מ.ציג בע"מ נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 5063/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5063/08 ע"א 2242/10 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן המערערת בע"א 5063/08: מ.ציג בע"מ המערערים בע"א 2242/10: 1. מ.ציג בע"מ 2. מוניר מטאנס 3. אליס מטאנס נ ג ד המשיב בע"א 5063/08 ובע"א 2242/10: בנק דיסקונט לישראל בע"מ ע"א 5063/08 – ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.4.2008 בתיק פש"ר 615/07 שניתן על ידי כב' הנשיאה ב' גילאור ע"א 2242/10 – ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.2.2010 בת"א 1184/06 שניתנה על ידי כב' השופט מ' רניאל תאריך הישיבה: י"ט בתמוז התשע"א (21.07.11) בשם המערער: עו"ד יוסף מעלוף בשם המשיב: עו"ד יצחק סלע; עו"ד ברק שעיבי פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונחים לפנינו שני ערעורים שאוחדו מכוח החלטת מותב של בית משפט זה (כב' השופטים א' גרוניס, י' דנציגר וע' פוגלמן). ע"א 5063/08 הוא ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיאה ב' גילאור) מיום 21.4.2008 בתיק פש"ר 615/07, שדחה בקשת הארכת מועד מטעם מ. ציג בע"מ (להלן: החברה) להגשת חוות דעת מומחה והורה על מינוי כונס נכסים קבוע לאכיפת השעבודים בתביעות שכנגד החברה. ע"א 2242/10 הוא ערעור של החברה ובעלי מניותיה על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) מיום 17.2.2010 בת"א 1184/06 ועל הפסיקתא שניתנה בעקבותיה ביום 14.3.2010. רקע עובדתי והליכים 2. המשיב בשני הערעורים שלפנינו (להלן: הבנק) הגיש ביום 24.12.2006 תביעה בסדר דין מקוצר כנגד החברה, שהינה חברת בנייה שהקימה פרויקט בליווי פיננסי של הבנק, וכנגד משיבים 2 ו-3 בע"א 2242/10, שהם בעלי מניותיה של החברה וערבים לחובותיה (להלן יכונו כולם במקובץ: המערערים). התביעה הייתה לפירעון חוב בסך 5,046,933 ₪. המערערים ביקשו להתגונן מפני התביעה בטענות שונות המבוססות ברובן על נזקים שנגרמו להן מהתנהלות הבנק בליווי הכלכלי של הפרויקט. בהחלטתו מיום 12.12.2007 דחה בית המשפט המחוזי את מרבית טענותיהם, וקבע בין היתר כי יחידת הדיור העשירית בפרויקט נמכרה רק ביום 18.12.2001, וכי רק מאותו המועד הייתה לחברה זכות לקבל מהבנק את מסגרת האשראי שלה טענה. בהתחשב בדחיית מרבית טענותיהם של המערערים, קבע בית המשפט המחוזי כי תינתן להם רשות להתגונן רק ביחס למקצת טענותיהם בסכום כולל של 447,519 ₪ מסכום התביעה. בקשת המערערים להתגונן לגבי היתרה בסך 4,599,414 ₪ מסכום התביעה נדחתה. ביום 24.12.2007 חתם בית-המשפט המחוזי על פסיקתא בהתאם להחלטתו. המערערים הגישו לבית משפט זה ערעור על ההחלטה והפסיקתא האמורים (ע"א 294/08, כב' השופטים ע' ארבל, א' חיות וי' דנציגר). בפסק הדין מיום 13.1.2010 – שניתן לפי הסכמת הצדדים – התקבל הערעור בחלקו, והוכרע כדלהלן: "בהמלצת בית המשפט הסכימו הצדדים כי בנוסף לסוגיות שבהן ניתנה למערערים רשות להגן על פי ההחלטה נשוא הערעור תנתן למערערים רשות להגן גם בכל הנוגע לטענות ההגנה שנדחו על ידי בית המשפט בהתבסס על המימצא שקבע ולפיו לפני יום 18.12.2001 לא נחתמו עשרה חוזים למכירת דירות בפרוייקט. זאת משהוברר כי על פי האמור בדו"ח המפקח מטעם המשיב, הנושא תאריך 28.8.2000, נחתמו לכאורה עשרה חוזים לפחות עד למועד עריכת אותו הדו"ח. יתר חלקי החלטתו של בית המשפט קמא, שאינם מבוססים על מימצא זה, יעמדו בעינם. בקשת הרשות להגן והתצהיר התומך בה יהוו כתב הגנה גם לגבי הטענות הנוספות בגינן ניתנת רשות להגן כאמור. בא כוח המשיב יגיש פסיקתא מתאימה חדשה לחתימת בית משפט קמא נוכח האמור לעיל, עם העתק לבא כוח המערערים שיוכל להתייחס לאמור בה בתוך 14 ימים מיום קבלתה. במקרה של חילוקי דעות בין הצדדים באשר לפסיקתא, יובא הדבר בפני בית משפט קמא ויוכרע על ידו". בהתאם להכרעה זו, הצדדים שבו להתדיין לפני בית המשפט המחוזי בעניין בקשת הרשות להתגונן. ביום 17.2.2010 הכריע בית-המשפט המחוזי כי תינתן למערערים רשות להתגונן בסך של 2,868,639 ₪, ואילו הבנק יהא זכאי לפסק-דין בגין יתר הסכום: 2,178,294 ₪. סכומים אלה נקבעו לאחר בחינת טענות הצדדים באשר להשפעת שינוי הממצא בעניין מועד מכירת 10 הדירות בפרויקט לצורך הזכאות לקבלת מסגרת אשראי מהבנק, כאמור בפסק-דינו האמור של בית משפט זה. ביום 14.3.2010 נתן בית המשפט המחוזי פסיקתא בעקבות החלטתו האמורה, לפיה על המערערים לשלם לבנק 2,178,294 ₪, תוך פירוט שיעור הריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. מן הראוי לציין, שבית המשפט המחוזי הגיע לסכומים האמורים בדרך שניתן לכנותה "לפנים משורת הדין": "בהחלטתי מיום 12.12.07, ניתנה רשות להתגונן בגין סך 447,519 ₪ ונדחתה הבקשה לגבי סך 4,599,414 ₪. כאמור, לעיל, כתוצאה משינוי המימצא בדבר העמדת האשראי לפני 18.12.01, זכאים הנתבעים לרשות להגן לגבי סכום נוסף של 421,120 ₪, ולא יותר מזה, משום שלגבי כל סכום נוסף אין פירוט מספיק או ראיות מספיקות לכאורה לסכומי הנזק הנטענים. אני ער לכך שהדברים האמורים לעיל אינם מתאימים לציפיות הנתבעים, אשר סברו שאם ישתנה המימצא האמור, הם זכאים ל- 9,268,339 ₪, שהוא הנזק שנגרם להם לטענתם. אפשר שהבסיס לציפיה זו הוא דברי השופטת חיות בדיון ש"היסוד נופל נוכח הדו"ח הזה", אבל גם לאחר שהיסוד נופל, עדיין צריך להקים בנין של טענות מפורטות לרשות להגן. כפי שאמרה השופטת חיות (בדיון), "לדעתי אין שם כימות של נזק". ב"כ התובע טען בדיון שהתוצאה של פסק הדין לא תשתנה, ובית המשפט העליון החליט לאור זאת, שבית משפט זה יחליט כיצד זה מתרגם עצמו לכסף. כאמור, על פי הוראות הדין באשר לבקשות רשות להגן, התוספת לרשות להגן מותירה למעלה מ- 4,000,000 ₪ שאין עליהם רשות להגן לפי הדין. למרות זאת, לאור הציפייה העולה מן הפרוטוקול, שסכום הרשות להגן ישתנה באופן משמעותי, ולאור העובדה שממילא יהיה על התובע לנהל את התביעה ולהוכיח את טענותיו, ולאור העובדה שכספם של הנתבעים אינו מוכן לגבייה, וסביר להניח שלא כל הסכום של 4 מיליון ₪ בתוספת ריבית יגבה בתוך שנתיים שלוש שבהם תתברר התביעה, אני רואה לנכון, שלמרות שאין לכך בסיס בדין, שכן הנזק לא כומת ולא הוכח במידה מספקת, להוסיף רשות להגן עבור הנזקים של אי העמדת אשראי והחזרת שיקים (שיש זיקה ביניהם, שהרי חיוב החשבון בשיקים מעלה את היתרה) סכום נוסף של 2,000,000 ₪. על כך, בסופו של דבר ניתנת לנתבעים רשות להגן לגבי הסך של 2,868,639 ₪, והתובע זכאי ליטול פסק דין בגין הסך של 2,178,294 ₪ בצירוף ריבית לפי כתב התביעה והוצאות יחסיות" (ההדגשות הוספו). כאמור לעיל, כנגד החלטה זו מופנה ערעורה של החברה בע"א 2242/10. 3. ביום 12.6.2007 הגיש הבנק "בקשה לאכיפת אגרות חוב ולמינוי כונס נכסים קבוע" כנגד המערערים בבית המשפט המחוזי בחיפה (פש"ר 615/07). אחד החובות שאותם ביקש הבנק לאכוף הוא מושא התביעה בסדר דין מקוצר שעומדת ביסוד ההליך בע"א 2242/10. הצדדים הגיעו להסדר ביום 10.1.2008 לפיו ימונה מומחה מוסכם (רו"ח ציון דותן) על מנת לבדוק בתוך 45 ימים טענות של החברה אודות הפקדת סכומים. ההסדר קיבל תוקף של החלטה (בש"א 13155/07). משחלו עיכובים שונים בהכנת חוות הדעת, הוגשה על ידי החברה ביום 2.3.2008 בקשה להארכת המועד ב-30 ימים נוספים (בש"א 3902/08). הארכת מועד זו נסתיימה ביום 2.4.2008. כשבועיים לאחר תום ההארכה, ביום 17.4.2008, הוגשה בקשה נוספת להאריך ב-30 ימים נוספים את המועד (בש"א 6871/08). הבקשה הוכתרה "בקשה דחופה ומוסכמת", ובסופה צוין כי ב"כ הבנק, עו"ד יצחק סלע, נתן את הסכמתו האדיבה לבקשה. הבקשה נדחתה. בית המשפט המחוזי הבהיר כי אין בכוונתו להיגרר אחר הצדדים להארכות שונות, אפילו נעשו בהסכמה. נקבע, כי תום מועד ההארכה הקודמת מהווה קיום של התנאים שנקבעו בבש"א 13155/07, ולפיהם במידה שההליך לא יסתיים במועד שנקבע, עו"ד סלע ימונה ככונס נכסים קבוע על השעבודים המפורטים בבקשה ולמטרות שפורטו בה, וזאת על פי צד אחד וללא דיון. כנגד החלטה זו מופנה הערעור בע"א 5063/08. טענות הצדדים בע"א 5063/08 4. החברה מדגישה שכל המסמכים, למעט הנהלת חשבונות וקבלות, כבר הומצאו לרו"ח דותן. כל שנותר לו, לדבריה, הוא לתת את חוות הדעת בהקשר להפקדות בהתאם למסמכים שלפניו, ובכך לסיים את הפרשה מבלי להיזקק לכינוס נכסים שיגרור הצפה של בתי המשפט בהליכים שונים. עוד צוין כי כיוון שהבקשה הוגשה בהסכמת הבנק, וזאת משום שאף הבנק ראה כי המלאכה אמורה להסתיים בקרוב, אין הצדקה לדחייתה. בנוסף לכך, החברה סבורה שכיוון שההחלטה שניתנה ביום 10.1.2008 מהווה אשרור של הסכמה בין הצדדים, נושאת היא אופי חוזי, דבר המחייב כיבוד של אומד דעת הצדדים וקבלה של בקשה המוסכמת על שניהם. לסיום, החברה טוענת שהליך הכינוס אינו מתאים למקרה המדובר, הן מפני לא הוטל שעבוד צף על נכסי החברה, הן מפני שהחברה חדלה להיות פעילה בשנת 2005. הבנק, מצידו, תומך בהחלטת בית המשפט המחוזי לקיים את הליך כינוס הנכסים. הבנק מבהיר שהבקשות להארכת מועד לא היו בקשות מוסכמות, כי אם בקשות של החברה שזכו להסכמת ב"כ הבנק מטעמים קולגיאליים. כך או כך, מבהיר הבנק, לא זו בלבד שבסמכותו של בית המשפט שלא להיענות לבקשות שכאלו, במקרה דנא הייתה זו החלטה סבירה ומבוססת שניתנה בבית המשפט המחוזי. לשיטת הבנק, כל עניינן של הבקשות להארכת מועד היה "דחיית הקץ". טענות הצדדים בע"א 2242/10 5. המערערים מבקשים לקבוע שהם זכאים לקבל רשות להתגונן ממלוא סכום תביעתו של הבנק. לדבריהם, משנקבע שנחתמו 10 חוזים לפני יום 18.12.01 יש לתת רשות להתגונן בגין כל הנזקים שנגרמו מאי-מתן אשראי בהתאם למוסכם, ועל פי חוות הדעת שהם הגישו נזקים אלו עולים לכדי יותר מתשעה מיליון ₪. המערערים טוענים שבית משפט קמא שגה בכך שלראשונה העלה במסגרת החלטתו האחרונה את בעיית חוסר הפירוט בחוות הדעת שהוגשו, ובכך שלל מהם יכולת טיעון והליך הוגן. בנוסף מציינים המערערים כי חוות הדעת היו מפורטות דיין ונתמכו בתצהיר, שכן בתצהיר (של מערער 2) נאמר שחוות הדעת של המומחה מהווה חלק בלתי-נפרד מן התצהיר. מן העבר השני, הבנק סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומבקש לדחות את הערעור. הבנק מדגיש כי לאור הכרעת בית משפט זה בע"א 294/08, הקובעת כי "יתר חלקי החלטתו של בית המשפט קמא, שאינם מבוססים על ממצא זה (=10 החוזים שנחתמו), יעמדו בעינם", הרי שההיבטים האחרים של ההכרעה הראשונה בבית המשפט המחוזי הפכו חלוטים. לשיטת הבנק, נוכח יתר הממצאים שהפכו חלוטים, גם לאחר שנקבע שעשרה חוזי מכר נחתמו לפני התאריך המדובר נכון היה להשאיר את סכום הפסיקתא המקורית על כנו. בית המשפט המחוזי עשה, לגישתם, חסד עם המערערים, בכך שהוסיף סכום של למעלה מ-2.4 מיליון ₪ לסכום שלגביו יש רשות להתגונן. הכרעה בע"א 5063/08 6. דין הערעור להידחות. לבית המשפט המחוזי, המלווה את ההליך מראשיתו, ישנם כלים לבחון את הרקע לבקשות חוזרות להארכת מועד, המוגשות באיחור, ובידיו להחליט שאין עוד טעם בדחייה נוספת של הקץ, ושהפיתרון היעיל הוא לפתוח בהליך הכינוס. מדובר במימוש של הסכמת הצדדים שעמדה ביסוד ההחלטה בבש"א 13155/07, שהיוותה הסכמה לכך שהליך של כינוס מתאים לנסיבות המקרה. ברם, מהעובדה שההחלטה הראשונה נשענה על הסכמת הצדדים, ושהבקשה הרלוונטית ביטאה הסכמה מסוימת בין הצדדים, אין להסיק שבית המשפט מחויב להיעתר לכל בקשה להארכת מועד שזוכה להסכמת הצד שכנגד. בית המשפט מוסמך לשקול שיקולים של יעילות דיונית ומעשית, ועיון בחומר אינו מגלה כי נפל פגם בשיקוליו. על כן, הליך הכינוס ואכיפת השעבודים עומד בעינו. הכלל הוא שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטותיה של הערכאה המבררת שעניינן ניהול המשפט. תפקיד זה מוטל על כתפי הערכאה השומעת את המשפט, ולה המגע הישיר והחוש שמאפשרים לה לוודא שהמשפט יהא יעיל וראוי. כמובן, אין הדבר אומר שהחלטה כזו חסינה מביקורת ערעורית. בענייננו, מעבר לכלל אי-ההתערבות, מדובר במקרה שבו ניכרת נטייה של הצד המבקש הארכות לדחייה של הקץ. לאחר תום המועד שנקצב ביקשו המערערים הארכת מועד בשלושים ימים נוספים, ורק לאחר שעברו שבועיים מתום אותם שלושים ימים הם שבו וביקשו הארכה נוספת. החלטת בית המשפט המחוזי שלא להאריך את המועד, בנסיבות העניין, אינה מלמדת על טעות דיונית המצדיקה התערבות של ערכאה זו. הכרעה בע"א 2242/10 7. בפתח דבריי אעיר כי המקרה שלפנינו מצביע על קשיי הדרך ואורכה במסלול הדיוני המכונה "סדר דין מקוצר". כאמור לעיל, התביעה הוגשה בשנת 2006 ופסק הדין הראשון ניתן בבית המשפט המחוזי בשנת 2007. כעת, לאחר ערעור בבית המשפט העליון ופסיקתא חדשה בבית המשפט המחוזי, ניצב התיק בשנית בבית המשפט העליון, בשנת 2011, כאשר נושא הדיון הוא עדיין בשאלה: באיזו מידה יש לתת רשות להתגונן. כמובן, על המקרה שבפנינו להיבחן לאור הוראות הדין קיים, אך השאלה אם אכן הדרך הקצרה בכגון דא לא הופכת לעתים לדרך קצרה שהיא ארוכה נותרה בעינה. 8. פסק דינו של בית משפט זה בע"א 294/08, שהתבסס על הסכמת הצדדים, הפך ממצא אחד של בית המשפט המחוזי – העדר קיומם של 10 חוזי מכר לפני יום 18.12.2001 והצדקת אי-מתן אשראי בשל העדר זה – והותיר את יתר הממצאים כממצאים חלוטים. השאלה המרכזית הניצבת לדיון בערעור זה נוגעת לטענת המערערים בפני בית משפט קמא בהליך המקורי, לפיה הם ניזוקו בסכום של 11,000,000 ₪ בשל החזרת שיקים מחמת העדר אשראי. ככל שדחייתה של טענה זו מבוססת על כך שמוצדק היה שלא לתת את האשראי שכן חוזי המכר האמורים לא נחתמו, הרי שדחייה זו אינה מוצדקת עוד. ואולם, בית המשפט המחוזי צדק בקובעו כי דחיית הטענה אינה נשענת אך ורק על הממצא הנ"ל. כפי שנפסק פעמים רבות, אף שהמבקש רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר אינו רשאי להסתפק בטענות כלליות בתצהירו, ועליו לציין את פרטי העובדות שעליהן מבוססות טענות ההגנה שלו. זאת בהתאם לכלל שעל המבקש רשות להתגונן להתכבד ולפרט את מהות הגנתו (ראו לדוגמה ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נט(3), 41, 46-47; ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, 1.5.2006). משמע, התצהיר חייב לכלול בגופו את פירוט הטענות. יתר על כן, אין די בהפניה למסמך אחר תוך קביעה כי כל האמור בו נכון (ראו בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מג(2) 172, 175; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט) 407-409). כללים אלה יוצרים איזון באשר לנטל המוטל על המבקש רשות להתגונן. מצד אחד, הנטל אינו רב, ודי להוכיח כי ההגנה אינה הגנת בדים. מצד אחר, כדי לעמוד בנטל מינימאלי זה, על המבקש להגיש תצהיר, המגובה במסמכים במידת הצורך, המבסס בצורה קונקרטית וברורה את מהות הגנתו. בנידון דנא, תצהירי המערערים אינם מפרטים את הנזק הנטען. אין די בקביעה המופיעה בעמ' 26 לתצהיר כי "חוות הדעת של המומחה האני ניג'ם מחזקת ותומכת בטענת המבקשת כי נגרמו לה נזקים רבים, כאמור בין ישרים לעקיפים, ואשר נובעים מאותה מסכת עובדות כפי שפורטה לעיל, ועקב ובגין התנהלות הבנק". יוער, כי גם בחוות הדעת של רו"ח ניג'ם אין פירוט מספק על פי עובדות הנמצאות בתצהיר. על כן, הסכום שלגביו ניתנה רשות להתגונן אכן צועד כברת דרך משמעותית לפנים משורת הדין אל עבר המערערים, ואל להם להלין עליו. למעשה, הקו שהתווה בית המשפט המחוזי מעניק למערערים רשות להתגונן בנזקים של אי-העמדת האשראי והחזרת שיקים, וזאת על אף שהנזק לא כומת ולא אומת בתצהיר, ובכך ננקטה גישה גמישה בהרבה מהמקובל, לאור הנסיבות והשיקולים שפורטו בהחלטה שצוטטה לעיל. בל נשכח, כי בית המשפט המחוזי נתן למערערים רשות להתגונן בסכום נכבד כולל הקרוב ל-3 מיליון ₪. המערערים לא הצביעו על בסיס בדין לפיו היה על בית המשפט המחוזי להעניק רשות להתגונן מעבר לסכום זה. אחת הטענות בפיהם של המערערים היא שההיגיון העולה מפסק הדין הראשון של בית משפט זה, בו הורה להחזיר את הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן לבית המשפט המחוזי, מצביע על בסיס משפטי להענקת רשות להתגונן – להבנתם בכל סכום התביעה. המערערים מסתייגים מכך שבית המשפט המחוזי לא פעל כך, אלא למעשה קבע שעל פי דין אין מקום להעניק רשות להתגונן מעבר לזו שנקבעה מלכתחילה, ורק הוסיף סכום לפנים משורת הדין. לסברת המערערים, משהורה בית המשפט העליון להעניק רשות להתגונן, היה מקום לתת רשות להתגונן על פי דין בסכום המלא. ברם, כפי שהוסבר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון בפסק הדין הנ"ל לא התווה את הדרך לפסיקתא חדשה, אלא קבע ביחס לנקודה עובדתית מוגדרת ממצא שונה מזה שנקבע בבית המשפט המחוזי, והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת להכריע אודות השלכותיו של הממצא החדש. המדובר בממצא לפיו "נחתמו לכאורה עשרה חוזים לפחות עד למועד עריכת אותו הדו"ח", וזאת בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי. לאחר שהתיק הוחזר, בית המשפט המחוזי הכריע באופן מנומק ומשכנע שגם לאחר שינוי הממצא לא נוצרו התנאים המצדיקים את הרחבת הרשות להתגונן מלבד סכומים מוגבלים ביותר. הודגש, כי שיעור הנזק לא פורט ולא הוכח כנדרש בהליך של בקשה למתן רשות להתגונן. טרם סיום, מוצא אני לנכון להבהיר בנסיבות תיק זה, כי הוצע לצדדים בסיום הדיון בפנינו לסיים את המחלוקת על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בא כוח הבנק היה נכון לבדוק את העניין עם מרשו, ואילו בא כוח המערערים דחה בשמם את ההצעה – וזו זכותם. כך או כך, בהעדר הסדר, יש לפסוק על פי הדין. 9. התוצאה היא כי שני הערעורים נדחים. המערערים ישאו בהוצאות הבנק ושכר טרחת עורך דינו בסך 30,000 ₪. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, כ"ה בכסלו תשע"ב (21.12.11). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08050630_Z11.doc שש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il