פלוני נ. איירפורט סיטי בע"מ

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5076/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המערער: פלוני נ ג ד המשיבות: 1. איירפורט סיטי בע"מ 2. גזית הנדסה בע"מ 3. יורופ גולדסון בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתיק א 023715-11-11 שניתן ביום 24.05.2018 על ידי כבוד השופט י' קינר בשם המערער: עו"ד מירון קין בשם המשיבות 2-1: עו"ד סלומון שהם בשם המשיבה 3: אין התייצבות פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט י' קינר) מיום 24.5.2018 בת"א 23715-11-11, שנסב על גובה הפיצוי שנפסק בגין תאונת עבודה. 1. בין המשיבות נכרת הסכם קבלנות, לפיו המשיבה 2 תשמש קבלן ראשי בפרויקט הבנייה במתחם איירפורט סיטי. המערער, יליד 1989, תושב רמאללה הועסק אצל קבלן משנה אליו העבירה המשיבה 2 את עבודות האבן בפרויקט. ביום 30.1.2010 נפל המערער מפיגום במהלך עבודתו במתחם ונחבל קשות (להלן: התאונה). בעקבות התאונה אושפז המערער בבית החולים "אסף הרופא" לתקופה של 19 ימים, ועם שחרורו התאשפז בבית החולים השיקומי "אבו ריא" שברמאללה למשך 160 ימים נוספים. בית המשפט קמא פסק כי המשיבה 2 נושאת באחריות כלפי המערער, והערעור שבפנינו נסב על גובה הנזק. 2. בית המשפט קמא הסתמך על חוות דעתו של מומחה מטעמו והעמיד את שיעור הנכות הצמיתה המשוקללת של המערער על 27.3% (15% עקב מגבלת התנועה בגב; 10% עבור הפגיעה במרפק וזרוע ימין; 5% בגין השבר בסקרום) ואת הנכות הזמנית שנגרמה לו בסמוך לאחר התאונה על 100% למשך שנה ו-50% למשך חצי שנה נוספת. עוד נקבע כי שיעור הנכות הרפואית משקף את הנכות התפקודית של המערער ואת הפגיעה בכושר השתכרותו. זאת, בהתחשב בכך שמצבו בעקבות התאונה מאפשר לו לעסוק בעבודות המצריכות מאמץ קל עד בינוני בלבד, ולא בעבודות כפיים כגון אלה שהיו מטה לחמו עובר לתאונה. על בסיס קביעות אלו נפסק לזכות המערער סכום כולל של 683,750 ₪, בחלוקה לראשי הנזק הבאים: הפסד השתכרות בעבר – 156,000 ₪; הפסד השתכרות לעתיד – 242,750 ₪; עזרת צד ג' – 50,000 ₪; הוצאות רפואיות – 5,000 ₪; הוצאות אשפוז – 90,000 ₪; וכאב וסבל – 140,000 ₪. על כך נסב הערעור שבפנינו. 3. המערער תקף את מרבית קביעותיו של בית המשפט קמא. נטען כי הפגיעה התפקודית גבוהה מהנכות הרפואית; כי בית המשפט חישב את אובדן ההשתכרות על יסוד בסיס שכר שגוי; כי המערער זכאי לפיצוי בגין תשלומים לביטוח פנסיוני; וכי יש להגדיל את הפיצוי שנפסק בראשי הנזק של החזר הוצאות אשפוז, עזרת הזולת וכאב וסבל. המשיבה הסתייגה מטענות המערער, בטענה שרובן ככולן עומדות בסתירה לקביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, ומהוות ניסיון של המערער "לפצות" על כך שלא הציג בפני הערכאה הדיונית תשתית ראייתית מספקת. לשיטתה, לא זו בלבד שזכויותיו של המערער לא קופחו, אלא שכמעט בכל אחד מראשי הנזק נעשה עמו חסד ונפסק לו פיצוי גבוה מכפי המגיע לו. 4. אקדים ואומר כי לא מצאתי בטענותיו של המערער עילה להתערבות בקביעותיו של בית המשפט קמא. כפי שהובהר לא פעם, ערכאת הערעור לא תתערב בשומת פיצויי נזיקין, אלא במקרים בהם מצאה כי לא מתקיים יחס סביר בין הפיצוי לנזק, כי נפלה טעות בולטת באחד מראשי הנזק וכי הטעות מביאה לשינוי מהותי בתוצאה הסופית (ראו ע"א 7871/10 חורי נ' כלל חברה לביטוח בפסקה 8 (22.5.2011) (להלן: עניין חורי); ע"א 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ (12.10.2010) והאסמכתאות שם). בענייננו, סכום הפיצוי הכולל הוא סביר בהתחשב בראיות שעמדו בפני בית המשפט קמא, וכפי שאבהיר להלן, הפיצוי שנפסק בראשי הנזק השונים אינו מגלה טעות בולטת שמצדיקה את התערבותנו. 5. המערער הדגיש בערעורו במיוחד את סוגיית בסיס השכר. בית המשפט קמא העמיד את הפיצוי בגין אובדן השתכרות על שני בסיסי שכר שונים – ביחס לתקופת הנכות הזמנית (18 החודשים שלאחר התאונה) חושב שכרו של המערער על פי שכר המינימום בישראל בעת התאונה, וביחס ליתר התקופות, בעבר ובעתיד, על פי השכר הממוצע באיו"ש, מקום מגוריו. המערער טען כי בסיס השכר לחישוב הפיצוי ביחס לתקופת הנכות הזמנית צריך להיקבע על פי שכר המינימום במועד פסק הדין (ולא במועד התאונה); ובסיס השכר לחישוב הפיצוי ביחס ליתר התקופות – על פי השכר הממוצע בישראל (ולא ברמאללה). טענות אלו דינן להידחות. אשר לשאלת מועד החישוב, מאחר שעסקינן בפיצויים על אובדן כושר השתכרות בעבר, אין מקום להעמיד את בסיס השכר על שכר המינימום במועד פסק הדין. פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בעבר צריך לבטא את הפער בין הסכום אותו הניזוק יכול היה להרוויח אלמלא אירעה התאונה לבין הסכום הממשי שביכולתו להרוויח בעקבותיה. את הרכיב הראשון במשוואה יש לקבוע בהתבסס על אבדן הכנסתו של הניזוק בפועל, או, בהיעדר יכולת לעשות כן, בדרך של אומדן שיפוטי (ד"נ 29/83 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' כהנקא, פ"ד לט(1) 833, בפסקה 5 (1985); דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 58 (מהדורה חמישית, 2003)). בענייננו, לא הוצגו ראיות לגבי השתכרותו של המערער בפועל. לכן, בית המשפט קמא בחן את נתוניו האישיים של המערער והעריך כי אבדן השתכרותו בתקופת הנכות הזמנית היה בגובה שכר מינימום. הדיוק מחייב שהחישוב ייעשה על פי שכר המינימום שנהג באותה עת, ואין יסוד לטענה שיש לבססו על שכר המינימום במועד מתן פסק הדין. אשר לבסיס השכר ביחס ליתר התקופות, המערער לא הציג נתונים אינדיבידואליים שיתמכו בטענתו כי היה ממשיך לעבוד בתחומי ישראל (ע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (5.5.2010)). הנתונים הקבוצתיים שהוצגו – דוגמת מספר העובדים הפלסטיניים המועסקים בשטחי ישראל או בשטחי C – אינם מספיקים לצורך ביסוס טענה זו (ע"א 7684/10 רדואן נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (29.12.2011)). לפיכך, העמדת בסיס השכר על השכר הממוצע בשטחים אינה מעוררת קושי. 6. אין הצדקה להתערבותנו גם בכל הנוגע לשיעור הנכות התפקודית, שהוא מהנושאים המובהקים הנתונים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ראו למשל עניין חורי בפסקה 8 וע"א 267/12 דוידנקו נ' הפול – המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ בפסקה 4 (2.7.2012)). גם לגופו של עניין, ספק אם אכן המערער אינו יכול לעבוד בבניין, נוכח חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, שלא נחקר על חוות דעתו, ולפיה "אין מגבלה בהרמת משאות, בעמידה או במדרגות, ואין בעיה בשהייה תחת כיפת השמיים" הגם שלגבי מרפק ימין "יש פגיעה משמעותית המפריעה בהפעלת יד זו בפעילות מדויקת ו/או מאומצת אך יש אפשרות תפקודית במאמצים קלים ובינוניים". מכל מקום, גם אם נקבל את טענת המערער כי איבד את יכולתו לעבוד בעבודות בניין, אין לקבל הטענה כי נסתם הגולל על כל אפשרויות התעסוקה הפתוחות בפניו, והתקופה הקצרה בה עבד בחנות תעיד על כך. 7. הטענה בדבר זכאותו של המערער לפיצויים בגין תשלומים לביטוח פנסיוני לא נתמכה בראיות, ועל כן אין מקום לפסיקת פיצויים בגין ראש נזק זה. אמנם, כפי שטען המערער, הצורך בהוכחת זכאות מתאיין מקום בו חל צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011 (י"פ התשע"א 6302, עמ' 6938), אלא שבמקרה דנן, אין חולק כי המערער הועסק ללא היתר. לכן, בנסיבות העניין, לא היה מקום להסתפק בחובה הסטטוטורית, והיה על המערער לבסס ראייתית את זכאותו הפוטנציאלית לפנסיה, בין בישראל בין ברשות הפלסטינית. 8. ולבסוף, הטענה שאין מקום להגביל את הפיצוי בעבור הוצאות האשפוז ל-75 ימים מתוך 160 ימי האשפוז בפועל, לא הוכחה ברמה הנדרשת. המערער לא סיפק הוכחה לצורך באשפוז הממושך, ולא סיפק הסבר מניח את הדעת לאינדיקציות המעידות על כך שלא היה בו צורך, כמו העובדה שאין המלצה לאשפוז שיקומי במכתב השחרור מאסף הרופא או העובדה שפגש רופאים רק שש פעמים לאורך כל תקופת האשפוז. לאור זאת, האומדן שקבע בית המשפט נראה סביר ולא מצאתי לנכון להתערב בו. 9. סופו של דבר שאנו דוחים את הערעור ומותירים את הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט קמא על כנו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ז באדר ב התשע"ט (‏24.3.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 18050760_E03.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1