מואמן מרדאווי נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 5074/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5074/10 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: מואמן מרדאווי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.5.2010 בת.פ. 40257/08 שניתן על ידי כבוד השופטת י' שיצר תאריך הישיבה: כ"ג באלול התשע"ב (10.9.2012) בשם המערער: עו"ד דניאל ווייס בשם המשיבה: עו"ד אוהד גורדון בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. באישון לילה הוצת רכב מסוג מרצדס בעיר בת-ים. עובר אורח הבחין ברכב שנמלט בדהרה מהזירה, ודיווח על כך למשטרה. זמן קצר לאחר מכן עצרה המשטרה בקרבת מקום רכב שתיאורו התאים לדיווח. יושבי הרכב נלקחו לחקירה, אך הכחישו כל קשר לאירוע. בחלוף חצי שנה נוספת, ולאחר שנראה כי תיק החקירה גווע, מסרו יושבי הרכב גרסה חדשה שהפלילה את המערער בהצתה. ברם, בבואם להעיד במשפט, הם חזרו מעדותם, והוכרזו על-ידי התביעה כעדים עוינים. מדוע חזרו בהם יושבי הרכב מגרסתם המפלילה ומדוע לא מסרוהּ מלכתחילה? האם אוימו על ידי המערער? במי מן המעורבים יש ליתן אמון? שאלות אלו, בתמצית, הן שעמדו בליבו של הערעור שלפנינו. השתלשלות האירועים עד לדיון בבית המשפט קמא 2. מכונית מרצדס שחנתה בחניית הרכב של בית בשדרות העצמאות בבת-ים הוצתה ביום 28.5.2008 לאחר חצות. עד ראייה שחזה בהימלטות של רכב מן הזירה התקשר למשטרה ומסר את פרטי הרכב. זמן קצר לאחר מכן עלה בידי המשטרה לעצור רכב זהה כמעט בכול לפרטים שנמסרו – הרכב שנעצר היה מן הדגם והצבע שנמסרו (אאודי בצבע זהב), ומספר הרישוי שלו היה דומה מאד למספר שמסר עד הראייה, בשינוי קל. ברכב נמצאו באותה עת בחור ובחורה צעירים – מיריאל אבוש (להלן: מיריאל) וכפיר שלום (להלן: כפיר), שהרכב היה בבעלות אמו. הם נחקרו בקשר לאירוע ההצתה אך הכחישו כל מעורבות בו. הם אף טענו שכלל לא היו בבת-ים. לבסוף, הם שוחררו. 3. המפנה בחקירת ההצתה חל רק חצי שנה לאחר מכן, ביום 19.11.2008. באותו מועד הגיעו חוקרי המשטרה אל ביתו של דני אבוש (להלן: דני), אביה של מיריאל, לחקור עניין אחר. למעשה, חוקרי המשטרה באו כדי לתשאל את בנו בן ה-14 של דני ואחיה של מיריאל ביחס לאירוע שבו אחיו של המערער – ודיע ורביע מרדאווי – איימו עליו בכניסה למדרגות ביתו, וזאת כחלק ממסכת סחיטה ואיומים שכוונה למשפחה. במהלך התשאול, סיפר דני כי ודיע מרדאווי, אחד מאחיו של המערער, לקח את רכבו של כפיר וביצע איתו את ההצתה שכפיר ומיריאל נחקרו בנוגע אליה חצי שנה קודם לכן. אמרה זו של דני הולידה למעשה את החקירה המחודשת בנושא. כפי שיובהר בהמשך, היא אינה תואמת במדויק את הגרסאות שנמסרו על-ידי כפיר ומיריאל, אך ממילא אינה יכולה להיחשב כבסיס להכרעה באשר לאירועים בלילה שבו בוצעה ההצתה, מאחר שבמהותה היא עדות שמיעה בכל הנוגע לאירועים אלה. עוד נשוב לדון בכך. מכל מקום, שמונה ימים לאחר מכן, נלקחה מיריאל לחקירה נוספת, ובה מסרה גרסה שהפלילה את המערער ואדם נוסף בשם איברהים. במהלך חקירתה זו אף נלקחה לביצוע "הולכה והצבעה" של החוקרים אל מקום ההצתה. על פי גרסתה, המערער ואיברהים נלוו אליה ואל כפיר לנסיעה ברכב באותו ערב לאחר מסיבה בחוף 4*4 וביצעו את ההצתה במהלך נסיעה זו. ליתר דיוק, בדרכם חזרה מהמסיבה, כך על פי גרסתה, הם עצרו בתחנת הדלק שבשכונת בן-גוריון בחולון. שם, גם הורה המערער לאיברהים למצוא ג'ריקן ולמלאו בדלק, ולדבריה היה זה המערער ששילם על הדלק. עם צאתם מן התחנה, ביקש המערער לנהוג ברכב, ולפי גרסתה של מיריאל, כפיר והיא עברו למושב האחורי, ואילו המערער עבר למושב הנהג כשאיברהים לצידו. במסגרת נסיעה זו המערער עצר, לדבריה, בסמוך למקום שבו הוצתה המכונית, ואיברהים ירד מן הרכב עם ג'ריקן. כעבור מספר שניות חזר בריצה. לאחר מכן, נמלטו הארבעה מן המקום בנסיעה מהירה לכיוון תל אביב. רק לאחר שהגיעו לאזור התחנה המרכזית הישנה, ירדו המערער ואיברהים. או-אז, פנה המערער לכפיר ולמיריאל, על-פי הודעתה, והזהיר אותם שלא יספרו לאיש על אירועי הלילה. המשטרה ערכה עימות בין מיריאל למערער, במסגרתו הטיח האחרון במיריאל כי הגרסה המפלילה הינה פרי עלילה שרקח אביה נגדו. ביום 1.12.2008, ובעודו מרצה מאסר בפועל, נחקר כפיר בשנית. אף הוא מסר גרסה מפלילה נגד המערער ואיברהים, התואמת ברוב חלקיה את גרסתה של מיריאל. 4. המערער נחקר במשטרה שלוש פעמים ומסר בחקירותיו שלל גרסאות. גרסתו הראשונה של המערער כללה הכחשה מלאה – הן ביחס להיכרותו את מיריאל וכפיר והן ביחס לנוכחותו במסיבה עם כפיר. בהמשך, הודה המערער ואישר חלקים נרחבים הנוגעים לאמרותיהם של מיריאל וכפיר, ובכלל זה: היכרותו את כפיר, העובדה שכפיר עבד אצלו וכן שהותו עימם במסיבה בחוף הים. עוד הודה המערער כי חזר מהמסיבה עם כפיר ומיריאל, ברכבו של כפיר, ואף אישר כי עצרו לתדלק ושהוא היה זה ששילם עבור הדלק. ההליך בבית המשפט קמא ופסק דינו 5. נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (השופטת י' שיצר), שייחס לו את העבירות הבאות – הצתה (לפי סעיף 448 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); קשירת קשר לביצוע פשע (לפי סעיף 449(א)(1) לחוק העונשין); הדחה בחקירה (לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין); כניסה לישראל שלא כדין (לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952); איומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין); וכן הפרעה לשוטר במהלך מילוי תפקידו (לפי סעיף 275 לחוק העונשין). יצוין כי אברהים אותר רק בשלב מאוחר יותר. בינתיים הוגש גם נגדו כתב אישום בגין אותה פרשה ונמסר לנו כי משפטו עדיין מתנהל. 6. המפנה הבא בפרשה קשור בעדויותיהם של מיריאל וכפיר בבית המשפט קמא. השניים חזרו בהם מן ההודעות שמסרו במשטרה. כפיר הכחיש כי היה בכלל בבת-ים באותו יום וטען כי היה במסיבה עם מיריאל בלבד. הוא אף הכחיש שעבד עם המערער ועם איברהים. את הפער בין הגרסאות הסביר כפיר בכך שחברתו ביקשה ממנו למסור גרסה מפלילה, וכך עשה, וציין כי החוקרים הבטיחו לו שאם יחזור על גרסת חברתו, הוא יזכה להיפגש עימה ויינתן לו אוכל, סיגריות וכרטיסי חיוג. לבסוף, טען כפיר כי החוקרים הוסיפו גם פרטים מיוזמתם, מבלי שאמר אותם. המפנה שחל בעדותה של מיריאל היה חד עוד יותר, וזו טענה כי אינה זוכרת פרטים אודות המסיבה, אודות עדותה במשטרה וכי כלל לא זכורה לה ה"ההובלה וההצבעה" על מקום ההצתה. בעקבות המפנה האמור, הוכרזו מיריאל וכפיר כעדים עוינים. בחקירתם הנגדית המשיכו מיריאל וכפיר להכחיש את הודעותיהם במשטרה. רוב תשובותיה של מיריאל לשאלות בא-כוח התביעה היו שהיא "לא זוכרת". בסיכומיה, טענה התביעה כי השניים מאוימים ומפוחדים, ממש כשם שפחדו מפני המערער בליל האירוע עם מעצרם. התביעה ציינה עוד כי כפיר דיווח, בעת שהותו בכלא, שקיבל איומים טלפוניים מפורשים על חייו מאחיו של המערער, בשל הפללתו בהצתה. בהקשר זה, יצוין כי דני אבוש, שנכלל בין עדי התביעה, סירב להתייצב לעדותו. התביעה מצידה וויתרה על עדותו והכריזה כי "אלו עדי". עם זאת, באי-כוחו של המערער ביקשו שיוצא נגדו צו הבאה, הואיל ועדותו חשובה להגנתו של המערער, וכך אכן היה. בהתייצבו לעדות, סירב דני אבוש להשיב לשאלות וכל שאמר היה: "תורידו אותי למטה" (עמ' 54 לפרוטוקול הדיון מיום 22.9.2009). משכך, הוכרז אבוש כעד עוין של ההגנה, ואמרותיו במשטרה הוגשו לידי בית המשפט. אשר למערער, הוא הוסיף להכחיש כל קשר למעשים שיוחסו לו. 7. בשלב זה, נדרש בית המשפט לבחון האם נתמלאו דרישות סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) לשם הגשת אמרת עד במשטרה, על מנת שניתן יהיה לסמוך על הודעותיהם של מיריאל וכפיר במשטרה, והאם נמצאו חיזוקים לאמרות אלה, כנדרש. בית המשפט קבע כי ניתן להשיב על כך בחיוב. בית המשפט קמא קבע כי בנסיבות העניין ניתן לקבל את אמרותיהם של מיריאל וכפיר ומצא להן חיזוקים לרוב, בעיקר בשקריו של המערער. חלק מרכזי של הכרעת הדין הוקדש לניתוח גרסאותיו של המערער ולשינויים שחלו בנקודות מרכזיות בקו הגנתו. תחילה, נדרש בית המשפט לשינויים בגרסאות שמסר במשטרה – החל בהכחשה מלאה והמשך בהודאה בחלק מן העובדות שנכללו בהודעותיהם של מיריאל וכפיר. לצד החיזוק שמצא בית המשפט קמא בעדותו של המערער עצמו, שאישר במו פיו חלקים מרכזיים באמרותיהם של מיריאל וכפיר, ציין בית המשפט חיזוקים נוספים, ובכלל זה איכון שיחות הטלפון של כפיר, ממנו עולה כי כפיר אכן היה בבת-ים לפני ההצתה ואחריה, וכי המערער והוא שוחחו ביניהם. עוד מצא בית המשפט, כי הגם שהיו מחדלי חקירה – לרבות אי-חקירת חשודים נוספים שהיו מסוכסכים עם בעלי מכונית המרצדס – הרי שאלו לא קיפחו את הגנת המערער באופן המצדיק את זיכויו. 8. בית המשפט הרשיע את המערער בעבירת ההצתה, בעבירה של הדחה בחקירה וכן בעבירה של שהייה בלתי חוקית, על יסוד תעודת עובד ציבור המוכיחה כי במועד ביצוע העבירה לא שהה המערער בישראל מכוח היתר חוקי כלשהו. יחד עם זאת, מצא בית המשפט קמא לזכות את המערער מעבירות האיומים שיוחסו לו, כמו גם מהעבירה של הפרעה לשוטר במהלך מילוי תפקידו, בגין קללות וגידופים שהפנה המערער כלפי אחד מן השוטרים בעת הבאתו לדיון בבית המשפט. 9. על יסוד הרשעה זו, גזר בית המשפט את עונשו של המערער באופן הבא: הפעלת מאסר על תנאי קודם בן 6 חודשים, בגין הרשעה בעבירה של שהייה בלתי חוקית, כך שיחד עם תקופה זו ירצה המערער 4 שנות מאסר וחצי – מתוכן שנה אחת תרוצה בחופף למאסר אותו המערער כבר החל לרצות, ושלוש השנים הנותרות במצטבר. כמו-כן, נקבעו שני מאסרים על תנאי: האחד – למשך שנתיים כשהתנאי הוא איסור על ביצוע עבירת רכוש מסוג פשע וביצוע עבירות הפשע בגינן הורשע, או ניסיון לעוברן, למשך שנתיים; השני – מאסר על תנאי למשך שנה כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת שהייה בלתי חוקית במשך שנתיים מיום שחרורו. לבסוף, נקנס המערער בסך של 2,000 שקל או 30 ימי מאסר תמורתם. בטרם גזר את דינו, עמד בית המשפט קמא על מתחם הענישה בעבירות הצתה, וקבע כי הגם שנפסקו עונשים מקלים יותר, אזי בעניינו של המערער לא התקיימו הנסיבות לקולא שהביאו להקלת העונש באותם מקרים עליהם סמך המערער את הגנתו. הטענות בערעור 10. הערעור שבפנינו כוון קודם כל נגד הרשעתו של המערער בבית המשפט קמא. בנוסף על כך, ולחלופין, הערעור מכוון גם כנגד חומרת העונש שהושת עליו. 11. בכל הנוגע להרשעה עצמה, המערער המשיך בקו ההגנה שבו נקט בפני בית המשפט קמא, וטען כי לא היה בבת ים באותו הלילה וכי לא ביצע את ההצתה. באופן יותר ספציפי, הגנתו של המערער מבוססת על הטענה שהגרסאות המפלילות שנמסרו במשטרה היו גרסאות כבושות ומומצאות, שייחסו לו את ביצוע העבירות רק בחלוף זמן, בשל הסכסוך שהתגלע בין אביה של מיריאל, דני, לבין אחיו. על כן, המשפחה ביקשה להתנכל לו ולהרחיק אותו ממנה אל מאחורי בית הכלא, כמו את אחיו. הוא הדגיש גם שדני אבוש, אביה של מיריאל, מסר תחילה גרסה לפיה להצתה היו אחראים אחיו של המערער ולא הוא עצמו. בכך הוא ראה ביסוס לטענה שהכוונה היתה לטפול אשמה עליו – משהתברר כי אחיו כבר נעצרו (וכך הורחקו ממשפחת אבוש) מטעמים אחרים. המערער הוסיף והצביע על מניע נוסף לייחס לו את העבירה – מאחר שכך הרחיקו עצמם מיריאל וכפיר מן החשש שהעבירות ייוחסו להם כמי שנחקרו עליהן בעצמם בשלב הראשון. לשיטתו יש לראות באמרותיהם של מיריאל וכפיר גרסה אחת שתואמה ביניהם. 12. בא-כוחו של המערער טען כי מאחר שהרשעתו של המערער הושתתה בעיקרה על אמרות חוץ, ולא על עדויות במשפט עצמו, לא חל במקרה זה במלוא עוזו הכלל המעדיף את התרשמותו של בית המשפט קמא מן העדים בכל הנוגע לקביעת מהימנות. אמרות החוץ של העדים הן אמרות שפתוחות להתרשמותן של הערכאה הדיונית ושל ערכאת הערעור באותה מידה. 13. אשר לגזר הדין, טוען המערער כי החמירו עימו יתר על המידה. בא-כוחו הצביע על כך שרף הענישה המקובל בגין עבירות הצתה נופל מן העונש שהושת עליו. כמו כן, הוא מבקש לתת משקל לנסיבות חייו האישיות, בעיקר ביחס לעבירה של שהייה בלתי חוקית, בהתחשב בכך שפעל בעבר כמשתף פעולה עם ישראל ויש לו בני משפחה המתגוררים בישראל, ובכלל זה ילד בן 8. 14. המשיבה ביקשה מאיתנו לדחות את הערעור על כל חלקיו. באשר להרשעה, טען בא-כוח המשיבה כי בעיקרו של דבר הערעור מושתת על קביעות שעניינן מימצאי מהימנות וכי בעניינים אלה ראוי לה לערכאת הערעור שלא להתערב. בא-כוח המשיבה הודה כי אכן עדויותיהם של כפיר ומיריאל היו כבושות, אך הוסיף וטען כי בנסיבות העניין אין בדבר כדי להוכיח את שקריותן, בהתחשב בכך שמערכת היחסים שבין משפחת המערער למשפחתה של מיריאל גרמה להם לנסות ולחפות עליו בשלב הראשון. באשר לעונש שהושת על המערער, נטען כי גזר הדין משקף נאמנה את רף הענישה הראוי בהתחשב בחומרת המעשים. הכרעתנו 15. לאחר ששקלנו את הדברים הגענו לכלל דעה כי דין הערעור להידחות. 16. בנסיבות העניין, היתה הצדקה מלאה לאפשר את קבלת אמרותיהם של כפיר ומיריאל על בסיס סעיף 10א לפקודת הראיות. בית המשפט קמא היה בעמדה שאפשרה לו להתרשם כי עדים אלה שינו את גרסאותיהם בשל כך שחששו להעיד. בנוסף על כך, ריבוי גרסאותיו של המערער סיפק חיזוקים למכביר לאמרות אלה. 17. בא-כוחו של המערער טען טענות מפורטות ביחס לפרטי אמרותיהם של כפיר ומיריאל על מנת להצביע על כך שתואמו והונחו על-ידי הוריה של מיריאל, כחלק מן "ההתחשבנות" עם בני משפחתו של המערער. הוא הצביע על חששה של אמה של מיריאל מכך שלביתה יהיה רישום פלילי, וכן על דבריה של מיריאל כי אמה יודעת באיזו תחנת דלק עצרו בני החבורה בדרך למקום שבו הוצתה המכונית. בדברים אלה ואחרים הוא מצא סימנים לטווייתה של גרסה שקרית, שבה מיריאל וכפיר מובלים בידי כוחות שחזקים מהם. 18. בחנו את טענות בא-כוחו של המערער אך בסופו של דבר לא מצאנו בהן בסיס איתן להנחת ספק סביר שיערער את ההרשעה. חששם של העדים להעיד היה אמיתי; גרסאותיהם במשטרה היו ברורות ואילו שקריו של המערער סיפקו את כל החיזוק הנדרש ואף מעבר לכך. יוער, כי לשקרים אלה לא היתה כל תכלית מלבד העניין הברור של המערער להרחיק עצמו מכל קשר לאירוע ההצתה. אכן, בכל הנוגע להתרשמות מאמרות החוץ של העדים אין לבית המשפט קמא עדיפות מובנית על פני בית משפט זה. עם זאת, ההרשעה היתה מבוססת כאמור לא רק על אמרות אלה, אלא גם על התרשמותו של בית המשפט קמא מחששותיהם של העדים באולם המשפט עצמו, כמו גם מהתרשמותו השלילית מן המערער. התרשמות זו של בית המשפט קמא מקובלת אף עלינו, כפי שנפרט. 19. עיון בעדות המערער בפני בית המשפט קמא וכן בהודעותיו במשטרה חושף את ניסיונו של המערער להקיף עצמו בשני מעגלים של שקר – מעגל אסטרטגי ומעגל טקטי – מתוך תקווה כי אם תובקע חומת ההגנה הראשונה, עדיין תעמוד לו חומת הגנה שנייה. 20. במסגרת מעגל השקרים הראשון, ה"אסטרטגי", טען המערער כי הוא אינו מכיר את כפיר או את מיריאל כלל, וממילא לא היו יחד במסיבה בחוף 4*4. דוגמה לכך ניתן להביא מחקירתו במשטרה מיום 27.11.2008: "ש. מי זה כפיר שלום? ת. לא יודע. ש. אתה בטוח שאתה לא יודע מי זה כפיר שלום? ת. לא יודע. ש. מי זו מיריאל? ת. לא יודע. ש. איך אתה מסביר שאתה התקשרת לכפיר שלום, בשעה 22:30 בערב, ב-29/5? ת. לא יודע מי זה, באמת שלא מכיר". (ת/19 למוצגי התביעה, שורות 87-78). באומרו כן, ביקש המערער להרחיק עצמו לחלוטין מכפיר וממיריאל, לא כל שכן מאירוע ההצתה. המערער אף הרחיק עצמו מן המסיבה שנערכה בחוף 4*4 וטען כי לא היה לו כל קשר לאירוע (ת/20, עמ' 10). 21. עד מהרה הובקע קו הגנה ראשון זה והמערער נאלץ להודות בחקירתו כי הוא מכיר את כפיר ומיריאל. משקרסה אסטרטגיית ההכחשה הגורפת, הקים סביבו המערער מעגל שקרים חדש, "טקטי" ומדויק יותר – הוא הודה בהיכרות עם כפיר ומיריאל ובנוכחותו במסיבה בחוף, אך לצד זאת הציג גרסה המרחיקה אותו ממקום ההצתה וממועד ביצועה (ת/20, עמ' 14-12). אלא מאי? גם בגרסה זו מצא בית המשפט קמא, והדבר מקובל עלינו, סתירות ופרכות רבות. סתירות אלו נגעו לסוגיות מרכזיות בעדותו, ובהן שאלת המקום שבו נפרד המערער מכפיר ומיריאל אחרי מסיבת החוף ושאלות הנוגעות למקום הימצאו של איברהים ולאופן השתבצותו בציר הכרונולוגי של העלילה. קריאת הודעותיו של המערער במשטרה, לצד עדותו בבית המשפט, חושפת שינוי מתמיד בגרסאותיו. 22. באשר לאופן פרידתו ממיריאל וכפיר טען המערער במשטרה כי ביקש לרדת בצומת בת-ים חולון; לאחר מכן אמר ב"שפירא"; בהמשך, ותוך פליטת פה, ציין כי הורד בתחנה המרכזית; ולבסוף תיקן עצמו וציין שירד ב"שפירא" (ת/20, עמ' 14-12). שינוי הגרסאות נמשך כאמור גם בעדותו בבית המשפט: תחילה, העיד כי כפיר הורידו ב"צומת חולון וולפסון" כדי לבקר את חברו איברהים שהיה מאושפז באותה העת בבית החולים (עמ' 57 לפרוטוקול הדיון מיום 22.9.2009); אולם, כשעומת עם תשובתו כי ירד ב"שפירא" השיב שכפיר הוריד אותו "אחרי התחנה. מה המרחק בין צומת חולון לשפירא. אמרתי לו להוריד בתחנת המוניות. כשאני אומר חולון הכוונה למשרד הרישוי, זה שפירא" (פרוטוקול הדיון, עמ' 59). 23. באשר למקום הימצאותו של איברהים באותו לילה, הסתירות שנגלו בעדותו של המערער היו חזיתיות אף יותר. להלן עיקרי הדברים: "ת. כפיר החזיר אותי עד צומת חולון, וולפסון. אח"כ נכנסתי לבית חולים וולפסון והתקשרתי לכפיר. היה לי חבר שהיה מאושפז שם. אח"כ הגעתי הבית במונית. זה מה שאמרתי. ... ש. אמרת שהלכת לבקר חבר בוולפסון. מה שמו[?] ת. זה הבחור שאמרתם שיש מישהו בשם איברהים. הוא היה בוולפסון ואני רוצה להביא את ההוכחה שהוא היה מאושפז. (עמ' 57 לפרוטוקול הדיון) בשלב זה, עימתה באת-כוח המדינה את המערער עם הודעתו בחקירה כי היה עם איברהים במסיבה בחוף הים. תחילה, הכחיש המערער שאמר כן בחקירתו (שורה אחרונה בעמ' 57 לפרוטוקול הדיון). בעקבות הכחשתו, וכחלק מחקירתו הנגדית, הושמעה למערער הקלטת חקירתו במשטרה, שבה מסר כי איברהים היה איתו במסיבה בחוף ושכפיר החזירם ברכבו. אל מול דבריו המוקלטים, מסר המערער את עדותו הבאה: "איברהים היה איתי באותו היום. זה מה שאני אומר היום. כפיר הוריד אותנו בצומת חולון" (עמ' 58 לפרוטוקול הדיון). לבסוף, ובניסיון להיחלץ מן הסתירות שהוצגו לעיל, מסר המערער בחקירתו החוזרת גרסה חדשה לפיה הביקור בבית החולים היה עם איברהים באותו ערב, שכן "איברהים לא הרגיש טוב עם הוודקה והלכתי איתו לבית החולים. יש לו אסטמה" (עמ' 63 לפרוטוקול הדיון). על כל האמור, יש להוסיף כי ההגנה נמנעה מלהביא כל עדות מבית החולים וולפסון לתמיכת הטענה כי איברהים אושפז שם. 24. אין אנו שמים עצמנו בנעליה של הערכאה הדיונית לעניין בחינת חומר הראיות, והבאנו את הדברים אך כדי לומר כי שוכנענו, כמו בית המשפט קמא, כי שקריו המפותלים של המערער פועלים כחיזוקים משמעותיים לאמרות שנמסרו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. גרסה כה לא קוהרנטית אינה מתיישבת עם טענת החפות שמנסה המערער להעמיד לזכותו. ממה נפשך? אם צודק המערער כי לא היה מעורב בהצתה, וכי האירוע כולו הינו אך עלילת שווא שרקח נגדו דני, מדוע אין ביכולתו להשיב באופן חד וברור היכן היה באותו ערב, עם מי היה ומתי נפרד מכפיר ומיריאל? תשובות טובות לתמיהות אלה לא ניתנו. 25. הגענו לאותה מסקנה גם כאשר ניסינו להעמיד את הדברים במבחן ההיגיון הפשוט: קשה להלום את הטענה כי מדובר בעלילת שווא שרקחה משפחת אבוש נגד המערער ונגד אחיו עם העובדה שהמערער עצמו אישר במו פיו חלקים נרחבים בהודעות המפלילות שמסרו מיריאל וכפיר. לשון אחרת: אם דני הורה לביתו, מיריאל, למסור סיפור כוזב הקלוט מן האוויר, ואם כפיר תיאם גרסתו באופן דומה, לפי בקשתה של מיריאל – כפי שטוען המערער – אזי מדוע קשר עצמו המערער לנסיעה עם כפיר ומיריאל ברכב וכיצד ידע למסור שעצרו לתדלק וכי הוא ששילם על הדלק? אף אם נקבל את גרסתו של המערער כי שהה עם כפיר ברכבו בשובו מהמסיבה, לרבות בתחנת הדלק, אולם לאחר מכן נפרדו דרכיהם; ואף אם נניח לצורכי הדיון כי מרגע זה ואילך של העלילה "שופצו" העובדות בהודעותיהם של מיריאל וכפיר לשם הפללתו, אזי עדיין נשאלת השאלה המטרידה הבאה: מדוע לא עלה בידו של המערער להציג גרסה קוהרנטית ומשכנעת למקום הימצאו לאחר שנפרדו דרכיהם. לפיכך, מסכימים אנו למסקנת בית המשפט קמא כי "עדות הנאשם התגלתה כבלתי אמינה לאור הסתירות והשקרים הרבים שנמצאו הן בהודעותיו במשטרה והן בעדותו בביהמ"ש" (פסקה 27 לפסק הדין). 26. גם בטענותיו של המערער לעניין הסתירות בהודעותיו של דני אבוש אין כדי לכרסם במסכת הראיות המפלילה שנוצקה לחובתו. נחזור ונעיר בעניין זה כי עדותו של דני באשר למרבית פרטי האירוע הינה מפי השמועה בלבד, על פי מה שסיפרה לו מיריאל, ואין הדברים נמסרים מידיעתו האישית. לכן, אין בכך כדי לגרוע מאמינות גרסתה של מיריאל, אף אם גרסתו אכן היתה שונה בחלק מפרטיה לגבי זהות האחים המעורבים בהצתה. חשוב להוסיף, כי השוני בפרטים היה חלקי בלבד. אכן, ביום בו הגיעו חוקרי המשטרה לתשאל את בנו, אודות האיומים שחווה, מסר דני אבוש כי ודיע הוא שביקש את רכבו של כפיר לשם ביצוע ההצתה (כאמור במזכרו של רס"מ אבנר משה, המצורף כ-נ/5, מיום 19.11.2008). אולם, קריאת תמליל גביית ההודעה בבית משפחת אבוש מלמדת כי כבר בהודעה זו ציין אבוש, בחלק מן הפעמים, כי מי שלקחו את הרכב הם ודיע, המערער ואיברהים (ראו נ/6, עמ' 14: "אה, ואדים, אומן, ואברהים לקחו את האוטו"). כעשרה ימים לאחר מכן, ביום 30.11.2008, נחקר דני אבוש בשנית ועומת עם הפערים בגרסתו ביחס לזהות האח שביקש את רכבו של כפיר – האם היה זה ודיע או המערער. על כך הוא השיב כי מדובר בבלבול, שנבע ככל הנראה מהתייחסותו לשני אירועי הצתה שונים, ובמילותיו שלו: "...ניסיתי לומר לך תוך כדי שאתה חוקר את הבן שלי, שודיע קשור לעוד פרשיית הצתה, פרשייה שאני מדבר עליה כעת... כנראה לא הבנת אותי, או שאני התבלבלתי, אבל אחד לא הבין את השני בטוח, תכלס מי שהצית את הרכב, ומי שהילדה שלי ראתה אותם זה אברהים ומאומן, שהם החיילים של ודיע שהוא שלח אותם לעשות את המעשה הזה" (ראו נ/5, שורות 27-22). מכל מקום, כאמור, הודעתו זו של דני אבוש היתה אך מפי השמועה. הוא לא היה במסיבת החוף, או ברכבו של כפיר, ואף לא בזירת ההצתה עצמה. על כן, ברור שלא יכול היה להעיד מחושיו אודות מידת מעורבותו של המערער במיוחס לו על-פי כתב האישום. יתרה מכך, בחקירותיו הוא הדגיש כי את כל ידיעותיו אודות אירוע ההצתה עצמו הוא מוסר על-פי תיאוריה של בתו (ראו למשל את פרוטוקול החקירה מיום 30.11.2008, המצורף כ-נ/5, שורות 12-11, ובפרט: "לפי מה שהבנתי מהילדה שלי..."). 27. שונים במעט הם הדברים הנוגעים לאמרתו של דני מיום 17.5.2009, שבה מסר במשטרה כי ודיע – אחיו של המערער – התקשר אליו בלילה שקדם להצתה כדי לחפש את כפיר. אמרה זו, בשונה מן האחרות שנסקרו לעיל, התייחסה לשיחה שלה היה שותף הדובר עצמו. באותה הודעה, מסר דני כי ודיע הגיע לביתו באופנוע וציין באוזניו שהוא נזקק לרכבו של כפיר לשם ביצוע "עבודה" הקשורה לרכב המרצדס של "מיקי מהחוף". אולם, למעשה, דברים אלה אינם סותרים את האמרות ששימשו בסיס להרשעתו של המערער. דבריו אלה של דני לא נגעו ללילה שבו התרחשה ההצתה, אלא לכל היותר להכנות המקדימות לקראתה. הם אינם שוללים את חלקו של המערער בהצתה ואינם משפיעים על רצף האירועים הנוגעים לערב שבו התרחשה ההצתה, כפי שזה עולה מן התשתית הראייתית שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט קמא. 28. באשר למחלוקת הנוגעת למניעים שעמדו ביסוד כבישת עדותם של מיריאל וכפיר, מצאנו כי קביעת בית המשפט קמא לפיה השניים חשו מאוימים ומפוחדים הינן מבוססות. בית המשפט קמא עמד על כך בפסק דינו בהרחבה, ובכלל זה ציין את בקשותיו של כפיר מחוקריו להימנע מרישום חלק מתשובותיו; את התנגדותו לעריכת עימות עם המערער; את אי-רצונו לחתום על הודעותיו ואת שאלותיו האם החקירה מצולמת. כמו-כן, ציין בית המשפט את הודעתו של כפיר, בעת ששהה בכלא, כי הוא מקבל איומים טלפוניים ואת התנהגותם של העדים מיריאל, כפיר ודני בעת מתן עדותם בפני בית המשפט, כמי שמצויים בפחד עמוק (ראו עמודים 26-24 לפסק הדין). 29. לאור המפורט עד כה, לא מצאנו גם להתערב בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט קמא ביחס להרשעתו של המערער בעבירת ההדחה. הרשעה זו נסמכה כאמור על אמרתה של מיריאל במשטרה, לפיה המערער הזהיר אותה ואת כפיר, טרם רדתו מן הרכב, שלא לספר לאיש על מה שקרה. באומרו כן, גיבש המערער את יסודות עבירת ההדחה, כאמור בסעיף 245(א) לחוק העונשין: "המניע אדם, או מנסה להניעו שבחקירה על פי דין לא ימסור הודעה או ימסור הודעת שקר, או יחזור בו מהודעה שמסר, דינו – מאסר 5 שנים". 30. התוצאה היא שאנו דוחים את הערעור על הרשעתו של המערער בכל העבירות שבהן הורשע. 31. בהתחשב במסקנות העובדתיות שהגענו אליהן, לא מצאנו הצדקה לקבל את הערעור אף ככל שהתייחס לעונש שהושת על המערער. אכן, בא-כוחו של המערער הגיש שורה של פסקי דין שבהם הוטלו עונשים חמורים פחות על מי שהורשעו בעבירות הצתה. על כך נשיב בשלושה אלה. ראשית, ביסודו של דבר, הצתה היא עבירה חמורה ביותר, הן מבחינת הסכנה הגלומה בה לקרבן ולסביבתו והן מבחינת המסרים העברייניים העולים ממנה, שכרוכים בהטלת אימה של אלימות ופחד. שנית, על המערער רובץ עבר פלילי מכביד, שמצדיק החמרה עמו (ראו ע"פ 3210/06 פארס עמארה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.3.2007), פסקה ה' לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין). שלישית, ההרשעה במקרה זה אינה מסתכמת בעבירת הצתה בלבד, אלא כוללת גם עבירות נוספות, ובהן העבירה החמורה של הדחה בחקירה. חומרתו של מעשה ההדחה בחקירה טמונה בחתירתו הישירה תחת אכיפת החוק, מתוך מטרה לאיין את ייעודן החברתי של הרשויות המופקדות עליה: החל במשטרה, המשך בתביעה וכלה בבית המשפט. על כן, אין להקל ראש בעבירה זו, במיוחד על רקע פרשות בהן עדי תביעה חווים איומים על חייהם, כפי שנגלה בעניין שלפנינו (לעניין חומרתו של מעשה ההדחה, ראו: ע"פ 355/88 רפאל לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221, 261 (1989)). כל אלה מצדיקים שלא להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא גם בעניין העונש. 32. הגענו אל סופה של הדרך – ערב שהתחיל במסיבה הסתיים בהצתה. תחילה נותרה ההצתה "יתומה" אך בהמשך התפזר העשן, תרתי משמע. השתכנענו כי חרף העיכוב במסירת גרסאותיהם של העדים, בעיקרו של דבר, הדברים שנמסרו נכונים הם ומספקים בסיס איתן להרשעתו של המערער ולעונש שהושת עליו. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ג' בתשרי התשע"ג (19.9.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10050740_A10.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il