בבית המשפט העליון
רע"א
5058/99
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערערים: 1.
אילנה כספי
2.
אבי גורדון
נגד
המשיב: מנחם
דויטש, עו"ד
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים מיום 22.3.99 בתיק ע"א 4469/98
שניתן
על ידי כבוד השופטים: צ' סגל,
מ'
שידלובסקי-אור, מ' גל
תאריך הישיבה: י' בסיון תש"ס
(13.6.2000)
בשם
המערערים: עו"ד סיגל כסיף
בשם המשיב: בעצמו
פסק-דין
השופט י' אנגלרד:
לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
משפט מחוזי, אשר ביטל פסק דין של בית משפט השלום. לאחר ששמענו השלמת טיעון, החלטנו
ביום 13.6.00 לראות את הבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור
על-פי הרשות. הסוגייה העיקרית של ערעור זה נסבה סביב העוולה של הסגת גבול במקרקעין
בנסיבות מיוחדות במינן.
1. אפרט תחילה את העובדות הצריכות לעניין. הסכסוך
בין בעלי הדין נוגע לדירה בת 3 חדרים בירושלים (להלן: "הדירה")
בבעלות הקרן הקיימת, שהייתה מוחכרת לדורות למנוח י' פבריצקי ז"ל, אשר הלך
לעולמו ביום 11.4.94. המנוח השכיר את הדירה לרב שלום דב הלברשטט-לפשיץ (להלן:
"השוכר") למשך מספר שנים. בהתאם להסכם, השכירות התחדשה שנתית,
על-פי אופציה הנתונה לשוכר. תקופת השכירות האחרונה עמדה להסתיים ביום 1.12.94. עם
מותו של המנוח התעוררה מחלוקת בדבר הבעלות בדירה. המנוח היה יוצא שואה, שמשפחתו
הקרובה נרצחה על ידי הצורר, בתוכה שני בניו. בין שרידי משפחתו ילדי אחותו ינטה יעל
גורדון, אילנה כספי ואבי גורדון, שהם גם יורשיו החוקיים (להלן: "היורשים").
ואמנם, ביום 10.10.94 יורשים אלה הוכרזו בצו ירושה, שניתן בבית המשפט המחוזי
בירושלים, כיורשיו היחידים על-פי דין של המנוח. ביום 30.10.94 נרשמו היורשים
כבעליה של הדירה.
2. סמוך לתאריך רישומם, ביום 13.11.94, פנו
היורשים במכתב לשוכר, בדרישה לתשלום החוב שהצטבר בגין דמי השכירות שטרם שולמו.
משלא נענו הם פנו פעם נוספת ביום 6.12.94. על פנייתם זו השיב ביום 18.12.94
עו"ד מנחם דויטש, שהינו המשיב לפנינו, אשר פעל כבא-כוח השוכר באותו עניין.
עו"ד דויטש כתב ליורשים כי בידי מרשו צוואה שערך המנוח חודשיים לפני פטירתו,
בה הוא הקדיש את הדירה לישיבה אותה מנהל השוכר. עו"ד דויטש הסביר במכתבו את
הדברים הבאים:
הואיל
ועלה חשש בפני [השוכר] כי "היורשים" תובעים לעצמם את הבעלות על הדירה,
ועד להוצאת צו לקיום צוואתו של המנוח, הפקיד [השוכר] את מפתח הדירה לידי בנאמנות
בראש חודש חשון (5.10.94).
יש
לציין כי מאז פטירת המנוח ועד להפקדת מפתח הדירה בידי, לא עשה [השוכר] כל שימוש
בדירה פרט להדלקת נר נשמה שבועי בדירה לעלוי נשמתו של המנוח. מאז הפקדת המפתח
בידי, הודלק נר הנשמה בבית הכנסת של הישיבה...
3. עם קבלת מכתב זה ביקש בא-כוח היורשים לקבל
מידי עו"ד דויטש העתק של הצוואה הנזכרת במכתבו. המענה מיום 31.1.95 מצד
עו"ד דויטש היה כי הצוואה נמצאת בתיק בית המשפט אליו הוגשה בקשה לביטול צו
הירושה שניתן לטובת היורשים. בקשה זו הוגשה על ידי ישיבת "מרכז הרב".
יצוין, כי אמנם בינואר 1995 הגישה ישיבת "מרכז הרב" בקשה לביטולו של צו
הירושה הנזכר לטובת היורשים, וזאת בטענה כי קיימת צוואה של המנוח ושל בת זוגתו
המנוחה, המזכה את ישיבת "מרכז הרב" בחלק מנכסיהם. במכתבו מיום 31.1.95
חזר והבהיר עו"ד דויטש כי מפתחות הדירה הופקדו בידיו בנאמנות ביום 5.10.94
וכי מאז איש לא השתמש בדירה. הוא הוסיף כי אחרי בירור עניין הצוואה ימסור את
מפתחות הדירה למי שיוכר כבעליה של הדירה ע"י בית המשפט.
4. ביום 9.2.95 שב ופנה בא-כוחם של היורשים אל
עו"ד דויטש, בדרישה לקבל את מפתחות הדירה. במכתב צויין כי "אתה נושא
באחריות אישית לתשלום דמי שימוש ראויים מ5.10.94- ועד מסירת הדירה בפועל לידי
שולחי. הזכויות בנדון מצויות בידי שולחי (רישום בפנקס המקרקעין) כל עוד המסמך
הקרוי צוואה לא קויים אתה מחזיק שלא כדין בדירה ונושא באחריות אישית לדמי שימוש
ראויים". יצויין כי עו"ד דויטש לא הגיב על מכתב התראה זה.
5. כעבור כחמישה חודשים, ביום 2.7.95, דחה בית
המשפט המחוזי בירושלים את הבקשה של ישיבת "מרכז הרב" לבטל את צו הירושה.
בית המשפט קבע כי לא עלה בידי ישיבת "מרכז הרב" להוכיח את קיומה של
צוואה כשרה ותקפה, בהוסיפו כי אף לא הוכח שמדובר במסמך שנעשה בידי המנוח. כעבור
מספר ימים, ביום 6.7.95, פנו היורשים אל עו"ד דויטש בבקשה נוספת למסור להם את
המפתחות, והפעם, ביום 11.7.95, הלה נענה. עם זאת, דרישת היורשים לקבל דמי שימוש
ראויים מהשוכר ומעו"ד דויטש לא נענתה.
6. בעקבות הסירוב לדרישות הכספיות הגישו היורשים
תביעה בבית משפט השלום בירושלים נגד השוכר ונגד עו"ד דויטש, לתשלום דמי
שכירות, דמי שימוש ראויים וחובות שוטפים עבור הדירה בסך כולל של 42,856 ש"ח.
לאחר הגשת התביעה הגיעו היורשים לידי הסדר עם השוכר, לפיו הוא ישלם 20,000
ש"ח לסילוק חובו, בתוספת 3,000 ש"ח הוצאות משפט. נקבע בהסדר כי החיוב
האמור יחשב כמסולק אם ישולמו 15,000 ש"ח בשלושה תשלומים. כן הוסכם בהסדר כי
התביעה נגד עו"ד דויטש "תימשך כסדרה". ההסדר בין היורשים לשוכר קיבל
תוקף של פסק דין חלקי. בעקבות ההסדר הגיש עו"ד דויטש הודעת צד ג' נגד השוכר,
אשר גררה תביעה שכנגד מצד השוכר להחזר הסכומים ששילם על-פי ההסדר. לבסוף הוסכם בין
השוכר לעו"ד דויטש על ביטול הדדי של התביעות.
7. תביעת היורשים נגד עו"ד דויטש התבססה על
העילה של הסגת גבול במקרקעין והיא התייחסה לתקופה בה החזיק במפתחות הדירה, דהיינו
מיום 5.10.94 ועד ליום 11.7.95. בית משפט השלום - מפי השופט ש' פיינברג - קיבל את
תביעת היורשים וחייב את עו"ד דויטש לשלם ליורשים דמי שימוש ראויים בגין הסגת
גבול במקרקעין בסך 19,253 ש"ח, בצירוף ריבית והצמדה מספטמבר 1995, ובתוספת
הוצאות משפט בסך 6,000 ש"ח. גובה דמי השימוש הראויים נקבע על-פי חוות דעת
שמאי מקרקעין, אותה אימץ בית המשפט. בית משפט השלום נימק את אחריותו של עו"ד
דויטש בכך שכאשר אדם מונע מאחר, שלא כדין, את הכניסה למקרקעין שלו, הוא מבצע עוולה
של הסגת גבול. בית המשפט גרס כי החזקת מפתחות הדירה מקנה שליטה ישירה בכניסה לדירה
וביציאה ממנה ועל כן היא בבחינת הפרעה למקרקעין במובן סעיף 29 לפקודת הנזיקין
[נוסח חדש]. באשר לנסיבות קבע בית המשפט:
במקרה
הנדון, המפתח הוחזק בידי [עו"ד דויטש]. לא הובאה כל ראיה לכך כי גם [היורשים]
או מי מטעמם החזיקו במפתח אחר ו/או היתה להם הזכות להכנס לדירה כל עוד לא הוחזרה
להם החזקה ע"י צד ג' ו/או הנתבע. לכן, החזקת המפתח ע"י [עו"ד
דויטש] וסירובו למסור אותו ל[יורשים] מהווים "הפרעה" למקרקעין.
8. בית משפט השלום דחה את טענת עו"ד דויטש,
כי היורשים יכלו לפרוץ את מנעול הדירה ולהשיב לעצמם את החזקה והשימוש בה. לטעמו,
לא התקיימו הנסיבות המאפשרות ליורשים עשיית דין עצמית במסגרת סעיף 18(ב) לחוק
המקרקעין, תשכ"ט1970-. כן דחה בית משפט השלום את טענת עו"ד דויטש, לפיה
פעל כשלוח של השוכר, שכן גם אם פעל כשלוח, הרי שלוח חב באופן אישי לעוולה שהוא
מבצע עבור שולחו.
9. על פסק הדין הוגש ערעור מצד עו"ד דויטש,
שבו חזר על עיקר טענותיו בפני בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי בירושלים, בהרכב
השופטים צ' סגל, מ' שידלובסקי-אור ומ' גל, הסכים עם בית משפט השלום שאין לקבל את
הטענה כי היורשים רשאים היו לעשות דין לעצמם. כן קיבל בית המשפט המחוזי את ההנחה
שדיני השליחות אינם חוסמים תובענות בנזיקין כלפי השלוח. עם זאת, מסקנתו הסופית של
בית המשפט המחוזי הייתה, בקבלו את הערעור, כי עו"ד דויטש לא ביצע עוולה
על-ידי החזקת המפתחות גרידא.
10. מהלך מחשבתו של בית המשפט המחוזי, שהביא אותו
למסקנה הפוטרת את עו"ד דויטש מאחריותו בנזיקין, הוא מורכב למדי. משום כך, מן
הצורך לתארו בפירוט, תוך כדי הבאות מתוך פסק הדין. נקודת המוצא של בית המשפט
המחוזי הייתה כי, עקרונית, היסוד האופייני לקיומה של עוולת הסגת גבול הוא פלישה
פיזית לקרקע תוך תפיסת ההחזקה בה, אף אם הפלישה היא זמנית. בהקשר זה מציין בית
המשפט המחוזי:
על
מנת שאדם ייחשב כמחזיק לצורך עוולת הסגת הגבול, אין תמיד די בכך שיש בידו את יסוד
השליטה, הכוח והיכולת להחזיק למעשה ובפועל בנכס (היסוד הפיסי), שכן ההחזקה מההיבט
הקנייני כוללת ברגיל גם את יסוד הכוונה לשלוט בנכס (היסוד הנפשי).
ובהמשך אומר בית המשפט:
הנה-כי-כן,
אף אם בצדק ראה בית-משפט קמא במסירת המפתח אקט בעל פוטנציאל להעברת אמצעי השליטה
על הדירה, כפי שהדברים בוטאו גם בע"א 592/76 זילנפרוינד נ' גרין
(פ"ד לא(1) 813, 815 מול ד'), עדיין יש לבחון את נסיבות המסירה ומכלול
היריעה, על-מנת לתהות אחר מילוי שאר תנאי יסודות ההחזקה. מפתח הדירה ומסירתו,
כשלעצמם, מהווים אך סממן, מני סממנים אחדים, לשליטה בנכס.
להמחשת התיזה, שהחזקת המפתח אינה תמיד היסוד המכריע, מביא
בית המשפט את הדוגמא הבאה:
כך,
למשל, כאשר המחזיק למעשה, דוגמת שוכר הנכס, מחזיר את ההחזקה לידי בעל הזכות, למרות
שהמפתח אינו מצוי בידו. אילו לדוגמא היה השוכר דנן, לקוחו של המערער, פונה אל
[היורשים] ומודיע להם, כי למרות שמסר את המפתח לידי המערער, הוא מחזיר אליהם את
ההחזקה בדירה על-פי חוזה השכירות, כמדומה שלא ניתן היה לטעון, שאין די בכך למלא
אחר אקט החזרת ההחזקה בשלמותה לידיהם. מכאן, שעסקינן בסממן בלבד. לכן נדרש לבחון
את מלוא יריעת הנסיבות והזיקה הקונקרטית, בין החזקת המפתח לבין זכויות ההחזקה
בנכס, אם בכלל.
באשר ליסוד הנפשי הדרוש להסגת גבול, מסביר בית המשפט
המחוזי:
אם
פלוני נכנס למעשה ותופס בפועל נכס מקרקעין "שלא כדין", לא ישמע לאחר מכן
בטענה, כי לא לכך התכוון. הטעם לכך נעוץ בהיטמעות הרצון אל תוך המעשה הפיסי גופו
ולאור מדיניות ההגנה על האינטרס המוגן, כמגולם במשפט האנגלי ולמעט הכניסה
התאונתית. לא כן עת המדובר בהחזקה קונסטרוקטיבית או ביכולת שליטה בלבד. באין החזקה
ממשית, חל הצורך להראות כוונה או רצון להחזיק ולשלוט בנכס. בל נשכח, כי סעיף 15
לחוק המקרקעין, כמו חוק זה כולו, שעליו נסמכת בפסק הדין קונסטרוקצית השליטה הישירה
כהחזקה, להבחין מכניסה בפועל למקרקעין, הנו מאוחר יותר מפקודת הנזיקין ושונה
בקונספציה שלו. מכאן, שפרשנות סעיף 29 לפקודת הנזיקין, לאור חוק המקרקעין, מחייבת
שינוי תפיסה מסוים גם בגישה של היקף האחריות המוגברת, כל אימת שאין המדובר בתפיסת
החזקה פיסית ממש.
ובית המשפט מסיק:
אמור
אפוא, כי החזקה קונסטרוקטיבית, דוגמת זו שלפנינו, טעונה גם את היסוד הנפשי. לפיכך
נדרש לבחון את נסיבות העניין, שכן לא תמיד ידובר בתפיסת החזקה, חרף יכולת השליטה
בנכס.
11. בית המשפט המחוזי עובר לניתוח נסיבות המקרה
הנדון. וכך הוא אומר.
הנסיבות
העובדתיות הקונקרטיות מלמדות על כך שההחזקה בנכס נשארה בידי השוכר עד לבירור שאלת
הירושה, אלא שהלה ראה להפקיד את המפתח בידי [עו"ד דויטש], בא-כוחו, בכדי
שיפעל בהתאם להוראותיו ולתוצאות הליכי הירושה. אילו הוכח בבית-משפט קמא, כי בשלב
מסוים חל ניתוק בין קשר הייצוג לבין פעולות [עו"ד דויטש], עד כדי כך שהלה הפך
פעולותיו לקפסיטי עצמאי, ניתן היה לראות בו כמי שחשף עצמו לסיכון אישי של מסיג
גבול. דא-עקא שהעובדות דנן טופחות על-פני אפשרות שכזו ואין להסיק, ש[השוכר] העביר
את ההחזקה בדירה לידי [עו"ד דויטש]. מכתבו של [עו"ד דויטש], כפי שצוטט
לעיל, היה ברור והבהיר כי לקוחו מסר לו את המפתח במנותק מזכויות ההחזקה במקום, עד
לבירור הזכויות. מגולמת כאן בחירה מצד [השוכר], להימנע מלהעדיף את [היורשים] על
פני הטוענים, למרות שכבר ניתן צו הירושה. בכך נטל הלה על עצמו סיכון, שמא עמדת
הטוענים תדחה, אולם עליו לשאת בו ואין כאן פעולה יוצאת דופן המטילה על הפרקליט
עצמו את האחריות.
אין
לומר אפוא, כי [עו"ד דויטש] עוול כלפי [היורשים] בהסגת גבול לפי פקודת
הנזיקין, אפילו אם טענותיו כפרקליט היו בלתי ראויות ובלתי נכונות ואפילו אם [היורשים]
נכונים בטענתם, על פעולות הטעיה מצדו. בין אלו, ככל שהיו, לבין הסגת גבול במקרקעין
- אין ולא כלום.
סיכומם
של דברים: ההחזקה למעשה נשארה בידי [השוכר] ולא הועברה אל [עו"ד דויטש]. לכן
הלה אינו יכול להחשב כמסיג גבול. טרוניות [היורשים] יכלו, אם בכלל, לבוא אל
[השוכר] בלבד, שהוא היה ונותר המחזיק ובעל השליטה למעשה, עד להחזרת המפתח. מסכת
היחסים בינו לבין עורך-דינו, על יעוץ כזה או אחר, טוב או לא טוב, אינה חלק
מהפלוגתאות ש[היורשים] יכולים להסתמך עליהן.
12. מתוך דברים אלה של בית המשפט המחוזי עולה כי
הוא מצא דרך להפריד הפרדה מהותית בין אחריותו הנזיקית של השוכר לבין מעשיו של
הפרקליט. כלומר, בית המשפט הניח מן הצד האחד, כי השוכר אמנם המשיך להחזיק בדירה
שלא כדין ובכך ביצע הסגת גבול כלפי היורשים; אך מן הצד האחר, החזקת המפתחות של
הדירה והסירוב למוסרם לידי היורשים אינם בבחינת הסגת גבול בדירה כלפי היורשים.
החזקת המפתחות היא מעשה המנותק לחלוטין מזכויות ההחזקה במקום.
13. מתקשה אני מאוד להסכים עם מהלך מחשבתו של בית
המשפט המחוזי בדבר העדר אחריות מצד עו"ד דויטש. גם אם אניח שאין בהחזקת
המפתחות, כשלעצמה, משום הפרעה לשימוש במקרקעין או כניסה שלא כדין למקרקעין - הנחה
שגם היא מעוררת קושי בעיניי - הרי נראה כי מעשיו של עו"ד דויטש מקימים
"לפחות" אחריות של מעוול במשותף, במובן סעיף 12 לפקודת הנזיקין. האם יש
להטיל ספק בכך כי סירובו למסור את המפתחות לידי היורשים, במיוחד לאחר מכתב האזהרה,
הוא בבחינת סיוע להסגת הגבול מצד השוכר?! לכן, לטעמי, אין לפטור את עו"ד
דויטש מאחריותו בנזיקין להסגת גבול.
14. עם זאת, בעת הדיון שלפנינו התעוררה בעיה נוספת
בדבר קיומה של עילת תביעה במסגרת הסגת הגבול. היורשים, כאמור, לא החזיקו בדירה
בתקופה בגינה נתבעים דמי השימוש הראויים, כיוון שעו"ד דויטש מנע זאת מהם.
עובדה זו מעוררת את הבעיה, האם עומדת ליורשים העילה בהסגת גבול. כידוע, העוולה של
הסגת גבול במסגרת דיני הנזיקין נועדה להגן על ההחזקה ולא על הבעלות כשהיא לעצמה.
ראה י' ויסמן, דיני קניין - בעלות ושיתוף (ירושלים, תשנ"ז) 113; ג'
טדסקי "תביעת הבעלים למסירה ופקודת הנזיקין" הפרקליט לט
(תש"ן-א) 44, 45; מ' דויטש, קניין (כרך א', תשנ"ז) 359, ה"ש
26. על רקע זה נשאלת השאלה, האם ההגנה הנזיקית אינה מוגבלת למחזיק בפועל,
בהבדל מאדם הזכאי להחזקה מיידית בלבד. במילים אחרות, האם עומדת ליורשים
עילת תביעה בהסגת גבול, שעה שלא החזיקו בפועל בדירה, אלא הייתה להם זכות (מיידית)
להחזיק בה. ביקשנו מבעלי הדין להשלים טיעון בסיכומים בכתב בשאלה זו.
15. התשובה לשאלה היא כי אמנם זכות התביעה בהסגת
גבול, במסגרת סעיף 29 לפקודת הנזיקין, אינה מוגבלת למחזיק בפועל, אלא נתונה היא גם
לבעל הזכות להחזקה מיידית. ראה טדסקי, שם, בעמ' 52. היורשים הם הבעלים של
הדירה ועל כן בתום תקופת השכירות חזרה אליהם הזכות להחזקה מיידית של הדירה. יצוין,
כי המסקנה, לפיה זכות התביעה בהסגת גבול נתונה הן למחזיק הן לבעל הזכות להחזקה מיידית
בנכס, תואמת את הדין האנגלי, שהוא מקור מחצבתה של פקודת הנזיקין. על פי המסורת
המשפטית האנגלית, זכות התביעה בהסגת גבול נתונה למחזיק הנכס, וכן למי שזכאי להחזקה
מיידית וייחודית (Salmond & Heuston, On the Law of
Torts (21st ed., London, 1996) 47. הקונסטרוקציה
המשפטית עליה מבוססת זכות התביעה מוסברת באופן הבא:
He who has a right to the immediate possession of land, and
enters in the exercise of that right, is then deemed by a legal fiction to have
been in possession ever since the accrual of his right of entry, and may
accordingly sue for any trespass committed since that time. This is known as
the doctrine of trespass by relation, because the plaintiff’s possession
relates back to the time when he first acquired a right to the possession. ...
So a landlord entitled to re-enter after the termination of the lease may after
re-entry sue for any trespass committed since the lease determined. (Salmond
& Heuston, p. 48).
ראה גם Clerk & Lindsell On
Tort (18th ed., London, 2000) p. 936; Winfield & Jolowicz, On
Torts (15th ed., London, 1998) pp. 475-476; Elliott v.
Boynton [1924] 1 Ch. 236 .
16. נמצא, כי מאז שהסתיימה תקופת השכירות של הדירה
הייתה ליורשים זכות להחזקה מיידית בדירה, והם זכאים לתבוע מסיגי גבול בגין התקופה
שקדמה לקבלת ההחזקה בפועל. באשר לטענת עו"ד דויטש כי פעל כנאמן או כשלוח של
השוכר, הרי הערכאות הקודמות קבעו בצדק, כי אין בכך משום הגנה בפני האחריות
בנזיקין. כן צדקו הערכאות הקודמות בדחותן את טענות עו"ד דויטש כי היורשים
יכלו להחליף את מנעול הדירה ולתפוס בה חזקה. בנסיבות הנדונות, אין היתר לעשיית דין
עצמית. עמד על כך מ' דויטש בספרו הנזכר, בעמ' 379:
---כאשר
בעלים של הנכס השכירו, והשוכר אינו מפנה את המושכר בתום תקופת השכירות, אין לבעלים
זכות להפעיל כוח על מנת להשיב לעצמו את החזקה, מבחינתם של דיני הקניין, ואם יפעיל
כוח, הוא ייאלץ להשיב את ההחזקה לשוכר, אף שלא יספוג סנקציה של פיצויים לפי דיני
הנזיקין.
כן ראה י' ויסמן במאמרו "החזקה", מחקרי משפט
טו (תשנ"ט) 5, 67-66. יתרה מזו, נראה כי פריצת מנעול הדירה על-ידי היורשים
הייתה בה משום עבירה פלילית לפי סעיף 189 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, האוסר על
כניסה בכוח או פריצה למקרקעין, גם אם הנכנס זכאי להיכנס לאותם מקרקעין.
17. התוצאה היא כי עו"ד דויטש חב חבות אישית
בנזיקין כלפי היורשים בשל הסגת גבול בדירתם, והוא מחויב בתשלום פיצויים בשל נזק
הממון שנגרם להם בצורה של דמי שימוש ראויים. עם זאת, נראה כי יש מקום לקבל חלקית
את טענתו של עו"ד דויטש כי החוב מוטל באופן בלעדי על השוכר. טענה זו נכונה
לגבי התקופה שבא חלה השכירות. כפי שצויין לעיל, הסכם השכירות הוארך מפעם לפעם למשך
שנה ועמד להסתיים ביום 1.12.94. נמצא, כי עד לתאריך זה הייתה בידי השוכר הרשות
להימצא בדירה, תוך חובתו לשלם דמי שכירות. העובדה כי המפתחות נמסרו לידי הפרקליט
לפני תום חוזה השכירות, אינה הופכת את ההחזקה בדירה להחזקה שלא כדין. כמובן, לשוכר
חוב חוזי לשלם את דמי השכירות. אך חוב זה אין להטילו על עו"ד דויטש, שלא היה
צד לחוזה השכירות. נמצא, כי אפשר לחייב את עו"ד דויטש בתשלום דמי שימוש
ראויים רק החל בתום תקופת השכירות, מועד שבו הייתה חובה להשיב את ההחזקה בדירה
לידי היורשים. אי לכך, יש לצמצם את אחריותו של עו"ד דויטש לתשלום דמי שימוש
לתקופה מ- 2.12.94 ועד לתאריך מסירת המפתחות בפועל ביום 11.7.95.
התוצאה היא כי הערעור מתקבל, פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מתבטל ופסק דינו של בית משפט השלום מושב על כנו, תוך כדי שינוי
התקופה בגינה אחראי עו"ד דויטש לתשלום דמי שימוש, כמוסבר לעיל. סכום דמי
השימוש הראויים אותם מחויב המשיב לשלם למערערים הוא 15,263 ש"ח, בצירוף ריבית
והצמדה כדין מיום 10.9.95. כן ישלם המשיב למערערים שכר-טירחת עורך-דין בסך 7,500
ש"ח והוצאות משפט על-פי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-.
ש ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה
לנשיא
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו
של השופט אנגלרד.
ניתן היום, ד' בתמוז
תשס"א (25.6.2001).
המשנה לנשיא ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 99050580.Q06 /שב
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444