עזבון המנוח מירום עודד ז"ל נ. ראובן שרגיל,עו"ד

פסק-דין בתיק ע"א 5070/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5070/06 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערער: עזבון המנוח מירום עודד ז"ל נ ג ד המשיבים: 1. ראובן שרגיל, עו"ד 2. כונס הנכסים הרשמי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-בש"א 12596/05 מיום 10.5.2006 שניתן על ידי כבוד השופטת הורביץ חני תאריך הישיבה: א' באב התשס"ז (16.7.2007) בשם המערער: עו"ד שלמה ארדמן; עו"ד נפתלי נשר המשיב 1: בעצמו בשם המשיב 2: עו"ד סיגל נוימן פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. עודד מירום ז"ל (להלן – מירום או המנוח) ואהוד טמיר (להלן – החייב או טמיר) היו שותפים ובעלי מניות בחלקים שווים בחברת טמירומית בע"מ (להלן – החברה). החברה נקלעה לקשיים ומירום וטמיר, כל אחד בנפרד, הגישו בקשה לפשיטת רגל. גם נגד החברה ניתן צו פירוק. המשיב 1, עו"ד שרגיל, מונה כנאמן לנכסי טמיר וכמפרק החברה. כן מונה נאמן לנכסיו של מירום, אשר בינתיים נפטר לבית עולמו ועזבונו נוהל כעזבון בפשיטת רגל. מאוחר יותר ניתן צו הפוטר את עזבון המנוח מחובותיו כאמור בסעיף 61 לפקודת פשיטת הרגל. עזבון המנוח מירום – המערער - הגיש לעו"ד שרגיל, הנאמן על נכסי טמיר, תביעות חוב כלפי טמיר. לטענת המערער, מירום ועזבונו נשאו בתשלומים רבים בגין חובות החברה וטמיר אמור היה לשאת בחלק היחסי של אותם תשלומים. בדונו בתביעת החוב של המערער צירף אליה הנאמן תביעת חוב נוספת שהגיש גיסו של מירום המנוח בגין הלוואה שנתן לחברה. לצורך חישוב חלקו של טמיר בתשלומים התחשב הנאמן במשכנתאות שנרשמו על דירה בבעלות טמיר ואשתו ועל דירה בבעלות אביו של טמיר. משכנתאות אלה נרשמו כביטחון לחובות החברה, ומומשו לצורך פירעון החובות. לצורך החישוב התחשב הנאמן במלוא סכומי המימוש של שתי הדירות כהלוואת בעלים שנתן טמיר לחברה והוסיף אותם לתשלומים ששולמו על ידי טמיר. בין היתר התבסס הנאמן על כך שאביו של טמיר שינה את צוואתו באופן שבעבר חילק את דירתו בין טמיר לבין אחותו, ואילו בצוואה מאוחרת יותר הוריש לאחותו של טמיר דירה אחרת שהיתה בבעלותו. מכך נלמד שתמורת מימוש הדירה שבבעלות האב היתה כולה תשלום ששילם טמיר לחברה. בסיכום קבע הנאמן כי לא קיים חוב לזכות המערער. 2. המערער חלק על החישוב בטענות שונות וערער על החלטת הנאמן לבית המשפט המחוזי. בית המשפט (כב' השופטת חני הורביץ) קיבל את הערעור בחלקו במובן זה שהדיון הוחזר לנאמן לבחינה נוספת של ההתחשבנות, וזאת כיוון שבפני הנאמן, שהוא גם מפרק החברה, לא היה מידע רלוונטי שניתן היה להשיג מרואי החשבון של החברה. עם זאת קבע בית המשפט המחוזי שקביעותיו של הנאמן לעניין התחשבות במלוא סכומי המימוש של המשכנתאות מצד טמיר, וצירוף תביעת החוב מצד גיסו של מירום יוותרו בעינן. נושא החזרת הדיון לנאמן אינו עומד עוד במישרין להכרעתנו, אולם נותר ממנו ספיח הדורש התייחסות. בית המשפט התנה את החזרת הדיון לנאמן בכך שהמערער ישלם את הוצאות הנאמן בהליך. המערער קבל על קביעה זו, ובטענתו יש, לדעתי, ממש. לפיכך אציע לחבריי כי יקוזז הסכום שחויב המערער לשלם בבית המשפט המחוזי באופן שבערכאתנו לא יוטל עליו חיוב בהוצאות, אף שדין שאר חלקיו של הערעור, כפי שנראה, להידחות. 3. עיקר טענותיו של המערער בערעור שלפנינו מכוון לאופן החישוב בו נקט הנאמן. אופן חישוב זה אושר, כאמור, על ידי בית המשפט המחוזי. דרך החישוב מביאה, לטענת המערער, לתוצאה בלתי צודקת, המגדילה את חלקו היחסי של טמיר ומקטינה את חלקו של המנוח. לדעת המערער אין זה נכון לבחון את המנוח וקרוביו כ"קבוצה" אחת ואת החייב וקרוביו כ"קבוצה" נפרדת. לשיטת המערער, אביו של טמיר, שנפטר בינתיים, צריך היה להגיש תביעת חוב נגד החברה. כך היתה צריכה לנהוג גם אשתו של טמיר לגבי מחצית הדירה שהיתה בבעלותה. המערער מזכיר כי כלל לא ביקש "לצרף" את החוב כלפי גיסו להשקעתו בחברה, ומפנה גם להחלטתו של השופט גרשון ב-בש"א 014454/03 בבית המשפט המחוזי במסגרת הדיון בפשיטת הרגל של המנוח מירום. החלטה זו נסבה סביב תביעת חוב של הגיס נגד עזבונו של מירום בגין ההלוואה שנתן הגיס לחברה זמן קצר לפני פירוקה. עו"ד נשר, הנאמן על נכסי מירום, דחה את תביעת החוב של הגיס בציינו כי הסכם ההלוואה אינו מחייב את מירום באופן אישי במקרה שההלוואה לא תוחזר על ידי החברה. הגיס טען בערעור בפני השופט גרשון כי החברה היא חברה משפחתית וההלוואה ניתנה על-ידו רק מכיוון שהמנוח היה קרוב משפחה שלו, ובשל הבטחתו של המנוח להשבת הסכומים. השופט גרשון דחה את הטענה. הוא ניתח את הראיות וקבע שההלוואה היא הלוואה של הגיס לחברה ולא הלוואה למירום. על כן נדחתה תביעת החוב של הגיס. ב"כ המערער טוען לעניין זה כי קביעתו של השופט גרשון מהווה מעשה בית דין בין השותפים: כשם שתביעתו של הגיס נדחתה, ובצדק, על ידי בית המשפט המחוזי כך יש לקבוע בענייננו כי הביטחונות שהועמדו על ידי אשתו ואביו של טמיר הועמדו לטובת החברה ולא אישית לטובת טמיר, ולכן אין לזקוף אותם לזכות השקעותיו של טמיר בחברה. המשיב 1 טוען לעומתו כי החלטת השופט גרשון בפשיטת הרגל של המנוח אינה מחייבת אותו בכל הנוגע לחישוב השקעותיהם של השותפים בחברה. דיון 4. מוסכם, בלי שניכנס לפרטי החישוב, כי צורת החישוב ה"קבוצתית" נוחה יותר לטמיר בעוד שבירור עניינם של מירום וטמיר בהתעלם מקרוביהם משרת את האינטרס של המערער. שקלנו את טענות המערער, אך נראה לנו שבענייננו צדק הנאמן בקביעתו כי מימוש המשכנתא על דירת המגורים שהיתה בבעלות משותפת של טמיר ואשתו ייחשב במלואו כהשקעה של טמיר בחברה, וכי גם כספי המימוש של דירת האב יחשבו כהשקעה של טמיר בחברה. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בנושא זה כך: "17. איני רואה להתערב בהחלטת הנאמן, לפיה הכיר במימוש דירת המגורים של החייב ורעייתו ובמימוש דירת אביו של החייב, כחלק מהסכומים שנזקפו לטובתו. אכן לא דומה הלוואה מסחרית שניתנה ע"י אחיה של הילדה [אשת המנוח – מ"נ] לחברה, כנכסי משפחת החייב, שהועמדו כביטחונות לצורך נטילת הלוואות ע"י החברה ומומשו ע"י הבנק. גם אם הנכסים היו רשומים בשעתו, מחצית הדירה ע"ש אשת החייב, והדירה הנוספת ע"ש אביו של החייב, במהותם, לא היו אלא הלוואת בעלים של החייב לחברה. אביו של החייב העמיד לרשותו עוד בחייו דירה, כך גם עשתה אשת החייב, ע"מ לאפשר לחייב להעמיד את הרכוש כבטחונות להעמדת הלוואה לחברה. אין נפקא מינא שמבחינת היחסים בין החייב לאשתו ולאביו, הרישום על הדירות נשאר על שמם כולו או בחלקו; בפועל נתנו לחייב מתנה, ע"מ שיעמיד את הדירות כבטחונות לחברה. משמומשו הביטחונות, אינם אלא הלוואת בעלים של החייב לחברה." מקובל עלי שהעמדת הביטחונות שמומשו אינה בגדר עיסקה מסחרית של האב או האשה עם החברה. העמדת הביטחונות היתה מתנה לטמיר. מי שמעמיד את רכושו כביטחון מביא בחשבון כי במקרה הצורך ימומש הביטחון והוא ייפרד מרכושו. לדעתי כל הדיון בנושא שינוי צוואתו של האב (שנזכר, אמנם, בהחלטת הנאמן) אינו מעלה ואינו מוריד. האב רשם משכנתא על דירה שעל פי צוואתו יועדה לטמיר ולאחותו. זכותו של האב לצוות בחייו, ומאוחר יותר לשנות את צוואתו מכל טעם שהוא. העיקר הוא שמלוא תמורת הדירה מומש. 5. אשר לטענת המערער כי החלטת עו"ד נשר שאושרה על ידי השופט גרשון לגבי הלוואת הגיס היא מעשה בית דין בין שני השותפים - טענה זו היא חרב פיפיות. לכאורה נקט המשיב 1 כלפי העיזבון גישה מקלה יותר מזו שנקט בה עו"ד נשר. המשיב 1 "כלל" את ההלוואה שנתן הגיס בגדר "זכויות" העזבון והוסיף את סכום ההלוואה לסכום השקעתו של מירום בחברה, בעוד שמפסק הדין של השופט גרשון עולה לכאורה, שמדובר בהלוואה מסחרית של הגיס לחברה ומכאן שאין לזקוף אותה לטובת המערער. המערער אינו יכול להלין על גישתו של המשיב 1 המיטיבה עמו. גם לגופו של עניין, אין בהכרעתו של עו"ד נשר לעניין הלוואת הגיס ואישורו של בית המשפט להכרעה זו כדי לכבול את המשיב 1 בעניין הביטחונות שהעמידו אביו ואשתו של טמיר. הנסיבות הסובבות את מתן ההלוואה ואת העמדת הביטחונות שונות אלה מאלה, והנאמנים קבעו את אשר קבעו על פי הנסיבות בכל אחד מהמקרים. במצב דברים זה אין קביעה בעניין אחד משליכה בהכרח על קביעה בעניין השני. בשולי הדברים קבל המערער גם על כך שבמסגרת החזרת התיק לנאמן ניתנה אפשרות גם לטמיר להעלות השגות, אף שהחייב לא הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור. ואולם, על פי האמור בפסק הדין (פיסקה 16) ב"כ המערער הסכים לכך ולכן גם בעניין זה אין לו על מה להלין. על כן יש לדעתי, לדחות את הערעור. עם זאת אציע לחברי לא להטיל הוצאות על המערער בערכאתנו, מן הטעם האמור בפסקה 2 לפסק דיני. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏‏כ"א אב, תשס"ז (5.8.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06050700_C03.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il