שושנה שלום נ. מנהל מקרקעי ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 5085/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5085/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערערת: שושנה שלום נ ג ד המשיבים: 1. מינהל מקרקעי ישראל 2. ציון שלום ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ), מיום 7.5.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בה"פ 737/06 בשם המערערת: עו"ד אלכסנדר בראייב בשם המשיב 1: עו"ד שרון מן אורין פסק-דין ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) מיום 7.5.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בה.פ. 737/06. 1. המערערת הגישה לבית המשפט קמא תביעה לפסק דין הצהרתי, בה התבקש בית המשפט להצהיר כי פסק דין לפינוי מקרקעין, שניתן ביום 30.3.2004 כנגד משיב 2, בעלה של המערערת, אינו מתייחס למערערת, כיוון שהיא נפרדה ממשיב 2 בנובמבר 2001, וכי למשיב 1 (להלן: המינהל) אין זכות לפנותה או לפנות את המבנים שבמקרקעין, בהם מנהלת המערערת עסק. ביום 24.10.2006 ניתנה החלטה על קביעת התיק לקדם משפט. באותה החלטה נקבע כי באותו מועד תידון גם השאלה מדוע לא תידחה הבקשה על סמך פסק הדין ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1)29 (1976) (להלן: ע"א 718/75). עובר למועד הדיון הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לדחיית הדיון מפאת מחלת בא-כוח המערערת, אולם הבקשה לא הובאה בפני השופטת לפני מועד הדיון. ביום 21.11.2006, בו אמור היה להתקיים הדיון, לא התייצבו שני הצדדים. בית המשפט החליט ליתן פסק דין בהעדר הצדדים, בו נקבע כי הצדדים לא התייצבו לדיון, על אף שהמועד היה ידוע להם. בפסק הדין נקבע כי מעיון בתיק עולה כי בין המערערת לבין המשיב 2 קיימים יחסי קרבה משפטית, כך שפסק הדין שניתן נגד המשיב 2 מהווה מעשה בית דין ויוצר השתק גם כלפי המערערת, על פי ההלכה שנקבעה בע"א 718/75. על כן, הוחלט לדחות את הבקשה בתיק המרצת הפתיחה אף לגופה. לאחר מתן פסק הדין הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לביטולו, תוך ציון דבר מחלתו של בא-כוח המערערת והגשת הבקשה עובר לדיון. ביום 27.12.2006 קבע בית המשפט כי אמנם הצדדים לא התייצבו לדיון, אולם פסק הדין שניתן הוא לגופו של עניין ולא עקב אי התייצבות. צוין כי אם בא-כוח המערערת עומד על בקשתו, יבוטל פסק הדין, על מנת לאפשר לצדדים לטעון בעניין. עם זאת, הומלץ כי בא-כוח המערערת ישקול את עמדתו בהתחשב בפסקי הדין שהוזכרו בפסק הדין. בא-כוח המערערת הודיע כי הוא עומד על עמדתו, והתיק נקבע לדיון ליום 8.2.2007. 2. ביום 5.2.2007 הגישה המערערת את בקשת הפסלות. בבקשתה טענה המערערת כי מפסק הדין מיום 21.11.2006 עולה חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין ננעלה, כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור". לטענתה, מש"דן" בית המשפט בתביעתה ודחה אותה מבלי ששמע את טענותיה ובחן את הראיות, לא יוכל בית המשפט להמשיך ולשמוע את הצדדים בדיון שנקבע תוך פתיחות לשכנוע וללא דעה קדומה. המערערת סברה כי בית המשפט הפגין משוא פנים ממשי בקובעו כי לאור ההלכה שנקבעה בע"א 718/75 לא קיימת למערערת זכות להשמיע את טענותיה בפני בית המשפט, ועולה מהדברים כי לדעת בית המשפט אין למערערת ולו אחוז של סיכוי הצלחה בתביעתה. לטענת המערערת, אין מדובר בהבעת עמדה או בהתבטאות בשלב מוקדם של ההליך המשפטי, אלא בקביעת עמדה סופית ומגובשת, היוצרת חשש ממשי למשוא פנים מצידו של בית המשפט. עמדה זו, לתחושתה של המערערת, אינה ניתנת לשינוי גם אם תינתן למערערת הזדמנות להשמיע טענותיה באופן מלא. לטענת המערערת, בית המשפט נחרץ ליתן פסק דין לפינויה, וזו הסיבה לכך שעד כה לא ביטל את פסק הדין מיום 21.11.2006 למרות שהתבקש לעשות כן על ידי שני הצדדים. המינהל טען כי יש לדחות את בקשת הפסלות. 3. בית המשפט, בהחלטה מיום 7.5.2007, דחה את בקשת הפסלות. הודגש כי העובדה שבית המשפט רואה קושי בקיומה של עילת תביעה עקב דוקטרינת הקרבה המשפטית היתה ברורה וגלויה לאורך כל הדרך מראשית ההליך. בית המשפט הביע עמדתו בדבר הקושי בעניין זה באופן המפורש ביותר, על מנת לתת הזדמנות לצדדים, ובעיקר לבא-כוח המערערת, לטעון בעניין ולאפשר להם לשנות את דעתו. נקבע כי ההליכים שהתקיימו מעידים על כך שאין מדובר בהבעת עמדה נחרצת שלא ניתן לשנותה, כי אם על ההיפך מכך: על הצגת הקושי הקיים לכאורה, על מנת לאפשר לצדדים להשמיע את טענותיהם לגביו, תוך מתן הזדמנות הוגנת להשמעת טענות אלו, ונכונות להשתכנע מצד בית המשפט. הודגש כי פסק הדין שניתן מתייחס לשאלה משפטית מקדמית, ואין בו הבעת עמדה לגבי מהימנות עדים, הערכת ראיות וכדומה. עמדה כזו קלה הרבה יותר לשינוי, בין על ידי הצגת עובדות רלוונטיות המשפיעות על המסקנה המשפטית, בין על ידי הצגת טיעונים משפטיים. עוד נקבע כי עצם קביעת הדיון בבקשה לביטול פסק הדין מעידה על כך שפסק הדין שניתן אינו סופי, הן מעצם העובדה שנקבע מועד לביטולו, והן משום שהדיון בבקשה מחייב דיון בטענות לגופן, כך שלמעשה ניתנת למערערת הזדמנות נוספת להעלות את טענותיה לגבי התיק עצמו, ולהביא לשינוי בעמדת בית המשפט. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. בערעור חוזרת המערערת על טענותיה בבקשת הפסלות, כשמנגד טוען המינהל כי יש לדחות את הערעור. 4. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. ככלל, אין די בכך שעל בית המשפט להכריע בעניין בו דן בעבר, או הביע עמדה, כדי לגרום לפסילתו של בית המשפט. יש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות, עולה גם חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (ע"א 5107/03 יוסף עדאס ובניו חברה לבניין ופיתוח (1992) בע"מ נ' דורנט (1991) ישראל בע"מ (לא פורסם, 1.7.2003); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 266-265 (2006)). גם כאשר ניתן פסק דין בטרם עת, אם מחליט בית המשפט לבטל את פסק הדין, אין בעצם הדיון המחודש כדי להביא לפסילת השופט, ויש לבחון מה היה טיבה של ההכרעה הראשונה בתיק וכיצד היא משפיעה על יכולתו של השופט לדון בפתיחות הדעת בסיבוב הנוסף שהביא את התיק לפניו (ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 22.4.1999); ע"א 1149/00 אלון נ' דולב (לא פורסם, 19.3.2000); ע"א 3731/00 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' זילברשלג (לא פורסם, 9.7.2000); מרזל, בעמ' 273-272). הלכה זו חלה ביתר שאת במקרה בו ההכרעה בתיק היתה על בסיס משפטי לכאורי, ולא לגופו של עניין, על סמך מהימנות והערכת ראיות. כבר נפסק, כי אין בעמדה משפטית, ככזו, כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים. יש להוסיף ולהראות, בנתונים אובייקטיביים, כי מאותה עמדה משפטית עולה גם חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 3104/04 וינוגרד נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (לא פורסם, 9.1.2005); ע"א 11878/04 בורבא נ' ששון (לא פורסם, 27.1.2005); ע"א 8036/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 14.5.2007)). 5. במקרה הנוכחי, בית המשפט, למן ראשית ההליך, הפנה את תשומת לב הצדדים לשאלת קיומו של השתק בנסיבות העניין, נוכח ההלכה שנקבעה בע"א 718/75, ואיפשר למערערת להתמודד עם קושי זה ולשכנע אותו כי ההלכה האמורה אינה חוסמת אותה מלנהל את התביעה. עצם העובדה שבית המשפט בחר להכריע תחילה בשאלה האם דין התביעה להידחות על הסף, אינה מגלה חשש למשוא פנים (ע"א 4250/06 ארביב נ' אילוז (לא פורסם, 21.6.2006)). בית המשפט רשאי להפנות את תשומת ליבו של צד לקשיים בתובענתו, ולהפנות אליו שאלות מכוונות, כפי שעשה בית המשפט במקרה הנוכחי (ע"א 8025/03 גבעון נ' שרם (לא פורסם, 3.12.2003)). כאשר הצדדים לא התייצבו לישיבת קדם המשפט הראשונה שנקבעה, החליט בית המשפט ליתן פסק דין, בו הכריע בשאלה המשפטית המקדמית האם יש בין המערערת למשיב קירבה משפטית היוצרת השתק כלפי המערערת. בית המשפט השיב לשאלה זו בחיוב. יחד עם זאת, העובדה שבית המשפט קבע דיון בעניין ביטול פסק הדין לאחר שהובהר לו מדוע לא התייצבו הצדדים לדיון, במסגרתו תוכל המערערת גם להביע מלוא טענותיה בסוגיית הדחייה על הסף, מעידה כי בית המשפט לא גיבש דעה סופית שאינה ניתנת לשינוי בעניין זה, כפי שאף הבהיר בהחלטתו בבקשת הפסלות. חזקה היא כי בית המשפט ידון בשאלת ביטולו של פסק הדין כמו גם בשאלת הדחייה על הסף בלב פתוח ועל בסיס החומר שיונח בפניו. במידה וישתכנע כי אין מקום לדחות את התביעה על הסף, אין למצוא חשש למשוא פנים בניהול התביעה לגופה בפניו. פסק הדין התמצה אך בשאלה המשפטית של התקיימות התנאים ליצירתו של השתק, והוא ניתן על בסיס ההלכה הקיימת בעניין הקרבה המשפטית ועיון בחומר הראשוני שהוגש בתיק. עמדה כזו, כפי שציין בית המשפט, קלה הרבה יותר לשינוי. משכך, לא שוכנעתי כי פסק הדין מיום 21.11.2006 מעורר חשש ממשי למשוא פנים המצדיק פסילתו של בית המשפט. 6. זאת ועוד, ככל שהבקשה נובעת מחוסר שביעות רצון המערערת מהחלטות בית המשפט ואופן ניהול הדיון על ידו, הלכה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין החלטות, ראו: ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם, 3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); מרזל, בעמ' 178-174. לעניין אופן ניהול הדיון, ראו: ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2002); ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2005)). אפשר שבראייתה של המערערת נוצר חשש כי פסק הדין מיום 21.11.2006 והעמדה שהובעה בו לעניין קיומו של השתק כלפי המערערת כמו גם החלטות בית המשפט והתנהלותו בכל הקשור לביטול פסק הדין מצביעים על קיום משוא פנים כלפיה. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם, 28.6.2001); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם, 7.12.2004); מרזל, בעמ' 115). אשר על כן, הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות שכר טרחת עורך-דין משיב 1 בסכום של 5,000 ₪. ניתן היום, ט"ז בכסלו התשס"ח (26.11.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07050850_N02.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il