בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 5082/98
ע"פ 5215/98
בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט מ' אילן
המערערים בע"פ 5082/98
והמשיבים
בע"פ 5125/98: 1. מוופק נמיראת
2.
מוחסן נמיראת
3.
מועמר נמיראת
4.
חוסין נמיראת
נגד
המשיבה בע"פ 5082/98
והמערערת
בע"פ 5125/98: מדינת ישראל
ערעורים
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בחיפה
מיום 29.6.98 בת.פ. 1067/97
שניתן
על ידי כבוד השופט י' דר
תאריך הישיבה: כ"ו בכסלו תשנ"ט
(15.12.98)
בשם
המערערים: עו"ד בולוס חנא
בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין
פסק-דין
השופט מ' אילן:
ארבעה מבני משפחת נמיראת, מוופק עלי, מוחסן
עלי, מועמר איוב, וחוסין עלי, (להלן: המערערים) הורשעו בבית המשפט המחוזי בחיפה
(כב' השופט י. דר). בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי הסעיפים 333,
335(א)(1) ו29- לחוק העונשין. הם נדונו לעונשים הבאים: מוופק, המערער מס' 1 למאסר
של חמש שנים מחצית התקופה מאסר בפועל ומחציתה על תנאי לשלש שנים, מוחסן, המערער
מס' 2; מאסר של שש שנים מתוכן המחצית בפועל והמחצית על תנאי לשלש שנים.
מועמר, המערער מס' 3 למאסר חמש שנים מחצית
התקופה בפועל ומחציתה על תנאי לשלש שנים
חוסיין המערער הרביעי, לארבע שנים מאסר מהן
שנתיים בפועל ושנתיים על תנאי.
ההחמרה בעונשו של המערער מס' 2 לעומת המערערים
הראשון והשלישי נובעת מהרשעותיו הקודמות. ואילו ההקלה היחסית למערער מס' 4 מנומקת
בכך שחלקו במעשים הפליליים היה קטן יותר מחד, ומאידך הוא וכל משפחתו סבלו כי ביתם
נהרס, והם נאלצו לעזוב את מקום מגוריהם.
המערערים אינם משלימים עם ההרשעה ומשיגים עליה
ולחלופין על חומרת עונשם, וזאת בע.פ. 5082/98; ואילו המדינה מערערת על קולת העונש
וזאת בע"פ 5215/98. איחדנו את הדיון בשני הערעורים.
לפני שנדון בערעורים לגופם נדרשים אנו לנושא
שעלה בראשית הדיון.
יחד עם הערעור הגיש עו"ד בולוס, סנגורם
המלומד של המערערים בקשה לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי להגשת ראיות נוספות
בערעור. דחינו את הבקשה לאחר שמיעת טענות באי כח בעלי הדין, וציינו שנמוקינו ינתנו
בפסק הדין, עתה הגיע המועד לפרוע שטר זה.
ואלו נמוקינו:
כידוע, כדי שבית המשפט יתיר הבאת ראייה נוספת
בשלב הערעור צריכים להתקיים שני תנאים מצטרפים:
א. המבקש לא יכול היה להביא את הראיה הנוספת בעת
הדיון בערכאה הראשונה, אם מפני שלא יכול היה לדעת עליה ואם מפני שבאה לעולם לאחר
סיום שמיעת הראיות על ידי הערכאה הראשונה.
ב. יש לראיה הנוספת משקל כזה שיש בה כדי לגרום
שנוי התוצאה של המשפט.
(ראה ספרו של קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני, עמ' 834
835 וכל האסמכתאות המובאות שם בהערות שוליים 140 עד 143).
עם זאת, יש מקרים חריגים שהראיה הנוספת שרוצים
להבאה בשלב ערעור היא בעלת כוח ראייתי כה "מוחץ" שבית המשפט יעתר לבקשה
אף עלפי שהתנאי הראשון לא מתקיים (ע"פ 53/62 שווישה נגד היועץ המשפטי לממשלה,
פ"ד טז 1569, 1571).
עו"ד בולוס בקש להחזיר לדוכן העדים מספר
עדים, ביניהם מספר עדים חדשים. בכל אחד מהעדים האלו, פרט לאחד, לא מתקיים התנאי
הראשון שציינו לעיל; והם גם לא אמורים - על פי התצהירים - להעיד עדות
"מוחצת" כזאת, שתהיה הצדקה לכלול אותם באותו חריג שהזכרתי לעיל, אשר בו
יתיר בית המשפט הבאת ראיה בשלב ערעור אף על פי שניתן היה להביאה קודם.
העד פדיל מורג'אן, על פי תצהירו, נקרא על מנת
לתת פרשנות לעדות שהעיד מטעם התביעה. העד חטיב נור, אף הוא עד מטעם התביעה; ועתה
הוא מתבקש להוסיף על עדותו, דברים שהסניגור יכול היה לחקור עליהם בחקירה נגדית
בבית משפט קמא. נוסף על האמור, רוצה עו"ד בולוס להגיש כראיה עדות שהעיד עד
הגנה עומר נימראת לצורך העונש, ואשר מהווה לדעת הסנגור עדות אליבי לגבי נאשם 3. כן
רוצה הוא להשמיע חמישה עדים חדשים, אשר אמורים להעיד שמערער זה או אחר היה בחברתם
או בביתם בזמן הארוע המיוחס למערערים.
אשר לעדי התביעה שמבוקש להחזירם לדוכן העדים;
היה צריך לשאול אותם על הדברים האמורים בתצהיריהם, בעומדם על דוכן העדים בערכאה
הראשונה. לא מדובר בעובדות חדשות שלא היו ידועות לסנגוריה בעת החקירה הנגדית
ונודעו רק לאחר שכבר הושמעה העדות. מדובר בנושאים שאפשר היה לשאול עליהם ולא נשאלו
מבלי שבא הסבר כלשהו למחדל זה. מגדיל לעשות בתצהירו העד פדיל מורג'אן שזיהה באולם
בית המשפט את הנאשמים ובתוכם הצביע גם על המערער מס' 4, ועתה הוא מבקש לתת לדבריו
פרוש שלא יפליל מערער זה.
אשר לעדי האליבי, המערערים ידעו עם מי בילו
והיכן היו בזמן שמיוחס להם בצוע העבירה. בבקשה לא מצוינת הסיבה מדוע עדים אלו לא
הובאו בעת שנשמעו הראיות בערכאה הראשונה.
בגלל הנימוקים האמורים דחינו את הבקשה לגבי כל
העדים, מלבד מוחמד עלי עבוד אשר לגביו הנימוק שונה. מצבו של עד זה שונה מיתר העדים
הנזכרים בבקשה במובן זה, שתוכן עדותו לא היה יכול להיות ידוע למערערים לפני
שהסתיים המשפט בערכאה הראשונה. בתצהירו מספר עד זה, כי לאחר מעשה נודע לו
שהמערערים נשפטו והורשעו, בין היתר על יסוד עדותן של עדות ראיה, הגברות סלאם שקור
ונהדה שקור. אולם לדבריו העדות לא יכלו להיות במקום הארוע המיוחס למערערים, כי
באותו יום ובאותה שעה שבה מדובר הן היו יחד איתו בחתונה של משפחת שקור וממקום
החתונה אי אפשר לראות את זירת הארוע. לכאורה מתקיים בעד הזה התנאי הראשון שהזכרנו
לעיל. אף על פי כן דחינו את הבקשה גם לגביו, כי לא מתקיים לגביו התנאי השני. אפילו
היה מעיד את מה שמצוין בתצהיר, ובהנחה שעדותו היתה מהימנת על בית המשפט עדין לא
היה בזה כדי להכריע את הכף, כי מלבד שתי העדות הנזכרות העידו קרבנות התקיפה ועוד
שני עדי ראיה על זהות התוקפים, שהיא השאלה היחידה שבמחלוקת במשפט זה. כך שאפילו אם
נניח שצריך להתעלם לגמרי מעדותן של שתי עדות הראיה שהזכרנו, עדין לא נשמט הבסיס
מההרשעה.
מנימוק זה דחינו את הבקשה גם לגבי מוחמד עלי
עבוד.
אשר לערעור על ההרשעה, נראה לי שראוי לדחותו.
הרקע לארועים נשוא האישום הוא איבה השוררת בין שתי משפחות בכפר שעב, משפחת
המערערים, היא משפחת נמיראת, ומשפחת קרבנות התקיפה משפחת שקור.
אין מחלוקת כי ביום 13.9.96 בשעה 22:00 או
סמוך לכך הותקפו אברהים שקור וואשדי שקור במקלות שניהם נחבלו והובלו לבית החולים.
איברהים סבל מפצע במצחו, פצע שנתפר בבית החולים, ואשדי נפצע הרבה יותר קשה הוא סבל
משבר קווי פרונטאלי בראשו, אושפז לתקופה ארוכה ונותח בראשו. לפי התיעוד הרפואי
שהוגש בהסכמה (מוצגים ת10/ ת11/ ת12/) הוא היה עדין נתון בטפולים בזמן מתן העדות,
וסובל מחולשה בגפיים תחתונות.
גם אין מחלוקת שבעת הארוע התקיימה חתונה של בן
משפחת שקור בכפר שעב. אחותו של אברהים נשאה לאחד בשם
שאדי חוסא.
המחלוקת היא בקשר לזהות התוקפים.
קרבנות התקיפה - אברהים ושאבי - העידו על זהות
התוקפים. איברהים זיהה את כל ארבעת התוקפים. התקיפה ארעה כאשר איברהים ושאדי עזבו
את מקום החתונה על מנת להביא מים במכונית נהוגה בידי עד התביעה שאקור, והיה עמם גם
עד התביעה נור חטיב. כשהחנו את המכונית ליד ביתו של אביו של איברהים ויצאו ממנה,
התנפלה עליהם קבוצת אנשים שהגיעו במכונית תוצרת אופל. העד מזהה את כל ארבעת
המערערים, כנוסעי מכונית האופל וכמשתתפים בתקיפה. הם תקפו אותו והעד גם ראה אותם
תוקפים את שאדי. המכות היו במקלות מעץ ומברזל, לפי דבריו.
העד שאדי העיד כי באופל נהג המערער מס' 1 הוא
מזהה את ארבעת נוסעי המכונית והם המערערים שלפנינו. העד ראה את המערער מס' 3 מכה
את איברהים עם צנור על הראש. העד ניסה לברוח אבל הותקף על ידי המערער מס' 1 בידית
של טוריה ועל ידי המערער מס' 2 בצנור וגם המערער מס' 4 הכה אותו. נאשם 4 גם המריץ
את יתר הנאשמים להכות במתלוננים. הוא ראה את כל ארבעת המערערים מכים את איברהים.
כשהוא עצמו קבל מכה על הראש מצנור אבד את ההכרה והתעורר בבית החולים.
כאמור היו עוד שני עדים מזהים. נור חטיב
ופאדיל מורגן שנסעו במכונית של קורבנות התקיפה. העד נור חטיב מזהה את שלשת
המערערים הראשונים כאלו שתקפו את המתלוננים, וכך עושה גם העד פאדיל מורגן.
בא כוח המערערים הצביע בפנינו על סתירות
מסוימות בין עדויותיהם של העדים השונים בקשר לשאלות הנוגעות לשלב המדויק במהלך
התקיפה שכל אחד משני הקרבנות הותקף. אי ההתאמה היא בשאלה אם היה זה בשלב הבריחה
מהמכונית או מיד בצאתם מהמכונית. וכן לגבי השלב שכל אחד מהם נפל.
טענת הסניגור היא שהמתלוננים הותקפו אמנם
וסבלו אותן פציעות שהם מעידים עליהם, אלא שעדותם בקשר לזהות התוקפים עדות שקר היא.
המניע לשקר הזה הוא האיבה השוררת זה זמן רב בין המשפחות. לדעת הסניגור המתלוננים
נפצעו בארוע אחר כלשהו במהלך אותו ערב והחליטו לטפול אשמת שוא על המערערים בשל
האיבה שבין המשפחות.
הסניגור כבר העלה את הסברה הזאת בסכומיו
בערכאה הראשונה וגם הצביע על כל הסתירות שבין העדויות. השופט הנכבד בבית משפט קמא
דן בנושא הזה באריכות רבה והגיע למסקנה שלא מדובר בסתירות מהותיות שיש בהן כדי
לקעקע את התשתית הראייתית, וחרף הסתירות האמורות קבע שהוא מקבל את עדות עדי התביעה
כעדות מהימנה. אשר לסתירות, מציין השופט כי אך טבעי הוא שבארוע דינאמי כזה, יש
הבדלים בגרסה שבפי עדי ראיה שונים שראו את הארוע מזויות שונות וממרחקים שונים.
הסניגור לא הצליח להראות לנו במה טעה השופט. ככלל הערכת מהימנותם של העדים מסורה
לערכאה הראשונה המתרשמת מהעדים התרשמות בלתי אמצעית. הסתירות שבגרסאות העדים או
אחידותן היא רק אחד המאפיינים שיש לשקול במכלול השיקולים כדי לקבוע את מידת
אמינותה של עדות. מרכיב חשוב אחר הוא התרשמות מן העד על דוכן העדים. הערכאה
הראשונה היא זו שיכולה וצריכה לשקול אם ניתן לישב סתירה מסוימת, או שמא זו סתירה
היורדת לשורשה של העדות עד כדי כך שאין לקבלה אף על פי שהעד עושה רושם אמין. ערכאת
ערעור לא תתערב בהכרעה כזאת אלא אם כן זהו מקרה קיצוני שבו נעשה ניסיון לא סביר
לישב את מה שלא ניתן לישוב; וזאת מן הסיבה הפשוטה שלערכאת הערעור אין היתרון של
התרשמות בלתי אמצעית מן העד. עוד צריך לזכור שלא כל סתירה אפילו אינה ניתנת לישוב,
היא נמוק לדחות את העדות כולה. יתכן שתהיה סתירה, שאינה ניתנת לישוב בין שני עדים
בענין שולי ואף על פי כן עדות שניהם בנושא העקרי תהיה אמינה על בית המשפט. ערכאת
הערעור בדרך כלל לא תתערב גם בזה.
הסניגור לא הצליח להצביע על כך שהשופט טעה
בדרך שבה התמודד עם הסתירות שבעדויות עדי התביעה. אינני רואה מקום להתערב בשקוליו.
אם דעתי תהיה נשמעת נדחה את הערעור על הכרעת
הדין ונקיים את ההרשעה נגד כל המערערים.
אשר לעונש:
אין ספק שכל העונשים נוטים לקולה. העונש
המירבי הקבוע בחוק לעבירה שבה הורשעו הנאשמים הוא ארבע-עשרה שנות מאסר. במקרה דנן
היו גם תוצאות חמורות לחבלה לפחות לגבי שאדי, הוא זקוק עדין לטפולים ויתכן שחלילה
ישאר נכה לכל ימי חייו. אף על פי כן גזר בית המשפט: על המערער מס' 2, שיש לו
הרשעות רבות בעבירות אלימות, רק שלש שנים מאסר בפועל ועוד שלש שנים על תנאי; על
המערערים 1 ו3- מאסר של חמש שנים מהן רק שנתיים וחצי בפועל והיתרה על תנאי; ואילו
על הנאשם מס' 4 גזר רק שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
במקרה דנן כל מה שניתן לשקול לזכות הנאשמים
הוא שכולם מטופלים באשה וילדים אשר לא חטאו ואשר יסבלו כאשר אב המשפחה ירצה עונש
מאסר. אולם עובדה זאת לא יכולה להיות נימוק להקלה כה מפליגה בעונש כפי שהיתה כאן.
לכן אני מציע לחברי המכובדים לדחות את ערעור
המערערים על חומרת העונש ולקבל את ערעור המדינה באשר לשלשת המערערים הראשונים.
לגבי המערערים האמורים אני מציע לנקוט בדרך
המקובלת על בית משפט זה כערכאת ערעור ולא למצות את הדין. לכן אני מציע שנגזור על
המערער מס' 2, חמש שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי למשך שלש שנים מיום גמר
ריצוי המאסר בפועל, כאשר התנאי הוא כמפורט בגזר הדין של בית המשפט המחוזי.
על כל אחד מהמערערים 1 ו3- אני מציע לגזור 4
שנות מאסר בפועל ושתי שנות מאסר על תנאי למשך שלש שנים מיום גמר ריצוי המאסר
בפועל, כאשר
התנאי הוא כמפורט בגזר הדין של בית המשפט המחוזי.
חרף מה שאמרתי על קולת העונש, אני מציע לגבי
המערער מס' 4 לדחות הן את ערעור המדינה על קולת העונש והן את ערעורו של המערער על
חומרת העונש. וזאת בגלל הנמוקים כפי שפורטו בגזר הדין קמא, דהיינו: בגלל חלקו של
המערער הזה שהיה קטן יותר מבחינת ההשתתפות הפיסית בתקיפה; ובגלל שלגבי המערער הזה
נטלו בני משפחת שקור את החוק לידיהם ולאחר הארועים המתוארים בכתב האישום הרסו את
ביתו של המערער מס' 4 וגרמו לכך שהוא ובני ביתו נאלצו לעקור מן המקום.
בנסיבות אלו לא הייתי מתערב בגזר דינו של בית
המשפט המחוזי, לגבי המערער הזה.
ש ו פ ט
השופט י' קדמי:
אני
מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אילן.
ניתן היום, י"א בטבת תשנ"ט
(30.12.98).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו
פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98050820.T04