ג'אד אמונה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5041/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5041/04 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: ג'אד אמונה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.4.2004 בת"פ 151/01 שניתן על-ידי כבוד סגן-הנשיא ח' פיזם והשופטים ש' שטמר ו-ר' ש' צמח תאריך הישיבה: ח' בתשרי תשס"ה 11.10.05 )) בשם המערער: עו"ד נחמן בטיטו בשם המשיבה: עו"ד אורי כרמל פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום, המייחס לו עבירה של רציחת אביו החורג, סעיד בולבול (להלן: המנוח), באמצעות דקירת סכין ומהלומות גרזן, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על-פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 18.2.2001, בסמוך לשעה 4:30 לפנות בוקר, החליט המערער לרצוח את המנוח, אשר היה נשוי לאימו, פאוזייה גנאיים (להלן: האם) ואשר התגורר יחד עם המערער ועם אמו באותו בית בבקה אל גרביה (להלן: הבית), על רקע הרעה ביחסים בין המערער ובין המנוח. לשם כך הצטייד המערער בסכין מטבח (להלן: הסכין) ויצא אל המנוח, אשר שהה במכוניתו שחנתה בסמוך לבית, כאשר הסכין מוסתרת. המערער ניגש למנוח ודקר אותו בסכין שהייתה בידו, דקירה אחת בקדמת בית החזה. המנוח ניסה להימלט מן המערער והתקדם אל עבר תא המטען של רכבו, בו היה מצוי באותה עת גרזן (להלן: הגרזן). לאחר שהמנוח פתח את תא המטען של הרכב, דחפו המערער, נטל לידיו את הגרזן והכה באמצעותו מספר פעמים בראשו של המנוח. בעקבות המהלומות, התמוטט המנוח ונפל על הכביש, כאשר המערער המשיך והכה בראשו מספר מהלומות נוספות באמצעות הגרזן. לאחר האמור, הסתיר המערער את הסכין ואת הגרזן, אשר שימשו אותו בביצוע המעשה וכן את חולצתו המוכתמת בדם, נכנס חזרה לבית ועשה עצמו ישן עד לגילויו של המנוח על-ידי אמו, בסמוך לשעה 5:00 לפנות בוקר. המנוח הובהל לבית-החולים, שם נפטר יום לאחר מכן כתוצאה משנים-עשר פצעי קציצה בראשו, אשר נגרמו ממכות הגרזן שהנחית עליו המערער ואשר הסבו נזקים חמורים למוח עם שברים בגולגולת. בתגובתו לכתב האישום, כפר המערער בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום וזאת למרות שמספר ימים לאחר מעצרו הוא מסר לחוקריו הודעות בהן הודה במיוחס לו ואף שיחזר את המעשה בפני חוקריו. לטענת המערער, הודעות אלה ניתנו בשל הימצאותו במצב נפשי ופיזי קשה כתוצאה משימוש בסמים ובשל רצונו ליטול על עצמו את האשמה כדי לגרום לשחרור אחותו נג'ווה אמונה (להלן: נג'ווה), אשר נעצרה גם היא בחשד לרצח המנוח. פסד-הדין של בית-המשפט המחוזי בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן-הנשיא ח' פיזם והשופטים ש' שטמר ו-ר' ש' צמח), הרשיע את המערער בעבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו עונש של מאסר עולם. הכרעת-הדין של בית-המשפט המחוזי מתבססת בעיקר על הודאת המערער, בצרוף הראיות התומכות בהודאה זו. בית-המשפט המחוזי דחה את הטענות שהעלה המערער לגבי היות הודאתו לא הודיית אמת או הודיה שלא ניתנה מרצונו החופשי, כמו גם את גרסתו, לפיה בעת האירוע הוא יצא מן הבית וראה אדם אחר, אותו הוא מכיר, אשר המית את המנוח ואשר איים על המערער פן יחשוף את זהותו. בית המשפט המחוזי קבע כי שוכנע מעבר לכל ספק סביר, כי המערער הוא זה שהמית את המנוח מתוך כוונה תחילה, בגין היחסים הקשים ששררו בין המנוח ובין המערער, אמו ואחיותיו. בית-המשפט המחוזי ביסס את הכרעת-דינו גם על סמך ראיות נוספות, ובהן ראשית הודייה שהוקלטה מפי המערער בעת שיחה שניהל עם נג'ווה, ידיעת המערער פרטים מוכמנים הנוגעים להמתת המנוח וממצאי הבדיקה הפתולוגית במנוח. לפיכך, הרשיע את-המשפט המחוזי את המערער ברצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. במתן גזר-הדין דחה בית-המשפט המחוזי את טענתו של המערער, לפיה יש להשית עליו ענישה מופחתת, על-פי סעיף 300א (ג) לחוק, שכן בית-המשפט המחוזי לא קיבל כמהימנה את גרסתו המאוחרת של המערער, אודות מצוקתו הנפשית הקשה בעת ביצוע הרצח. כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי המערער לא הוכיח את קיומה של התעללות חמורה ומתמשכת מצד המנוח סמוך לביצוע הרצח. בהתאם לכך, קבע בית-המשפט המחוזי בגזר-דינו, כי העונש אשר יושת על המערער יהא עונש של מאסר עולם, כקבוע בחוק העונשין. מכאן הערעור שבפנינו, המופנה הן כנגד הכרעת-הדין והן כנגד גזר-הדין. טענות הצדדים בא-כוח המערער חוזר בפנינו על כל פרשת ההגנה שנטענה בבית-המשפט המחוזי, כאשר עיקר טיעוניו הוא, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שקבע, כי הודאת המערער בהמתת המנוח, הודיית אמת היא. בא-כוח המערער לא נמנע מלערער כמעט על כל קביעותיו של בית-המשפט המחוזי, הן לעניין קביעותיו העובדתיות והן לעניין ממצאי מהימנות שקבע. בגדריו של הערעור, טוען בא כוח המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי בדחותו את גרסתו של המערער אודות ה"אדם האחר" שהיה מעורב באירוע, זולת המערער. בא-כוח המערער חוזר על טענתו, לפיה הודאתו של המערער בביצוע המעשה נבעה מהיותו זקוק לסמים ומאמונתו, כי באם יודה תשוחרר נג'ווה. בא-כוח המערער מסביר, כי הסיבה בשלה הסתיר המערער את הגרזן, כשדרך כך התלכלכה חולצתו בדם המנוח ואף רחץ את הסכין והשיבה למטבח הבית, היא חששו של המערער שמא יקושר אליו ביצוע המעשה. בהקשר זה טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי בייחסו למערער ידיעת פרטים מוכמנים אודות האירוע, שכן פרטים אלו נודעו לו דרך הדרכתם של חוקרי המשטרה. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המערער, כי ממצאים אשר נלקחו מזירת האירוע מחזקים את גרסתו של המערער בדבר "האדם האחר". בפרט מתייחס בא-כוח המערער לעובדה, כי דגימה שנלקחה מנתז דם בזירה נמצאה כמכילה תערובת של דם מיותר מאדם אחד, בעוד שנקבע, כי דמו של המערער לא נמצא בזירה. לחילופין, טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי, בכך שדחה את טענתו של המערער בנוגע להתקיימותן של נסיבות המצדיקות ענישה מופחתת לפי סעיף 300א (ג) לחוק העונשין. לטענתו, משקבע בית-המשפט המחוזי, כי בין המנוח והמערער שררו יחסים קשים שנמשכו שנים רבות, היה על בית-המשפט לקבל את גרסתו של המערער אודות האלימות הקשה מצד המנוח כלפיו וכלפי בני משפחתו. לעומתו, סומך בא-כוח המשיבה את ידיו על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בא-כוח המשיבה טוען, כי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי הודאת המערער בביצוע הרצח הינה מהימנה ומעוגנת הן בממצאים שנמצאו בזירת האירוע והן בממצאים הפתולוגיים. לטענת בא-כוח המשיבה, בשום שלב לא הוצג בפני המערער, כי באם יודה במעשה תשוחרר אחותו וכי גרסתו האלטרנטיבית של המערער אודות "האדם האחר" איננה מתיישבת עם ההיגיון. בנוסף, טוען בא-כוח המשיבה, כי אין להסיק מסקנות מהעובדה, כי דמו של המערער לא נמצא בתערובת הדם שנמצאה בזירה, שכן אין כל אינדיקציה לגבי מועד היווצרות התערובת וייתכן, כי הכילה דם ממועד מוקדם יותר. לעניין העונש, טוען בא-כוח המשיבה, כי אין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי, לפיה אמנם נהוגה הייתה בבית המערער אלימות מצד המנוח, אולם זו לא עלתה כדי השתכללות הנסיבות המתוארות בסעיף 300א לחוק העונשין. דיון הערעור על הכרעת-הדין בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער בפסק-דין מנומק כדבעי, אשר תיאר את הראיות בצורה מפורטת ובחן אותן ביחס לאמור בפרטי כתב האישום. בפסק-דין זה, נמצא המערער אשם מעבר לכל ספק סביר. הלכה היא, כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של בית-משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 225, 234). בענייננו, לא עלה בידי בא-כוח המערער להצביע על כך, כי מדובר במקרה חריג שכזה ולפיכך אין מקום להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית, ככל שהם מתייחסים להתרשמותה מהמוצגים שהוצגו בפניה וממהימנות העדים שהופיעו בפניה. הודאתו של המערער בפני חוקרי המשטרה בביצוע הרצח התקבלה על-ידי בית-המשפט המחוזי כמהימנה וזאת לעומת עדותו המאוחרת בדבר ביצוע המעשה על-ידי אדם אחר, אשר נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי. בא-כוח המערער לא הראה כל סיבה מיוחדת מדוע על בית-משפט זה להתערב בקביעה זו של בית-המשפט המחוזי. בא-כוח המערער מבקש בטענותיו להטיל ספק במהימנותה של הודאת המערער ולהפחית את המשקל שעל בית-המשפט לייחס להודאה זו. אין במסגרת טענותיו של בא-כוח המערער טענה שאל לו לבית-המשפט לקבל את ההודאה כראיה, מהסיבה שלא ניתנה בצורה חופשית ומרצון, בהתאם לסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. משקלה של הודאת נאשם שניתנה מחוץ לכותלי בית-המשפט נבחן לפי שני מבחנים – פנימי וחיצוני. המבחן הפנימי "בודק את ההודאה על-פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באימון" (ע"פ 774/78 יוסף לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (3) 228, 234). בענייננו, בצדק קבע בית-המשפט המחוזי, כי הודאתו של המערער הייתה עקבית וסדורה. המערער מסר, כבר בהודאתו מיום 21.2.2001 תאור מפורט ביותר של ההתרחשויות, החל ממספר לילות לפני הרצח, אז החליט המערער לפגוע במנוח בשל פגיעתו של המנוח באמו, תוך התייחסות לרגשותיו בעת ההתרחשויות, חילופי הדברים בינו ובין המנוח, מעשיו של המנוח ואופן המתת המנוח בידי המערער, שלב אחרי שלב. מן ההודאה עולה, כי המערער דיבר בצורה שוטפת, ענה על שאלותיהם של החוקרים בצורה נרחבת ואף נידב פרטים מיוזמתו. אין מדובר בהודאה לאקונית, שניתן היה לצפות לקבלה ממי שמודה במעשה שלא עשה, רק כדי ליטול על עצמו את האשמה. המבחן החיצוני מחפש אחר "סימנים שמחוץ לדברי המערער עצמו בהודאתו, אשר יש בהם כדי ללמד על אמיתותה. זהו המבחן אשר מתבטא בחיפוש אחר קיומו של 'דבר מה' נוסף" (ד"נ 3081/91 אחמד מזייר קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, 458; ראו גם דנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' אל עביד, פ"ד נא(1) 736, 764 (להלן: עניין אל עביד)). כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, הודאתו של המערער מבוססת היטב בראיות חיצוניות, היכולות גם יכולות להוות "דבר מה" נוסף. המערער ידע עובדות וממצאים הקשורים להמתת המנוח ואשר לא יכול היה לדעת אותם אלמלא היה עד להתרחשות מתחילתה ועד סופה. כך, ידע המערער כי המנוח נדקר פעם אחת בחלקו העליון של גופו באמצעות הסכין (הודעת המערער מיום 21.2.2001, בעמוד 9), ידע לתאר כי המנוח יצא מהרכב והשליך את בקבוק השתייה ממנו שתה בטרם נדקר (שם, בעמודים 9-10), ידע לתאר את הגרזן (שם, בעמוד 7-9) וידע להפנות את חוקרי המשטרה למקום בו נמצאה חולצתו המגואלת בדם המנוח והמקום בו הושלך הגרזן. ידיעתו של המערער אודות פרטים אלו ברמת פירוט זו, המאוששת על-ידי ממצאי הבדיקה הפתולוגית והממצאים שנמצאו בזירת האירוע, מחזקת את מהימנותה של הודאת המערער ומגדילה את המשקל שיש ליתן לה. לעניין זה, ראו את הדברים שנאמרו בעניין אל עביד, בעמוד 772: "'הדעת נותנת כי אמינותה של הודאה בעצם המעשה נגרעת כשאין היא מלווה בפרטים. שכן, יש לצפות כי חלק מהפרטים ייחרטו בזכרונו של מי שביצע עבירה, ובידיעתם של הפרטים הנכונים יש כדי ללמד כי המודה נטל חלק במעשה' [...] ודוק: אין הכוונה כאן בהכרח לידיעת פרטים שהם "מוכמנים". ידיעה של פרטים כאלה עשויה להוות תמיכה חיצונית בהודאתו של הנאשם, שכן היא מספקת אחיזה במציאות האובייקטיבית, הבלתי תלויה, למהימנות דבריו". [ההדגשות במקור] אין גם בגרסתו של המערער אודות "האדם האחר", בו לכאורה חזה המערער ממית את המנוח, כדי לערער את מהימנות הודאתו, או אף כדי ליצור ספק סביר שמא לא היה זה המערער שהמית את המנוח. אין די בהעלאתה של אפשרות חלופית, שאיננה מעוגנת במציאות, על-מנת לערער את מערכת הנסיבות, לפיהן הורשע המערער וליצור בה ספק סביר. לשם יצירת ספק סביר, על המערער להציג מסקנה חלופית סבירה למסכת הראיות, אשר הסתברותה "סובסטאנטיבית ולא אפסית" (ראו ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' אמיל רוימי, פ"ד מד(3) 465, 471) ואשר מערערת את מסכת הראיות בצורה כזו, שלא תוכל לעמוד על רגליה מסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של המערער (ראו ע"פ 1003/92 אמין בן סעיד רסלאן נ' מדינת ישראל, (לא פורסם); ע"פ 3974/92 מוריס אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 595). טענתו של המערער, לפיה הרצח בוצע על-ידי אדם אחר, עמו שוחח בעת האירוע ואשר המערער, גם בשלב זה, בחר שלא למסור פרטים על זהותו, אינה מתיישבת עם מסכת הראיות בתיק ובפרט עם העובדה, אותה המערער איננו מכחיש, כי הגרזן והסכין הוסתרו לאחר הרצח על-ידי המערער עצמו. לאור כל האמור לעיל, אכן עולה מכלל הראיות בתיק ובהן הודאתו של המערער, כי הוכחה, מעבר לכל ספק סביר, אשמתו של המערער בעבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. הערעור על גזר-הדין בנוסף לערעורו על הכרעת-הדין של בית-המשפט המחוזי, טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שדחה את טענת המערער, לפיה נתקיימו בענייננו נסיבות המצדיקות השתת עונש מופחת על המערער, בהתאם לסעיף 300א (ג) לחוק העונשין. דין טענה זו להידחות. מטרתו של סעיף 300א (ג) לחוק העונשין הינה לאפשר לבית-המשפט שיקול-דעת לגרוע מעונשו של מי שהורשע ברצח, באם נקבע, כי ביצע את המעשה מתוך מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת מצד מי שהמורשע גרם להמתתו, בו או בבני משפחתו. במקרה דנן, קבע אמנם בית-המשפט, כי אכן התרשם, כי המנוח יצר אווירת אלימות במשפחה, אולם אלימות זו הייתה על "אש קטנה" ואין מדובר באלימות קשה ומתמשכת. בית-המשפט המחוזי ביסס את קביעתו על התרשמותו מעדות בני משפחת המערער ועדות העובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחה. כן דחה בית-המשפט את חוות-דעתו של העד המומחה מטעם המערער, בדבר מצבו הנפשי של המערער עובר לביצוע הרצח, בהיותה מבוססת על הנחות עובדתיות מוטעות שניתנו לעד המומחה על-ידי המערער. בא-כוח המערער לא ביסס כל יסוד להתערבות בקביעות עובדתיות אלו של בית-המשפט המחוזי. המשקל הרב המוקנה לערך קדושת החיים בחברתנו משמעותו, כי לא כל מסכת של אלימות, אף אם מדובר באלימות קשה, תצדיק הפחתה בעונשו של מי שהורשעו ברציחתו של מפעיל האלימות. יפים לעניין זה דבריו של השופט מצא, בע"פ 1191/02 פלוני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם): "...לא כל מצוקה נפשית שאליה נקלע מבצע רצח נכנסת לגדר החריג שנקבע בסעיף 300א (ג). כך גם לא כל התנהגות פוגענית מצד הקורבן כלפי מי שגרם למותו עולה כדי "התעללות חמורה ומתמשכת". [...] על אף היותה של מערכת היחסים קשה ואלימה, הן פיזית והן מילולית, אין ספק כי יחסה של המנוחה כלפי המערער אינו עולה כדי "התעללות חמורה ומתמשכת". הכרה בכך, שהתנהגות מעין זו שלה טען המערער, מהווה התעללות שבכוחה להצדיק הטלת עונש מופחת, תהווה הרחבה בלתי ראויה של החריג הקבוע בסעיף 300א(ג) לחוק העונשין, אשר יש ליישמו בזהירות מרובה ובמקרים מיוחדים ונדירים בלבד (ראו דברי השופט קדמי בע"פ 4419/95 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 752, 767)". [ההדגשות שלי – ס.ג'.] במקרה דנן, משלא הרים המערער את הנטל המוטל עליו להוכחה, כי ביצע את מעשה הרצח בשל הימצאותו במצוקה נפשית קשה, הנובעת מהתעללות חמורה ומתמשכת של המנוח במשפחתו, הרי שאין מקום להפחית בעונשו. סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ח' באלול תשס"ה (11.10.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ופ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04050410_H05.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il