יחיאל אורגל נ. עו"ד עופר אטיאס נאמן

פסק-דין בתיק ע"א 5090/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5090/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל המערערים: 1. יחיאל אורגל 2. גילה להט נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד עופר אטיאס בתפקידו כנאמן 2. התיאטרון העירוני חיפה בע"מ ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גינת) מיום 13.4.08 בתיק פש"ר 274/06 (בש"א 17267/07) תאריך הישיבה: ט"ו באייר תש"ע (29.04.10) בשם המערערים: עו"ד אהרן בלזר בשם המשיבים: עו"ד שלמה כרוב; עו"ד אטל אקרמן פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גינת) מיום 13.4.08 בתיק פש"ר 274/06 (בש"א 17267/07). עניינו של התיק, סמכויות נאמן במסגרת צו הקפאת הליכים. רקע ב. המערערים (ובנפרד המערער והמערערת) היו עובדי המשיב 2 (להלן התיאטרון) עד לשנת 2001, שאז נחתמו עם כל אחד מהם שני הסכמי פרישה: (1) "הסכם אישי", אשר במסגרתו שולמו, בין היתר, כספים בגין "פדיון ימי מחלה"; (2) "הסכם שירות", בו התחייב התיאטרון להמשיך להזמין מהם עבודות. למעשה אין חולק, כי התיאטרון הפר את התחייבויותיו לפי "הסכם השירות", ותביעה שהגיש המערער בעניין לבית משפט השלום בחיפה (ת"א 3743/05) התקבלה (ביום 25.1.06). ביום 20.2.06 הורה הממונה על השכר במשרד האוצר לתיאטרון (מתוקף הסמכות שהוקנתה לשר האוצר בסעיף 29ב לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה - 1985) לתבוע מהמערערים את השבת הסכומים ששולמו כפדיון ימי מחלה (86,430 ₪ למערער; 77,182 ₪ למערערת), בטענה ששולמו שלא כדין. ביום 8.3.06 ניתן צו הקפאת הליכים נגד התיאטרון לפי בקשתו, והמשיב 2 (להלן הנאמן) מונה "להיות נאמן במסגרת תקופת הקפאת ההליכים". ג. לאחר בירור שערך הנאמן אושרו (ביום 3.8.06) תביעות החוב שהגישו המערערים בגין הפרת הסכם השירות (66,843 ₪ למערער; 63,333 ₪ למערערת). ביום 1.7.07 פנה בא כוח המערער לנאמן, וביקש את העברת הכספים. ביום 8.7.07 הודיע הנאמן, כי קיזז את חובות המערערים בגין הסכומים ששולמו שלא כדין לפי ההסכם האישי, מחובו של התיאטרון בגין הפרת הסכם השירות - ונמצא כי נתהפכה הקערה, והמערערים הם החייבים כספים לתיאטרון (המערער נדרש להשיב 19,587 ₪; המערערת נדרשה להשיב 4,418 ₪). ד. ביום 14.11.07 הגישו המערערים לבית המשפט שלפירוק "בקשה דחופה להורות למשיב על תשלום הכספים המגיעים למבקשים" (בש"א 17267/07). בעיקר נטען, כי התשלומים לפי ההסכם האישי היו כדין ובהתאם להסכמי השכר והנוהג המקובל. בין היתר נטען, כי מבין העובדים שפרשו יחד עם המערערים, נתבעו להשיב כספים רק אלה שהגישו תביעות נגד התיאטרון - ונטען לחוסר תום לב. נאמר, כי המערערים הסתמכו על הכספים שהועברו לידיהם בפועל שנים רבות בטרם התערבות הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן הממונה על השכר), כי חלוקת מענקי הפרישה לראשי "פיצוי" שונים היתה שרירותית, וכי ההסכם אושר במסגרת התביעה שהגיש המערער נגד התיאטרון בשנת 2005. נטען, כי לפי החלטת הממונה על השכר צריך היה התיאטרון להגיש תביעה נגד המערערים, במסגרתה היו יכולים להעלות את טענותיהם - ותחת זאת ביצע הנאמן "עיקול עצמי" בהליך שאינו מאפשר למערערים להעלות טענות הגנה טובות השמורות עמם. פסק הדין קמא ה. ביום 13.4.08 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, ולמעשה אישר את הקיזוז. בית המשפט נדרש לפרשנותו וליישומו של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל (אשר לשיטתו חל בענייננו מכוח סעיף 353 לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג - 1983): "74. אשראי הדדי וקיזוז (א) היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים תלויים בין חייב שניתן עליו צו כינוס ובין הבא לתבוע חוב מכוח הצו, ייערך לפיהם חשבון על המגיע מכל צד למשנהו, הסכום המגיע מצד אחד יקוזז כנגד המגיע מהצד האחר ויתרת החשבון, ולא יותר, ייתבע או ישולם, לפי הענין... (ב) הקביעה מה הם העסקים הניתנים לקיזוז לפי סעיף זה תיעשה לפי מצבם ביום שבו ניתן צו הכינוס". נקבע, כי אף שככלל נועד סעיף זה לאפשר לנושה של חברה חדלת פירעון לקזז את חובה של החברה כלפיו מהסכום שהוא צריך לשלם לה (ע"א 4316/90 הספקה חברה מרכזית נ' אגרא - אבן יהודה, פ"ד מט(2) 133; ע"א 41/68 קופלמן נ' הנאמן בפשיטת רגל של מאיר גרבר, פ"ד כב(2) 19), אין סיבה שהנאמן לא יעשה בו שימוש במקרים בהם "חובותיו של הנושה גדולים יותר מחובות החברה כלפיו" - ולתבוע מהנושה רק את יתרת החוב. עוד נקבע, כי אף שהסעיף מתייחס למקרים בהם ניתן צו כינוס (ובמקרה של פירוק, צו פירוק) יש להחילו גם במקרים בהם ניתן צו הקפאת הליכים (פש"ר (מחוזי תל אביב) 2118/02 רו"ח חיים קמיל נ' 33 רוכשי דירות (לא פורסם)). ו. אשר לטענה העיקרית של המערערים, כי אין עילה לחייבם בהשבת הכספים ששולמו לפי ההסכם האישי ולא היה מקום לקיזוז, קבע בית המשפט: "כל מחלוקת בדבר חובם של המבקשים כלפי התיאטרון הייתה צריכה להיטען בפניי הממונה על השכר והסכמי העבודה של משרד האוצר, וכך אכן נעשה (ראו נספח ו' לבקשה, מיום: 14.11.2007). אני סבור, כי די בכך שהחלטת הממונה על השכר נעשתה לאחר ששקל את עמדתם של המבקשים, כדי להביא לדחיית בקשה זו. זאת ועוד: בהשתהות של כשנה בהצגת הדרישה לנאמן לתשלום הכספים (01.07.2007) ושל כארבעה חודשים בהגשת בקשה זו (14.11.2007) יש כדי לסתום את הגולל על טענה מעין זו". למעשה, חרף השאלות המשפטיות הכלליות להן נדרש בית המשפט קמא בעניין סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, טענות המערערים מכוונות כלפי פיסקה זו בלבד. טענות המערערים ז. טענתם העיקרית של המערערים היא, שבית המשפט המחוזי לא דן בטענותיהם כלפי עצם קיומו של חוב לתיאטרון - וכי שגה בקבעו, כי די בהחלטת הממונה על השכר, שניתנה מבלי שהתאפשר להם לשיטתם להציג את עמדתם, כדי לבסס את קיומו של חוב כאמור. הודגש, כי לא הממונה על השכר באוצר, לא הנאמן ולא בית המשפט המחוזי התייחסו לטענות המערערים לגבי עצם קיומו של חוב, ובשום שלב (אף שביקשו לטעון בפני הממונה על השכר), לא התאפשר להם להציג את ראיותיהם לגבי תקפות ההסכם האישי. הוזכר, כי הממונה על השכר הורה לתיאטרון לתבוע את המערערים, והם מסרו לו בתגובה שבכוונתם להעלות את טענותיהם בבית המשפט - אלא שנוכח ההחלטה בדבר הקיזוז לא נוהל נגדם כל הליך. ח. לשיטת המערערים, אין הם חייבים להשיב את הכספים שקיבלו במסגרת ההסכם האישי, וממילא לא היה מקום לקיזוז. בין היתר נטען, כי במסגרת התביעה שהגיש המערער בשנת 2005 טען התיאטרון שההסכם נוגד את סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, אך טענות אלה נדחו לגופן בפסק הדין - ולפיכך קיים מעשה בית דין המונע מהמשיבים להסתמך על טענה זו. נטען, כי עובדי התיאטרון אינם כפופים לתקשי"ר, כי הזכות לפדיון ימי מחלה הוכרה בשורה של הסכמים קיבוציים החל משנות השבעים (וחזרה ואושרה בשנת 2000), כי כך נהג התיאטרון עם עובדיו משך שנים רבות, ולבסוף, כי כך נהג גם עם עובדים נוספים שפרשו יחד עם המערערים. נאמר, כי ההפליה בין המערערים ליתר העובדים מקורה בכך, שהמערערים תבעו את התיאטרון בגין הפרת הסכם השירות - תביעה בעקבותיה פנה התיאטרון מיוזמתו לממונה על השכר כדי להתנער מחיוביו לפי ההסכם האישי. ומכאן, כי מדובר בהתנהלות פסולה הנגועה בחוסר תום לב. הוזכר עוד, כי סעיפים 36-35 לחוק יסודות התקציב קובעים עבירות משמעת בגין חתימת הסכמי פרישה שלא כדין - אך לא ננקטו צעדים כלפי מי מגורמי התיאטרון. ט. עוד נטען, כי המערערים הסכימו לפרוש מרצון כיון שהובטחו להם - לאחר משא ומתן בליווי ההסתדרות ועיריית חיפה - תנאים מסוימים, ואין התיאטרון יכול להתנער מאלה לאחר שהעובדים קיימו את חלקם ופרשו. הוזכר, כי העובדים הפורשים קיבלו את הכספים המגיעים להם לפי ההסכם האישי כבר בשנת 2000, שילמו עליהם מסים והסתמכו עליהם - ואין זה סביר לאפשר את תביעת השבתם בשלב זה. עוד נטען, כי במסגרת המשא והמתן סוכם על סכום פיצוי כולל, ואין זה מעניינם של העובדים כיצד חולק לרכיבים שונים - שכעת נטען שאחד מהם אינו חוקי. כן נטען, כי תביעת השבה של סכומים ששולמו בשנת 2000 כבר התיישנה. י. נטען, כי אין מדובר ב"חוב הדדי" כהגדרתו בסעיף 74, שכן לכל היותר בידי התיאטרון זכות תביעה להשבת הכספים. עוד נטען, כי היריבות היא בין הממונה על השכר לבין התיאטרון, או בין הממונה על השכר לבין המערערים - אך אין הדדיות או יריבות בין המערערים לתיאטרון, וממילא אין גם מקום לקיזוז. בסופו של יום, נטען כי התנהלות התיאטרון והנאמן אינה הוגנת, ומטרתה להוציא את המערערים - שהסכימו לפרישה מוקדמת בכפוף להסכמי הפרישה, אך כעת הם נתבעים להשיב כספים ששולמו על פיהם - "קרחים מכאן ומכאן". נטען, כי שגו הנאמן ובעקבותיו גם בית המשפט קמא, כשהסתפקו בהחלטת הממונה על השכר כראיה חלוטה לקיומו של חוב - שעה שאילו היה מתנהל הליך משפטי (כפי שהורה הממונה על השכר לנהל) היה למערערים יומם בבית המשפט. י"א. אשר להנמקתו המשנית של בית המשפט בדבר השתהות המערערים, נטען כי לא נפלה בהתנהלותם השתהות כלשהי. הוזכר, כי כבר באוגוסט 2006 אישר הנאמן את תביעת החוב שהגישו המערערים ללא התייחסות לקיזוז או לקיומו של חוב נגדי, וזאת אף שהחלטת הממונה על השכר ניתנה בפברואר אותה שנה. נאמר, כי בחודש יולי 2007 שמעו המערערים שהחלה חלוקת דיבידנדים לעובדים אחרים, וביקשו להעביר לידיהם בפועל את הסכום שאושר בשנת 2006 - ורק אז העלה הנאמן לראשונה את טענת הקיזוז. טענות המשיבים י"ב. המשיבים תומכים עמדתם בפסק הדין קמא, ובין היתר מדגישים, כי למעשה מבקשים המערערים להשיג על החלטת הממונה על השכר - אך הסמכות הבלעדית לדון בהחלטתו מסורה לבית הדין האזורי לעבודה (דב"ע (ארצי) נז 4-16 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פד"ע לב(1999) 1), ואין הנאמן או בית המשפט המחוזי מוסמכים להרהר אחר החלטתו. נטען עוד, כי החלטת הממונה על השכר היא החלטה "מעין שיפוטית", ורק במקרים חריגים יבחן נאמן את נכונותן של החלטות מסוג זה. עוד הוזכר מתחם ההתערבות המצומצם של בית המשפט בהחלטות נאמן, המוגבל למקרים בהם "מצא כי שיקול דעתו הופעל באורח בלתי סביר או בלתי תקין באופן מהותי" (ע"א 509/00 לוי נ' מ. ברכה עו"ד נאמן בפשיטת רגל, פ"ד נה(4) 410, 427 - השופטת פרוקצ'יה). י"ג. אף שלשיטת המשיבים אין זו חובתם לבחון או להוכיח את נכונות החלטת הממונה על השכר, השיבו גם לטענות המערערים לגופן. אשר לטענה בדבר מעשה בית דין, נטען כי רק המערער היה צד להליך, וכי באותו הליך דן בית המשפט בהסכם השירות ולא בהסכם האישי, שענייננו כאן בו. אשר להעדר שימוע נטען, כי הממונה על השכר ביקש מהמערערים להציג בפניו את טענותיהם בכתב, ולצרף להן אסמכתאות ככל שישנן - אלא שהמערערים לא ניצלו הזדמנות זו, וכזכור גם לא השיגו על ההחלטה בפני בית הדין האזורי לעבודה. לגבי טענת ההפליה נטען, כי זו מחייבת ראיות קונקרטיות, וכי אין בעובדה שהממונה נקט באמצעים כלפי עובד אחד ולא לגבי עובד אחר כדי לבסס טענת הפליה (ע"ע 277/07 בוחניק נ' חברת נמל אשדוד בע"מ (לא פורסם)). י"ד. אשר לטענת ההסתמכות, נאמר כי טענות מסוג זה אינן מקימות עילת התערבות בהחלטת הממונה, המוגבלת למקרים של "חוסר סמכות, שיקולים זרים, אפליה, חוסר סבירות, העדר מידתיות, ודומיהם" (ע"ע (ארצי) 1420/04 מדינת ישראל הממונה על השכר במשרד האוצר נ' אורון (לא פורסם)). עוד הוזכר, כי במסגרת הסדרי הפרישה קיבל המערער סכומים העולים על חצי מליון ש"ח. נטען, כי הסכמי הפרישה נבחנו על ידי הממונה על השכר לאחר שהמנכ"ל החדש של התיאטרון העביר לעיונו את ההסכמים הקיימים, אשר אף שלא עמדו בדרישות החוק נחתמו על ידי התיאטרון בתום לב - ויתכן, כך נאמר, שמסיבה זו לא ננקטו הליכים לפי סעיפים 36-35 לחוק יסודות התקציב. במישור המשפטי נטען, כי הסכסוך המשפטי בתביעת השבה לפי סעיף 29ב לחוק יסודות התקציב הוא בין הגוף המתוקצב לבין העובד - ומכאן שמדובר בחוב הדדי הניתן לקיזוז. תשובת המערערים לסיכומי המשיבים ט"ו. בתשובתם (מיום 1.10.09) טוענים המערערים, כי מאחר שהממונה על השכר הורה לתיאטרון לתבוע אותם, לא השיגו על החלטתו - ותיכננו להעלות את טענותיהם בבית המשפט. ואולם, כניסת התיאטרון להקפאת הליכים "טרפה את הקלפים", ולא התאפשר להם להעלות את טענותיהם. נטען, כי לאחר הכניסה להקפאת הליכים ניסו המערערים לתאם דיון בפני הממונה על השכר, אך הדיון לא קוים. הודגש, כי הסכומים שולמו בהתאם להסכם הקיבוצי, והוזכר כי בדיון שערך הנאמן בתביעת החוב שהגישו המערערים לא הזכיר את עניין הקיזוז. אשר לטענה, כי בתביעה שהגיש המערער אושר רק הסכם השירות, הובאו דברי בית משפט השלום בפסק דינו בתביעות המערער: "למותר לציין, שהעלאת הטענה כי הסכם הפרישה אינו חוקי ומכללא הסכם השירות לביצוע עבודות תאורה מעוררת תמיהה, במידה רבה מצביעה על חוסר תום הלב של המבקשת. שכן, המבקשת נעזרה בביצוע שירותי המשיב בארבע הפקות, שילמה את שכרו ללא כל הסתייגות ומשנקלעה למצב כלכלי קשה, וביקשה להפחית את שכרו של המשיב וזה האחרון סירב, מצאה לנכון להעלות את הטענה בדבר אי חוקיות הסדר הפרישה". ובסופו של דבר, חוזרים המערערים על טענת ההגינות: אילולא ניתנו להם התנאים שנקבעו בהסכם הפרישה, הם לא היו מסכימים לפרישה מוקדמת, ואין זה הוגן איפוא להתנער מתנאים אלה שנים לאחר פרישתם. בדיון (ביום 29.4.10) הדגישו הצדדים, כי השאלה העיקרית היא האם אכן הוכח כדבעי חוב של המערערים לתיאטרון. דיון והכרעה ט"ז. לאחר העיון אציע לחברי להיעתר לערעור, באופן שיתאפשר למערערים להעלות את טענותיהם כלפי החלטת הממונה על השכר בפני בית הדין האזורי לעבודה, הכל כפי שיבואר להלן. סבורני - מבלי להביע דעה לגבי התוצאה הסופית - כי בפי המערערים טענות הראויות להתברר, ובשל האופן בו התגלגל עניינם לא אסתייעא מילתא והן לא הובררו. יתכן, שאחת הסיבות לכך היתה הנחת הנאמן כי אין הוא (או בית המשפט שלפירוק) מוסמך לדון בטענות המצויות בסמכות בית הדין לעבודה. ברם סבורני, כפי שיפורט בהמשך, כי הנחה זו אינה לגמרי נכונה, ולפיכך ראוי לאפשר את בירור הטענות. לדידי, ככלל כניסה להקפאת הליכים אינה יכולה להפוך החלטה בת השגה להחלטה חלוטה, ואינה יכולה לשלול את זכותם של נושים-חייבים להעלות טענות שהיה בידם להעלות בערכאות אילולי הכניסה להקפאת הליכים. היסוד לכך הוא חובת הגינות וצדק טבעי. י"ז. אך אקדים ואומר. המחלוקת בין הצדדים תחומה לשאלה, האם אכן חייבים המערערים להשיב כספים לתיאטרון, ולשאלת האופן הראוי לבירורה. לפיכך, איננו נדרשים לדון בשאלת תחולתו ואופן יישומו בנסיבות של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל (ראו ע"א 1689/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נח(6) 126; ראו גם ש' לוין וא' גרוניס, פשיטת רגל (מהדורה שלישית, תש"ע) 243 ואילך). בפרט כך, שעה שבסופו של דבר הושג הסדר נושים (לגביו ראו בהמשך) ושהצדדים מסכימים לגבי תחולת הסעיף (ראו ע"א 1292/05 משרד הבינוי והשיכון נ' חי גל מהנדסים וקבלנים בע"מ (לא פורסם) פסקה 6). עוד נאמר, כי סוגיית ההסדר החל בסיטואציה של הבראה ושיקום, להבדיל מפירוק, וביתר שאת סוגיות אחרות בהן יש צורך להכריע במסגרת הליך זה, לא הוסדרו בחקיקה (או בחקיקת משנה), וכבר נאמר לא אחת כי "ההסדרים הקבועים בחקיקה בנושא הבראה ושיקום חברות לוקים בחסר רב" (רע"א 7125/00 ריבנוביץ נ' שלבאנה, פ"ד נו(3) 507, 515 - המשנה לנשיא ש' לוין), וכי "רצוי מאד שהנושא יוסדר בצורה מפורטת ומקיפה על ידי המחוקק" (רע"א 9983/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ד"ר שלמה נס (לא פורסם) פסקה 6 - השופט גרוניס; ראו גם ע"א 1728/01 עו"ד יששכר בר הלל נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם) פסקה 52; ע"א 6010/99 עו"ד דוד ששון, כמנהל המיוחד של חברת תבור נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נו(1) 385, 416-415). י"ח. לעת הזאת, באותם צמתים בהם יידרש הדבר, נלך בעקבות "פסיקתו של בית משפט זה בשנים האחרונות, בה ננקטה גישה ברורה של השלמת החסרים הקיימת בתחום דיני השיקום וההבראה באמצעות היקש מהסדרים מקבילים מתחום דיני הפירוק" (דנ"א 7980/08 ויניגר נ' ד"ר שלמה נס (לא פורסם) - הנשיאה ביניש). בפרט כך, כאשר יישום ההסדרים מתחום הפירוק בעניינים הרלבנטיים להליך דנא (בעיקר בסוגיית הסמכות) כבר נעשה באופן רב, כמעט יומיומי, על ידי בתי המשפט המחוזיים. ברם, אין באמור כדי לשנות מקריאותיו הנזכרות של בית משפט זה, להסדיר את הנושא כולו בחקיקה. מה היה קורה אילולא נכנס התיאטרון להקפאת הליכים י"ט. על מנת לנתח באופן בהיר את מכלול הזכויות והחובות בין הצדדים, נתייחס תחילה לאופן הבירור הראוי אילולא נכנס התיאטרון להקפאת הליכים. חבות התיאטרון כלפי המערערים נוצרה עם חתימתו על הסכמי הפרישה (בשנת 2001), ובכל הנוגע למערער, קיבלה (ביום 25.1.06 כאמור) גם גושפנקא שיפוטית בבית משפט השלום. המשיבים אינם כופרים בחוב זה. ברם, לשיטתם, עם קבלת החלטת הממונה על השכר (ביום 20.2.06) המורה לתיאטרון לתבוע מהמערערים השבת חלק מהכספים, נוצר חוב נגדי בר קיזוז. מערכת יחסים זו הושלמה במלואה בטרם ניתן צו הקפאת ההליכים (ביום 8.3.06). אילולא ניתן צו זה, אפשר היה להתייחס למספר תרחישים עיקריים - שהמשותף ביניהם הוא מתן אפשרות למערערים להשמיע את טענותיהם נגד החלטת הממונה על השכר בערכאה שיפוטית. כ. אפשרות ראשונה היא, שהתיאטרון היה פועל בהתאם לאמור בהחלטת הממונה על השכר: "לתבוע ממר אורגל כל סכום שנתקבל על ידו בניגוד לחוק... ולהעביר אלינו העתק מכתב התביעה כפי שיוגש תוך 90 יום מקבל מכתבי זה" (סעיף 3 להחלטה מיום 20.2.06; נוסח זהה קיים גם לגבי המערערת). אילו כך היה, הנטל להוכיח את קיומו של חוב בר השבה היה מוטל על כתפי התיאטרון (התובע), המערערים (הנתבעים) היו יכולים להעלות את טענות ההגנה שבידם - והמותב השיפוטי היה מכריע בתביעה לגופה (לשאלת נטלי הראיה בהליכים שעניינם סעיף 29 לחוק יסודות התקציב ראו עב' (תל אביב) 9078/04 סומך נ' עיריית תל-אביב-יפו (לא פורסם) פסקה 19; לשאלת הסמכות ראו עניין מרכז השלטון המקומי בישראל, פסקאות 11-7 לחוות דעתו של הנשיא אדלר; עב' (נצרת) 1710/04 עיריית מגדל העמק נ' שטוב (לא פורסם) פסקה 12). כ"א. אפשרות אחרת היא, שבתגובה לדרישות המערערים המבוססות על הפרת הסכם השירות (או, במקרה של המערער, על פסק הדין משנת 2006) היה התיאטרון (כנתבע) מעלה טענת קיזוז, וגם אז "על הטוען קיזוז להוכיח טענתו" (ע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע"מ נ' סלע חברה לביטוח, פ"ד נ(3) 744, 746 - השופטת שטרסברג-כהן; ע"א 82/81 דו עץ בע"מ נ' וייסנברג, פ"ד לז(2) 355; ע"ע 52/07 מובילי מים 1994 בע"מ נ' פיסל (לא פורסם)). ועוד, נוכח העובדה שחובם (הנטען) של המערערים לתיאטרון גבוה מחובו של התיאטרון להם, ובהתאם להוראת הממונה על השכר באוצר, היה התיאטרון צריך להגיש נגד המערערים תביעה בגין יתרת החוב העולה על הקיזוז. כ"ב. תיתכן גם אפשרות שלישית, לפיה המערערים היו יוזמים הליך משפטי נגד התיאטרון והממונה על השכר, ובו היו תוקפים את החלטתו. בהליך זה, אף שהמערערים הם התובעים, עדיין: "מוטלת על הממונה החובה להשתית את פעולותיו על תשתית ראייתית ראויה על פי מבחן הראיה המנהלית. כאשר מבקש הממונה להתערב בהסכמים שבין העירייה לבין עובדיה תוך נגיסה בגמלה ותנאי שכרו של עובד, וחיובו בהשבה, על הממונה לנקוט אמצעים ראויים על מנת לא לחרוג מגבולות הסמכות ועל מנת לעמוד במתחם הסבירות" (עניין סומך, פסקה 19). סוף דבר, אילולא נכנס התיאטרון להקפאת הליכים היה מתנהל בין הצדדים הליך שיפוטי ככל משפטו וחוקתו. כ"ג. אכן, בתי הדין לעבודה נקטו מידת התערבות מוגבלת בהחלטות הממונה על השכר לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. בין היתר קבע בית הדין הארצי, כי: "תפקידו של בית הדין הוא להעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת הממונה, לפי הכללים הנקוטים בערכאות השיפוט לגבי החלטות מינהליות. בית הדין מפעיל בעניין זה את העקרונות והכללים העולים מן המשפט המינהלי, כפי שהוא מגובש בחקיקה ובפסיקה. הביקורת השיפוטית היא לעולם חיצונית והיא בוחנת אם נפל בהחלטה המינהלית פגם מן הפגמים הפוגמים בהחלטה מינהלית והמצדיקים התערבות שיפוטית, כגון - חוסר סמכות, שיקולים זרים, אפליה, חוסר סבירות, העדר מידתיות, ודומיהם. בכל מקרה, אין זה מתפקידו ומסמכותו של בית הדין להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הרשות המוסמכת ולעצב החלטה במקומה, על פי שיקול דעת בית הדין" (עניין אורון, פסקה 33 - השופט צור). וכך היא אמת המידה גם בבתי הדין האזוריים (עב' (תל אביב) 3986/05 יפת נ' עירית פ"ת (לא פורסם) פסקה 16; עב' (באר שבע) 3016/06 מוסקוביץ' נ' חברת נמל אשדוד בע"מ (לא פורסם) פסקה 35; עב' (באר שבע) 2531/06 שמעוני נ' חברת נמל אשדוד בע"מ (לא פורסם) פסקה 29; עב' (תל אביב) 2087/04 גמליאל נ' עירית תל אביב - יפו (לא פורסם) פסקה 73). כ"ד. ואף על פי כן, בתי הדין אינם נמנעים מלבחון טענות נגד החלטות הממונה על השכר לגופן - ודנים בפרוטרוט בטענות המשיגים עליהן (ראו לדוגמה ע"ע 683/06 אבן ספיר נ' עיריית תל אביב - יפו (לא פורסם) פסקאות 18-8; עב' (חיפה) 2436/00 פרוזר נ' עירית חיפה (לא פורסם) פסקאות 61-20). במקרים המתאימים מתערבים בתי הדין בהחלטות הממונה על השכר במידה זו או אחרת - "בתי הדין התרכזו בבחינת סבירות החלטתו של הממונה על רקע הנסיבות שהוצגו בפניהם, וממילא הכשירו או פסלו את החלטותיו" (עניין עיריית מגדל העמק, פסקה 17; למקרה בו נדרש בית הדין הארצי להסתמכות עובדים שפרשו על תנאים, שהממונה על השכר סבר לאחר מעשה שאינם ראויים, ראו דב"ע נה/93-3 שמואלי נ' המועצה לשיווק פרי הדר (לא פורסם) פסקה 47). תוצאות הכניסה להקפאת הליכים כ"ה. נמצא, כי אילולא נכנס התיאטרון להקפאת הליכים, היו המערערים יכולים לתבוע את המגיע להם בגין הפרת הסכם השירות, ועל התיאטרון היה להוכיח את קיומו של חוב בגין תשלום שלא כדין בעבור פדיון ימי מחלה במסגרת ההסכם האישי. בנסיבות אלה, היה למערערים יומם השיפוטי, וטענותיהם היו מוכרעות - לכאן או לכאן - בהחלטות מנומקות. כ"ו. ברם, ביום 5.3.06 הגיש התיאטרון "בקשה דחופה למתן צו הקפאת הליכים" לפי סעיף 350 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999, ובתום הדיון שנערך ביום 8.3.06 ניתן צו הקפאת הליכים עד ליום 31.5.06 (תקופה שהוארכה בהמשך). משמעות צו כאמור היא (כפי שגם נאמר מפורשות בסעיף 6 להחלטה מיום 8.3.06), כי "לא ניתן יהיה להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע" (כלשון סעיף 350(ב) לחוק החברות). כ"ז. ואולם, האם כניסה להקפאת הליכים יכולה להפוך החלטה מינהלית שניתן היה להשיג עליה בערכאות, להחלטה חלוטה שאין להרהר עוד אחריה? סבורני כי התשובה אינה יכולה להיות בחיוב; אין הדבר מתיישב עם צדק טבעי והגינות כאמור. לדידי, הנאמן היה מוסמך ומחויב לבחון את טענות המערערים לגבי החלטת הממונה על השכר (בגדרי שיקול דעת הדומה לזה שהיה מפעיל בית הדין לעבודה), ולהכריע בהן באופן מנומק. בודאי כך, כאשר לא התקיים בירור ממצה בפני הממונה על השכר, ושאילולי הכניסה להקפאת הליכים ניתן היה לחייב את התיאטרון להגן על החלטת הממונה בבית הדין לעבודה. החלטתו המנומקת של הנאמן נתונה כמובן לביקורת בית המשפט שלפירוק. כ"ח. לא ניכנס לשאלה העיונית של סמכויות נאמן בהקפאת הליכים; "סמכויות הנאמן בשיקום חברה אינן מוגדרות במפורש בחוק; זהו אחד מן החסרים הרבים שבהסדר החקוק של דין שיקום החברות" (ע"א 3911/01 כספי נ' שלמה נס - רו"ח, פ"ד נו(6) 752, 767 - השופטת שטרסברג-כהן). מגמה בולטת בפסיקה, אליה עוד נשוב, היא השוואת מעמד נאמן בהקפאת הליכים למפרק (עניין כספי, שם; רע"א 9983/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ד"ר שלמה נס (לא פורסם); רע"א 292/99 שיכון עובדים נ' המנהל המיוחד של חברות טש"ת, פ"ד נה(2) 56; ו' אלשיך וג' אורבך, הקפאת הליכים הלכה למעשה (תשס"ו) 171-166; י' בהט, חברות: החוק החדש והדין העשור השני (מהדורה 11, כרך שלישי, תש"ע) 1541-1540; א' וולובסקי, כונס נכסים בדיני החברות (מהדורה שניה, תשס"ד) 724; א' חביב-סגל, דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך שני, 2004) 253). את תפקידי הנאמן ("בעל תפקיד") בעת הבראת חברה מונה המלומד ד' האן (דיני חדלות פירעון (תשס"ט) 283) ויריעתם רחבה. כ"ט. לענייננו די להזכיר, כי תקנה 14(א)(1) לתקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), תשס"ב - 2002 מסמיכה את בית המשפט "למנות בעל תפקיד, ויהיו לו כל הסמכויות והחובות שיקבע בית המשפט..."; וכי במסגרת הצוים שביקש התיאטרון כחלק מהבקשה להקפאת הליכים (ראו וולובסקי, 724) התבקש בית המשפט: "להורות כי הליך הגשת תביעות החוב יהיה כדלקמן... הנאמן יהיה בעל הסמכות לקביעת החוב (בכפוף לזכות ערעור לבית המשפט הנכבד)" (סעיף 1(יז) לבקשה). ולבסוף, כי בית המשפט הורה למשיב "לקבל פירוט הוכחות חוב של הנושים השונים" (סעיף 7 להחלטה מיום 8.3.06), ובהמשך רשם לפניו "את הודעת הנאמן לטפל ולהכריע בתביעות החוב שהוגשו לו" (החלטה מיום 12.6.06, סעיף 6). בית המשפט אף עודכן לגבי הכרעות הנאמן בתביעות החוב, ובהמשך דן בהשגות עליהן. ל. נמצא, כי בית המשפט הסמיך את הנאמן לדון בתביעות חוב (לרבות אלה של המערערים), וכך אכן עשה הנאמן. בעשותו כן על נאמן לפעול באורח אובייקטיבי, כזרועו של בית המשפט ולא כנציג של התיאטרון (ואיני אומר שהנאמן דנא לא פעל כך): "כידוע בעת שמפרק או נאמן בודק תביעת חוב ממלא הוא תפקיד שיפוטי" (ע"א 8431/06 ממשין חברה להנדסה בע"מ נ' פואד עראם חברה לבנין ופיתוח בע"מ (לא פורסם) פסקה 3 - השופט גרוניס). "המנהל המיוחד (של חברה המצויה בהקפאת הליכים - א"ר) אינו מנהלה העצמאי של חברה סולבנטית. מנהל מיוחד אינו אלא 'זרועו הארוכה' ועושה דברו של בית המשפט של פירוק, אשר התמנה לתפקידו כדי לקדם את ענייני החברה בהגינות מירבית וחובת זהירות מוגברת, לטובת כל נושיה והקשורים בה" (בש"א (תל אביב) 12138/02 פלג נ' גן אורנים (לא פורסם) פסקה 11 - השופטת, כתארה אז, אלשיך). ל"א. בהקשר זה השוותה הפסיקה, כאמור (ראו לדוגמה ע"א 327/88 שקד קצף, אדריכלים בע"מ נ' נופים מפעלים כלכליים בע"מ, פ"ד מה(1) 76, 81), את מעמדו של נאמן בהקפאת הליכים למעמדו של מפרק, לגביו נקבע: "משפנה אדם אל מפרק על דרך של הוכחת חוב, ממלא המפרק תפקיד שיפוטי... אין המפרק רשאי לסרב לדון בענין כדרך שאין בית המשפט רשאי לסרב לדון בתביעה שהוגשה לפניו כדין, ומשנתן המפרק את החלטתו, חייב בית המשפט לדון בערעור שהוגש עליה... ההליך לפני המפרק הוא שיפוטי, וכיוצא בזה ההליך בפני בית המשפט" (ע"א 505/62 שותפות אחים מאיר נ' מפרק חברת אשראי לעם בע"מ (בפירוק), פ"ד יז(1) 833, 840 - השופט, כתארו אז, זוסמן). (ראו גם ע"א 402/77 גולדמן נ' הרמן, פ"ד לב(2) 421; ע"א 255/89 פרדו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 641). לשון אחר, יש להתייחס לנאמן בהקפאת הליכים כאל ידו הארוכה של בית המשפט, "ולא כאל רוכש מרצון או יריב אזרחי בעל עניין, מהסוג המתדיין מול צד מעוניין אחר בהליך אזרחי רגיל" (אלשיך, 171). ל"ב. במובן זה, כשם שהנאמן דן והכריע בתביעות החוב שהגישו המערערים נגד התיאטרון (בהחלטות מנומקות מיום 3.8.06, בהן התקבלו התביעות בחלקן בלבד), כך היה עליו לדון ולהכריע ב"תביעת התיאטרון" כלפי המערערים - היא תביעת ההשבה העומדת ביסוד הקיזוז. חרף המורכבות הנובעת מכפל התפקידים - "מנהל" ומפעיל החברה בהקפאת הליכים מזה, וגורם המכריע בתביעות החוב מזה - על נאמן בהקפאת הליכים להפעיל שיקול דעת "שיפוטי" גם ביחס לחובות שהחברה טוענת שנושיה חייבים לה. שוב, הדבר מעוגן בחובות ההגינות. ל"ג. אכן, החלטת הקיזוז מסתמכת על החלטה מינהלית של הממונה על השכר, אך כשם שלולא צו הקפאת ההליכים היו המערערים יכולים להעלות טענות כלפיה בהליך משפטי - כך יכולים הם להעלותן בפני המשיב, והוא חייב לדון בהן ולהכריע בהן הכרעה מנומקת (לעניין ההנמקה ראו וולובסקי, 526; פש"ר (מחוזי תל אביב) 525/96 ויטלי קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"מ נט(1) 931, 940). כשם שאין חולק, שאילולא נכנס התיאטרון להקפאת הליכים, ניתן היה לטעון כלפי החלטת הממונה על השכר - אין לאפשר להקפאת ההליכים לשנות מצב דברים זה. משמעות הכניסה להליך של הקפאת הליכים היא, שתביעות הצדדים יתבררו בפני הנאמן ובית המשפט שלפירוק (בכפוף להלכות הרגילות בדבר הסוגיות שראויות להתברר במסגרת הליכי פירוק, ראו לדוגמה רע"א 259/99 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3) 385) - ולא במסגרת תביעות עצמאיות של הנושים השונים; אך אין פירוש הדבר, שהתביעות לא יתבררו עוד לגופן. ל"ד. כדי לסבר את האוזן נזכיר את סמכותו של נאמן או מפרק לבדוק גם אחרי תביעת חוב המבוססת על פסק דין שניתן נגד החברה (ראו לדוגמה רע"א 9852/07 דוד נ' עו"ד רון מסיקה (לא פורסם); וולובסקי, 536). אכן: "אחד מן הטעמים בעטיים מוסמך הנאמן בפשיטת רגל (או המפרק בהליכי פירוק) להרהר אחר פסק הדין המוגש לו, יסודו בחשש מפני קנוניה בין החייב לבין מקורביו (ע"א 1057/91 הרצל נ' מכטיגר, פ"ד מו(4) 353, 358 - הנשיא שמגר). חשש כאמור אינו קיים בענייננו, שכן החלטת הממונה על השכר פועלת לטובת החברה (ניתן להשוות את הדבר לתביעת חוב של רשות המסים לגביה אין חשש קנוניה; ראו ע"א 262/76 בן יעקב נ' פקיד השומה לגביה מיוחדת, פ"ד לא(1) 475). ברם, נמצאנו למדים, כי העובדה שבפני מפרק או נאמן מוצגת החלטה שיפוטית, כל שכן החלטה מינהלית בת השגה, אינה שוללת את סמכותו - וחובתו - להפעיל שיקול דעת. סמכות נאמן בהקפאת הליכים בעניינים המצוים בסמכות בית הדין לעבודה ל"ה. טענתו העיקרית של הנאמן בהליך דנא היא, כי הוא אינו מוסמך להרהר אחר החלטות הממונה על השכר, המצויות בסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה. אכן, דומה כי בכל הנוגע להליכי הבראה ושיקום אין בעניין זה הסמכה פוזיטיבית בחוק (בשונה, לדוגמה, מסעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל או מסעיף 24(א1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969); ואולם, סבורני כי עם הכניסה להקפאת הליכים הועברה הסמכות לדון בתביעות נגד הגוף מוקפא ההליכים (במקרה זה התיאטרון) לבית המשפט שלפירוק, וממנו לנאמן - וככלל אין נפקא מינא מה הערכאה בה היו ראויות להתברר אילולי הכניסה להקפאת הליכים (בכפוף, כאמור, להלכות הרגילות בדבר הסוגיות הראויות להתברר בהליכי פירוק). הלכה זו מעוגנת בדין וברורה ביחס להליכי פירוק ופשיטת רגל, וכך ראוי הוא גם בהליכי הבראה ושיקום (בשינויים המחויבים) וההיקש יורה דרכו. נפתח בסוג ההליכים הראשון (פירוק ופשיטת רגל) ואחר כך נפנה להליכי הבראה ושיקום. ל"ו. הנה, כך קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב (במסגרת תיק פשיטת רגל) ביחס לטענה, שעניין מסוים מצוי בסמכות בית המשפט לענייני משפחה: "דרכם של הליכי חדלות פרעון לגעת במגוון סוגיות מתחום ענפיו השונים של המשפט האזרחי, ואי לכך טרח המחוקק והתקין את סעיף 178(א) לפקודת פשיטת הרגל, המסמיך את בית המשפט של פשיטת רגל, במפורש, לדון בכל שאלה של משפט או עובדה הדרושים לצורך ניהולו היעיל של ההליך. חלק גדול מטיבם וטבעם של הליכי חדלות פרעון הוא כינוס מגוון ההליכים הכרוכה בגוף החייב, קביעת מצבת נכסיו וחלוקתם תחת קורת גג אחת. זאת, כאשר אך ברור הוא כי אלמלא צורך מיוחד זה, היו הללו מתפזרים בין ערכאות רבות ושונות, כולל בית הדין לעבודה, בית הדין לענייני משפחה ושאר ערכאות, אשר להן הסמכות העניינית, בדרך-כלל, בסוגיות דומות" (פש"ר (מחוזי תל אביב) 1427/00 עו"ד משה שפורן בתפקידו כנאמן על נכסי החייב נתן טורנר נ' עזבון המנוח גבריאל טורנר ז"ל (לא פורסם) פסקה 35 - השופטת, כתארה אז, אלשיך). ובתיק אחר של פשיטת רגל, ביחס לאותה טענה בדבר סמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה: "לבית משפט של פשיטת הרגל יש סמכות עניינית לדון בשתי הבקשות דלעיל, על אף שאלמלא היה החייב חדל פרעון היו המחלוקות נדונות בבית משפט לענייני משפחה או בבית משפט השלום. המבחן העיקרי אינו בדבר הסמכות העניינית של בית המשפט של פשיטת הרגל לדון במחלוקות הנטענות, אלא האם ההליך שבירורו מתבקש מורכב באופן יוצא דופן, וההכרעה בו חורגת מיכולת הבירור בהליך המזורז של בקשה למתן הוראות" (בש"א (מחוזי חיפה) 17497/06 מח'ול, עו"ד נ' אליעזר (לא פורסם) פסקה 3(ג) - השופטת סלע). (ראו גם בש"א (מחוזי חיפה) 51454/07 עו"ד עופר דוידוב, הנאמן נ' מימון (לא פורסם) פסקה 9(א); בש"א (מחוזי חיפה) 2799/06 נפתלי נשר, עו"ד (הנאמן) נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם) פסקה 11). ל"ז. יש מי שהשוה את מגמת ריכוזו של מכלול הסוגיות הקשורות בחדלות פירעון בפני בית משפט מתמחה למגמה שביסוד הקמת בתי המשפט לענייני משפחה - איחוד תיקים שבעבר התפזרו בין ערכאות שונות: "המגמה בשנים האחרונות הינה לרכז תחת 'קורת גג' אחת, דהיינו בידי ערכאה אחת או 'אגף' כבית משפט של פרוק בבית המשפט המחוזי, עניינים שבתחום התמחותו, אף לגבי נושאים שברגיל נדונים בערכאות אחרות. כך למשל הרעיון הגלום בהקמת ערכאת בית המשפט לענייני משפחה המאמץ את הגישה האוסטרלית של "One family one Judge", והדן בסוגיות שונות ומורכבות וכך, כמפורט לעיל, בית משפט של פירוק ופשיטת רגל" (בש"א (מחוזי ירושלים) 4952/07 רייך נ' עמותת רמת איתרי (לא פורסם) פסקה 7 - השופט י' שפירא; ראו גם בש"א (תל אביב) 11430/03 חברת אברהם גינדי נ' ברקאי (לא פורסם) פסקה 20). ואכן, מגמה זו שביסוד חקיקתו של חוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה - 1995 - לאחר מצבים בלתי יעילים בעליל של פיזור נושאיה של משפחה אחת בין שופטים ובתי משפט שונים - ראוי שתורה דרכה גם בסיטואציות שיש בהן הקבלה מסוימת. ל"ח. דין זהה הוחל גם על תביעות שברגיל צריכות להתברר בבית הדין לעבודה. וכך אנו מוצאים, לדוגמה, בתיק שעניינו חברה בפירוק, במסגרתו טענו עובדים, כי עניינם מצוי בסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה: "סוגיה זו, גם אם מהותה שייכת לתחום דיני העבודה, הרי שהיא שייכת 'לגרעין הקשה' של הסוגיות העולות בדיני הפירוק והכינוס, באשר היא מסדירה חלק ניכר מסוגיית היחסים שבין נושה מובטח מחד גיסא לעובדי חברה חדלת פרעון מאידך גיסא. לכן, בדין טוען הכונס כי במקרה דנן סמכותו של בית משפט של כינוס על סוגיות מעין אלו הינה דין ספציפי, הגובר על הדין הכללי החל על סוגיות זכויות עובדים בכללותן" (בש"א (מחוזי תל אביב) 18240/01 עובדי מפעל נ' עו"ד ע. שפירא (לא פורסם) פסקאות 16-15 - השופטת, כתארה אז, אלשיך; ראו גם בש"א (מחוזי ירושלים) 974/05 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרקה הזמני של עמותת ביקור חולים (לא פורסם) פסקאות 10-6). פסיקה דומה ניתנה גם על ידי בתי הדין לעבודה (דב"ע מח/158-3 אבן נ' אל-על נתיבי אויר לישראל (לא פורסם) פסקה 7-6), ולא למותר להזכיר כי סעיף 24(א1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969 קובע מפורשות: "האמור בסעיף קטן (א) [בדבר סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה - א"ר] אינו בא לגרוע מהוראת כל דין לענין השיפוט בהליכי פשיטת רגל, פירוק חברה או פירוק אגודה שיתופית". ל"ט. ומהליכי פירוק ופשיטת רגל, להליכי הבראה ושיקום. העקרונות הנזכרים מעלה יושמו (בבית המשפט המחוזיים) גם במקרים שעניינם חברה בהקפאת הליכים - והדברים מסתברים, נוכח העובדה שהקפאת ההליכים חלה גם על הליכים בפני בית הדין לעבודה (ראו לדוגמה בש"א (תל אביב) 2017/08 עו"ד יזיד ג'בארה נ' עיריית טייבה (לא פורסם)) ואין זה סביר שכנגד ערוץ אחד שנחסם (בית הדין לעבודה) לא ייפתח ערוץ מקביל (בבית המשפט שלפירוק). כך נקבע, בין היתר, כי הסמכות לדון בתביעתו של עובד שפוטר על ידי מנהל מיוחד של חברה בהקפאת הליכים מסורה לבית המשפט שלפירוק: "במסגרת הדיון בענייניהם של חייבים פושטי רגל וחברות חדלות פרעון, עוסק בית משפט זה לא פעם אף בדיני עבודה בכלל, וביחסי עובד-מעביד בפרט. אי לכך, טענת המנהל המיוחד כי עניינים אלו אינם בסמכותו של בית המשפט של פירוק הינה תמוהה, בלשון המעטה" (עניין פלג פסקה 13 - השופטת, כתארה אז, אלשיך; בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה; ראו רע"א 6655/02 שילר נ' פלג (לא פורסם)). מ. במקרים אחרים דנו בתי משפט של פירוק בסוגיית פיטוריה של עובדת הרה בחברה שנקלעה להקפאת הליכים (ראו בש"א (מחוזי ירושלים) 8092/07 עו"ד יצחק מולכו, המנהל המיוחד נ' קיסר (לא פורסם) פסקאות 11-7; בש"א (תל אביב) 4480/04 גולן סחר נ' רו"ח משה לאון (לא פורסם)). כך תימצת את הדברים סגן הנשיא גינת בתיק אחר: "בשים לב להשקפתי, כי המקום הנכון לבירור טענות של עובדים לגבי זכויותיהם עד למועד תחילת הקפאת ההליכים הוא בפני הנאמן, הרי עולה מכך גם, שכל השגה על החלטה של נאמן בתביעת חוב של עובד (כמו בכל תביעת חוב אחרת המוגשת לו), צריכה להיות מובאת בפני בית המשפט המפקח על ההקפאה" (פש"ר (מחוזי חיפה) 628/00 ויטאמד תעשיות פרמצבטיות נ' העובדים (לא פורסם) פסקה 7). מ"א. סוף דבר, העובדה שעניין מסוים מצוי ברגיל בסמכותו של בית הדין לעבודה אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט שלפירוק (או של ידו הארוכה, הנאמן) מדיון בו במסגרת הליכים לפי סעיף 350 לחוק החברות (ראו גם מ' הורוביץ, הגנה על זכויות עובדים במסגרת הבראת חברות (תשס"ג) 249-247; אלשיך, 355). אכן, עניין זה לא הוסדר מפורשות בחקיקה לגבי הליכי הבראה ושיקום, אך כאמור מציאות זו מאפיינת היבטים רבים של דיני הבראה ושיקום חברות, וההסדרים החסרים הושלמו תדיר על ידי אימוץ הסדרים מתחום הפירוק. בענייננו אף אין מדובר באימוץ תקדימי, אלא בדרך שנסללה ונכבשה מזה שנים על ידי בתי המשפט המתמחים בתחום. האם ניתן מענה ראוי לטענות המערערים מ"ב. נמצא, כי הנאמן היה מוסמך, ואף חייב, לדון בטענות המערערים כלפי החלטת הממונה על השכר. לא למותר לחזור ולהדגיש, כי נוכח צו הקפאת ההליכים לא יכלו המערערים ליזום הליך נגד החלטת הממונה על השכר, הליך שהתיאטרון - התובע את השבת הכספים - הוא משיב נכון בו. ברם, האם טענות המערערים אכן התבררו בפורום מתאים כלשהו? סבורני כי התשובה לכך אינה בחיוב. נבחן את התשתית לגבי שלושת הגורמים שהיו יכולים להכריע בטענות המערערים: הממונה על השכר, הנאמן ובית המשפט קמא. נטעים שוב, כל שייאמר אינו בא להביע דעה ולחרוץ דין בנושא לגופו, אלא עניינו בשאלה אם היה למערערים "יומם" לבירור טענותיהם. מ"ג. ביום 21.11.05 פנה הממונה על השכר למערערים, טען כי שולם להם "פדיון ימי מחלה" שלא כדין, וביקש את תגובתם בכתב. ביום 13.12.05 כתב בא כוחו של המערער מכתב לממונה על השכר, ובו פרש את טענותיו (מהחומר עולה, כי כך נהגה גם המערערת, אך מכתבה אינו בפנינו). ביום 20.2.06 קבע הממונה על השכר, כי התשלום אכן היה בניגוד לדין והורה לתיאטרון לתבוע את השבתו. בהחלטה אמנם נאמר כי תגובת המערערים "נבדקה לעמקה", אך אין בה פירוט או התייחסות לאף אחת מהטענות. ביום 15.3.06 (אחר שניתן צו הקפאת ההליכים) פנה בא כוח המערער שנית לממונה על השכר, טען כי מרשו "אינו מפחד כלל ועיקר" להיתבע, אך ביקש לקבוע דיון בפניו על מנת לברר את הטענות לגופן. דיון כאמור לא התקיים. המערערים טענו, כי לאחר כניסת התיאטרון להקפאת הליכים נעשו מאמצים נוספים לתיאום דיון אצל הממונה על השכר, אך בסופו של דבר לא התקיים דיון. נזכיר, כי גם החלטות מנומקות של הממונה על השכר, שניתנו לאחר שימוע מלא וענייני, כפופות לביקורת שיפוטית, בחינת פשיטא - קל וחומר, שעה שמדובר בהחלטה לאקונית שאין בה מענה קונקרטי ומפורט לטענות המערערים. מ"ד. בכל הנוגע להחלטות הנאמן ראוי להדגיש, כי בהחלטות בהן אישר את תביעות החוב שהגישו המערערים (ביום 3.8.06) לא התייחס לקיומו של חוב נגדי של המערערים לתיאטרון - וזאת, למרות שהחלטות הממונה על השכר ניתנו כחצי שנה קודם לכן. ביום 1.7.07 שלח בא כוח המערער מכתב לנאמן, בו ציין כי "לאחרונה" נודע לו "כי הכספים לעובדי התיאטרון שולמו זה מכבר". רק בתגובה למכתב זה הזכיר הנאמן את חובת ההשבה לפי החלטת הממונה על השכר - וטען לקיזוז. ביום 22.7.07 פנתה באת כוחה (דאז) של המערערת למשיב, וטענה כלפי אפשרות הקיזוז. ביום 29.8.07 הגיב הנאמן לטענות המערערת, וטענתו העיקרית היתה, כי את ההשגות על החלטת הממונה על השכר צריך היה להעלות בפניו. נמצא, כי גם בפני הנאמן לא התבררו טענות המערערים לגופן. מה. ולבסוף, גם בפני בית המשפט קמא לא נערך דיון לגופן של טענות המערערים. כזכור, עמדת המערערים נדחתה בדברים הבאים: "כל מחלוקת בדבר חובם של המבקשים כלפי התיאטרון הייתה צריכה להיטען בפניי הממונה על השכר והסכמי העבודה של משרד האוצר, וכך אכן נעשה (ראו נספח ו' לבקשה, מיום: 14.11.2007). אני סבור, כי די בכך שהחלטת הממונה על השכר נעשתה לאחר ששקל את עמדתם של המבקשים, כדי להביא לדחיית בקשה זו. זאת ועוד: בהשתהות של כשנה בהצגת הדרישה לנאמן לתשלום הכספים (01.07.2007) ושל כארבעה חודשים בהגשת בקשה זו (14.11.2007) יש כדי לסתום את הגולל על טענה מעין זו". חוששני, כי בנסיבות קשה להסתפק בקביעה, "די בכך שהחלטת הממונה על השכר נעשתה לאחר ששקל את עמדתם של המבקשים, כדי להביא לדחיית בקשה זו" - בפרט כיון שלמעט האמירה, כי עמדת המערערים "נבדקה לעמקה", אין בהחלטת הממונה על השכר עצמה התייחסות לטענות לגופן. ועוד, החלטת הממונה על השכר - אפילו היתה מנומקת כדבעי - לא היתה חלוטה, ואילולא צו הקפאת ההליכים ניתן היה להשיג עליה בבית הדין לעבודה. כאמור, אילו היה התיאטרון ממלא אחר הוראת הממונה על השכר - דבר שלא אירע משניתן צו הקפאת ההליכים - ותובע את המערערים, הנטל הראשוני, כתובע, אף היה מוטל עליו. מ"ו. חיזוק מסוים לצורך לברר את טענות המערערים מצוי בפסק הדין של בית משפט השלום משנת 2006 בעניינו של המערער. אכן, שאלה יפה היא (שוב, לא אטע מסמרות בענין שאינו עומד להכרעתנו) אם ניתן לומר, שפסק הדין יצר מעשה בית דין לגבי תקפות ההסכם האישי (כפי שמבקש המערער לטעון). ברם, מנגד, התיאטרון טען שנוכח ההטבות בהסכם האישי התחייבויותיו בהסכם השירות אינן חוקיות לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. כזכור, בית משפט השלום דחה טענה זו: "למותר לציין, שהעלאת הטענה כי הסכם הפרישה אינו חוקי ומכללא הסכם השירות לביצוע עבודות תאורה מעוררת תמיהה, במידה רבה מצביעה על חוסר תום הלב של המבקשת. שכן, המבקשת נעזרה בביצוע שירותי המשיב בארבע הפקות, שילמה את שכרו ללא כל הסתייגות ומשנקלעה למצב כלכלי קשה, וביקשה להפחית את שכרו של המשיב וזה האחרון סירב, מצאה לנכון להעלות את הטענה בדבר אי חוקיות הסדר הפרישה". לכך מצטרפות טענת הפליה, שקשה לומר - כטענת המשיבים - שאינה קונקרטית. מבלי להתייחס לנכונות הטענות, או לתוצאה הראויה לה (ראו עב' (באר שבע) 2583/06 בוחניק נ' חברת נמל אשדוד בע"מ (לא פורסם)), המערערים טוענים כי מתוך פחות מעשרה עובדים שחתמו על הסכמי הפרישה, רק בעניינם של פורשים שתבעו את התיאטרון נפתח הליך אצל הממונה על השכר. על פני הדברים, ובלא לחרוץ דין, קשה לומר שאין מדובר בטענה קונקרטית, או כי מדובר בטענה כללית המתייחסת לקבוצת עובדים לא מסוימת. מ"ז. ועוד, אכן הגישה המקובלת בבתי הדין לעבודה היא, כי "הסתמכות על הסדר בלתי חוקי מדעיקרא, הנוגד את הוראות חוק יסודות התקציב, לאו הסתמכות היא" (ע"ע 1381/01 אורפז נ' עיריית בת ים (לא פורסם) פסקה 40 - השופטת ארד; עניין אבן ספיר, פסקה 17; עס"ק 75/05 הסתדרות המעו"ף נ' עיריית רחובות (לא פורסם) פסקה 14) - אך דומה כי עדיין יש מקום לבחון את סוגיית תום הלב, ההסכמה לפרישה שניתנה על רקע התנאים שהוסכמו (ראו עניין שמואלי, פסקה 47), ואת משך הזמן שחלף בין החתימה על ההסכם להחלטת הממונה על השכר. אכן, כבר נאמר כי: "אין לבוא חשבון עם הממונה אם - במסגרת פעולתו השגרתית - הוא מגלה חריגות שכר באיחור ונוקט צעדים לביטולן (עניין אורון, פסקה 32). אך באותה נשימה נאמר שם גם, כי "אפשר שניתן, בנסיבות מסוימות, לטעון כלפי הממונה כי פעל באיחור בנסיבות בהן פעולותיו נגועות ברשלנות או בשיהוי חריג, כגון - שחלף זמן ניכר בין המועד בו הגיע לידיו מידע לגבי חריגה במקרה מסוים לבין המועד בו פעל על פיו". אמנם ברי כי אין לרַפות ידי הממונה במלאכה שהיא סיזיפית למדי, שכן הדעת נותנת כי בלא מעט גופים הנתונים למרותו בתחום השכר היו חריגות לאורך השנים, ולא תמיד ניתן לגלותן מניה וביה. ואולם, לא כך מקום שהממונה יודע על החריגות ומשתהה זמן רב. מכל מקום, בענייננו, כבר בשנת 2004 הובאה סוגיית תנאי הפרישה בפני הממונה על השכר באוצר. זאת, לאחר שהכספים הועברו, והמסים בגינם שולמו, כבר בשנת 2000. אף לכך יהא צורך להידרש. מ"ח. בית המשפט התייחס גם לשיהוי כפול שנפל בהתנהלות המערערים. ראשית, השתהות "של כשנה בהצגת הדרישה לנאמן לתשלום הכספים (01.07.2007)". ושנית, השתהות של "כארבעה חודשים בהגשת בקשה זו (14.11.2007)". אשר לתקופה הראשונה, הארוכה מהשתיים, דומני כי לא ניתן לראות בה משום שיהוי, ואף דומה כי הנאמן (בתגובתו בבית המשפט קמא) לא טען כך. הנאמן אישר את תביעות החוב של המערערים ביום 3.8.06 והם חיכו להעברת הכספים בפועל. במובן מסוים הנאמן הוא שהשתהה, והעלה את טענת הקיזוז לראשונה רק כשנה לאחר מכן. בכל הנוגע לפער הזמנים בין תום המגעים עם הנאמן בעניין הקיזוז (ככל הנראה סוף יולי 2007) לבין הגשת הבקשה לבית המשפט קמא (בראשית נובמבר) - כאן אולי מדובר (במושגי הליכי הבראת חברות) בשיהוי, אך דומה כי אין מדובר בתקופה משמעותית ביותר, המצדיקה כשלעצמה להשתיק את המערערים מהעלאת טענותיהם. ודאי כך, שעה שאלה לא קיבלו מענה ענייני בפורום אחר. הסעד המתאים בנסיבות מ"ט. סבורני איפוא, כי טענות המערערים לא קיבלו את יומם הדיוני. יתכן, כי נתח משמעותי מהסיבה לכך ניתן לייחס להנחת הנאמן, שאין הוא מוסמך לדון בהן - וכאמור דומני כי קביעה זו אינה לגמרי מדויקת. מאידך, מדובר בטענות המזקיקות בירור עובדתי, ואין ניתן להכריע בהן במסגרת ההליך דנא. ניתן היה לשקול את השבת התיק לבית המשפט קמא, או אפילו להכרעת הנאמן - אך סבורני, כי משהגענו עד הלום, עדיף להן לטענות שיתבררו בדרך המלך, והיא בבית הדין לעבודה, כפי שינומק. נ. ביום 12.2.07 אישר בית המשפט המחוזי את הסדר הנושים בעניינו של התיאטרון. לענייננו די לציין, כי ההסדר מאפשר לנושים רגילים לבחור בין קבלת מלוא חובם בפריסה של 18 חודשים, לבין קבלת 80% מהסכום במזומן. עוד נקבע, כי "הקפאת ההליכים נגד התיאטרון תמשיך לחול עד לסיום ביצועו של הסדר הנושים". ולבסוף נקבע, כי: "הנאמן יהיה מופקד על ביצוע הסדר הנושים על ידי התיאטרון עד לסיומו. עם סיום ביצועו של הסדר הנושים יודיע הנאמן לבית המשפט על סיומו, וישוחרר מתפקידו. לאחר סיום ביצועו של הסדר הנושים, יהיה התיאטרון פטור מכל החובות שקדמו למועד מתן צו הקפאת ההליכים... ". נ"א. ביום 17.5.09 הגיש הנאמן בקשה לשחררו מתפקידו, ולהורות על סיום ביצועו של הסדר הנושים. נטען, כי מאז אישור ההסדר עמד בו התיאטרון במלואו ושילם את חובותיו. עוד הוזכר כי נותרו "שני עניינים פתוחים שטרם באו לתיקונם" (אחד מהם הוא עניינם של המערערים בהליך דנא) ולגביהם הוצע: "לאפשר לנאמן להפקיד את הכספים שעדיין נותרו במחלוקת בידיו הנאמנות של בא כוח התיאטרון, עו"ד שלמה כרוב, אשר יפעל בהמשך בהתאם להוראותיהם של בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי בחיפה". ביום 23.12.09 אישר בית המשפט המחוזי את בקשת המשיב, ולמעשה - בכפוף לאותם שני עניינים - נסגר התיק והמשיב שוחרר מתפקידו. נ"ב. בנסיבות בהן למעשה נסגר התיק בבית המשפט המחוזי והנאמן שוחרר מתפקידו, סבורני כי פתרון מאוזן וראוי הוא לאפשר למערערים להשיג על החלטת הממונה על השכר בפני בית הדין האזורי לעבודה. יתכן, בחכמה שלאחר מעשה, כי כך היה ראוי לעשות מתחילה וליתן למערערים רשות להגיש תביעה לבית הדין (לפי סעיף 350(ב) סיפא לחוק החברות). נ"ג. אציע איפוא לחברי לקבוע, כי המערערים יוכלו להגיש לבית הדין האזורי בחיפה תביעה נגד החלטת הממונה על השכר. התביעה תוגש בתוך 60 יום ממתן פסק דין זה, וככל שכך ייעשה יוותרו הכספים שבמחלוקת בנאמנות בידיו של בא כוח התיאטרון (עו"ד שלמה כרוב) עד להכרעת בית הדין האזורי לעבודה. ככל שלא תוגש תביעה במועד האמור, יוחזרו הכספים לקופת התיאטרון והמערערים לא יוכלו לטעון עוד נגד הקיזוז. בנסיבות אציע שלא נעשה צו להוצאות. אם תישמע דעתי, יתקבל הערעור לפי האמור. ש ו פ ט המשנה - לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. ה מ ש נ ה - ל נ ש י א ה השופט נ' הנדל: בנסיבות העניין, לרבות עמדת בא-כוח המשיבים במהלך הדיון בפנינו, הנני מסכים לפסק דינו של חברי השופט א' רובינשטיין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, א' בטבת התש"ע (8.12.10). ה מ ש נ ה – ל נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08050900_T04.doc עש+רח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il