נחמיה פרומר נ. ישראל תורג'מן

בבית המשפט העליון רע"א 5078/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המבקשים: 1. נחמיה פרומר 2. מרים פרומר נ ג ד המשיבים: 1. ישראל תורג'מן 2. שירה תורג'מן בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 7.7.2021 בע"א 25868-05-21 שניתן על-ידי כבוד השופטים ר' יעקובי, מ' בר-עם ו-ח' מ' לומפ בשם המבקשים: בעצמם בשם המשיבים: עו"ד צבי גולנזר פסק-דין השופט נ' סולברג: בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 7.7.2021, בע"א 25868-05-21 (השופטים: ר' יעקובי, מ' בר-עם ו-ח' מ' לומפ), שבמסגרתו נדחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים, מיום 25.4.2021, בתפ"מ 37816-02-21 (השופטת מ' בנקי). בגדרי פסק דין זה, התקבלה תביעה לפינוי מושכר שהגישו המשיבים, תוך שנקבע, כי המבקשים יפנו את הנכס שבו התגוררו בעת ההיא. רקע עובדתי העובדות הצריכות לעניין, פורטו על-ידי אך לאחרונה, במסגרת בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים, על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום עד להכרעה בערעור (רע"א 3966/21 פרומר נ' תורג'מן (6.7.2021) (להלן: ההחלטה הקודמת)). אין צורך אפוא לשוב על סיפור המעשה כולו, להלן תקציר: המבקשים התקשרו עם המשיבים בהסכם למכירת דירה שהיתה בבעלותם. בתוך כך הוסכם, בין היתר, כי לאחר השלמת עסקת המכר ישכרו המבקשים את הדירה מאת המשיבים, לתקופה של 3 שנים, עד יום 20.8.2021. המכירה הושלמה, ותקופת השכירות החלה. דא עקא, בשלב מסוים החלו המבקשים לפגר בתשלום דמי השכירות, ובהמשך פסקו לחלוטין מלשלמם. תביעה לפינוי המושכר, שהוגשה על-ידי המשיבים – התקבלה; טענת המבקשים שלפיה עומדת להם טענת קיזוז – נדחתה. ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי – נדחה על הסף, בפסק דין קצר, מבלעדי לקיים דיון במעמד הצדדים, בהתאם לאמור בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), וזאת משנמצא, כי "אין לערעור סיכוי להתקבל". נקבע, כי "הערעור דנן מופנה כלפי ממצאי עובדה ומהימנות. בעניינים אלה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב ובמקרה דנן אין הצדקה לסטות מכלל זה ולנהוג באופן שונה". כמו כן צוין, כי "חיזוק לתוצאה האמורה אנו מוצאים בכך שהן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון מצאו לנכון שלא לעכב את פסק הדין שביסוד הערעור, למרות שמדובר בפינוי של דירת מגורים. דברים נוספים שנאמרו על-ידי בית המשפט העליון בהחלטה האמורה נותנים עוד חיזוק לכך שאין מקום לתוצאה שונה לגבי הערעור דנן". מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי. דיון והכרעה בבקשתם, מעלים המבקשים כמה וכמה טענות ערעוריות, היורדות לשורש הסכסוך בין הצדדים, אשר התברר לא מכבר לפני הערכאות הקודמות. יש לזכור, כי ענייננו כאן איננו בערעור בזכות, כי אם בבקשת רשות ערעור, ב'גלגול שלישי'. ממילא, דינן של אותן טענות, אשר נטועות כל כולן בעניינם הקונקרטי של הצדדים – להידחות. זאת, בשים לב לאשר נקבע בתקנה 148א לתקנות. ניכר כי "הקביעות בהחלטה אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים", כאשר גם ניסיונם של המבקשים לשוות לטענותיהם אלה נופך משפטי עקרוני – לא צלח. יחד עם זאת, נראה כי טענה אחת שבפי המבקשים – ראויה לליבון ובירור. המבקשים טוענים, כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה "הערעור דנן מופנה כלפי ממצאי עובדה ומהימנות", הרי שלמצער שתי סוגיות שהועלו על-ידם במסגרת הערעור, עוררו שאלות משפטיות, ועל כן, לא היה מקום לדחיית הערעור על הסף. בשל אופי טענת המבקשים, שמא יש חשש ל"עיוות דין", ובהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות. אמנם כן, על פני הדברים צודקים המבקשים בטענותיהם. עיון מדוקדק בערעורם אשר נוסח בלשון מורכבת ומעורפלת, ובדרך מורכבת, באופן שהיקשה עד מאוד על חילוץ הטענות השונות, וברירת מוץ מבר, העלה כי בתוך שלל הטענות הטמונות בו, הסתתרה גם השגה נגד קביעתו של בית משפט השלום, שלפיה הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבית משפט השלום; לא לבית המשפט המחוזי. בנוסף, כללו המבקשים בערעורם גם טענות ומענות נגד הפרשנות שנתן בית משפט השלום לפסק בורר, אשר ניתן בעניינם של הצדדים בעבר. הטענות הללו – טענות משפטיות – אינן מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות. אמת נכון הדבר, בהחלטתי הקודמת, אשר עסקה בשאלת עיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום, צוין, בין היתר, בבחינת "למעלה מן הצורך" כי "הערעור מופנה כלפי ממצאי עובדה ומהימנות, שנקבעו בפסק הדין של בית משפט השלום", אך בכך אין כדי לקצר את דרכו של בית המשפט המחוזי, בבוחנו את ערעור המבקשים לגופו. בדיון בבקשת רשות ערעור על החלטה שלא לעכב ביצוע פסק דין, נבחן כתב הערעור בפריזמה צרה יותר. משכך, בעניין דנן, משנמצא כי מרבית הטענות שהועלו בערעור המבקשים הופנו כלפי ממצאי עובדה ומהימנות, הוחלט שלא ליתן עיכוב ביצוע כמבוקש, וזאת חרף העובדה כי בשולי הערעור הועלו גם טענות משפטיות, שלא התייחסו לממצאי עובדה ומהימנות. לא כך במסגרת הדיון בערעור גופו, שאז נדרש בית המשפט לבוא בעובי הקורה, ולבחון את טענות המערערים כולן, אחת לאחת. רק לאחרונה הדגשתי כי "נוכח המסגרת הדיונית המצומצמת, ברי כי קביעות עובדתיות במסגרת הדיון בסעד הזמני, נושאות אופי לכאורי בלבד" (רע"א 5565/21 בשותי זאהר בע"מ נ' חברת כביש חוצה ישראל בע"מ, פסקה 22 (26.8.2021)). יחד עם זאת, הגם שנימוקו של בית המשפט המחוזי – אינו יכול לעמוד לבדו, אין בכך כדי להוליך מוּכְנִית לקבלת הערעור. סמכויות בית המשפט בערעור – רחבות הן. תקנה 146(א)(2) לתקנות, מסמיכה את ערכאת הערעור "לאשר את ההחלטה שעליה מערערים [...] מנימוק שונה". מתשובת המשיבים למדנו, כי "הדירה פונתה על ידי [המבקשים] בערב היום שנקבע לפינוי, והיא מצויה מזה למעלה מחודש וחצי בחזקת בעליה – המשיבים". די בכך כדי להביא לדחיית הערעור, גם אם מנימוק שונה מזה שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי. הדירה – פונתה זה מכבר; תקופת השכירות – הסתיימה אף היא; הערעור – הפך תיאורטי. תביעה לפינוי מושכר, מוליכה לסעד אחד ויחיד: פינוי השוכר מהמושכר. משכך, גם אם יתקבל ערעור המבקשים, לא תהיה לו נפקות מעשית. תקופת השכירות חלפה-עברה, ולא ניתן 'להחזיר את הגלגל לאחור' ולהורות על השבת החזקה במושכר למבקשים. משבאנו לכלל מסקנה, כי אין תוחלת בערעור, אחת דינו – לדחייה. כלל נקוט בידינו, כי משעה שעניין תלוי ועומד אינו אקטואלי עוד, ימשוך בית המשפט את ידיו מעיסוק בו. "אין מקום שניתֵן פסק דין בסוגייה השייכת כל-כולה לעבר, [...] זהו בזבוז של משאב הזמן השיפוטי, משאב יקר אשר השימוש בו חייב להיעשות באופן מושכל ויעיל לטובתו של כלל הציבור" (רע"א 8339/08 חברת כביש חוצה ישראל בע"מ נ' פורת, פסקה 7 (3.12.2012)). בשולי הדברים אציין, כי השיקולים הנדרשים להכרעה בעת בחינת בקשה למתן סעד זמני, אינם זהים בהכרח לשיקולים שאותם יש לשקול בערעור גופו, והעניין שלפנינו יוכיח: בית המשפט המחוזי מצא חיזוק למסקנתו כי יש לדחות את הערעור, בכך ש"שהן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון מצאו לנכון שלא לעכב את פסק הדין שביסוד הערעור, למרות שמדובר בפינוי של דירת מגורים". דא עקא, שני הנימוקים המרכזיים לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע, בהחלטתי הקודמת, אינם רלבנטיים אלא לעיכוב הביצוע בלבד; לא לערעור לגופו. האחד – חוסר ניקיון כפיים של המבקשים, והשני – מישור מאזן הנוחות, שכפי שצוין בהחלטה הקודמת, בעניינים כגון דא – "לו משפט הבכורה". לא היה אפוא מקום להקיש מקביעות אלה, לצורך הכרעה בערעור גופו. אשר על כן, אציע לחברַי כי הערעור – ידחה, ופסק הדין של בית המשפט המחוזי – יעמוד על כנו. זאת, משנמצא כי הסוגיה שלפנינו – הפכה תיאורטית. בנסיבות העניין, לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏כ"ג באלול התשפ"א (‏31.8.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21050780_O04.docx י ר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il