם לדיני החוזים האזרחיים, בלי לקבוע מסמרות באשר לסוגיות המשפטיות שנדונו בפניהם. זאת, שכן כאמור – בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים. 2. לצד זאת, תמים דעים אני עם חברי באשר להערותיו בעניין הקושי המשמעותי שבעידוד מתדיינים לוותר על זכות הערעור המגיעה להם על ידי האצת הליך הנפקת תעודות הגירושין. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏ז' באייר התשפ"א (‏19.4.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19051050_Z05.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1