בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 5090/99
ע"פ 5207/99
ע"פ 5942/99
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד
השופט י' זמיר
כבוד
השופט א' ריבלין
המערער בע"פ 5090/99: אליהו שמשונוב
המערער
בע"פ 5207/99: ויקטור מושייב
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
המערערת
בע"פ 5942/99: מדינת ישראל
נ
ג ד
המשיב: פלוני
ערעור
על גזר-דין בית המשפט המחוזי
בחיפה
מיום 26.7.99 בת"פ 248/98
שניתן
על ידי כבוד השופטת ש' שטמר
תאריך
הישיבה: ט' בכסלו תש"ס (18.11.99)
בשם
המערער בע"פ 5090/99: עו"ד תמי אולמן
בשם
המערער בע"פ 5207/99: עו"ד יוסי זילברברג
בשם
המערערת בע"פ 5942/99
והמשיבה
בע"פ 5090/99 ובע"פ 5207/99: עו"ד עודד שחם
בשם
המשיב בע"פ 5942/99: עו"ד זכי כמאל
בשם
שירות המבחן בע"פ 5090/99
וע"פ
5207/99: גב' דרורית גוטפרוינד
בשם
שירות המבחן בע"פ 5942/99: גב' טובה ברק
פ
ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
המתלונן, תושב קריית-ים כבן 70, נהג לשאת את
כספו בחגורה על בטנו. המערערים בע"פ 5090/99 (להלן: שמשונוב)
ובע"פ 5207/99 (להלן: מושייב) והמשיב בע"פ 5942/99 (להלן: הקטין),
אף הם תושבי קריית-ים, חשפו את סודו של המתלונן. ביום 1/6/98, קרוב לחצות הלילה,
הלך המתלונן בגפו ברחוב. שמשונוב והקטין, שהבחינו בו, החליטו לשדוד ממנו את כספו.
עד מהרה הזעיקו את מושייב, שהצטרף אליהם לביצוע הפשע. השלושה עקבו אחר המתלונן.
בעוד שמשונוב צופה סביב ומאבטח אותם, תקפו מושייב והקטין את המתלונן, סתמו את פיו,
חבטו ברגלו הימנית והפילוהו ארצה. בעזרת סכין, שנשאו עימם, ניתקו ונטלו את החגורה
מעל בטנו של המתלונן ונמלטו. את הכסף שהיה בחגורה - 500 דולר אמריקאי ו1,800-
ש"ח - חילקו המערערים והקטין ביניהם. המתלונן, שנותר מוטל במקום בו הוכה
ונשדד, פונה לבית-חולים. בעצם רגלו הימנית, בה חבטו השודדים בעת הפלתו, נתגלה שבר
מרוסק תוך-פרקי. המתלונן נזקק לניתוח, לקיבוע פנימי של השבר בעזרת פלטה וברגים, ואושפז
להמשך הטיפול.
המערערים והקטין הואשמו בקשירת קשר לביצוע
פשע, בשוד מזוין ובגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה. למושייב יוחסו בכתב האישום,
בשל פרשה אחרת בה היה מעורב ימים ספורים קודם לכן, גם עבירות תקיפה וחבלה במזיד
ברכב. במסגרת הסדר טיעון שהושג בין סניגוריהם לבין התביעה, הודו המערערים והקטין
בעבירות שיוחסו להם והורשעו בדין. בהסדר הטיעון הוסכם על תקופות המאסר בפועל שתבקש
התביעה להטיל על כל אחד משלושת הנאשמים, בעוד שהסניגורים יהיו רשאים לטעון לקולת
העונשים ככל שיאבו. על-פי ההסדר ביקשה התביעה לגזור על מושייב מאסר בפועל לתקופה
36 חודשים ולהפעיל נגדו עשרה חודשי מאסר על-תנאי, מחצית התקופה בחופף למאסר המוטל.
על שמשונוב ביקשה התביעה לגזור 24 חודשי מאסר בפועל, ואילו על הקטין, שבביצוע הפשע
נטל חלק יותר פעיל משמשונוב, ביקשה לגזור 31 חודשי מאסר בפועל.
בית המשפט המחוזי, שביקש וקיבל תסקירי מבחן
ביחס לשלושת הנאשמים, החליט בסופו של דבר להקל בעונשיהם יותר משביקשה התביעה. על
מושייב, יליד שנת 1979, אשר לחובתו חמש הרשעות קודמות, שבגין האחרונה שבהן ריצה 12
חודשי מאסר בפועל, ושאת עבירותיו הנוכחיות (כלפי המתלונן ובפרשה הנוספת) ביצע כחודשיים
לאחר שחרורו מבית הסוהר ובעוד עונש של עשרה חודשי מאסר על-תנאי תלוי ועומד כנגדו,
גזר בית המשפט 60 חודשי מאסר, 32 חודשים מתוכם מאסר בפועל. עשרת חודשי המאסר
המותנה הופעלו נגד מושייב באופן שרק ארבעה מתוכם מצטברים למאסר המוטל. משמעות הדבר
היא, שעל מושייב הוטל לרצות תקופת מאסר כוללת בת 36 חודשים. על שמשונוב, יליד 1977
שלחובתו הרשעה קודמת אחת, גזר בית המשפט 40 חודשי מאסר, 20 מתוכם מאסר בפועל.
ואילו על הקטין נמנה בית המשפט וגמר שלא להשית מאסר שיש עימו כליאה. לפיכך גזר
עליו שישה חודשי מאסר בעבודת שירות ו24- חודשים מאסר על-תנאי. בנוסף החליט בית
המשפט לחייב את שלושת הנאשמים לפצות את המתלונן על הנזק והסבל שגרמו לו. מושייב
ושמשונוב חויבו לשלם למתלונן פיצוי בסך 4,000 ש"ח (כל אחד), ואילו הקטין חויב
לפצות את המתלונן בסך 5,000 ש"ח.
לפנינו שלושה ערעורים. מושייב (בע"פ
5207/99) ושמשונוב (בע"פ 5090/99) מערערים על חומרת עונשיהם, ואילו המדינה
(בע"פ 5942/99) מערערת על קולת עונשו של הקטין. בערעוריהם של מושייב ושמשונוב
אין כל ממש, בעוד שערעור המדינה בדין יסודו. מעשי שוד אלימים, המבוצעים בראש-חוצות
כלפי מי שאינם מסוגלים להתגונן מפני תוקפיהם, הפכו, למרבה הצער, לתופעה רווחת
ונפוצה מבעבר. זה לא מכבר, בהתייחסי לפשעים מן הסוג הזה, אמרתי את הדברים הבאים:
"מעשי
שוד אלימים, המבוצעים כלפי נשים המתגוררות בגפן, קשישים בודדים וחסרי ישע אחרים -
שמידת פגיעותם גדולה ויכולתם להתגונן מוגבלת - מהווים תופעה עבריינית בלתי נסבלת.
וככל שמתרבים חסרי הלב והמצפון, המוכנים והמסוגלים לבצע פשעים מתועבים כאלה, מתחזק
ומתעצם הצורך להגן על הציבור מפניהם; על הציבור בכלל, ועל החלשים והיותר מועדים
להיפגע מידם במיוחד. וצורכי ההגנה על הציבור, מפני שודדים ואנסים אלימים, אינם
יכולים לבוא על סיפוקם אלא בכליאת העבריינים לתקופות ארוכות; הן לשם הוקעתם,
הרחקתם ומניעת רעתם והן לשם הרתעת הרבים מפני ביצועם של פשעים נתעבים"
(ע"פ 501/93 בורוחוב נ' מדינת ישראל, דינים-עליון לט 345, בפיסקה 4
לפסק הדין).
אכן, נסיבות המעשים שנגולו בפרשת בורוחוב, שכללו
מעשי שוד של נשים בודדות בתוך בתיהן ואינוס אחת מהן, היו חמורות בהרבה מנסיבות
ביצועו של מעשה השוד כלפי המתלונן בפרשתנו. אך גם נסיבות ביצועו של מעשה השוד,
שביצעו המערערים והקטין, הן חמורות ביותר, והדברים שנאמרו בפרשת בורוחוב
יפים גם לפרשתנו. המערערים והקטין תקפו את המתלונן, קשיש שהילך בשעת לילה מאוחרת
ברחוב בגפו, הסבו לו חבלה גופנית חמורה ונטלו את כספו. אנשים מסוגו של המתלונן
זכאים להגנת החוק מפני פגיעה בגופם וברכושם מצד שודדים ובריונים אלימים; וללא
תגובה עונשית הולמת, שיש בה כדי ליתן ביטוי לחומרת המעשים ולהרתיע עבריינים בכוח,
אין צורכי ההגנה הללו יכולים לבוא על סיפוקם.
העונשים שנגזרו על שני המערערים רחוקים מלהיות
חמורים. לנוכח עברו הפלילי וחלקו הפעיל בהכאת המתלונן היה מושייב ראוי לעונש חמור
במידה ניכרת מזה שהתביעה ביקשה להטיל עליו, לא-כל-שכן מזה שראה בית המשפט לגזור
לו. בטענת סניגורו, כי בזכות שני אחיו של מושייב, שהם אזרחים מתוקנים והחליטו
להיחלץ לעזרתו, נזדמנה שעת כושר לתקנו ולשקמו, אין כדי להצדיק הקלה נוספת - ולוא
גם "סמלית" כעצת הסניגור - בעונשו של מושייב. בדיון לפני ועדת השחרורים,
לקראת שחרורו ממאסרו, הצהיר מושייב כי הוא מתחרט על מעשיו והבטיח כי "זו הפעם
הראשונה והאחרונה"; אך לא חלפו אלא כחודשיים מעת שחרורו ומושייב חזר לסורו.
אם אכן חפץ הוא להשתקם יהיה עליו להשקיע בכך את המאמצים הנדרשים במהלך מאסרו
ובעיקר לאחר שחרורו מן המאסר. במסגרת הדיון לפנינו מסרה קצינת המבחן, כי למושייב
נערך עתה איבחון, שבסיומו אפשר שיועבר לכלא שיקומי. נראה שאם אכן יימצא מתאים לכך,
הרי שבהתחשב בגילו הצעיר מן הראוי לאפשר לו את הדבר. אף בעונשו של שמשונוב אין
מקום להתערבותנו. סניגוריתו של שמשונוב קיוותה להיבנות מן הפער בין העונש שנגזר על
שולחה לבין העונש שנגזר על הקטין, שבביצוע השוד מילא חלק יותר פעיל משמשונוב. גם
אלמלא סברתי שעלינו להתערב בעונשו של הקטין, ולנוכח פער הגילים בין השניים, לא
הייתי מוצא מקום להפחית את עונשו של שמשונוב, שאף כי לא לקח חלק בתקיפתו הפיזית של
המתלונן היה שותף פעיל לקשירת הקשר ולביצוע השוד ונשא באחריות מלאה למעשי חבריו
ולתוצאותיהם.
נותר ערעורה של המדינה על קולת עונשו של
הקטין. בהחלטתה להימנע מהענשת הקטין במאסר ממשי שיש עימו כליאה, אימצה השופטת
המלומדת את המלצת שירות המבחן לנוער. בשיחותיו עם קצינת המבחן לנוער הכחיש הקטין
כי היה מעורב במעשה השוד ואת הודאתו בעבירות ייחסו, הוא והוריו, לחשש שלנוכח
עדויותיהם של האחרים לא יאמין בית המשפט לגירסתו. לנוכח עמדה זו נמנעה קצינת המבחן
מלהתייחס בתסקירה למעורבותו של הקטין בביצוע השוד ודנה בעניינו בהתעלם מכך.
התרשמותה ממנו היתה חיובית. ואף שנתברר לה כי משנת 1997 נפתחו לקטין שישה תיקים
במשטרה, שבגין אחד מהם אף הוגש נגדו כתב-אישום (שבינתים נסתיים בקביעה שהיה שותף
לביצוע עבירת רכוש), נותרה קצינת המבחן איתנה בהתרשמותה כי הקטין הוא נער רגיש,
בעל שיפוט מוסרי תקין וחסר זהות עבריינית, המגלה אמפתיה למצוקתו של הזולת, מפנים
עמוקות את חוקי החברה, נרתע מלעבור על החוק ואיננו מהווה סכנה לאיש. כן הוברר
לקצינת המבחן, כי בתקופת המשפט, במהלכה שהה במעצר בית חלקי, המשיך הקטין בלימודיו
בבית הספר המקצועי וניגש לבחינות. בשנת הלימודים הנוכחית החל ללמוד בקורס קדם-צבאי
לחשמלאות רכב, במטרה שעם גיוסו לצה"ל ישובץ בתפקיד אליו הוכשר. קצינת המבחן
הציעה להימנע מהטלת מאסר ממשי על הקטין, שכן עונש מאסר עלול להסיט את הקטין ממסלול
התיפקוד החיובי בו הוא מצוי עתה. בהתבססה על המלצה זו - עליה חזרה קצינת המבחן גם
בתסקירה המשלים שהוגש לבית-משפט זה - החליטה השופטת המלומדת שלא לגזור על הקטין
מאסר בפועל ולנקוט לגביו דרך שיקומית.
חרף מאמצי סניגורו של הקטין, שעשה כמיטב
יכולתו לשכנענו כי העדפת דרך השיקום עולה בקנה אחד עם טובת הציבור ושקבלת ערעורה
של המדינה עלולה להצמיח רעה תחת טובה, הגעתי לכלל מסקנה כי ביחס לקטין אין
גזר-דינו של בית המשפט המחוזי יכול להישאר על כנו. כשלעצמי, הריני נוטה לפקפק
בצדקת ההערכה החיובית המופלגת שקצינת המבחן גיבשה ביחס לאישיותו של הקטין, ואני
מסופק אם עשויה היתה להגיע לאותה הערכה לוא שיוותה לנגד עיניה גם את האמת העובדתית
האובייקטיווית - הנלמדת מהודאת הקטין בעובדות כתב האישום ומהכרעת-דינו של בית
המשפט - כי הקטין לקח חלק פעיל בקשירת הקשר לשדוד את המתלונן ובתקיפתו האלימה אגב
ביצוע השוד. על חלקו בביצוע פשע חמור זה אין הקטין יכול לצאת פטור בשישה חודשי
מאסר בעבודת שירות. אינני מתעלם מקטינותו; אך קטינות אינה מעניקה חסינות מפני
ענישה ראויה כשהמדובר במי שביצע פשע חמור. הצורך להגן על הציבור מפני עבריינים
אלימים חל גם מקום שמבצע הפשע הוא קטין.
מקובל עליי, אמנם, כי בקביעת עונשו של הקטין
יש לייחס חשיבות גם לגילו הצעיר ולסיכוייו הטובים להשתקם ולהפוך לאזרח מתוקן;
ואינני מתעלם מן החשש שהענשתו במאסר ממשי עלולה לעכב את התהליך השיקומי בו החל.
אלא שלנוכח חלקו הפעיל בקשירת הקשר, בביצוע מעשה השוד האלים ובתקיפתו האכזרית של
המתלונן, קביעת עונשו חייבת לשקף - לצד ההתחשבות בגילו ובצורכי שיקומו - גם את
חומרת ההתנהגות שעליה הוא נדרש לתת את הדין וכן את שיקולי ההרתעה. ללא מתן ביטוי
גם לשיקולי החומרה, תחמיץ הענישה את מטרותיה העיקריות. בצדק ציינה השופטת
שטרסברג-כהן, כי "שיקום העבריין הוא אחת ממטרות הענישה ואין הוא יכול להאפיל
על מטרות כגון הגמול וההרתעה, החשובות לא פחות והבאות להגן על האינטרס הציבורי
ולתת משקל ראוי לכבודם של הקורבנות שהחברה אמורה לעמוד לימינם ולחזקם"
(ע"פ 4872/95 מדינת ישראל נ' אילון, דינים-עליון מא 396, בפיסקה 5
לפסק הדין). אכן, יש מקרים, בהם יראה בית המשפט לייחס משקל מכריע לשיקולי השיקום
של עבריין צעיר ולהעדיפם על פני כל שיקולי הענישה האחרים. אך צדקתה של הכרעה כזאת
מותנית בנסיבותיו של המקרה הנתון. אף בעונשו של הקטין אפשר ונוטה הייתי שלא
להתערב, אילו הוברר כי המדובר בנער שפותה על-ידי בוגרים ונגרר אחריהם, מבלי שנטל
חלק ממשי בביצוע הפשע. אך, כאמור, לא אלה הם פני הדברים בענייננו. נמצא שיש לקבל
את ערעור המדינה ולהשית על הקטין מאסר בפועל. ואולם משום מידתנו, שלא למצות את
הדין עם נאשם בשלב הערעור, ומתוך התחשבות בגילו ובסיכויי שיקומו של הקטין, הייתי
מסתפק לגביו בעונש מאסר ממשי לתקופה של שמונה-עשר חודשים, שהינו עונש קל לאין ערוך
ממה שחומרת עבירותיו, כשלעצמה, היתה מצדיקה.
התוצאה הינה, אפוא, כי יש לדחות את ערעורי
המערערים בע"פ 5090/99 ובע"פ 5207/99. ערעורה של המדינה בע"פ
5942/99 יתקבל ועונש המאסר בפועל שנגזר על הקטין יועמד על שמונה-עשר חודשים,
בניכוי ימי מעצרו. עונש המאסר על-תנאי שהוטל עליו, וחיובו לפצות את המתלונן,
ייוותרו על כנם.
ש
ו פ ט
השופט י' זמיר:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
מצא.
ניתנה היום, כא' בכסלו תש"ס (30.11.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99050900.F04