מדינת ישראל נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"פ 5092/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5092/10 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פלוני ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 27.5.10 בתפ"ח 1155/06 שניתן על ידי כבוד השופטים: ר' אבידע, מ' ברנט ומ' לוי תאריך הישיבה: י"ט באייר התשע"א (23.5.2011) בשם המערערת: עו"ד עדי מנחם בשם המשיב: עו"ד מוחמד גבארין מתורגמן: מר עבדול רחמן עמראן פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 30.5.2010 (ת"פ 1155/06כבוד השופטים ר' אבידע, מ' ברנט ומ' לוי). המשיב הורשע על פי הודייתו בעובדות כתב האישום המתוקן, שהוגש נגדו, אשר יחס לו עבירות של מסירת ידיעות לאויב העלולות להיות לו לתועלת, לפי סעיף 111 (חלופה שניה) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); חברות בהתאחדות בלתי מותרת, לפי תקנה 85(א) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945; אימונים צבאיים אסורים לפי סעיף 143(ב) לחוק העונשין, וניסיון לרצח, לפי סעיף 305(1) לחוק. על פי הנטען בכתב האישום המשיב הצטרף לארגון חללי אל-אקצא, והפך לפעיל בארגון זה בפעילותו כנגד מדינת ישראל. הוא אסף מודיעין על תנועות רכבי צה"ל באזור בית חנון והשתתף באימונים צבאיים שערך הארגון. בהמשך המשיב היה שותף לירי רקטות לעבר תחומי מדינת ישראל בכוונה לרצוח ישראלים. ביום 30.5.2010 גזר בית המשפט המחוזי על המשיב תשע וחצי שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. בגזר דינו פירט בית המשפט המחוזי את רמת הענישה המקובלת במקרים דומים וקבע כי מעשיו של המשיב חמורים ביותר והייתה בהם סכנה ממשית לביטחון המדינה ולחיי אזרחים ורק בנס לא נגרמו פגיעות בנפש כתוצאה מפעילותו. לצד זאת, נקבע כי יש להביא לקולה את העובדה שהמשיב שיתף פעולה עם חוקריו, הודה בבית המשפט במעשיו, וכן את גילו הצעיר והיותו אב ומפרנס יחיד למשפחתו. באיזון בין כלל השיקולים נגזר על המשיב העונש שפורט לעיל. מכאן הערעור שבפנינו. המערערת טוענת כי העונש שנגזר על המשיב אינו הולם את חומרת המעשים, ואת האינטרס הציבורי הרב הגלום בענישה משמעותית ומרתיעה כנגד מי שהיה חבר בארגון טרור, ושותף לשיגור טילים לעבר ישראל.לטענתה יש מקום לתת משקל יתר לעובדה כי המשיב הורשע בעבירה של ניסיון רצח. כמו כן, לטענתה האיזון שנערך במקרה דנן אינו נותן משקל ראוי למעשים החמורים, ואין בעונש שנגזר משום מתן מענה ראוי לתכליות הענישה השונות, ובראשם התכלית ההרתעתית. בא כוח המשיב סומך ידיו על גזר דינו של בית המשפט המחוזי וטוען כי גזר הדין מאזן כראוי בין השיקולים לחומרה ובין השיקולים לקולה, ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בעונש. עוד הוא טען כי העונש שנגזר תואם את רף הענישה המקובל, וכי יש לעשות הבחנה בין המקרה דנן לבין מקרים אחרים בהם הורשעו המבצעים בהנחת מטעני חבלה, שסכנתם גדולה פי כמה, לטענתו, משיגור טילים, שרובם נופלים בשטחים פתוחים. כמו כן, הוא שב והדגיש את נסיבותיו האישות של המשיב. נציין כבר בתחילה כי לאחר עיון בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל. אכן ידועה ההלכה כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7(ב) (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). אולם אנו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים המצדיקים התערבות בעונש שכן קיימת סטייה ממדיניות הענישה הראויה במקרה הנדון. בית המשפט המחוזי הביא בחשבון בגזר דינו את מגוון השיקולים הרלוונטיים, אך לטעמנו הוא לא איזן כראוי את כלל השיקולים הרלוונטיים, בייחוד את הנתון כי המשיב הורשע בעבירה חמורה ביותר של ניסיון לרצח, כאשר היה שותף לשיגור טילים לעבר ישראל. המשיב רתם עצמו לפעילות עוינת לשם פגיעה בחיילי צה"ל ובאזרחי המדינה. חומרת מעשיו הינה מופלגת, על כן נראה כי העונש שהוטל עליו מתון יתר על המידה. בא כוחו של המשיב ניסה בטיעונו לאבחן בין ירי טילים לבין הנחת מטעני חבלה. אולם אין בידינו לקבל טיעון זה. פעולות טרור אלו – בין אם מדובר בהנחת מטענים, ובין אם מדובר בירי טילים – הינן קשות וחמורות ביותר. הסכנות הטמונות בירי טילים לעבר מדינת ישראל הינן רבות ואין צורך להכביר במילים על כך, וכך גם כמובן בכל הקשור להנחת מטעני חבלה קטלניים. הטענה כי לרוב הטילים מחטיאים את מטרתם אינה רלוונטית כלל וכלל. הדגש על כוונותיו הרצחניות של המשיב אשר רצונו היה לפוגע באזרחים חפים מפשע, להפר את שלוות החיים ולהטיל אימה על תושבי המדינה. גם ירי הטילים וגם הנחת מטעני חבלה הינם מעשים חמורים ביותר המחייבים ענישה משמעותית, ולא קיים כל שיקול ממשי לאבחנה הנטענת על ידי בא כוח המשיב. על מדיניות הענישה המחמירה הנדרשת עמד בית משפט זה: "מדינת ישראל חבה חובה עליונה להגן על תושביה, ובכלל זה גם על חיילי צה"ל המופקדים על ביטחון המדינה. מעשי טרור המכוונים לפגוע בחיי ישראלים - חיילים או אזרחים - מחייבת ענישה מחמירה במיוחד, אשר תטמיע את מסר הגמול וההרתעה כלפי כל מי שמעורב בפעילות בלתי חוקית המסכנת חיים. צדק בית המשפט קמא כאשר הניח שבסוג זה של עבירות הנסיבות האישיות של הנאשם מתגמדות במשקלן לנוכח חומרת המעשים והסיכונים הטמונים בהם, למען יידע כל גורם עויין למדינה ולתושביה כי הוא צפוי לעונש חמור ביותר אם יימצא מעורב בפעולות טרור שנועדו לפגוע בביטחון אזרחי ישראל, ולקטול חיים" (ע"פ 9349/07 חאמד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.6.2008)). המשיב בפעולותיו ניסה לקטול חיי אדם בישראל והענישה צריכה להיות ממשית ומוחשית בהתאם. על כן במקרה הנדון ועל אף השיקולים לקולה יש לתת בכורה לאינטרס הציבורי ולשיקול ההרתעתי, וזאת לאור מעשיו החמורים של המשיב וניסיונותיו לפגוע בחיי אדם. על כן יש מקום לשנות את האיזון שערך בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לעונש המאסר, ונאמנים לדרך כי ערכאת ערעור אינה נוהגת למצות את הדין בערעור על קולת העונש (ראו ע"פ 304/85 תורג'מאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 74, 77 (1985)) החלטתנו לקבל את הערעור במובן זה שאנו גוזרים על המשיב 11 וחצי (11.5) שנות מאסר לריצוי בפועל. יתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם. ניתן היום, כ"א באייר התשע"א (25.5.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10050920_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il