סאלח אלבויראת נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5057/98 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט מ' אילן המערערים: 1. סאלח אלבויראת 2. עבלה אלבויראת נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.7.98 בת.פ. 165/96 שניתן על ידי כבוד השופט ח' פיזם תאריך הישיבה: כב' בטבת תשנ"ט (10.1.99) בשם המערערים: עו"ד אניס ריאד בשם המשיבה: עו"ד אלון אינפלד בשם שרות המבחן: גב' זהבה מור פ ס ק -ד י ן המערער והמערערת הם בני זוג נשואים והורים לילדים. השניים הובאו לדין יחדיו והורשעו בעבירות שביצעו כלפי בתם, שבזמן המעשים היתה כבת 17. המערערת הורשעה בתקיפת קטין וחסר ישע לפי סעיף 368ב(ב) סיפה לחוק העונשין, ואילו שני המערערים הורשעו בעבירת התעללות בקטין וחסר ישע, לפי סעיף 368ג. בית המשפט המחוזי גזר על שניהם שנת מאסר בפועל בניכוי 40 ימי מעצר, ושתי שנות מאסר על-תנאי לשנתיים. המערערת איננה חולקת על צידקת הרשעתה ומשיגה על חומרת העונש בלבד, ואילו המערער משיג על צידקת הרשעתו. נראה לנו כי ערעורו של המערער על ההרשעה בדין יסודו. על-פי כתב האישום יוחס למערער כי באוגוסט 1996 היכה את המתלוננת במקל וגרם לה חבלה, וכן כי איים עליה בסכין שהחזיק בידו ואמר כי ידקור אותה. כן יוחס לו כי בתאריכים 2 ו3- בספטמבר 1996 רדף אחרי בתו כשהוא מחזיק בסכין, קילל אותה בגסות ואיים לפגוע בה. בית המשפט המחוזי, אף שהאמין לגירסת המתלוננת בעיקרה, החליט לנהוג בעדותה מידה של זהירות מיוחדת. בית המשפט עמד על כך, כי בין המתלוננת לבין הוריה נוצר קרע חמור, ועל רקע זה הזהיר את עצמו להימנע מלקבל את גירסת המתלוננת ביחס לעניין כלשהו, אם לא נמצאה לה ביחס לאותו עניין תמיכה ראייתית ממקור אובייקטיווי או בגירסת המערערים. בתגובתו לאישום בשלב החקירה קבל המערער על המתלוננת כי היא פגעה בשלושה מעצי האפרסקים שיש לו בגינה. הוא כפר שהיכה אותה, וכן כפר ביתר המעשים החמורים שיוחסו לו בכתב האישום, כאיום על בתו בסכין ובשימוש כלפיה בגידופים בוטים. עם זאת אמר, כי "זכותו לחנך את בתו" וכן כי "ניסה להפחידה בדיבורים". בית המשפט המחוזי מצא בדברים אלה משום "הודייה במקצת" מצידו של המערער. בית המשפט נמנע מלקבוע לחובת המערער, כי הוא השתמש כלפי המתלוננת בביטויים הבוטים שיוחסו לו בכתב האישום, או בביטויים מסוימים אחרים כלשהם, אך לא ראה מקום לספק כי המערער היכה את המתלוננת, איים עליה שיהרוג אותה או שיפגע בה, וקילל אותה. אנו סבורים כי על-פי מבחנו של השופט עצמו, בדבר קיום ראיה תומכת לגירסת המתלוננת בכל עניין שנישנה במחלוקת, לא היה בידי בית המשפט לקבוע לחובת המערער כי הוא היכה את בתו. האמירות בהן מצא בית המשפט משום הודייה במקצת היוו תגובה מצד המערער למכלול המעשים בהם הוחשד, ולכן אין למצוא בהם משום תמיכה לגירסת המתלוננת כי המערער היכה אותה. הוא הדין ביחס לטענת המתלוננת, שהמערער רדף אחריה תוך שהוא אוחז בסכין, שגם לה אין בחומר הראיות תמיכה ראייתית חיצונית. נותרה פרשת האיומים: דא עקא, כי משנמנע בית המשפט מלקבוע לחובת המערער, כי הוא השתמש באמירה מאיימת מסוימת, איננו רואים לקיים בעינה את הרשעתו גם בעניין זה. קל וחומר אמורים הדברים לנוכח העובדה, שהמערער לא הורשע בעבירת איומים, אלא בעבירת התעללות בקטין וחסר ישע; ולהרשעה בעבירה זו, הסומכת על מוצא-פה בלבד, בוודאי לא הונחה תשתית מספקת. המערערת משיגה על חומרת עונשה. המעשים שבעטיים הורשעה המערערת בשתי העבירות שפורטו, הם בעיקרם אלה: בפברואר 1996 אסרה על המתלוננת להתגורר בבית המשפחה, ומשגורשה מביתה, נאלצה המתלוננת לגור בחדר המדרגות, על גג הבית, במטע זיתים סמוך ובבתי קרובים. באוגוסט 1996 תקפה המערערת את המתלוננת בחוזקה רבה והותירה בגופה סימני חבלה באזור הבטן. בסוף אותו חודש השליכה אבן על בתה, שפגעה בה וגרמה לה לנפיחות. ובראשית ספטמבר 1996 היכתה את המתלוננת, נשכה אותה בכתפה הימנית, תוך השארת סימני חבלה עם שטפי דם פנימיים, והיכתה אותה באגרופים במותניה, בגבה ובכתפיה. העיון במוצגים חשף לעינינו תמונה של פגיעות אלימות שבוצעו באכזריות רבה. ניתן לומר שהמעשים שביצעה המערערת כלפי בתה היוו התעללות פיסית ונפשית בדרגת חומרה לא מבוטלת. מעשים כאלה מחייבים הטלת עונש מאסר, שמטרתו היא לתת ביטוי לחומרת המעשים ולהרתיע הורים אלימים מפני פגיעה שלוחת רסן כזאת בילדים הנתונים לחסותם. סניגורם המלומד של המערערים קיווה לשכנענו כי מאסרה של המערערת עלול להפר את האיזון המשפחתי שנוצר במהלך התקופה שחלפה מאז ביצוע המעשים ועד היום. יתר על כן, לדעתו הדרך הנכונה להתמודד עם מקרים מן הסוג הזה הוא בנקיטת אמצעים טיפוליים כלפי ההורה שנכשל במילוי תפקידו כהורה. בעמדה זו, יצוין, תמכה גם נציגת שירות המבחן. אנו מוכנים להניח כי המערערת אכן זקוקה לטיפול ולחינוך שמטרתם לרסן את יצריה האלימים ולשפר את תיפקודה ההורי. אך אין בידינו לקבל הסדר הפוטר את המערערת מריצוי עונש מאסר ממשי על המעשים החמורים אותם עשתה. הטיפול שהיא זקוקה לו אכן ראוי שיינתן לה, ככל האפשר במהלך תקופת המאסר, ואם יש צורך בכך גם לאחר סיומו. תקופת המאסר לריצוי בפועל שנגזרה על המערערת הולמת את כלל נסיבות העניין, וגם בה אין מקום להתערבותנו. מן הטעמים שפורטו אנו מחליטים לדחות את ערעורה של המערערת. ערעורו של המערער כנגד ההרשעה מתקבל: הכרעת הדין ביחס אליו מתבטלת ואנו מזכים אותו מן העבירות שיוחסו לו מחוסר ראיה מספקת לאשמתו. ניתן היום, כב' בטבת תשנ"ט (10.1.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ה ח ל ט ה המערערת תתייצב לריצוי עונש המאסר במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בחיפה, ביום 1.2.99 שעה 11:00. עד למאסר תעמודנה בעינן הערבויות הקיימות לשחרורה. ניתנה היום, כב' בטבת תשנ"ט (10.1.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98050570.F03