מלכה נ' בפרקליטות המדינה ואח'

3 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 50744-01-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן העותר: הנרי מלכה נגד המשיבים: 1. מחלקת עררים בפרקליטות המדינה 2. פרקליטות מחוז דרום 3. משטרת ישראל 4. עיריית אופקים 5. שמעון סולומון עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבות 3-1: בשם המשיבה 4: עו"ד מתניה רוזין עו"ד רינת מסד סמולניק פסק-דין השופטת רות רונן: העתירה שלפנינו מופנית נגד החלטת המשיבה 2 (להלן: פרקליטות המחוז) לסגור את תיק החקירה שנפתח נגד המשיב 5 (להלן: הנילון), בעקבות תלונה שהגיש העותר (תיק פל"א 39285/2021; להלן: תיק החקירה); ונגד החלטת המשיבה 1 (להלן: מחלקת העררים) לדחות ערר על ההחלטה האמורה. רקע עובדתי כעולה מהעתירה, בין השנים 2022-2018 היה העותר מנהל תפעול ואחזקה באגף שיפור פני העיר בעיריית אופקים – שהיא המשיבה 4 (להלן: העירייה). על פי הנטען בעתירה, במהלך תקופת העסקתו, נחשף העותר לליקויים שונים בהתנהלות הנילון – קבלן גינון שביצע פרויקטים עבור העירייה; וכן בהתנהלותם של גורמים בכירים נוספים בעירייה בקשר לאותו עניין (להלן: הגורמים הבכירים). העותר טוען, כי הנילון ביצע עבירות פליליות שונות ובהן גניבת מים מהעירייה בהיקף רחב, במסגרת פרויקטים שביצע בעיר; וכי גניבה זו התבצעה בידיעת הגורמים הבכירים ותוך שיתוף פעולה עמם – במישרין או בעקיפין. עוד נטען, כי במהלך השנים, פנה העותר לבעלי תפקיד שונים בעירייה במטרה להביא לידיעתם את חשדותיו באותו עניין. אולם, לשיטתו, בעלי תפקיד אלה התעלמו מטענותיו והתנכלו לו – ובהמשך הוא אף זומן בעקבות פניותיו לשיחת שימוע לבחינת סיום העסקתו בעירייה. על רקע האמור, הגיש העותר ביום 10.1.2021 תלונה במשטרה נגד הנילון. במרכז התלונה, עמדו טענות העותר בעניין צריכת מים ששולמה שלא כדין על ידי הנילון, וכן טענות נוספות בדבר אי-הצבת עובדי אחזקה וגינון בהתאם להתחייבויות הנילון לעירייה; וקבלת תשלום שלא כדין מצדו. בהמשך, ביקש העותר לבחון גם את התנהלותם של "הגורמים הבכירים", שסייעו לשיטתו לביצוע העבירות. מהעתירה והתגובה לה עולה, כי במהלך החקירה שנערכה בנושא, נחקר הנילון באזהרה ונגבו הודעות מהעותר ומגורמים רלוונטיים נוספים. גורמי החקירה נדרשו למסמכים שונים שהמציא העותר; ואף נערך עימות בין העותר לבין הנילון. על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה, יוער כי מתגובת המשיבים עולה כי העירייה שכרה את שירותיו של בודק חיצוני, לצורך עריכת ביקורת פנימית בעקבות תלונות העותר. דו"ח שנערך בנושא העלה כי קיימים כשלים בהתנהלות העירייה ביחס למעקב אחר צריכת מים במיזמים שבתחומה. עם זאת, הודגש כי מדובר בכשל רוחבי, אשר אינו מוגבל ליחסיה של העירייה עם הנילון. לכן, הומלץ כי העירייה תבחן ותסדיר את התנהלותה בנושא – אך הובהר כי אין בסיס לטענה כי מדובר במעשי שחיתות (להלן: דו"ח הבודק). זאת ועוד. על רקע טענות העותר להתנכלות כלפיו – פנה העותר למבקר המדינה ונציב תלונות הציבור בבקשה למתן צו הגנה בעניינו. בהחלטה מיום 9.5.2023 התקבלה בקשתו וניתן לו צו הגנה קבוע, לפיו דין סיום העסקתו בעירייה כדין פיטורים, על כל המשתמע מכך (להלן: צו ההגנה). בהחלטה נקבע כי קיים קשר סיבתי בין הגשת תלונות העותר לזימונו לשימוע; והובהר כי העותר האמין בתום לב בטענות שהעלה בעניין התנהלות העירייה והנילון (להלן: החלטת מבקר המדינה). ביום 2.1.2023 החליטה פרקליטות המחוז לסגור את תיק החקירה (להלן: ההחלטה על סגירת התיק). על החלטה זו הגיש העותר ערר, אשר מטעמי יעילות – כך לשיטתו – התמקד בטענות הנוגעות לגניבת המים בלבד. במסגרת הערר נטען, בין היתר, כי חומר הראיות בתיק החקירה מקים חשד ממשי לביצוע עבירה פלילית; כי רשויות התביעה לא נתנו משקל הולם לראיות שהציג העותר – אשר פורטו שוב בהרחבה בערר; וכי גורמי האכיפה פעלו ממניעים זרים וכשלו בטיפול בתלונת העותר, תוך טיוח שיטתי ושיבוש הליכי החקירה בתיק. ערר העותר נדחה בהחלטת מחלקת העררים מיום 20.8.2024, לאחר שנמצא כי אין מקום להתערב בהחלטה על סגירת התיק (להלן: החלטת הערר). בהחלטה נקבע כי אף אם חומר הראיות עשוי להצביע על אי-סדרים בפעילות העירייה, הוא אינו מבסס חשד לעבירה פלילית. צוין כי הערר כולל פרשנויות, השערות וניתוחים מטעם העותר, שאינם מגבשים תשתית ראייתית המצדיקה פתיחה מחדש של התיק; וכי על אף שצו ההגנה מעיד כי העותר פעל בתום-לב ובאמונה בצדקת טענותיו, אין בו כשלעצמו כדי לבסס את טענותיו. למען שלמות התמונה יוער, כי בהמשך הגיש העותר תלונה למחלקה לחקירת שוטרים בעניין התנהלות גורמי החקירה בעניינו. תיק זה נסגר בעילת "אין עבירה" – ועל החלטה זו הגיש העותר ערר ביום 7.2.2024 (להלן: תיק מח"ש). לכן, בהחלטת הערר הובהר כי היא אינה נוגעת לטענות העותר שהופנו כלפי גורמי החקירה, תוך שצוין כי בעניין זה הוגש ערר נפרד שההליך לגביו עודנו תלוי ועומד. העתירה דנן על החלטת הערר הוגשה העתירה שלפנינו. בעתירה נטען כי ההחלטה לוקה "בחוסר סבירות קיצונית, חוסר מידתיות ובמגמתיות חיפוי מובהקת וסותרת כל היגיון, האמת והאסמכתאות שהונחו בפני מחלקת עררים". כדי לבסס טענה זו, פרש העותר שורה ארוכה של טיעוני-נגד לנימוקים שהוצגו בהחלטה בערר. לטענתו, מחלקת העררים התעלמה ממסמכים רבים שצורפו לערר, הכוללים לשיטתו אסמכתאות וראיות המוכיחות את טענותיו; וכך גם התעלמה מממצאים בדבר "התנהלות פגומה ומזהמת" מצד גורמי החקירה. העותר טען, כי מחלקת העררים בחנה את הערר בחוסר תום לב וכי נימוקיה בהחלטת הערר מלמדים שהיא אינה אלא חוליה נוספת בשרשרת הטיוח והטיית האמת. משכך, כך נטען, על מנת להבטיח את מימוש עקרונות הצדק, השלטון ואמון הציבור במערכת האכיפה – יש לבטל את החלטת הערר, ולהורות על העברת התיק לטיפול גורם חיצוני אשר יפתח מחדש את החקירה בנושא. בהמשך הגיש העותר הודעת עדכון ובקשה להכיר במשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, עו"ד אלון אלטמן (להלן: עו"ד אלטמן), כמצוי בניגוד עניינים בשני ההליכים המתנהלים בעניין העותר: תיק החקירה ותיק מח"ש. במסגרת זו, עדכן העותר כי הערר שהוא הגיש על סגירת תיק מח"ש נדחה בהחלטתו של עו"ד אלטמן, מי שלשיטתו שימש גם כפרקליט מחוז דרום בעת קבלת ההחלטה על סגירת התיק. משכך, נטען כי עו"ד אלטמן מצוי בניגוד עניינים בעניין העותר; כי עליו להימנע מעיסוק בעתירה; וכי יש להורות על ביטול החלטתו בעניין תיק מח"ש. המשיבות 3-1 (להלן: המשיבות) טענו מנגד כי דין העתירה להידחות. לטענתן, שיקול דעתן של רשויות התביעה בנוגע להעמדה לדין הוא רחב ביותר – בפרט כאשר מדובר בהחלטה המבוססת על הערכת דיות הראיות. בעניין זה, הודגש כי בית המשפט אינו נדרש לבחון את חומר הראיות הגולמי, וכי ביקורתו מצטמצמת לבחינת הליך קבלת ההחלטה, תוכנה וסבירותה. במקרה דנן, נטען כי לקבלת ההחלטה על סגירת התיק קדם הליך בחינה מקיף ומעמיק, שכלל פעולות חקירה מגוונות ובחינת מסמכים שונים, לרבות דו"ח הבודק; וכי ההחלטה התבססה בסופו של דבר על חומר הראיות המצוי בתיק – ולכן אינה מגלה עילה להתערבות. לצד זאת, התייחסו המשיבות לטענות העותר בערר והבהירו כי החלטת הערר נתנה מענה הולם לטענות אלה. בכל הנוגע לטענות העותר בעניין סגירת תיק מח"ש – נטען כי אין מקום להידרש אליהן במסגרת העתירה דנן; והודגש כי הדלת עודנה פתוחה בפני העותר למיצוי הליכים מול הגורמים הרלוונטיים בנושא. בכל הנוגע לטענותיו בעניין ניגוד העניינים – הובהר, מבלי שיהיה בכך כדי להביע עמדה בטענות לגופן, כי עו"ד אלטמן אינו מעורב בטיפול בעתירה. העירייה מצדה טענה כי היא אינה בעלת דין דרושה, משעה שתלונת העותר לא הופנתה כלפיה – ולכן יש למחוק אותה מהעתירה. כמו כן, צוין כי מהעתירה לא ניתן להבין מיהם אותם גורמים בכירים בעירייה שלגישת העותר חשודים במעורבות לכאורה בפרשה, ושלגביהם הגיש העותר את תלונתו. נטען כי מטעם זה יש למחוק את העתירה בכללותה. בכל הנוגע לטענות העותר בעניין צו ההגנה, נטען כי מעיון בצו עולה כי מבקר המדינה לא קבע כי פעולות העירייה או מי מטעמה היו נגועות בשחיתות או בהפרת חוק, אלא לכל היותר באי-תקינות. כן הודגש כי זימון העותר לשימוע לא נעשה על רקע תלונותיו אלא לאור תפקודו. זאת מאחר שגם לאחר בדיקת תלונותיו, הוא נמנע מביצוע עבודתו. בנוסף, ביקשה העירייה שבית המשפט יורה לעותר לתקן את עתירתו. היא הפנתה בהקשר זה להוראות סעיף 30 לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 [נוסח משולב], האוסר על שימוש במסמכי מבקר המדינה כראיה בהליכים משפטיים. לכן, התבקש להורות על מחיקת הסעיפים בעתירה המתייחסים להחלטת מבקר המדינה. העותר מצדו התנגד לבקשת העיריה. לטענתו, בקשה זו חותרת תחת עקרונות היסוד של המשפט המנהלי והשלטון התקין, והיא מהווה ניסיון פסול להסתיר עובדות מהותיות המוכיחות כשלים חמורים בטיפול הרשויות בתלונותיו. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובות לה, על נספחיהן – הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות. הלכה פסוקה היא כי שיקול הדעת הנתון לרשויות התביעה בנוגע להחלטות שעניינן סגירת תיק פלילי הוא רחב ביותר. התערבותו של בית המשפט בהפעלת שיקול דעת זה היא מועטה – והיא שמורה אך למקרים חריגים שבהם נמצא כי ההחלטה חרגה באופן קיצוני ממתחם הסבירות או שנפל בה פגם היורד לשורש העניין (בג"ץ 1968/21 גרפי נ' משטרת ישראל, פסקה 5 (24.3.2021); בג"ץ 8466/22 ח'טיב נ' פרקליטות המדינה – מחלקת עררים, פסקה 5 (13.12.2022); בג"ץ 1859/24 פרוטסוב נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (7.3.2024)). הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מתבקש בית המשפט להתערב בהחלטות שעניינן בהערכת חומרי חקירה ובקביעת דיות ראיות לצורך העמדה לדין פלילי. לגבי החלטות כאלה, נקבע לא אחת כי מתחם ההתערבות הוא צר במיוחד ומידת הריסון בהן היא "כפולה ומכופלת" (בג"ץ 4796/24 ח"כ אלמוג כהן נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 8 (9.12.2024); בג"ץ 6587/21 פלונית נ' פרקליטות המדינה – מחלקת עררים, פסקה 9 (7.8.2022)). הטעם לכך הוא קיומה של הפרדת הרשויות, כמו גם מומחיותן, מקצועיותן וניסיונן רב השנים של רשויות התביעה בנושאים מעין אלה (בג"ץ 4985/20 זיר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (21.2.2021); בג"ץ 68568-03-25 שטגמן נ' פרקליט המדינה, פסקה 5 (9.4.2025)). במקרה דנן, לוז טענות העותר בעתירה מופנה נגד טיב הערכת חומר הראיות בתיק החקירה, וההכרעה בדבר היעדר תשתית ראייתית מספקת להעמדה לדין. מדובר אפוא בעניינים המצויים בלב ליבו של שיקול דעתן המקצועי של רשויות התביעה; ולא מצאנו טעם בנימוקי העותר לקביעה שהמקרה שלפנינו הוא מקרה חריג המצדיק התערבות. מן העתירה והתגובות לה עולה, כי ההחלטה על סגירת התיק התקבלה במסגרת הליך סדור ומקיף. כך, קדמה להחלטה האמורה חקירה משטרתית, במהלכה נחקר הנילון באזהרה; נגבו עדויות מגורמים רלוונטיים בפרשה, לרבות העותר עצמו ובעלי תפקידים בעירייה; ואף נערך עימות בין העותר לבין הנילון. נוסף על כך, הסוגיה דנן נבדקה במסגרת הליך ביקורת פנימי שערכה העירייה על-ידי בודק חיצוני שמונה מטעמה. ממצאי הבדיקה גובשו לכדי דו"ח מסודר – אשר הוצג גם הוא לרשויות התביעה בטרם קבלת החלטתן. לאחר כל אלה, ערכה פרקליטות המחוז בחינה של מכלול החומר הראייתי – ובכלל זה, כאמור, דו"ח הבודק והחלטת מבקר המדינה – ומצאה לנכון לסגור את תיק החקירה מטעמים של דיות הראיות. החלטה זו עמדה לבחינה נוספת בעקבות הערר שהוגש למחלקת העררים. במסגרת הערר, נבחנו הדברים בשנית על-ידי המשנה לפרקליט המדינה (אכיפה כלכלית), עו"ד ליאת בן ארי – אשר הגיעה לכלל מסקנה כי מדובר בהחלטה מוצדקת שיש להותירה על כנה. גם עיון בהחלטת הערר לגופה מביא למסקנה כי אין כל עילה להתערבות בה. למקרא ההחלטה עולה כי היא התקבלה על בסיס בחינה עניינית והערכה מקצועית של סיכויי ההרשעה, בהתאם לחומר הראייתי המצוי בתיק. במסגרת זו, הובאו בחשבון, בין היתר, עדויות שונות של גורמים רלוונטיים בפרשה – ובהם העותר, הנילון, מנהל אגף שיפור העיר בעירייה ותקציבאית העירייה; דו"ח הבודק וממצאיו – מהם עלה כי הקושי שנמצא בניהול ומעקב אחר צריכת מים בעירייה הוא רוחבי ולא נובע מרצון להיטיב עם הנילון; וכן החלטת מבקר המדינה – שבעקבותיה ניתן משקל לכך כי העותר פעל מתוך אמונה בתום לב בצדקת דרכו, אך הובהר כי אין בכך כשלעצמו כדי לבסס העמדה לדין פלילי. טענות העותר בערר נבחנו אף הן – ונקבע לגביהן כי הן כוללות סברות, הנחות, פרשנויות וניתוחים, אשר אינם מגובים בראיות. בהקשר זה יודגש, כי בהחלטת הערר לא נקבע כי אין ולא כלום בטענות העותר. אדרבה, ההחלטה יצאה מתוך הנחה כי ייתכן שטענותיו אכן מצביעות על אי-סדרים כאלה ואחרים בהתנהלות העירייה; וכי תימוכין אפשריים לכך עולים מעדותו כי תחומים רבים בעירייה מופקרים. יחד עם זאת, במכלול נסיבות העניין, הגיעה מחלקת העררים לכלל מסקנה כי אי-סדרים אלה אינם מבססים חשד לביצוע עבירה פלילית. על רקע דברים אלה – לא מצאנו כי טיעוניו הרבים של העותר בעתירה, המופנים נגד נימוקי הערר ונפרשים בהרחבה על פני 36 עמודים (ללא נספחים), מצביעים על שגיאה מהותית בהחלטת המשיב המעידה על אי-סבירות קיצונית; או על עיוות דין חמור שנגרם כתוצאה ממנה. זהו הדין גם ביחס לטענת העותר כי מדובר בהחלטה מגמתית הנגועה בשיקולים זרים. טענה זו נטענה על-ידיו בעלמא ובאופן כללי – מבלי שהונחה לה כל תשתית עובדתית, ולוּ מינימלית, בגדרי בעתירה. כידוע, על הטוען לקיומם של שיקולים זרים בהחלטת הרשות רובץ נטל משמעותי, המחייב הנחת תשתית עובדתית מוצקה – וזאת לנוכח הקושי המובנה בבחינת שיקוליה הפנימיים של הרשות (ראו: בג"ץ 4790/14 יהדות התורה – אגודת ישראל – דגל התורה נ' השר לשירותי דת, פסקה 49 (19.10.2014); עע"מ 2638/20 עמותת בר-קיימא לתרבות אמנות מוסיקה נ' ראש עיריית ירושלים, פסקה 2 (6.9.2020); בג"ץ 7318/22 אשכול רשויות יהודה ושומרון נ' שרת התחבורה, פסקה 14 (3.11.2022)). משלא הונחה תשתית כאמור בענייננו – הרי שדין טענה זו להידחות. בשולי הדברים נציין, כי לא מצאנו לנכון להידרש במסגרת העתירה דנן לטענות העותר ביחס להתנהלות גורמי החקירה ולסגירת תיק מח"ש. העתירה שלפנינו מתמקדת בהחלטה על סגירת התיק – בפרט, ביחס לטענות העותר הנוגעות לגניבת מים על-ידי הנילון. טענות העותר נגד התנהלות גורמי החקירה הועלו בהרחבה במסגרת הליך נפרד בו נקט העותר (תיק מח"ש), ונבחנו במסגרת ערר אחר שהוגש בעניין ההחלטה על סגירתו. דברים אלה אף צוינו במפורש בהחלטת הערר, אשר לא עסקה משום כך בעניינים אלה. לכן, משאלה פני הדברים – ברי כי אין מקום לבירור טענות אלה בגדרי ההליך שלפנינו. לכך יש להוסיף כי המשיבות הבהירו בתגובתן כי דלתותיהן פתוחות לפני העותר, שרשאי למצות הליכים מול הגורמים המוסמכים בעניין תיק מח"ש. בכלל זה הוא רשאי להעלות את טענותיו בדבר ניגוד העניינים הנטען. לכן, גם מטעם זה אין מקום להידרש לנושאים אלה בשלב הנוכחי. בהמשך, ככל שיהיה בכך צורך – יוכל העותר לנקוט בהליך מתאים, וטענותיו בעניין זה שמורות לו. לנוכח דברים אלה, ובשים לב לתגובת המשיבות מהן עלה כי עו"ד אלטמן לא היה מעורב בטיפול בעתירה דנן – אף לא ראינו צורך להידרש לטענות העותר בדבר ניגוד העניינים הנטען. אשר על כן, דין העתירה להידחות. לאור התוצאה אליה הגענו – ממילא מתייתרת בקשת העירייה בעניין תיקון העתירה. העותר יישא בהוצאות המשיבות והעירייה בסך של 1,000 ש"ח לכל קבוצת משיבות. ניתן היום, כ"ז סיוון תשפ"ה (23 יוני 2025). דפנה ברק-ארז שופטת אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת