ארשם תעשיות בע"מ נ. מנהל מקרקעי ישראל

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5040/22 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט י' כשר העותרים: 1. ארשם תעשיות בע"מ 2. דוד חננאל נ ג ד המשיב: מנהל מקרקעי ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: דוד חננאל פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו עתירה למתן צו המורה למשיב להשיב את "הקרקע שנגזלה לידי העותרים וזאת לאחר שבסיומה של שורה ארוכה של הליכים משפטיים אשר לא מוצו עד תום, נכנס המשיב לשטח אשר עליו נמצאים המקרקעין והרס את המחוברים שעליו...". כן ביקשו העותרים כי נורה למשיב להחזיר את המחוברים אשר ניצבו במקרקעין ולפצות אותם "על אובדן הזמן ועל אובדן הרווחים שנמנעו מהם בתקופה שבה היה המבנה מוחזק ע"י המשיב". הרקע לעתירה העתירה שלפנינו היא אחת מיני הליכים רבים אשר נקטו העותרים על מנת להביא לביטול פסק דין חלוט שניתן בהליך שהתנהל בינם לבין המשיב. ברקע להליכים חוזה פיתוח שנחתם בשנת 2004 בין המשיב, מנהל מקרקעי ישראל (לימים, רשות מקרקעי ישראל) לבין עותרת 1 (להלן: העותרת), בין היתר באמצעות מנהלה הכללי – עותר 2 (להלן: העותר), בנוגע למקרקעין בחצור הגלילית (להלן: המקרקעין). בחוזה הפיתוח נקבע כי מטרת ההקצאה וייעוד המגרש הם תעשייה ומלאכה, וכי אין לעשות במקרקעין כל שימוש החורג מייעודו וממטרת הקצאתו. בשלהי שנת 2012 הגיש המשיב תביעה נגד העותרים ואחרים לבית משפט השלום בצפת (ת"א 33888-11-12), בה ביקש להורות על ביטול חוזה הפיתוח, סילוק ידם של העותרים מהמקרקעין וחיובם להרוס ולפנות את כל המחוברים שהוקמו עליהם. נטען כי העותרים השכירו את המקרקעין בשכירות משנה לאדם העושה שימוש במקרקעין לצורכי מסחר באופן החורג מייעוד המקרקעין על פי חוזה הפיתוח. ביום 12.8.2014 התקבלה תביעתו של המשיב על ידי בית משפט השלום. נקבע כי העותרים אכן הפרו את חוזה הפיתוח שנחתם עם המשיב הפרה יסודית ומשכך החוזה בטל. על כן הורה בית המשפט על סילוק ידם מהמקרקעין. פסק דינו של בית משפט השלום גרר אחריו הליכים רבים שנקטו העותרים בניסיון להביא לביטולו. העותרים הגישו תחילה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 34288-10-14), אשר דחה את הערעור ביום 17.12.2015 בציינו כי קביעותיו של בית משפט השלום נשענות על אדנים מוצקים ואין עילה להתערב בפסיקתו. בקשת רשות ערעור שהגישו העותרים לבית משפט זה נדחתה אף היא ביום 17.2.2016, וכך גם שלוש בקשות לעיון חוזר בהחלטה זו (רע"א 805/16). חרף האמור העותרים לא השלימו עם פינויים מהמקרקעין, והגישו עתירה לבית משפט זה בה ביקשו להורות לשר הבינוי והשיכון ולמשיב לבוא וליתן טעם מדוע לא ייחתם עמם הסכם חכירה בנוגע למקרקעין לאחר שתוקנה על ידם ההפרה שבגינה בוטל חוזה הפיתוח (בג"ץ 6017/16). עתירה זו נדחתה על הסף ביום 9.8.2016. העותרים לא אמרו נואש והגישו לבית משפט השלום תביעה לביטול פסק הדין מיום 12.8.2014 ולקיום "משפט חוזר", בטענה כי פסק הדין הושג במרמה על ידי המשיב תוך הטעיית בית המשפט (ת"א 11236-04-17). ביום 5.11.2018 הורה בית משפט השלום, לבקשת המשיב, על סילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין והיעדר עילה. זאת משנמצא כי לא מדובר באחד המקרים החריגים והנדירים המצדיקים קיום "משפט חוזר" בהליך אזרחי. ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 6.1.2020 לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ע"א 34703-12-18). גם אחר דברים אלה לא חדלו העותרים מלנסות לבטל את רוע הגזירה מבחינתם. תחילה הגיש העותר עתירה לבית משפט זה במסגרתה חזר על הטענות שהועלו על ידי העותרים בהליכים הקודמים (בג"ץ 2824/20). עתירה זו נדחתה על הסף בפסק דיני מיום 18.5.2020, מהטעם שהעתירה היוותה אך ניסיון לנקוט בהליך ערעורי נוסף נגד פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום ביום 12.8.2014. בשולי פסק הדין הוספתי כי "דומה כי הגיעה השעה שהעותר יחדל מפניותיו הרבות לערכאות השיפוט בהליכים שעל פניהם אין בהם כל תועלת ותכלית". אלא שדברים אלה נפלו על אוזניים ערלות. פחות מחודש לאחר מכן הגיש העותר עתירה נוספת לבית משפט זה, בה ביקש לחייב את המשיב לערוך עמו משא ומתן על מנת להגיע לפשרה כספית שתהווה תחליף לפסק דינו של בית משפט השלום מיום 12.8.2014 (בג"ץ 6420/20). עתירה זו נדחתה גם היא על הסף ביום 26.10.2020, ובקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין נדחתה ביום 16.2.2021 (דנג"ץ 7739/20). למרבה הצער גם בכך לא היה כדי להביא את העותרים לחדול מניסיונותיהם. ביום 17.1.2022 הם הגישו לבית המשפט המחוזי בנצרת "עתירה מנהלית כנגד פעולות המשיב לסילוק ידם" מהמקרקעין "תוך ביצוע אכיפה בררנית מכוונת כנגד העותרים" (עת"מ 35473-01-22). בעתירתם הם טענו כי עסקים רבים הפועלים בסמוך למקרקעין עושים שימוש חורג, אך נגדם לא ננקטו הליכי אכיפה או פעולות פינוי כפי שננקטו נגד העותרים. על רקע זה עתרו העותרים למניעת פינויים ולחלופין לחיוב המשיב בפיצויים כבני רשות. בתשובתו טען המשיב כי יש להורות על סילוק העתירה על הסף. נטען כי מדובר בעתירה שגם היא כמו קודמותיה מיועדת רק לעקוף החלטות שיפוטיות שניתנו בעבר בעניינם של העותרים, אותן מנסה המשיב להוציא לפועל. המשיב הוסיף כי סילוקה של העתירה על הסף מתחייב בין היתר בשל היעדר פירוט לגבי החלטה ספציפית אותה תוקפים העותרים; מעשה בית דין והשתק; היעדר סמכות עניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה; ושימוש לרעה בהליכי משפט. בפרט צוין כי דינה של הטענה לאכיפה בררנית להידחות שכן היא לא הוכחה כדבעי; כי הטענה לזכאות לפיצויים כבני רשות אינה נתונה לסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים; וכי יתר הטענות העולות בעתירה נדונו ונדחו על ידי ערכאות משפטיות שונות. ביום 7.6.2022, בהיעדר תשובת העותרים לטענות המשיב, הורה בית המשפט המחוזי על דחיית העתירה על הסף. למחרת היום פנו העותרים בבקשה לביטול פסק הדין, וביום 9.6.2022 נדחתה הבקשה בשל חוסר סמכות עניינית. מכאן העתירה שלפנינו, בה חזרו העותרים על הטענה כי צעדי האכיפה שננקטו כלפיהם מהווים אכיפה בררנית וכי הם זכאים לפיצויים כברי רשות. עוד הוסיפו כי המשיב פעל בחוסר תום לב, בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות כאשר בחר להגיש נגדם תביעת פינוי וכשבחר להרוס את המחוברים על המקרקעין; כי ניתנה להם הבטחה מינהלית מאת המשיב; וכי המשיב הפר את חובת ההגינות המוטלת עליו כרשות מינהלית. דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף. הטענה העיקרית המועלית בעתירתם של העותרים היא הטענה לאכיפה בררנית. אלא שכל שעשו העותרים על מנת לבסס טענה זו הוא ציון רשימה של שמות העסקים שלגביהם נטען כי המשיב לא נקט פעולות אכיפה, בצירוף תמונות בלתי ברורות והסכמים "של חלק מהעסקים". העותרים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, מה השימוש המותר במקרקעין בהם מצוי כל אחד מהעסקים שצוינו על ידם, ומה השימוש שנעשה בהם בפועל. בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי הונחה תשתית מספקת לבחינת הטענה כנדרש (בג"ץ 206/22 אלח'וואג'ה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 5 (15.3.2022); בג"ץ 1739/21 סלאח נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 6 (27.5.2021)). גם טענתם של העותרים לזכאות לפיצויים בגין השבחת המקרקעין ובגין השקעתם בו לא בוססה כדבעי, ומכל מקום אין זו האכסניה המתאימה לבירורה (והשוו: בג"ץ 2774/07‏ בן חמו נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 6 (16.9.2007); בג"ץ 4763/10 סוסקין נ' צבא הגנה לישראל, פסקה 15 (30.6.2011)). מבלי לגרוע מהאמור אוסיף כי לאחר עיון בעתירה, לא ניתן לחמוק מהרושם שחרף הכסות אותה ניסו העותרים לעטות על עתירתם, בדמות טענות ל"אכיפה בררנית", "חוסר סבירות", "חוסר מידתיות", "הפרת חובת הגינות" וכיוצא באלה – הלכה למעשה מדובר בניסיון נוסף לשנות מהקביעות והממצאים שנקבעו במסגרת פסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום לפני שנים, ביום 12.8.2014. כפי שנקבע לא אחת, גם בעניינם של העותרים, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שניתנות על ידי הערכאות השיפוטיות המוסמכות (ראו לדוגמה: בג"ץ 1667/22 פלונית נ' בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו, פסקה 3 (20.3.2022); בג"ץ 8679/21 כראמה נ' עיריית ירושלים, פסקה 3 (22.12.2021); בג"ץ 5062/19 לוי נ' כבוד השופטת חגית מאק-קלמנוביץ, פסקה 4 (1.8.2019); ובעניינם של העותרים ראו גם: בג"ץ 2824/20 חן (חננאל) נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 5 (18.5.2020); בג"ץ 6420/20 חן (חננאל) נ' מינהל מקרקעי ישראל נצרת עלית, פסקה 2 (26.10.2020)). התערבות בית משפט זה בהחלטותיהן של הערכאות המוסמכות שמורה למקרים שבהם נתגלו פגמים ממשיים (ראו לדוגמה לאחרונה: בג"ץ 5022/22 ליברוב נ' השופט אבישי רובס, פסקה 5 (26.7.2022)), ומקרה זה רחוק מלהימנות עמם. העתירה נדחית אפוא. נוכח התנהלותם המתוארת לעיל, יישאו העותרים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 10,000 ש"ח. השעה לחדול מפניותיהם הרבות של העותרים לערכאות השיפוט השונות חלפה מזמן, ומוטב כי ישכילו להפנים זאת. בבחינת מוטב מאוחר מאשר כלל לא. ניתן היום, ‏כ"ט בתמוז התשפ"ב (‏28.7.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22050400_N01.docx מנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1