משה חלק נ. מינהל מקרקעי ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 5083/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5083/12 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערער: משה חלק נ ג ד המשיבים: 1. מינהל מקרקעי ישראל 2. גב' לאה חנצינקי, בתה של שושנה רוזה ז''ל 3. יונתן ברקאי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה מיום 30.05.2012 בת"א 776/06 שניתן על ידי כבוד השופטת ב' טאובר תאריך הישיבה: ג' באדר א התשע"ד (03.02.2014) בשם המערער: בעצמו בשם המשיב 1: עו"ד אפי יגל בשם המשיבה 2: בעצמה בשם המשיב 3: אין התייצבות פסק-דין השופט י' עמית: 1. עניינו של הערעור נסב על זכויות במקרקעין הידועים כחלקה 116 בגוש 10232, בדרך שפרעם בקרית אתא. המערער הגיש תביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרתה עתר כי זכות הבעלות בכל החלקה תרשם על שמו, ולמצער, כי זכות הבעלות בתת חלקה 116/ז תרשם על שמו. כן עתר המערער לכך שהמשיב 1 (להלן: המינהל) יקצה לו דרך מעבר על גבי חלקה סמוכה, וכי תרשם לזכותו זיקת הנאה באותה דרך מעבר, וכן עתר לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לקבל מהמינהל 4,500 מ"ר קרקע לבנייה במקום 4,500 מ"ר קרקע לחקלאות. 2. החלקה היתה רשומה במקור על שם שוקרי חסן טבראני (להלן: טבראני), אשר הוכרז כנפקד לפי חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים). המערער טען, כי אמו רכשה מאותו טבראני את הבעלות בחלקה 116 כבר בשנת 1946, תמורת סכום כסף ששילמה לו, ומבלי שנחתם ביניהם הסכם בכתב. לתמיכה בטענתו, העמיד המערער מספר מצהירים שהצהירו על כך שטבראני סיפר להם כי הוא רוצה להסתלק ללבנון וכי מצא קונה בשם אום סלים (אמו של המערער), או שסיפר להם כי מכר את החלקה לאמו של המערער. בית משפט קמא דחה את טענת המערער, בציינו את נטל ההוכחה הכבד המוטל על מי שטוען להתחייבות נפקד בטרם היותו נפקד, כאמור בסעיף 20 לחוק נכסי נפקדים (ע"א 74/88 האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' חג'אג'רה, פ"ד מג(4) 280 (1989); ע"א 463/89 האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' שדידה, פ"ד מה(5) 857 (1991)). לכך יש להוסיף את השיהוי הכבד של שישים שנה, ואת העובדה שהוריו של המערער לא טענו בחייהם כי הם זכאים לבעלות בחלקה. בנוסף לכל אלה, הצביע בית משפט קמא על שורה ארוכה של מסמכים אשר סותרים את טענת המערער. כך, לדוגמה, אביו של המערער שילם דמי שכירות לעמידר עבור הנכס לאורך כל השנים החל משנת 1949. המערער עצמו ורעייתו חתמו על חוזה שכירות מול עמידר בשנת 1976, והמערער עצמו, בבחינת הודאת בעל דין, פנה ביום 20.5.1992 לעמידר בבקשה מנומקת, במסגרתה ציין כי משפחתו גרה מזה עשרות שנים במבנה בתת חלקה 116ז כדיירים מוגנים. עוד הפנה בית המשפט לפסק דינו של השופט סביר ז"ל מיום 15.6.1998, שם נקבע כי בשנת 1947 שכרו הוריו של המערער בית מקבלן ערבי (הכוונה לאותו טבראני – י.ע). בית המשפט עמד על כך שהמצהירים מטעם המערער, היו ילדים או נערים בזמן הרכישה הנטענת, לא ידעו לומר מה מחיר הרכישה ולא ידעו להסביר מדוע אותם פרטים בכלל ידועים להם. 3. בית המשפט דחה גם את תביעת המערער להקצאת דרך גישה לחלקות המשנה של חלקה 116 על גבי חלקה סמוכה, לאחר שעמד על גלגולי זכות המעבר ועל כך שביחסים בין המערער לבין המשיבים 3-2 (שמורישיהם רכשו את חלקתם בשנת 1980 מאחד בשם מזרחי) ניתן בשעתו פסק דין מחייב. בית המשפט עמד על הליכים קודמים שהתקיימו בין המערער, המינהל, המשיבים 3-2 וצדדים שלישיים אחרים (בחלקה 156 הנמצאת ממזרח לחלקה 116) בנוגע לזכות המעבר, אשר היו במעורבותו ובידיעתו של המערער ובני משפחתו, ונקבע כי אין מקום "לפתוח" את ההסכמות שהושגו עוד בשנת 1991 בנוגע לדרך המעבר והגישה. 4. תביעת המערער לקבל שטח של 4,500 מ"ר לבנייה נסמכה על הסכם חליפין ופיצויים שנחתם בשנת 1955 בין המינהל לבין הורי המערער, ואשר לטענת המערער נכתב בו כי השטח שיקבלו הורי המערער הוא לבנייה. בית משפט קמא מצא כי התביעה התיישנה, באשר עילת התביעה התגבשה בשנת 1955 או לכל המאוחר ב-1963, וכי המערער לא התמודד כלל עם טענת ההתיישנות. מכל מקום, עיון בהסכם משנת 1955 מעלה כי אין לקרוא במסמך התחייבות להקצות להורי המערער קרקע לבנייה, אלא נכתב בתחתית העמוד המילים "מגרש בנייה", כתיאור של המקרקעין המהווים תמורה מוסכמת לעיסקת החליפין. נקבע כי קשה להלום שאביו המנוח של המערער לא הלין משך עשרות שנים על המקרקעין שקיבל בתמורה על פי הסכם הפיצויים, וכי בהסכם הפיצויים עצמו נכתב כי אין להורי המערער ולא תהיה להם בעתיד כל תביעה מכל מן וסוג שהוא בקשר לנכסים המוחלפים מושא הסכם הפיצויים. סיכומו של דבר, כי בית המשפט דחה את תביעתו של המערער על כל חלקיה. 5. על כך נסב הערעור שבפנינו, בו יוצג המערער על ידי בנו. בערעור, חזר המערער על כל טענותיו מבראשית, כביכול היינו בערכאה הדיונית, תוך שהוא מציג את טענותיו כעובדות שאין עליהן חולק, ומבלי להתמודד עם קביעות בית משפט קמא. 6. נאמר בקצרה, כי פסק הדין של בית משפט קמא מקובל עלינו בבחינת דבר דבור על אופניו, ואנו מאמצים אותו במלואו מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. טענתו העיקרית של המערער בדבר רכישת הבעלות על ידי אמו המנוחה עוד בשנת 1946 אינה מעוגנת בבדל ראיה, והיא בבחינת סיפור שאין לו על מה לסמוך. עיינו בתצהירים שהוגשו על ידי המערער לתמיכה בסיפור הרכישה הנטענת, ומצאנו כי קשה עד מאוד לסמוך על תוכנם, בלשון המעטה. חלק מהמצהירים היו נערים צעירים בשנת 1946, וקשה להלום כי אותו טבראני מצא לשתף אותם בהרהוריו כי בדעתו לעזוב ללבנון או כי מכר או שבדעתו למכור את החלקה לאמו של המערער. עיקרו של דבר, כי הורי המערער עצמם לא העלו בימי חייהם כל טענה או תביעה לבעלות ולא בא זכרו של אותו סיפור בימי חייהם בכל התנהלותם אל מול הרשויות. ולא רק זאת, אלא שלאורך כל השנים, הורי המערער והמערער עצמו טענו אך לזכויות דיירות מוגנת על פי הסכמים עם עמידר. כך, במכתבו מיום 20.5.92 הנושא את הכותרת "בקשה לרכישת נכס ר"פ המושכר לנו ע"י עמידר בשכירות מוגנת" מסיים המערער את מכתבו במילים "לאור העובדה שאנו שוכרים מוגנים של עמידר זה עשרות שנים, ולאור העובדה שמשפחתי היא בעלים רשומים של חלק החלקה כאמור, ובכדי להינתק ממצב של שכירות מוגנת המתמשך זה עשרות שנים, וגורם טירדה וטירחה לכל הצדדים, הריני מגיש בזה בקשתי לרכוש את חלק השטח הנ"ל שבו נמצאת דירתנו, והיא בחזקתנו הבלעדית". והדברים מדברים בעד עצמם. 6. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור והמערער ישא בהוצאות המשיב 1 בסך 7,500 ₪ ובהוצאות המשיבים 3-2 בסך 7,500 ₪. ניתן היום, כ"ג באדר א' התשע"ד (23.2.2014). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12050830_E15.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il