פלוני נ. פרקליטות המדינה

4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5058-06-25 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב העותרת: פלונית נגד המשיבים: 1. פרקליטות המדינה 2. פלוני 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד רוני אלוני סדובניק בשם המשיבה 1: עו"ד אילנית ביטאו פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: עניינה של עתירה זו בדחיית ערר שהגישה העותרת על החלטה המורה על סגירת תיקי חקירה נגד המשיבים 2 ו-3. בעתירה מבוקשת שורה ארוכה של סעדים הנוגעים לעניין זה, ובתוך כך: להורות למשיבה 1, פרקליטות המדינה (להלן: הפרקליטות), ליתן טעם מדוע לא יוגשו כתבי אישום נגד המשיבים 2 ו-3 בגין עבירות שונות; לבחון את תיקי החקירה "באספקלריה מגזרית תרבותית" ועל יסוד זאת לראות במעשיהם של המשיבים 3-2 משום ניסיון לרצח; וכן סעדים נוספים. הרקע לעתירה ביום 26.6.2015 הגישה העותרת תלונה נגד המשיבים 2 ו-3, בתחנת המשטרה בעכו, בגין עבירות של סחיטה באיומים והפצה של סרטון בעל אופי מיני ברבים (להלן: התלונה). תחילתה של מסכת האירועים אשר הובילה להגשת התלונה במפגש בין העותרת, בהיותה כבת 14 ו-4 חודשים, לבין המשיב 3, בן זוגה משך כשנתיים ובמועד זה כבן 16, ביום 27.5.2015, במכון לשטיפת מכוניות בו עבד המשיב 2, בן דודו בן ה-18 של המשיב 3. במהלך המפגש נכנסו העותרת והמשיב 3 למחסן, ושם ביצעה בו מין אוראלי; המעשה תועד במצלמות האבטחה של בית העסק ופורסם ברבים. בתלונתה טענה העותרת כי נסחטה באיומים על ידי המשיבים 2 ו-3, אשר דרשו ממנה כספים בתמורה לאי-פרסום התיעוד; וכן כי המשיבים 2 ו-3 הם אלה אשר הפיצו את תיעוד המעשה המיני ברבים. לאחר ביצוע פעולות חקירה אשר כללו, בין היתר, גביית עדויות מהמשיבים 2 ו-3 ומגורמים נוספים; בדיקת מצלמות בית העסק; וחיפוש במכשירי טלפון של עדים רלוונטיים, הוחלט ביום 31.3.2016 על-ידי פרקליטות מחוז חיפה (פלילי) על גניזת תיקי החקירה מפאת "העדר ראיות מספיקות" (להלן: ההחלטה על סגירת תיקי החקירה). ביום 14.7.2024, כשמונה שנים לאחר שנגנזו התיקים, פנתה העותרת לגורמי הפרקליטות בבקשה לצלם את חומרי החקירה לטובת הגשת תביעה אזרחית ולצורך החייאת תלונתה. לאחר בחינת הדברים, הוצע לעותרת להגיש בקשה להארכת מועד לשם הגשת ערר למחלקת עררים בפרקליטות המדינה, וכך אכן עשתה. בהחלטת מחלקת עררים שניתנה בבקשתה צוין, כי על פי חוק המועד להגשת ערר חלף לפני שנים רבות, ואולם, חרף זאת הוחלט להיעתר לבקשתה להאריך את המועד להגשת הערר "באופן חריג ביותר" ולנוכח נימוקי הבקשה אשר התייחסו, בין היתר, למצבה הנפשי של העותרת והיותה קטינה במועד בו הוחלט על סגירת התיקים. ביום 23.9.2024 הגישה אפוא העותרת ערר, מכוח סעיפים 65-64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), נגד סגירת התיקים נגד המשיבים 2 ו-3 (להלן: הערר). במסגרת הערר הציגה העותרת טיעונים רבים ומפורטים וסקרה, בין היתר, את העדויות ואת יתר הראיות אשר בתיק החקירה. לגישתה, מכלול החומר חייב הגשת כתב אישום נגד המשיבים 2 ו-3 בעבירות אשר הם נחקרו בגינן (קרי, סחיטה באיומים והטרדה מינית באמצעות פרסום סרטון מיני); וכן בגין עבירות נוספות אשר לטענתה בוצעו נגדה על ידי המשיב 3, כגון "מעשי סדום בקטינה מתחת לגיל 14 [...] החזקת והפצת פרסום תועבה של קטין, העמדה בסכנת חיים, הסתה/ שידול לרציחת הקטינה על רקע כבוד המשפחה, לשון הרע, פגיעה בפרטיות"; וכן עבירות דומות שבוצעו על ידי המשיב 2 בהן: "גרימת חבלה נפשית חמורה", "מירמה והונאה" ו-"איום ברציחתה". העותרת הוסיפה כי נפלו בחקירת המשטרה מחדלים וכשלים אשר פגעו בזכויותיה, בהם: אי-חקירת עדים רלוונטיים; גביית עדותה של העותרת שלא באמצעות חוקרת עבירות מין; אי-בדיקת מכשירים סלולאריים של מעורבים נוספים שנחקרו בתיק ועוד. נוסף על כך פירטה העותרת אודות התרחשויות המאוחרות להחלטה על סגירת תיקי החקירה. כך למשל טענה העותרת, כי מאז סגירת תיקי החקירה היא ספגה איומים ברצח "על כבוד המשפחה"; כי ברבות השנים, נעשו ניסיונות נוספים לסחיטתה בתמורה לאי-הפצת הסרטון; כי אשת אביה שידלה אותה לזנות בהיותה קטינה תוך איום כי תפיץ את הסרטון המיני אם לא תעשה כן; כי "אביה ואחיה הכו אותה אינספור פעמים ואיימו לרצוח אותה" ולאחר שברחה מהם "משטרת עכו עזרה להם אקטיבית באיתורה ומסרה אותה בכח הזרוע לידיהם – שם שוב הוכתה ונכלאה פעמים רבות למשך 5-10 ימים בתא שירותים"; וכי לאחר ניסיונה לפתוח מחדש את תלונתה בהגיעה לגיל 18 הכה אותה אביה בנוכחות קצין משטרה. את הערר שהגישה סיכמה באומרה כי "יש בתיק זה ראיות חזקות ומספיקות להעמדה לדין פלילי" של המשיבים 2 ו-3 "ויש לעשות זאת לאלתר-לאור החשש לחייה של המתלוננת". עוד הוסיפה כי "יש לשקול סעיפי האישום שיכללו גם איומים ברצח וקשירת קשר לביצוע רצח באמצעות אחר-האב והאח-שני אלו ידעו היטב כי המתלוננת תירצח ובכך תקח איתה לקבר את עדותה [...] ". לבסוף ציינה שעם חידוש תלונתה החלו שוב איומים לרציחתה, וביקשה "להכניסה לתוכנית להגנת עדים ולאפשר לה הגנה על חייה". המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים) בחן את הערר ואת החומר הרלוונטי בעניינו, וביום 25.3.2025 החליט על דחייתו. בהחלטה צוין כי "עיון בחומר המצוי בתיק החקירה העלה כי סגירת התיק בנסיבותיו מוצדקת, ועל כן אין מקום להתערב בהחלטה", וזאת מן הטעם ש"אין ראיות מספקות לצורך העמדת הנילונים לדין פלילי, הליך הדורש "אפשרות סבירה להרשעה"; כי הטענות הנוגעות לאיומים על חייה של העותרת, לאלימות שבוצעה על-ידי מטעם בני משפחתה, ולטענה אודות עבירות מין אשר נטען כי ביצע בה המשיב 3, לכאורה טרם הגיעה לגיל 14 – לא הועלו במסגרת הגשת התלונה על ידי העותרת; כאשר בעניין העבירות האחרונות הוחלט שלא להתערב בהחלטת פרקליטות המחוז, אשר שקלה הגשת כתב האישום בגינן, על אף שלא הוגשה תלונה מפורשת בעניינן מטעם העותרת, והחליטה שלא לעשות כן. זאת, בין היתר, מפאת קשיים ראייתיים; פער הגילאים בין העותרת למשיב 3; מאפייני מערכת היחסים הרומנטית שקיימו, וחלוף שנים רבות ממועד האירועים. באשר לטענות שעניינן בסחיטה באיומים נקבע, כי קיים ספק אם מתגבשים יסודות העבירה עקב חוסר עקביות בתלונת העותרת ובשל גרסאותיהם של המשיבים 2 ו-3 אשר סתרו את תלונתה ועלו בקנה אחד עם דברים שמסרה העותרת. בעניין הטענה כי הפצת הסרטון עולה כדי ניסיון לרצח, אשר גם היא לא הועלתה במסגרת התלונה, צוין כי הגם שאין מחלוקת על כך שהפצת סרטון שכזה עלולה להעמיד את העותרת בסכנת חיים על רקע "כבוד המשפחה" – "מכאן ועד לקביעה המשפטית שמדובר בנסיון רצח המרחק גדול". עוד נקבע כי אין להתערב בהחלטה שלא להגיש כתבי אישום בגין הפצת תיעוד המעשה המיני על ידי המשיבים 2 ו-3 מכיוון שהמסד הראייתי הנדרש לשם הוכחת שרשרת ההפצה חסר; שבתלונה מאוחרת של העותרת היא ציינה כי היא עצמה העבירה את הסרטון לבחור אחר שהכירה ואף העלתה את החשד שהוא הפיץ סרטונים שלה, לרבות הסרטון נשוא התלונה; וכי הנחיית פרקליט המדינה שעניינה בחקירה והעמדה לדין בעבירות של פרסום סרטון בעל אופי מיני ללא הסכמה מחזקת את המסקנה שדין תיקי החקירה להיגנז. באשר לטענות העותרת אודות מחדלים וכשלים בחקירת המשטרה צוין בהחלטה, בתמצית, כי אף אם היה מקום לבצע חלק מפעולות החקירה עליהן הצביעה העותרת בעררה, הרי שאין כל אפקטיביות בהשלמתן כיום – בחלוף למעלה מ-10 שנים ממועד ביצוע העבירות הנטענות. לצד זאת הודגש, כי "ככל שהעוררת חשה סכנה לחייה, או שבוצעו כלפיה עבירות נוספות, עליה להגיש תלונה מתאימה ולהסתייע בגורמי הרווחה לצורך שילובה במקלט". העותרת לא השלימה עם ההחלטה ומכאן העתירה שלפנינו. תמצית טענות הצדדים בעתירתה חוזרת העותרת על הפגמים והכשלים הנטענים בחקירת המשטרה ובאי-הגשת כתבי אישום בסעיפי העבירה המפורטים בערר, תוך שהיא מפנה בהרחבה לעדויות ולראיות אשר בתיק. לצד זאת, טוענת העותרת כי ההחלטה על דחיית הערר היא "בלתי סבירה בעליל" וכי מדובר במקרה קיצוני המחייב סטייה מהכלל לפיו בית המשפט לא יתערב בשיקול הדעת של גורמי המקצוע בפרקליטות. לטענת העותרת, בהתאם להוראת סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי על הפרקליטות מוטלת חובה להגיש כתבי אישום נגד המשיבים 2 ו-3, משישנן ראיות מספיקות לאישום, ומפני שבמקום בו קטינה נפלה קורבן לעבירות שונות, ואשר חייה נתונים בסכנה כתוצאה מכך – ברי שהחריג לפיו "אין אינטרס ציבורי בהעמדה לדין" אינו מתקיים. על יסוד טענות אלה, מבקשת העותרת סעדים שונים אשר תכליתם להורות לפרקליטות להגיש כתבי אישום נגד המשיבים 2 ו-3 בעבירות המפורטות בערר ובעבירות נוספות; לבחון את התיק "באספקלריה מגזרית תרבותית", ועל יסוד זאת לראות במעשיהם של המשיבים 2 ו-3 משום ניסיון לרצח; ליתן טעם מדוע היא "לא מנחה" את הרשויות החוקרות לשמור ראיות לתקופה התואמת לדיני ההתיישנות בעבירות מין ואלימות בקטינים; להורות לפרקליטות המדינה "להציג נתונים על אחוז התלונות של קטינים על עבירות מין שנסגרות" ללא הגשת כתב אישום; ולבסוף, לקבוע כי ההלכה שנקבעה ברע"א 8153/23 מדינת ישראל נ' שי (16.6.2024) (להלן: עניין שי) אינה חלה בנסיבות עניינה של העותרת. בתגובתה המקדמית מבקשת הפרקליטות לדחות את העתירה על הסף ולחלופין לגופה. לטענתה יש לדחות על הסף הן את הסעד הקשור בטענות לשמירת ראיות לתקופה התואמת לדיני ההתיישנות בעבירות מין ואלימות בקטינים, והן את הסעד שעניינו בהצגת נתונים אודות אחוז התלונות של קטינים על עבירות מין שנסגרות ללא הגשת כתבי אישום – מחמת אי-מיצוי הליכים; כאשר דינו של השני דחייה על הסף גם מחמת קיומו של סעד חלופי – הוא הגשת בקשה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע). גם את הסעדים אשר לוזם בחיובה של הפרקליטות להגיש כתבי אישום נגד המשיבים 2 ו-3, יש, לטענת הפרקליטות, לדחות בהיעדר עילה להתערבות בשיקול הדעת של רשויות אכיפת החוק והתביעה. זאת משום שהעותרת לא הצביעה על פגם שנפל בהחלטה לדחיית הערר, לא כל שכן פגם העולה כדי חוסר סבירות קיצוני או עיוות דין מהותי. לגופו של עניין, חוזרת הפרקליטות על האמור בערר וסומכת ידיה על הקביעות בו. ולבסוף, היא מציינת כי הסעד בגדרו מבוקש לקבוע כי ההלכה אשר נקבעה בעניין שי אינה חלה בנסיבות ענייננו, מופנה לבית המשפט ולפיכך אין היא מוצאת להידרש אליו, ומכל מקום לא הונח כל בסיס משפטי או עובדתי לקבלתו. דיון והכרעה טענות העותרת אודות הפגיעות והקשיים שנגרמו לה, והצלקות הנפשיות שהותיר בה פרסום תיעוד המעשה המיני ברבים – קשיים המלווים אותה עד היום – זועקות מדפי העתירה. עם זאת, אין בית משפט זה שם עצמו כפוסק מכוח מגינת הלב, אלא מכוח הדין. לאחר עיון בעתירה ובתגובה המקדמית לה, ובפרט בהחלטה המורה על דחיית הערר, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחיית העתירה. מקצתה – מחמת אי-מיצוי הליכים וקיומו של סעד חלופי, ועיקרה – בהיעדר עילה להתערבות. הלכה מושרשת היא כי בטרם יפנה עותר לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בבקשה לקבלת סעד כנגד רשות מינהלית, עליו לפנות לאותה רשות, מחוץ לכותלי בית המשפט, בניסיון למצות את ההליכים מולה. זאת ביחס לכל אחד ואחד מהסעדים המבוקשים בעתירה, כאשר די באי-מיצוי הליכים כנדרש לשם דחייתם על הסף של רכיבי העתירה אשר נותרו ללא מיצוי, ובלא שיידרש בית המשפט לבחון אותם לגופם (ראו מבין רבים: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד 355-346 (2017); בג"ץ 6731/12 שמיר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 13 (18.6.2013)‏; בג"ץ 9173/05 קקון נ' פרקליט המדינה, פסקה י' (26.3.2006)). בענייננו, הן בנוגע לסעד אשר עניינו בדרישה לשמירת ראיות לתקופה התואמת לדיני ההתיישנות בעבירות מין אלימות בקטינים, והן בנוגע לסעד אשר עניינו בהצגת נתונים על אחוז התלונות של קטינים בעבירות מין אשר לא מבשילות לידי כתב אישום על ידי הפרקליטות – לא מוצו ההליכים בטרם הוגשה העתירה, אף לא באופן פורמלי. טענות אלה הועלו לראשונה לפנינו, ומשכך דינה של העתירה בעניינן דחייה על הסף. בכל הנוגע לבקשה לקבלת נתונים על תלונות קטינים על עבירות מין שנסגרות, הרי שכפי שציינה הפרקליטות, לא זו בלבד שלא נעשתה כל פנייה לרשות, אלא שלעותרת עומד סעד חלופי – המעוגן בחוק חופש המידע – בדמות הגשת בקשה לקבלת המידע, אשר ניתן להשיג על ההחלטה הניתנת בעניינה בבית המשפט לענינים מינהליים, ולא בבג"ץ (ראו סעיף 7(ו) לחוק; ולעניין החפיפה בין עילות סף אלה ראו: בג"ץ 1802/12 פרופסור יונה נ' משרד התחבורה, התשתיות הלאומיות והבטיחות בדרכים, פסקאות 7-6 (14.3.2012)‏‏; בג"ץ 1159/21 הוועד למען שארית יהודי אתיופיה נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה (22.2.2021)). ‏ מעבר לכך, דינה של העתירה דחייה גם מחמת היעדר עילה להתערבות. בהגינותה, פותחת העותרת את עתירתה באזכור ההלכה שלפיה בית משפט זה לא יחליף את שיקול דעתן של רשויות התביעה בהחלטה שלא להגיש כתב אישום בשיקול דעתו שלו, ויתערב בהחלטה כאמור רק במקרים חריגים שבחריגים. עם זאת, לטענתה, עניינה נכנס בגדר חריגים נדירים אלה ומצדיק את כניסת בית המשפט בנעלי הפרקליטות. לאחר עיון בטענות שהועלו בעתירה, וחרף ההבנה למצוקתה של העותרת, לא שוכנעתי כי אכן כך הדבר. כאמור, ההחלטה לדחיית הערר נתקבלה מחמת היעדר ראיות מספיקות לשם העמדה לדין ולקיומה של "אפשרות סבירה להרשעה". בפסיקה נקבע כי פירושו של דיבר זה אינו מתמצה בשאלה האם ניתן ללמוד בהסתברות סבירה מחומר הראיות כי העבירה אכן בוצעה על ידי החשוד – אלא בשאלה האם ניתן ללמוד ממנו על "הסתברות סבירה שבית המשפט יפסוק שאין כל ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה" (בג"ץ 2534/97 חבר-הכנסת יונה יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1, 12 (1997); בג"ץ 3405/12 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (30.12.2012) (להלן: עניין פלונית))‏‏. מלאכת הערכת סיכויי ההרשעה מצויה בגרעין הקשה של שיקול הדעת המקצועי של הפרקליטות והיא משלבת לצד המשפטנות, בין היתר, את היכולת להבחין בין עיקר לטפל; להעריך את משקלן של הראיות בהתאם לנסיבות; ולצפות את התפתחויות ההליך המשפטי ותוצאתו – יכולות אשר בסיסן בניסיונם המצטבר של גורמי התביעה, חושיהם והגיונם הבריא (ראו עניין פלונית, פסקה 14). נוכח אופייה המקצועי של הערכת הראיות, בית המשפט יקפיד ביתר שאת שלא להתערב בהחלטות בדבר אי-העמדה לדין או הגשת כתב אישום המבוססות על קביעות בעניין דיות הראיות והערכת סיכויי ההרשעה (ראו: בג"ץ 6236/20 פלונית נ' פרקליטות המדינה, משרד המשפטים, פסקאות 13-10 (24.11.2020)‏‏; בג"ץ 6587/21 פלונית נ' פרקליטות המדינה - מחלקת עררים, פסקאות 11-9 (7.8.2022)‏‏; בג"ץ 2078/24 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקאות 13-12 (4.7.2024)). ‏‏ הדברים יפים גם לנסיבות ענייננו. עיון בהחלטה המורה על דחיית הערר מלמד שהיא מבוססת על בחינה עניינית ומעמיקה של חומר הראיות, ונתקבלה לאחר שטענות העותרת נשקלו בכובד ראש. ההחלטה כי אין אפשרות סבירה להרשעת המשיבים 2 ו-3 בעבירת הסחיטה באיומים עוגנה, בין היתר, בחוסר העקביות בעדותה של העותרת, כפי שהדבר עולה מן החקירות, ועימות גרסתה מול גרסאותיהם של המשיבים 2 ו-3 אשר שללו סחיטה או דרישת כסף באיומים, ואשר גרסתם תאמה דברים שמסרה העותרת בחקירתה. כך גם ביחס לקביעה כי לא ניתן להרשיע את המשיבים 2 ו-3 בעבירה של הפצת התיעוד המיני ברבים מחמת תשתית עובדתית לקויה והיעדר ראיות מספקות לשם הוכחת מקומם בשרשרת ההפצה. קביעה זו נעשתה, בין השאר, על יסוד בדיקת הטלפונים של המשיבים 2 ו-3, ותוך יישום השיקולים אשר הותוו בהנחיית פרקליט המדינה 2.29 "חקירה והעמדה לדין בעבירות של פרסום תצלומים, הקלטות או סרטים של אדם, בעלי אופי מיני, ללא הסכמתו". בדומה נקבע ביחס לעבירה שעניינה קיום יחסי מין בין העותרת והמשיב 3 טרם הגעתה לגיל 14 מפאת קשיים משפטיים וראייתיים, לרבות היעדר תלונה מצד העותרת; מחלוקת בנוגע למועד תחילת המעשים; חלוף השנים; ובשים לב לפער הגילאים בין העותרת למשיב 3 (לדיון בצידוק להעמדה לדין בעבירה זו, בפרט כשמדובר בקטינים קרובי גיל המצויים ב"יחסי רעות וקרבה", ראו: גיא בן דוד "אונס סטטוטורי" משפט ועסקים לא 307, 341-339 (2025)). מכל אלה עולה, כי מדובר בהחלטה סבירה העומדת על קרקע יציבה ומצויה בליבת שיקול הדעת הנתון לפרקליטות, ולפיכך אינה מגלה עילה להתערבותנו. הדבר נכון גם בקשר להחלטה שלא להגיש כתבי אישום בגין עבירות שלא הוגשה תלונה בעניינן וכלל לא נחקרו בזמן אמת. מדובר על טענות להתקיימותן של עבירות פליליות אשר לא הועלו בפני המשטרה קודם לכן ומשכך ספק רב אם נכון וראוי היה להעלותן במסגרת הערר מלכתחילה. על אחת כמה וכמה במסגרת ערר אשר הוגש בחלוף שנים רבות ממועד ביצוע העבירות הנטענות. במסגרת העתירה נטען כי העותרת סבלה מאיומים, הטרדות, אלימות ופגיעות קשות אחרות, זאת בזמן שחלף מההחלטה על סגירת תיקי החקירה ועד הגשת העתירה; וכי עם חידוש תלונתה הועלו איומים לרציחתה המצדיקים את צירופה "לתוכנית להגנת עדים". מבלי להקל ראש בטענות אלה כל עיקר, שעה שמדובר בטענות שהתגבשו לאחר סגירת תיקי החקירה ולא הוגשה תלונה בגינן, ולבטח לא נתקבלה "החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין" בגינן (כלשון סעיף 64(א) לחוק סדר הדין הפלילי) – אין מקומן בערר, קל וחומר שלא בעתירה התוקפת את דחייתו. אם העותרת חשה סכנה לחייה, שומה עליה לפנות לגורמי האכיפה, וחזקה עליהם כי יתייחסו לתלונותיה ולבקשותיה בעניינים אלה במקצועיות, ברגישות ובדחיפות המתאימה להן. העותרת הדגישה, הן בערר והן בעתירה, את מה שנתפס בעיניה ככשלים, פגמים ומחדלים בחקירה. אף הפרקליטות, בזהירות הנדרשת מצידה, לא דחתה באופן גורף אפשרות לקיומם של כשלים בחקירה, אלא טענה כי אין באלה כדי להצדיק את קבלת הערר או העתירה. גם בסוגיה זו מקובלת עליי עמדת הפרקליטות. אף אם אניח כי נפלו פגמים בעבודת המשטרה, ואיני נדרשת להכריע בשאלה זו – אין באלה כדי להפוך את ההחלטה, המתבססת על תוצרי החקירה, לבלתי סבירה. לכך התייחסתי בעניין אחר: "בבוא המשיבות להחליט על הגשת כתב אישום, לאחר מיצוי החקירה, מצוות הן לבחון את מכלול חומר הראיות שנאסף, על פגמיו, ולהעריך האם יש בכוחו להקים סיכוי סביר להרשעה ובאלו עבירות – ואין בהצבעה על מחדלי חקירה, חמורים ככל שיהיו, כדי לבסס טענה לפגם בשיקול דעתן" (בג"ץ 5118/24 היימן נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 13 (25.8.2024)). והדברים נכונים במיוחד בנסיבות ענייננו, שעה שהטענות מועלות בחלוף כעשור ממועד ביצוע העבירות הנטענות. לבסוף, נתבקש בעתירה שנקבע כי ההלכה אשר נקבעה על-ידי בית המשפט בעניין שי אינה חלה על נסיבות המקרה הפרטניות. כידוע, אין זה מדרכו של בית משפט זה לקבוע האם כלל משפטי כזה או אחר חל על נסיבות מקרה פרטני, אלא כאשר הדבר נדרש לשם הכרעה בסכסוך בין הצדדים ובמסגרת ההליך המתאים לכך. מקומה של השאלה האם עומדת לבעל דין זכות תביעה להתברר בפני הערכאה המוסמכת, ולא במסגרת העתירה שלפנינו. מכל הטעמים שלעיל, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ז' תשרי תשפ"ו (29 ספטמבר 2025). עופר גרוסקופף שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט