מדינת ישראל נ. דוננפלד אריאל

פסק-דין בתיק רע"א 5087/10 בבית המשפט העליון רע"א 5087/10 רע"א 5356/10 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' דנציגר המבקשת ב-רע"א 5087/10 והמשיבה 3 ב-רע"א 5356/10: מדינת ישראל המבקש ב-רע"א 5356/10 והמשיב 3 ב-רע"א 5087/10: קיבוץ מעיין צבי נ ג ד המשיבים ב-רע"א 5087/10 וב-רע"א 5356/10: 1. אריאל דוננפלד 2. רותי שטרנברג בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 02.06.2010 בתיק ע"ר 2145/08 שניתן על ידי כבוד השופטת שרה ברוש תאריך הישיבה: י"ז באייר התשע"ב (09.05.12) בשם המבקשת ב-רע"א 5087/10 והמשיבה 3 ב-רע"א 5356/10: עו"ד מלי אומיד בשם המבקש ב-רע"א 5356/10 והמשיב 3 ב-רע"א 5087/10: עו"ד אבי שמואלי בשם המשיבים ב-רע"א 5087/10 וב-רע"א 5356/10: עו"ד אילן קנר פסק-דין המשנָה לנשיא מ' נאור: 1. במוקד בקשות רשות הערעור שלפנינו עומדת השאלה אם יש לדחות על הסף את תביעתם של המשיבים נגד המבקשים מחמת התיישנות. המשיבים – ילדיו של איזי דוננפלד ז"ל (להלן: המנוח) – הגישו בשנת 2005 תביעה נגד קיבוץ מעיין צבי (להלן: הקיבוץ) ונגד מדינת ישראל, בגין מחלת סרטן הלבלב בה חלה המנוח, לטענתם עקב עבודה במוסך שבבעלות הקיבוץ ובפיקוחה של המדינה. התביעה הוגשה בחלוף כ-23 שנים מפטירת המנוח מן המחלה, ועל כן ביקשו הקיבוץ והמדינה את דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו א' זמיר דחה את הבקשה, וערעור שהגישו המשיבים לשופטת בית המשפט המחוזי ש' ברוש נדחה אף הוא. מכאן הבקשות שלפנינו. רקע והליכים קודמים 2. המנוח עבד במוסך של קיבוץ מעיין צבי בין השנים 1981-1959. בחודש ספטמבר 1981 חלה המנוח בסרטן הלבלב, וכעבור חודשים ספורים, בחודש פברואר 1982, נפטר מן המחלה. המשיבים, ילדיו של המנוח, היו בעת פטירתו כבני 15 ו-19. אימם של המשיבים, אלמנתו של המנוח, נפטרה בשנת 2002. אין חולק כי המשיבים נקטו לראשונה בהליכים משפטיים נגד הקיבוץ, בעליו של המוסך, ונגד המדינה, שפיקחה על המוסך, בשנת 2005 – היינו, כ-23 שנים לאחר שהמנוח נפטר. בתביעה שהגישו בבית המשפט המחוזי בירושלים טענו כי המנוח נחשף במהלך עבודתו במוסך לאבק אסבסט, שהביא למחלה ממנה נפטר, וכי על הקיבוץ ועל המדינה לפצות אותם על כך. את תביעתם הגישו המשיבים הן כתלוייו של המנוח, והן בשם עיזבונו של המנוח, כיורשיו. הקיבוץ והמדינה (להלן ביחד גם: המבקשים) ביקשו סילוק של התביעה על הסף מחמת התיישנות, הבקשה התקבלה על ידי הרשם ש' ברוך בהחלטה קצרה. על ההחלטה הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 10486/05). בהסכמת המבקשים, הוחזר הדיון בשאלת ההתיישנות לבית המשפט המחוזי, על מנת שתינתן בשאלת ההתיישנות הכרעה מנומקת. 3. המשיבים טענו בבית המשפט המחוזי כי בירורים שערכה אלמנתו של המנוח, שכאמור נפטרה אף היא בינתיים, העלו בשעתו כי אין קשר בין חשיפה לאסבסט לבין מחלת סרטן הלבלב. החשד בדבר קשר שכזה התעורר אצלם, לטענתם, רק לאחר שנודע להם מכתבה בעיתון "ידיעות אחרונות" על פרסום פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניינו של יצחק קרישוב (פסק הדין התפרסם בשנת 2001). קרישוב עבד באותו מוסך בו עבד המנוח, חלה בסרטן הלימפה, ותביעתו נגד המוסך התקבלה (ת"א 382/95 (ת"א) מדינת ישראל נ' יצחק קרישוב (2001)). ערעור שהגיש הקיבוץ על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה בפסק דינו של בית משפט זה (ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' יצחק קרישוב, פ"ד נח(5) 215 (2004), מפי השופטים ד' דורנר ו-א' א' לוי כנגד דעתי החולקת), ובקשה לדיון נוסף נדחתה אף היא (דנ"א 5707/04). לטענת המשיבים, בשנת 2002, זמן קצר לאחר שקראו בעיתון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הם פנו לעו"ד קנר – בא כוחם בבקשות שלפנינו, שהיה גם בא כוחו של קרישוב. המשיבים הבהירו כי לא היה להם כל קשר קודם עם קרישוב או עם בא כוחו, וכי הם לא ידעו על ההליכים בעניינו של קרישוב עד שקראו על כך בעיתון. כמו כן הבהירו המשיבים שלא עמדו עד אז בקשר עם מי מעובדי המוסך האחרים, ולא היו מודעים לתנאי העבודה במוסך לאשורם. בעצתו של עו"ד קנר, החליטו המשיבים להמתין עם הגשת תביעתם עד שיתבררו תוצאות הערעור בפרשת קרישוב בבית משפט זה. לאחר שנדחה הערעור ונדחתה הבקשה לדיון נוסף, הגישו המשיבים את תביעתם בבית המשפט המחוזי. כמו כן, פנו המשיבים לפרופ' מרדכי רביד, מומחה לרפואה פנימית, אשר מסר להם ביום 20.1.2005 חוות דעת על יסוד המסמכים הרפואיים שהועמדו לרשותו, הספרות הרפואית ומומחיותו המקצועית. בחוות דעתו עמד פרופ' רביד על קשר סיבתי אפשרי בין החשיפה הממושכת של המנוח לאבק אסבסט לבין מחלתו של המנוח, ובלשונו: "לאור הידוע בדבר הפוטנציאל הקרצינוגני של אסבסט, לגבי סוגי סרטן שונים, החשיפה ארוכת השנים והגיל הצעיר של הופעת המחלה, קיימת הסתברות גבוהה לתרומה משמעותית של החשיפה לאסבסט לגרימת מחלת הסרטן [סרטן הלבלב – מ"נ]". נוכח האמור, טענו המשיבים בעניין ההתיישנות כי הם מעולם לא ויתרו על זכות תביעתם, וכי הם למעשה לא היו מודעים לה עד קריאת הכתבה בעיתונות בשנת 2001. לטענתם, הם לא היו מודעים לכך שאביהם שאף אסבסט ללא מיגון במהלך עבודתו במוסך, ולא היו מודעים לקשר הסיבתי האפשרי בין חשיפה זו לבין המחלה בה לקה. על כן ביקשו המשיבים לדחות בקשות שהגישו הקיבוץ והמדינה לסילוק התביעה על הסף. 4. בית המשפט המחוזי (הרשם א' זמיר) קיבל את טענותיהם של המשיבים, וקבע כי מירוץ ההתיישנות בכל הנוגע ליסוד הקשר הסיבתי מתחיל מרגע שנודע לתובע על "קצה חוט" מבחינה מדעית או רפואית הקושר בין פעולותיו של המזיק לבין הנזק. הרשם קבע כי מודעותם של התובעים למלוא העובדות הרלבנטיות התגבשה רק לאחר קריאת הכתבה בעיתונות בעניינו של קרישוב. הרשם קבע כי אין בעדויות רפואיות או מדעיות קודמות כדי "למתוח" את ידיעתם הפוטנציאלית של המשיבים אף קודם למועד ידיעתם בפועל על מלוא העובדות. לפי קביעת הרשם, אף אם היו עורכים המשיבים בירור קודם, לא היו נתקלים בתשובות חד-משמעיות באשר לקיומו של הקשר הסיבתי האמור, ואף כיום קיומו של הקשר הסיבתי האמור איננו מוכח במלואו. הרשם קבע כי בנסיבות אלו, עילת התביעה של המשיבים התגבשה עם מתן פסק הדין בעניין קרישוב, שכן שם הוכרה לראשונה האפשרות לבסס עילת תביעה גם כאשר הממצאים הרפואיים אינם מעידים על קשר סיבתי חד-משמעי בין החשיפה לאסבסט לבין סוג ספציפי של סרטן. מעת שנוכחו כי קיים סיכוי לתביעתם גם בלא הוכחה מדעית של קשר סיבתי בין חשיפה לאסבסט לבין סרטן הלבלב בו לקה המנוח, נוצרה הזדמנות עבורם להגיש תביעה כאמור. כמו כן, הסיכויים לקבלתה של תביעה שכזו גברו בעקבות הקביעות המשפטיות בפסק הדין. הרשם דחה את הטענה כי פסק הדין בעניין קרישוב היה שינוי של הלכה משפטית, ולא גילוי של עובדה חדשה. בעניין זה ציין הרשם כי בפרשת קרישוב לא נקבע דין חדש, אלא נקבעה פרשנות חדשה למאזן ההסתברויות שיושמה בנסיבות דומות לענייננו. לפי הרשם, המשיבים לא היו צריכים להעלות בדעתם את הפרשנות החדשה, ולכן במצב שקדם להלכת קרישוב היה זה סביר שהם לא שקלו הגשת תביעה. משנקבעה ההלכה החדשה, הרי שהיא השפיעה כאמור הן על עצם קיומה של עילת תביעה, והן על הסיכויים שהתביעה תתקבל. כמו כן, דחה הרשם טענות שונות של הקיבוץ והמדינה, לפיהן ההכרעה כי התביעה לא התיישנה מתנגשת עם הרציונאלים העומדים ביסוד מוסד ההתיישנות. 5. הקיבוץ והמדינה ערערו על ההחלטה בפני שופטת בית המשפט המחוזי ש' ברוש. ערעורם נדחה, ובית המשפט אימץ את נימוקיו של הרשם כנימוקיו שלו בהתאם לסמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט קבע כי נימוקים אלו אף מתיישבים עם פסיקתו של בית משפט זה ב-ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (טרם פורסם, 24.5.2010), המורה כי מירוץ ההתיישנות יחל רק מן הזמן בו בידי התובע יש כוח תביעה מהותי ועילה קונקרטית להביא בפני בית המשפט; ואילו כוח התביעה והעילה בענייננו מצויים בידי המשיבים רק מעת שנקבעה הפרשנות החדשה למאזן ההסתברויות בפרשת קרישוב. עוד ציין בית המשפט כי חשיבותה של זכות הגישה לערכאות מצדיקה להעדיף חלופה המקיימת את זכות התביעה על פני חלופה החוסמת אותה. נגד פסק דין זה מופנות בקשות רשות הערעור שבפנינו. הבקשות הועברו לדיון בפני הרכב בהחלטותיו של חברי השופט י' דנציגר מיום 15.11.2010, וביום 9.5.2012 קיימנו דיון בבקשות. לשלמות התמונה יצוין, כי בהתאם להחלטתי מיום 15.7.2012, הודיעו בעלי הדין בתיקים נוספים שעניינם דומה – ע"א 5436/11, ע"א 4215/11, ע"א 1960/11 ו-ע"א 7073/11 – כי הם מסכימים לכך שהדיון בעניינם יידחה עד למתן פסק הדין בהליך זה. החלטנו לדון בבקשות כאילו ניתנה רשות ערעור והוגשו ערעורים על פי הרשות שניתנה. אפנה אפוא להצגת טענות הצדדים, אשר למען הנוחות אמשיך לכנותם "המבקשים" ו"המשיבים". טענות הצדדים 6. המדינה, המבקשת ב-רע"א 5087/10, טוענת כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומד בסתירה להלכה הקובעת כי חידוש משפטי איננו יכול להביא להארכת תקופת ההתיישנות. לטענתה, הלכה משפטית חדשה איננה יכולה להקים למשיבים טענת "התיישנות שלא מדעת". קבלת עמדה שכזו עלולה, לגישת המדינה, להביא לכך שכל פרשנות חדשה שתיקבע על ידי בית המשפט תביא ל"מבול" תביעות ישנות, שיעקרו מתוכן את מוסד ההתיישנות ואת ההגנות הטמונות בו על נתבעים. תביעות שכאלו יחייבו את בתי המשפט לקיים הליכים על בסיס ראיות שחלקן או רובן לא יהיה עוד בידי הצדדים, עקב חלוף הזמן. הן אף יחייבו נתבעים פוטנציאליים לשמור תיעוד בהיקף נרחב על מעשיהם, מה שיטיל לטענת המדינה נטל כבד ובלתי סביר עליה ועל גורמים פרטיים רבים. המדינה מדגישה כי המשיבים השתהו מעת קבלת הייעוץ המשפטי בשנת 2001, ועד שהגישו את תביעתם בשנת 2005, וכי השלמה עם התנהלות שכזו תעודד תובעים לנקוט בגישת "שב ואל תעשה". לשיטת המדינה, התוצאה המעשית של גישה כזו עלולה להביא לכך שהכרעות שיפוטיות יהיו בעלות השפעה של עשרות שנים לאחור, שכן הן "יחיו" זכויות תביעה שהתיישנו. המדינה מבהירה כי דיני ההתיישנות מאזנים בין אינטרס התובע שתביעתו לא תיחסם בטרם ייוודעו לו העובדות הרלבנטיות לתביעתו לאשורן; בין אינטרס הנתבע שלא להיות מוטרד בשל עניין נושן, אשר יצר אצלו מצג של ויתור מצד התובע על תביעתו ואף חולל אצלו נזק ראייתי; ובין האינטרס הציבורי, שבתי המשפט יעסקו בענייני ההווה ויוכלו לברר תביעות ביעילות. המדינה מדגישה כי הצורך להקפיד על כללי ההתיישנות חל ביתר שאת בתביעות שעניינן מחלת הסרטן, שכן מחלות אלו הן לרוב מחלות סמויות בעלות תקופת חביון ארוכה, שנגרמות לא פעם עקב מקרים של חשיפה מתמשכת. הכרה בתקופת התיישנות ארוכה תחייב נתבעים פוטנציאליים לכסות מבחינה ראייתית תקופות של עשרות שנות עבודה, כאשר רבים מן העדים הפוטנציאליים, המסמכים הרלבנטיים ויתר הראיות אינם עוד בנמצא. המדינה מדגישה כי המקרה שלפנינו מוכיח את טענתה, שכן היא נדרשת להתגונן מפני תביעה שעניינה תקופת עבודה שתחילתה (במועד הגשת בקשת רשות הערעור) לפני כ-51 שנים וסיומה לפני כ-28 שנים. עוד מדגישה המדינה כי פסק הדין בעניין קרישוב איננו יכול להוות "קצה חוט" עובדתי, שהוא הקריטריון שהונח בפסיקה כקריטריון המתחיל את מירוץ ההתיישנות. המדינה מוסיפה כי למשיבים היו את "קצות החוט" הנדרשים להוכחת רכיבי ההתרשלות הנטענים: נזקו של המנוח היה ידוע להם משנת 1982 לכל המאוחר; הסיכונים הטמונים באסבסט היו ידועים למשיבים עוד בחייו של המנוח; ורכיב הקשר הסיבתי לו הם טוענים – קשר סיבתי כללי בין חשיפה לאסבסט לבין מחלות סרטן – מוכר בספרות המשפטית והמדעית, ואף בעיתונות הפופולארית מזה שנים רבות, ומכל מקום אף על רכיב זה חלה זה מכבר התיישנות. המדינה טוענת כי נטל הוכחת ה"התיישנות שלא מדעת" הוא על התובע, וכי היה על המשיבים לפעול להגשת תביעתם בתוך תקופת ההתיישנות, כפי שעשה קרישוב. עוד טוענת המדינה כי ככל שטוענים המשיבים בכתב תביעתם להעברת נטל ההוכחה אל המדינה מכוח הכללים של "הדבר מדבר בעדו" ו"דבר מסוכן" – הרי שטענה זו שוללת מניה וביה את טענת המשיבים ל"התיישנות שלא מדעת"; זאת, משום שמשמעות העברת הנטל היא שהעובדות אינן בידיעת המשיבים כלל, אלא בידי המדינה (הנתבעת). 7. טענותיו של הקיבוץ, המבקש ב-רע"א 5356/10, דומות בעיקרן לטענות המדינה. הקיבוץ טוען כי פרשנותו של בית המשפט המחוזי סוטה מלשון החוק ומן ההלכה המחייבת. לשיטתו חידוש משפטי או גילוי של "זכות משפטית" איננו חריג המאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. לטענתו, המשיבים יכלו להיוועץ בעו"ד ובמומחים רפואיים באופן ממצה, אם שקלו בעת הרלבנטית הגשת תביעה, ואילו הם הסתפקו בבירור שטחי עם הרופא המטפל. על כן לטענתו לא ניתן לראות בהם כמי שהעובדות הרלבנטיות לא היו ידועות להם מסיבות שאינן תלויות בהם, ולא היו יכולות להיות ידועות להם ב"זהירות סבירה". לטענת הקיבוץ לו היו פונים המשיבים בעת הרלבנטית למומחים מתאימים, הם היו יכולים להגיש תביעתם, שכן הקשר הסיבתי הכללי לו הם טוענים היה ידוע זה מכבר שנים רבות. לטענתו, קבלת הפרשנות שקבע בית המשפט המחוזי תעודד תובעים "לשבת על הגדר", ולהמתין להכרעות שיפוטיות שייטיבו איתם כדי להגיש תביעתם, בידיעה כי תביעתם איננה מתיישנת. עוד טוען הקיבוץ כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, נסיבות המקרה אינן "ייחודיות במהותן" בדמיונן לפרשת קרישוב, ולראיה – הוגשו תביעות דומות נוספות נגד הקיבוץ. גם לשיטת הקיבוץ ביסוס התביעה על כלל "הדבר מדבר בעדו" מונע מהתובעים לטעון כי העובדות הרלבנטיות להגשת תביעתם לא היו ידועות להם. הקיבוץ מדגיש כי חלוף הזמן פוגע באינטרסים שלו, עליהם נועד מוסד ההתיישנות להגן, וכדוגמא הוא מציין שהחברה שביטחה אותו בשעתו נגד תביעות כגון תביעתו של קרישוב, התפרקה זה מכבר. 8. בתשובתם לבקשות טוענים המשיבים כי לא היה בידיהם כל "קצה חוט" שאפשר להם להגיש תביעה, וכי גם אם היו מעמיקים לחקור לאחר הבירור שערכו אצל רופאו של המנוח, לא היו מגיעים בשעתו לתוצאה שונה. לטענתם, לא היה זה סביר לצפות מהם שייפנו אז למומחים רפואיים או משפטיים נוספים. המשיבים טוענים כי לא היבטיו המשפטיים של פסק הדין בעניין קרישוב עודדו אותם להגיש תביעתם – אלא היבטיו העובדתיים שלא היו ידועים להם: תנאי העבודה במוסך שנחשפו בפסק הדין, היעדר הפיקוח על המוסך והעובדה שכמחצית מעובדי המוסך חלו בסרטן. מאחר שהעובדות עצמן לא היו בידיהם, אזי לדעתם מירוץ ההתיישנות החל רק עם פרסום הכתבה בעיתון בפרשת קרישוב. המשיבים מדגישים כי אין כל חשיבות לעובדה שהמתינו עד להכרעה בערעור כדי להגיש את תביעתם, שכן השאלה הנבחנת כאן היא שאלת ההתיישנות, ולא שאלת השיהוי בהגשת התביעה. לשיטת המשיבים, היות שעובדות פסק דין קרישוב הן שהביאו להגשת תביעתם, ולא החידוש המשפטי שבו, יש לדחות את טענות המבקשים. דיון והכרעה 9. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), קובע כי תובענה שאיננה במקרקעין תתיישן לאחר חלוף 7 שנים. הטעמים העקרוניים למוסד ההתיישנות נדונו בפרשות רבות, ובית משפט זה עמד עליהם לא אחת. בתמצית ניתן לומר כי מוסד ההתיישנות נועד למנוע הכבדת יתר על נתבעים, שתחייב אותם לשמור על ראיותיהם ולהיות חשופים לתביעות לאורך פרק זמן ארוך; מוסד ההתיישנות מבטא את התפיסה כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" זנח למעשה את תביעתו, ותובע שכזה אף יוצר מצג של ויתור על התביעה כלפי הנתבע; והוא מבטא אף אינטרס של המערכת המשפטית לעסוק בענייני ההווה, שניתנים לבירור באופן יעיל, ולא בעניינים ישנים שאבד עליהם הכלח (ראו: רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פסקה 30 (טרם פורסם, 19.9.2010) (להלן: פרשת גיא-ליפל); ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' אהרון מוסקוביץ פסקה י"א (טרם פורסם, 16.1.2012) (להלן: פרשת מוסקוביץ); והאסמכתאות הרבות שם). הסוגייה העומדת בפנינו היא סוגייה של "התיישנות שלא מדעת", היינו – מצב בו הנתבע טוען כי התביעה נגדו התיישנה, ואילו התובע טוען בתגובה כי העובדות המגבשות את עילת התביעה לא היו ידועות לו ולכן לא החל מירוץ ההתיישנות. בעניין זה קובע חוק ההתיישנות את "כלל הגילוי המאוחר", כדלקמן: התיישנות שלא מדעת 8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. הוראה נוספת בעניין גילוי מאוחר מופיעה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה): תחילת התיישנות 89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות – "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) ... (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. 10. אין חולק בפנינו כי הנזק שנגרם למנוח – מחלת סרטן הלבלב בה לקה ופטירתו המצערת כתוצאה ממנה – היה ידוע למשיבים שנים רבות לפני הגשת תביעתם. אשר ליתר רכיבי עילת התביעה, אלו נתפסים ברשתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולא בסעיף 89(2) לפקודה. עמד על כך השופט י' עמית בפרשת גיא-ליפל: "שאלת היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נדונה ולובנה עד תום במספר פסקי דין, ואסתפק אפוא בשורה התחתונה לגבי 'חלוקת התפקידים' בין שני הסעיפים: ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה (ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי) למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה... מכאן, שגם אם התיישנה עילת התביעה ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על ידי התובע על מנת שיושעה מירוץ ההתיישנות" (שם, בפסקה 36 לחוות דעתו של השופט י' עמית, ראו גם: ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 545 (2000) (להלן: פרשת המאירי השנייה)). שאלת התיישנותם של רכיבי עילת התביעה האחרים שאינם חלק מיסוד הנזק – היינו, יסוד ההתרשלות ויסוד הקשר הסיבתי – היא שעומדת במרכז דיוננו, והדין החולש רכיבי עילה אלו הוא כאמור סעיף 8 לחוק ההתיישנות. 11. התשתית העובדתית להכרעה בענייננו היא זו שעמדה בפני בית המשפט המחוזי בדונו בבקשה לסילוק התביעה על הסף, ובדיון המשלים שנערך לצורך מתן הכרעה מנומקת, לאחר הערעור לבית משפט זה. אין צורך לפרט כאן את כלל הראיות שהונחו בפני בית המשפט המחוזי. התשתית העובדתית תוארה בהחלטתו של הרשם א' זמיר, וחלק מהמסמכים צורפו לתיק המוצגים שהוגש לעיוננו. במסגרת זו, די אם אציין כי הראיה העיקרית עליה נסמך בית המשפט המחוזי בהחלטתו היא תצהיריהם של המשיבים, המפרטים את השתלשלות העניינים שקדמה להגשת התביעה. המשיבים לא נחקרו על תצהיריהם, ולמבקשים אין כל טענה באשר לתוכנם, ועל כן לצורך דיוננו כאן האמור בתצהירים הוא בגדר עובדות מוסכמות. כמו כן, בבואנו לברר עילת סף של התיישנות, יוצאים אנו ככלל מנקודת הנחה כי האמור בכתב התביעה הוא נכון: "לצורך בירור טענת סף של התיישנות, בדומה לבירור טענות סף דיוניות אחרות, נדרשים אנו להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות, אשר כשלעצמן, אינן שנויות במחלוקת. לפיכך, נקודת המוצא היא כי התשתית העובדתית הנטענת על-ידי התובע בכתב התביעה היא נכונה, למעט אם אי-נכונותן של העובדות הנטענות ניכר על פניו בדרך שאינה מצריכה הוכחה וביסוס בראיות" (ע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, פסקה 29 לחות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה (טרם פורסם, 10.7.2010) (להלן: פרשת יפרח)). 12. על פרטי התצהירים אעמוד בהמשך הדברים. בשלב זה אציין רק כי לטענת המשיבים נגלו להם עם קריאת הכתבה בעניין פרשת קרישוב בשנת 2001 שני פרטי מידע מהותיים הקשורים לעילת תביעתם. הפרט הראשון הוא שכיחות הסרטן הגבוהה בקרב עובדי המוסך. הפרט השני הוא תנאי העבודה במוסך במלואם, היינו החשיפה האינטנסיבית והיומיומית של העובדים במוסך "מעיין צבי" לאבק אסבסט, והעדר הפיקוח של המדינה על תנאי העבודה במוסך זה. יש לבחון אפוא אם שתי עובדות אלו יש בכוחן להשעות את מירוץ ההתיישנות בנוגע לתביעתם של המשיבים. אשר לאירוע נוסף ומאוחר יותר, פרסום פסק הדין בערעורו של קרישוב לבית משפט זה בשנת 2004, אומר כבר עתה כי לדעתי אין בו כדי להשפיע על מירוץ ההתיישנות, שכן הוא לא הביא לידיעת המשיבים כל עובדה חדשה שלא הייתה ידועה להם עוד קודם לכן או שלא הייתה יכולה להיות ידועה להם בזהירות סבירה. לכך אשוב בהמשך הדברים. בטרם אבחן את העובדות ה"חדשות" להן טוענים המשיבים, אעמוד תחילה על הרף אותו נדרשים המשיבים לצלוח כדי שעובדות אלו ישעו את מירוץ ההתיישנות. 13. כיוון שכלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 הוא חריג לכלל ההתיישנות, הנטל להוכיח כי התקיים כלל הגילוי המאוחר מוטל על הטוען לו. עליו להראות כי קיימות עובדות שלא היו ידועות לו; כי עובדות אלו הן עובדות מהותיות לעילת התביעה; כי עובדות אלו נעלמו מעיניו מסיבות שאינן תלויות בו; וכי הוא לא יכול היה למנוע אותן סיבות "בזהירות סבירה" (ראו: פרשת גיא-ליפל, בפסקאות 42-41, והאסמכתאות שם). נוסח הסעיף עושה שימוש באמת מידה של "זהירות סבירה", ומכאן שהמבחן ליישום הסעיף, כלומר להשעיית תחילתו של מירוץ ההתיישנות, הוא אובייקטיבי. עמד על כך השופט ס' ג'ובראן ב-ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות, פסקה 18 (טרם פורסם, 31.8.2008) (להלן: פרשת טבע): "אין חולק, כי מלשונו הברורה של הסעיף כמו גם מתכליתו עולה, כי אין די בכך שיוכיח התובע כי לא ידע בפועל על העובדה, אלא, עליו להוכיח כי אף 'בזהירות סבירה' לא יכול היה לגלותה, קרי, מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר". ומהו היקף הגילוי שצריך להיות בידי התובע כדי להתחיל את מירוץ ההתיישנות? בכל הקשור ליסוד הקשר הסיבתי, הרף הנדרש הוא קיומו של "קצה חוט" בידי התובע, כפי שקבע השופט א' גולדברג ב-ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 866-865 (1998) (להלן: פרשת המאירי הראשונה): "יסוד הזיקה הסיבתית שונה מיתר יסודות העוולה (יסוד הנזק ויסוד המעשה או המחדל), בכך שהוא נעדר ביטוי פיזי-מוחשי. הזיקה הסיבתית נקבעת בתהליך מחשבתי, הכולל, בין היתר, הערכת נתונים רפואיים-מדעיים. המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע. ככל שמדובר בנזק גוף שאינו מתגלה מיד לאחר המעשה או המחדל, מתבטא גילוי הזיקה הסיבתית בגילוי רפואי-מדעי לקשר שבין הנזק הגופני לבין המעשה או המחדל. יש שאבחון המחלה מגלה גם את הזיקה הסיבתית, אם כי אבחון המחלה אינו תנאי הכרחי או מספיק לגילוי הזיקה הסיבתית; ייתכנו מקרים שבהם ישנה אבחנה של המחלה, אולם טרם קבע המדע קשר בין הנזק ובין המעשה או המחדל של המזיק (כגון, במיקרוטראומה), וקיימות דעות מדעיות שונות בנושא. אולם לא זה המקרה שלפנינו, שבו קישר המערער עצמו בין אבחון המחלה לגילוי הקשר הסיבתי. סבורני, כי כשם שניצני נזק מספקים על-פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד ה'נזק', ובלבד שאינם בבחינת מה בכך, כך די לעניין הזיקה הסיבתית כי נתגלה לתובע 'קצה חוט' הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר". מבחן נוסף הוצב בפסיקה לצד מבחן "קצה החוט", וניתן לכנותו "רף הגשת התביעה". זהו מבחן מעט מקל יותר עם התובע, ונראה כי הוא המבחן שיש להחילו על עובדות הנוגעות ליסוד ההתרשלות. עמד על כך השופט ס' ג'ובראן בפרשת טבע הנזכרת: "בפסיקה המאוחרת נקבע מבחן מקל מעט יותר עם הניזוק, מבחן על פיו נבחן מתי טיב הגילוי הוא כזה, שאדם סביר היה מגיש תביעה בעל סיכוי ממשי בהתבסס עליו... מבחן זה, בהתאמות הנדרשות, הוא הראוי בעיני גם בנוגע לרכיב ההתרשלות" (שם, בפסקה 18; ראו גם פרשת גיא-ליפל, בפסקה 45). 14. נשוב אפוא לעובדות שנגלו לטענת המשיבים בכתבה משנת 2001 – שכיחות מחלת הסרטן בקרב עובדי המוסך ותנאי העבודה במוסך – ונבדוק אם אכן הן עובדות מהותיות חדשות המשעות את מירוץ ההתיישנות, או שמא עובדות אלו היו ידועות (או צריכות היו להיות ידועות) למשיבים קודם לכן. עובדות אלו הן בעלות חשיבות מסוימת לעניין יסוד ההתרשלות, שכן יש בהן כדי ללמד שהעובדים במוסך פעלו ללא מיגון מספק, ושהמדינה לא פיקחה כראוי על המוסך. אולם חשוב מכך – שילובן של עובדות אלו, ובפרט המידע על היקף התחלואה בסרטן בקרב עובדי המוסך על רקע תנאי העבודה בו, מעלים את החשד לקשר סיבתי בין מקום עבודתו של המנוח לבין מחלתו. האם קשר סיבתי זה אכן נודע למשיבים לראשונה בשנת 2001, והאם אדם סביר היה חושד או יודע על קיומו של הקשר הסיבתי האמור קודם לכן? לבחינת שאלה זו אפנה עתה. מועד התגלות הקשר הסיבתי למשיבים 15. כאמור לעיל, המשיבים הצהירו כי הם לא הכירו את תנאי העבודה במוסך, ולא ידעו שאביהם נחשף בעבודתו לחומרים מסוכנים. לפי תצהיריהם הם לא עמדו בקשר עם מי מעובדי המוסך לאחר פטירת האב, ולא היו מודעים להליכים המשפטיים שיזם קרישוב עד שקראו על פסק הדין בעניינו בעיתון בשנת 2001. ממילא לא ידעו המשיבים – וכך אף הצהירו – כי עובדים נוספים במוסך חלו בסרטן. על עובדות אלו נודע להם לראשונה עם קריאת הכתבה, ולטענתם רק בעקבותיה צץ אצלם החשד בדבר הקשר הסיבתי בין עבודת האב לבין מחלתו. לעומת זאת, המבקשים טוענים כי קשר סיבתי זה היה ידוע למשיבים עוד קודם לכן, שכן מדובר היה בידע שהיה בגדר נחלת הכלל. לטענתם, משנות ה-60 של המאה הקודמת הספרות המדעית והרפואית, כמו גם אמצעי התקשורת, דיווחו על קשר בין חשיפה לאסבסט לבין מחלות הסרטן השונות, והמשיבים יכולים היו להיות מודעים לקשר זה. לכך יש להוסיף נתון עובדתי נוסף. כפי שהצהירו המשיבים, אימם העלתה את האפשרות שמחלתו של המנוח קשורה בעבודתו בפני אחד הרופאים שטיפלו במנוח בבית החולים רמב"ם, בסמוך לפטירתו. וכך סיפרה המשיבה בתצהירה: "אני זוכרת שאמי שוחחה ברומנית עם אחד הרופאים בבית החולים רמב"ם, כאשר אבי היה מאושפז שם באשפוזו האחרון, ושאלה אותו למה זה קרה לאבא והאם זה תורשתי, והרופא אמר שמדובר במחלה לא תורשתית וחשוכת מרפא, אך אף אחד לא יודע ממה היא נובעת. למיטב זכרוני, אמא שאלה אותו האם זה יכול היה לקרות כתוצאה מהעבודה במוסך, שם עבד אבי עם שמנים, דלקים ואסבסט, והוא הסביר שחומרים אלה יכולים לגרום למחלות סרטן אחרות, אך איש אינו יודע מה גורם לסרטן הלבלב, בו חלה אבי". בהקשר זה ציין אף המשיב בתצהירו: "ידוע לי, משיחות משפחתיות, שדווקא אמא היא ששאלה את אחד הרופאים שטיפל באבי האם המחלה יכולה היתה לנבוע מעבודתו של אבא, אך נאמר לה שאיש אינו יודע, ולא ניתן לדעת ממה נובעת כל מחלת סרטן. מבחינת אימי, העיקר היה שנאמר לה שהמחלה איננה תורשתית". לפי תצהירי המשיבים, לאחר שהרופא ציין בפני אימם כי אין קשר ידוע בין תנאי עבודתו של האב לבין מחלת סרטן הלבלב, "קיבלנו את הדברים כמות שהם" (המשיב) ו"לא המשכנו גם לעסוק בשאלה מה גרם למותו של אבינו, והחיים פשוט נמשכו להם" (המשיבה). 16. דעתם של הצדדים נחלקת בשאלה אם הידע הכללי שהיה יכול להיות בגדר ידיעתם הסבירה של המשיבים, כמו גם התשובה שקיבלו מהרופא המטפל, חייבו את המשיבים לערוך בירורים נוספים במהלך תקופת ההתיישנות. המבחן הוא כאמור מבחן אובייקטיבי של סבירות. לשיטת המשיבים הבירור שערכו היה מספק וסביר בנסיבות העניין, ו"הזהירות הסבירה" הקבועה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא חייבה אותם לערוך בירורים משפטיים, רפואיים ומדעיים נוספים. המבקשים לעומת זאת סבורים כי אדם סביר לא היה מסתפק בבירור שערכה האם עם הרופא המטפל, ולכן כלל הגילוי המאוחר איננו חל על המשיבים. לטענת המבקשים, המידע שהיה נחלת הכלל בדבר הקשר בין אסבסט לסרטן, והבירור הקצר שערכה האם עם רופאו של המנוח, הם בגדר "קצה חוט", שהוא כאמור הרף הנדרש לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות בכל הקשור ליסוד הקשר הסיבתי. 17. שאלת היקף הבירור בו חייבים תובעים נדונה בפסיקה לא פעם, ואף מאז שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בענייננו ניתנו פסקי דין שיש להם השלכה על דיוננו. בפרשת גיא-ליפל הנזכרת (שפסק הדין בה פורסם חודשים ספורים לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי) צוין כי "בין שאר הפרמטרים לבחינת סבירות הגילוי יש להתחשב במושא הגילוי; המידע שכבר הצטבר אצל התובע; גודל הנזק וסיכויי מניעתו; כמו גם סיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית... גם מידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות משליכה על סבירות התנהגותו של התובע" (שם, בפסקה 50). ועוד נאמר בעניין זה בפרשת מוסקוביץ, שפסק הדין בה אף הוא מן העת האחרונה, מפי השופט א' רובינשטיין: "השאלה, האם בנסיבות אכן היה אדם סביר נוקט פעולות בירור נוספות תלויה בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי... לדידי, בכל הנוגע לקביעת 'מידת היוזמה שהתובע מצופה לנקוט', ניתן להבחין בין בירורים משפטיים שמטרתם לאמוד את 'סיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית'; לבין בירורים רפואיים שמטרתם טיפול ושיפור המצב הרפואי של התובע. החובה לערוך בירורים משפטיים מהסוג הראשון מקורה בחובת הקטנת הנזק... ואולם, שעה שמדובר בבירורים רפואיים מצטרפים לחובה זו גם אינטרסים ברורים האמורים להנחות את האדם הסביר; קרי, עמידה על מצבו הרפואי ושיפורו - אינטרסים ששיקולי מדיניות תומכים בחיזוקם בחינת פשיטא... מובן שבמקרים אחרים לא יהיה די בבירור ראשוני זה (לדוגמה, כאשר הנזק חמור וקיים חשד לרשלנות), ויהיו מקרים בהם אמירתו של הרופא המטפל כי הנזק יחלוף, או כי אינו בר-טיפול, או כי הוא לא נובע מרשלנות, לא תהא מספקת. אין לעמוד אל מול הניזוק עם 'שעון-עצר' ביד, ויש לנהוג גמישות וליברליות באשר למועד הפניה לבירור רפואי; אך גם לכך גבולות של בחירה חברתית של המחוקק (יחד עם נסיון חיים), ואחד מהם הוא תקופת ההתיישנות שקבע החוק, ושסטייה ממנה (שבה עסקינן כאן) אינה ניתנת מיניה וביה... שוב, אינני אומר, כי על כל אדם המתעורר מהרדמה לחוש על אתר ולקבל חוות דעת נוספת מרופא אחר. ואולם, איך בכך כדי לשלול את הצורך בבירור ראשוני בהתאם לנסיבות" (שם, בפסקאות י"ח-כ"א; ראו גם: פרשת טבע, בפסקה 18). 18. פרשת גיא-ליפל הנזכרת עסקה במספר עובדים בקרייה למחקר גרעיני שחלו בסרטן, ולימים הגישו תביעות נגד הוועדה לאנרגיה אטומית, בטענה שקיים קשר סיבתי בין עבודתם לבין המחלה. מן המקרים השונים שנדונו בפרשת גיא-ליפל, המקרה שלפנינו דומה לעניינו של ניסים אלקסלסי ז"ל (רע"א 9788/08), שנדון שם. אלקסלסי נפטר בתוך חודשים ספורים מגילוי מחלת הסרטן בה לקה, בשנת 1976. בשנת 2001 צפו בני משפחתו בכתבת טלוויזיה, שלימדה על תנאי העבודה בקרייה למחקר גרעיני, ובעקבותיה פנו תחילה לוועדה לאנרגיה אטומית לקבלת מידע בדבר מחלתו, ובחלוף 5 שנים, פתחו נגדה בשנת 2006 בהליכים משפטיים. בני המשפחה טענו שם כי לא היו מודעים לתנאי עבודתו של האב במלואם, ובית המשפט היה מוכן להניח כי אכן פרטי המידע הנוגעים לרכיב ההתרשלות לא היו ידועים להם, והתגלו להם באיחור. עם זאת, בעניין הקשר הסיבתי, קבע בית המשפט (לאחר שעמד בהרחבה על טיב הנטל המוטל עליהם) כי הידע הכללי בדבר סיכונים הטמונים בחשיפה לקרינה, והידיעה כי המנוח עבד במחיצת חומרים מסוכנים בקרייה למחקר גרעיני – מהווים חשד העולה כדי "קצה חוט" של קשר סיבתי בין מחלת המנוח לבין מקום עבודתו. אשר על כן, נקבע שם כי בני המשפחה יכלו לערוך בירורים נוספים סמוך יותר לפטירתו של האב, וכי דין תביעתם להידחות על הסף מחמת התיישנות (ראו שם, בפסקאות 9-7 ו-84-80 לחוות דעתו של השופט י' עמית). 19. נסיבות המקרה שלפנינו דומות עד למאוד. לאור ההלכות האמורות בדבר היקף חובות הבירור המוטלות על תובעים, אני סבורה כי מועד התגלות הקשר הסיבתי למשיבים הוא עם גילוי מחלתו של המנוח או בסמוך לכך. נקודת המוצא היא כי המנוח עצמו ידע על החשיפה היומיומית והאינטנסיבית לאסבסט, שכן על פי כתב התביעה עיסוקו היה בהתאמת רפידות אסבסט לבלמים ולמצמדים. עבודתו של המנוח בחשיפה לאסבסט התבצעה בתקופה בה הידע המדעי, הרפואי והכללי בדבר נזקי האסבסט החל כבר להיחשף. בצדק מפנים המבקשים לחוות דעתו של פרופ' רביד, ממנה עולה בבירור כי מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת הלך והצטבר הידע המדעי והרפואי בין חשיפה לאסבסט לבין מחלת הסרטן. חלק מידע רפואי זה מצא את דרכו אל אמצעי התקשורת, והמודעות לנזקים הרפואיים הפוטנציאליים הטמונים באסבסט אף הביאה להתקנת תקנות הבטיחות בעבודה (בדיקות רפואיות של עובדים באבק אסבסט, טלק וצורן), התשכ"ד-1964, עוד בתקופת עבודתו של המנוח במוסך "מעיין צבי" (יצוין כי תקנות אלו הוחלפו בשנת 1984, לאחר פטירת המנוח, בתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות הציבור והעובדים באסבסט, טלק וצורן דו-חמצני גבישי), התשמ"ד-1984; ראו בפירוט בחוות דעתה של השופטת ד' דורנר בעניין קרישוב). אין לפנינו אינדיקציות שהמנוח העלה את האפשרות שקיים קשר בין עבודתו למחלתו, נהפוך הוא: המשיבים מדגישים שפרט לבירור שערכו הם עם הרופא המטפל, הקשר הסיבתי בין עבודתו של המנוח למחלתו לא היה אפשרות ש"עלתה על השולחן". ואולם, כפי שציין בית המשפט בעניינו של אלקסלסי (בנסיבות דומות, כאמור), היות שהמנוח נפטר בתוך חודשים ספורים מעת גילוי מחלתו, אין לייחס לו עצמו ידיעה בפועל או בכוח, ועלינו להפנות מבטנו אל בני משפחתו של המנוח ואל ידיעתם שלהם בפועל ובכוח (ראו שם, בפסקה 80). 20. מה ידעו המשיבים ואימם, ומה צריכים היו לדעת, בדבר תנאי עבודתו של המנוח? מקובלת עליי עמדתם של המשיבים כי הם ואימם לא היו חשופים לתנאי עבודתו של האב במלואם. כך, המשיבה ציינה בתצהירה כי "אבי המנוח עבד במוסך 'מעיין צבי' במשך כל השנים, ואני, שהייתי ילדה, ידעתי, אמנם, שהוא עובד במוסך, והוא סיפר לי, פחות או יותר, מה הוא עושה, ואולם לא הייתי מודעת לתנאי עבודתו, ולא העליתי בדעתי שקיים סיכון לבריאותו כתוצאה מחומרים כלשהם עימם בא במגע". המשיב ציין בתצהירו כי "בילדותי, ידעתי שאבי עבד במוסך, אך לא ידעתי שהוא עובד בתנאים מסוכנים לבריאותו. לא הכרתי את תנאי עבודתו, לא ידעתי כלל שהוא נחשף לאסבסט, ולא ידעתי שהאסבסט הוא חומר מסרטן". לגבי אימם של המשיבים, אשר נפטרה בשנת 2002, התמונה שונה במקצת. מן הבירור שערכה האם מול הרופא המטפל עולה כי היא ידעה על כך שהאב נחשף ל"שמנים, דלקים ואסבסט" (כפי שנאמר בתצהירה של המשיבה). העובדה שהמשיבים ואימם לא הכירו את תנאי עבודתו של האב במלואם, אין פירושה שלא היה בידיהם "קצה חוט", שחייב בירורים נוספים. משידעה האם על חשיפת המנוח לאסבסט, לא ניתן לומר עוד כי לא היה בידה "קצה חוט" כלשהו, ואינני רואה בסיס להבחנה בין המקרה שלפנינו לבין עניינו של אלקסלסי. 21. אימם של המשיבים אכן ביצעה בירור ראשוני באשר למקור מחלתו של המנוח, עת נועצה ברופא המטפל שהשיב לה שמקור המחלה איננו ידוע. ואולם, על מנת לנקוט בהמשך בהליכים משפטיים, היה על המשיבים ואימם לערוך בירורים נוספים בדבר מקורה של המחלה או בדבר תנאי עבודתו של האב בסמוך לגילוי מחלתו ולפטירתו. לבני המשפחה, ולמצער לאימם של המשיבים, היה כנראה חשד כלשהו, גם אם חלש, כי ייתכן שעבודתו של המנוח היא שגרמה למחלתו. נפסק זה מכבר כי "החשד שקול לכל הפחות לידיעה בכוח" וכי הוא מהווה "'קצה חוט' המתחיל את מירוץ ההתיישנות ומבטל את השעיית המירוץ לפי סעיף 8" (פרשת גיא-ליפל, בפסקאות 47-46 לחוות דעתו של השופט י' עמית). לשון אחר, אימם של המשיבים קיימה אמנם בירור ראשוני, אבל נוכח המידע שהיה בידיה על חשיפתו של המנוח לאסבסט – גם אם היה זה מידע חלקי – הבירור שערכה לא היה בירור העולה כדי "זהירות סבירה". כפי שצוין בפסיקה בעבר, לא בכל מקרה ומקרה יש לדרוש מן המטופל ובני משפחתו לקבל חוות דעת רפואית נוספת על מנת לקבוע שהם נהגו ב"זהירות סבירה" (השוו: ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה, פסקה י"ג(2) (טרם פורסם, 24.3.2008). ואולם, כאשר על הפרק עומד מידע בדבר חשיפה לאסבסט כבענייננו, על בני המשפחה המבקשים לנקוט בצעדים משפטיים בחלוף שנים ארוכות, להראות כי הם עמדו בנטל הבירור המוטל עליהם. נטל זה חייב, בענייננו, עריכת בירורים נוספים. 22. מן הראוי להדגיש: המשיבים בחרו כאמור להמשיך בחייהם לאחר פטירת המנוח, ולהניח לשאלת נסיבות מחלתו והגורמים לה. המשיבים, ובפרט אימם, הסתפקו בידיעה שהמחלה בה חלה המנוח אינה תורשתית, ומעבר לכך לא העמיקו חקר. זוהי זכותם המלאה – ואולם, לבחירה לגיטימית זו יש השלכה על האפשרות לנקוט בדיעבד, לאחר חלוף שנים כה ארוכות, בהליכים משפטיים. כפי שצוין לא אחת בעניין ההתיישנות, בחירתו של תובע שלא לנקוט בהליכים משפטיים עשויה ליצור מצג כלפי הנתבע של ויתור על זכות התביעה, ו"הארכה" של זכות התביעה מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק עלולה לפגוע יתר על המידה באינטרסים של הנתבע. 23. מסקנתי זו פירושה שזכות תביעתם של המשיבים התיישנה, והם אינם יכולים לנקוט עוד בצעדים משפטיים נגד הקיבוץ והמדינה. יצוין, כי האמור לעיל יפה הן לגבי תביעתם של המשיבים בשם עיזבונו של המנוח, והן לגבי תביעתם כתלויים. בפרשת גיא-ליפל הנזכרת נחלקו הדעות בין שופטי ההרכב בשאלה אם ניתן להפריד, לצורך שאלת ההתיישנות, בין תביעת העיזבון לבין תביעת התלויים (ראו: פסקאות 71-69 לחוות דעתו של השופט י' עמית, שסבור כי אין מקום להפרדה כאמור; ופסקאות 3-1 לחוות דעתה של השופטת א' חיות, החולקת עליו בנקודה זו). בנסיבותיה של פרשת גיא-ליפל לא התחייבה הכרעה בשאלה זו, ועל כן היא נותרה בצריך עיון. משהגעתי למסקנה כי הן תביעת העיזבון והן תביעת התלויים התיישנו בענייננו, אינני נדרשת אף כאן להכרעה בשאלה האמורה. פרשת קרישוב בבית המשפט העליון והשפעתה על מירוץ ההתיישנות 24. ביום 2.6.2004 פורסם פסק דינו של בית משפט זה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי משנת 2001 בפרשת קרישוב. האם יש בפרסום פסק הדין בערעור כדי "לחדש" את מירוץ ההתיישנות ביחס לתביעתם של המשיבים, שהתיישנה זה מכבר? בהחלטת רשם בית המשפט המחוזי, שאומצה כאמור על ידי שופטת בית המשפט המחוזי, נאמר בעניין השפעתו של פסק הדין בערעור משנת 2004 על מירוץ ההתיישנות כך: "למעשה, הגורם שהוביל להגשת התביעה, הוא פסק הדין שניתן בערעור שהוגש על פסק הדין בתביעתו של מר קרישוב, ושינה את תמונת המצב המשפטית, וכן את סיכויי התביעה הנוכחית, כפי שהוערכו על ידי התובעים ובא כוחם... הנתבעים [המבקשים – מ"נ] טוענים, כי מבחינת התובעים [המשיבים – מ"נ], השינוי היחיד שחולל פסק הדין בעניין קרישוב עניינו בשינוי ההלכה המשפטית, ולא בגילוי של עובדה כלשהי, וכידוע גילויו של דין חדש או שינויה של הלכה משפטית אינם כפופים לסעיף 8 לחוק ההתיישנות... אני סבור, כי מן הראוי להבחין את המקרה הנוכחי גם מעיקרון משפטי זה. מסקנות דעת הרוב בפסק הדין בעניין קרישוב, לא יצרו דין חדש שלא היה נהוג קודם לכן, אלא הן אך ורק נובעות מפרשנות חדשה למדי, של משמעות המונח 'מאזן ההסתברויות' בהשוואה למובהקות מדעית, המתייחסת למקרה ספציפי שבו הרפואה אינה מייחסת קשר סיבתי מובהק בין גורם מסוכן (אסבסט) לבין מחלה (לימפומה). נסיבות אלו הן ייחודיות במהותן, ולכן לא ניתן להרחיב את תחולתה של ההבחנה האמורה אל מעבר לתחומן, אלא שהמקרה הנוכחי, דומה מבחינות רבות למקרהו של מר קרישוב, ולכן המסקנות בנוגע להבחנה האמורה, רלוונטיות גם כאן. לאור זאת, לטעמי, מסקנות פסק הדין האמור אינן בבחינת דין חדש, אלא הן תוצאה של פרשנות הגיונית, שיושמה במקרה מסויים, הדומה בנסיבותיו למקרה הנוכחי. התובעים, לעומת זאת, לא היו אמורים לבחון מבעוד מועד את כל אופני הפרשנות האפשריים על מנת להעריך את מצב הדברים בכל הנוגע לקיומה של עילת תביעה, ומשנאמר להם, על ידי רופא בבית החולים, כי אין זה סביר שהמחלה נגרמה בעקבות היחשפות לאסבסט, הרי שיש להניח, כי הם לא העלו בדעתם להגיש תביעה, ואיני סבור כי עמדה אחרת היתה מחויבת המציאות" (שם, בעמ' 21-17). בשונה מבית המשפט המחוזי, אני סבורה שהקביעות המשפטיות בפרשת קרישוב אינן מעלות או מורידות מבחינת התיישנות זכות תביעתם של המשיבים (הן כתלויים והן כתובעים בשם העיזבון). בין אם פסק הדין בפרשת קרישוב היווה הלכה חדשה, ובין אם הוא "פרשנות הגיונית, שיושמה במקרה מסוים", הרי שכל כולו – שינוי בדין. אין בו שינוי בעובדות שהיו ידועות למשיבים או בעובדות שניתן היה לבררן. המשיבים יכלו כאמור לפעול לבירור העובדות הנוגעות לקשר הסיבתי בין עבודתו של המנוח לבין מחלתו בסמוך לגילוי מחלתו ולפטירתו, ומכל מקום – בתוך תקופת ההתיישנות. לא אחת נפסק כי שינוי בדין איננו משעה את מירוץ ההתיישנות. היטיב לבטא את הדברים השופט מ' חשין: "הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בונה עצמה על מערכת שבה 'נעלמו' מן התובע 'העובדות המהוות את עילת התובענה'. עובדות הן עובדות: אין הן לא פרשנות משפטית לדין, לא הבנת הדין ולא השגתן של ראיות להוכחת עובדות". הטעמים לגישה זו הובאו בפסק דינו של השופט א' ברק ב-ע"א 531/89 להבי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז, פ"ד מו(4), 719, 724 (1992), שנזכר גם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי: "על-פי הפירוש הראוי של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אי-ידיעת הדין או הסתמכות על דין ישן (אשר שונה הלכתית או חקיקתית) אינן מצבים המשעים את תחילת מירוץ ההתיישנות על-פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. הטעם לגישתי זו הוא כפול: ראשית, במישור הלשוני, סעיף 8 לחוק ההתיישנות משעה את תחילתה של ההתיישנות באי-ידיעתן של 'העובדות'. אי ידיעת הדין או הסתמכות על דין ישן אינן נופלות למסגרת זו... שנית, ספק בעיניי אם רצוי הוא – בהנחה שקיימת אפשרות לשונית לראות בדין חדש משום עובדה נעלמה – להשעות את תחילת מירוץ ההתיישנות בשל אי-ידיעת הדין החדש. אמת, מנקודת מבטו של התובע אין שוני רב בין אי-ידיעת העובדות לבין אי-ידיעת הדין. אין לראות אפוא בהימנעות התובע מלתבוע משום ויתור על זכותו, ואין לבוא אליו חשבון על שישן על זכויותיו. השיקול העיקרי המצדיק הבחנה בין השניים כרוך באינטרס הציבור. הביטחון והיציבות ייפגעו, אם בכל מקרה של יצירת הלכה חדשה או שינוי הלכה קיימת – ושני אלה אינם היינו הך לעניין שיקולי ההתיישנות – יאפשרו 'פתיחת' עניינים, אשר בלא אותו שינוי כבר התיישנו, וזאת בלא ליתן לבית המשפט כל שיקול-דעת לבחינת הנסיבות המיוחדות". לפרסום פסק דינו של בית משפט זה בפרשת קרישוב אין אפוא משמעות מבחינת התיישנות זכות תביעתם של המשיבים, והם אינם יכולים "לחדש" בגינו את זכות תביעתם שהתיישנה. אכן, יש להימנע ממצב בו רק בשל פרשנות או הלכה חדשה שייקבעו בבית המשפט, "תתחדש" זכות התביעה של תובעים שתביעתם התיישנה. דומה כי זה היה החשש העיקרי של המבקשים ביסוד בקשות רשות הערעור שבפנינו. סוף דבר 25. על יסוד האמור, לדעתי ישום הפסיקה החדשה על העובדות בענייננו מביא למסקנה כי דין הערעורים להתקבל. אם תישמע דעתי, נקבע כי תביעתם של המשיבים התיישנה – הן תביעתם בשם עיזבונו של המנוח והן תביעתם כתלוייו של המנוח. המשנָה לנשיא השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור. ניתן היום ‏‏‏כ"ב חשון, תשע"ג (7.11.2012). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10050870_C09.doc עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il