רפאל טולדנו נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 5038/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5038/16 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם העותר: רפאל טולדנו נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. בית הדין הרבני האזורי בטבריה 3. גילה טולדנו עתירה למתן צו על תנאי העותר: בעצמו בשם המשיבים 2-1: עו"ד יצחק שמואל רוזנטל בשם המשיבה 3: עו"ד כהן מיכל פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתה התבקשנו לבטל את החלטות בית הדין הרבני הגדול (להלן: המשיב 1) ובית הדין הרבני האזורי בטבריה (להלן: המשיב 2 או בית הדין), אשר ניתנו במסגרת הליכים משפטיים המתנהלים בין העותר למשיבה 3 (להלן: המשיבה). הרקע להגשת העתירה 2. כעולה מתגובת המשיבים 1 ו-2 ומנספחי העתירה, העותר והמשיבה נישאו בשנת 1987, ובראשית שנת 2012 הגישה המשיבה לבית הדין תביעת גירושין נגד העותר. בהמשך, כרכה המשיבה בתביעת הגירושין סוגיות נוספות, לרבות את נושא חלוקת הרכוש המשותף, לה ולעותר. תביעת הגירושין אושרה על ידי בית הדין, בהסכמת הצדדים, וביום 12.11.2013 נתן בית הדין את פסק דינו בענייני הרכוש המשותף. 3. במסגרת פסק הדין, ציין בית הדין כי העותר והמשיבה מחזיקים במשותף בשתי דירות בעיר טבריה, וקבע כי שווין הכספי יחולק ביניהם באופן שווה (להלן: הדירות המשותפות). עוד נקבע, כי מזונות הילדים אינם בגדר חובות משותפים, ותשלומם מוטל לפתחו של העותר בלבד. בית הדין התייחס לשאלת האחריות לתשלום חובותיו הרשומים של העותר בהוצאה לפועל (להלן: החובות), וביקש מהעותר לפרטם, ולהבהיר מדוע, לטענתו, המשיבה נושאת אף היא באחריות לפרעונם. ביום 25.10.2014, קבע בית הדין בהחלטה נוספת, כי החובות "נוצרו כתוצאה מניהול כושל של כלכלת הבית המשותפת. הנתבע (העותר - א.ש.), שהיה אחראי לניהול משק הבית [...] לא שילם את חובותיו במועד. כתוצאה מכך תפחו החובות והגיעו לסכומים שהגיעו". לפיכך, נקבע כי העותר הוא שישא בתשלום החובות המדוברים. בהחלטה נוספת של בית הדין, מיום 25.12.2014, נקבע, בין היתר, כי חוב בגין דו"חות חנייה שצברה המשיבה יחולק באופן שווה בין הצדדים. עוד ראוי לציין, כי במהלך שנת 2015 נמכרו שתי הדירות המשותפות על ידי כונס נכסים, שמונה על ידי בית הדין, וזאת כאשר נסיון לכינוס הנכסים באמצעות באי כוח הצדדים לא צלח. 4. ביום 24.12.14, הגיש העותר למשיב 1 בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית הדין מיום 25.10.2014, לפיה עליו לשאת לבדו בתשלום חובות ההוצאה לפועל. ביום 29.1.2015, הגיש העותר למשיב 1 את ערעורו על החלטת בית הדין מיום 25.10.2014 (מבלי שניתנה החלטה בבקשתו להארכת מועד להגשת הערעור), וכן על החלטת בית הדין מיום 25.12.2014, המחייבת אותו בתשלום מחצית מהחוב בגין אי תשלום דו"חות החנייה, הרשומים על שם המשיבה. לכתב הערעור נלוותה בקשה להטיל עיקול על כספי המשיבה, המצויים בידי כונס הנכסים. בהחלטת המשיב 1, מיום 24.3.2015, נקבע כי מאחר ש"שני הערעורים" (כנראה הכוונה לערעור ולבקשה להארכת המועד להגישו – א.ש.) הוגשו לאחר המועד הקבוע בתקנות, ולאחר עיון בפסק דינו של בית הדין ושקילת סיכויי הערעור להתקבל, יש לדחות את הערעור ואת יתר בקשותיו של העותר, "ויש לסגור את התיקים". 5. יצוין, כי ביום 17.9.2015, דחה בית הדין בקשות נוספות של העותר, במסגרתן הוא שוב השיג על חיובו בתשלום החובות, ועל החלטה נוספת של בית הדין, אשר דחתה את בקשתו לפסוק לו מחצית מזכויות הפנסיה שצברה המשיבה במהלך שנות הנישואין. בית הדין ציין, במסגרת החלטתו זו, כי הוא "דוחה על הסף את דברי הבלע של הנתבע כלפי הדיין", וכי "מאוד תמוהה התנהלותו של הנתבע שחוזר שוב ושוב על בקשותיו בווריאציות שונות וללא כל חידוש, בפני בית דין זה". תמצית העתירה ותגובות המשיבים 6. העותר, המייצג את עצמו, מיקד את עתירתו במספר נושאים. ראשית, נטען, כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בחלוקת הרכוש המשותף. לעניין זה, טען העותר, כי הוא מעולם לא הביע את הסכמתו לדון בנושא הרכוש בפני בית הדין האזורי בטבריה, וכי נושא זה נדון בבית המשפט לענייני משפחה, עוד קודם לניהול ההליכים בבית הדין. העותר הוסיף וטען, כי בינו לבין המשיבה נחתם הסכם טרום נישואים, ולפיו כל מחלוקת תיפתר בין הצדדים, ללא מעורבותה של ערכאה שיפוטית כלשהי. שנית, העותר השיג על קביעות בית הדין בעניין תשלום החובות שהצטברו בגין דו"חות החנייה של המשיבה, ובעניין דחיית בקשתו לחלוקת שווי זכויותיה הפנסיוניות של המשיבה. שלישית, העלה העותר טענות נגד כונס הנכסים, וזאת בעיקר בגין העובדה כי הלה מכר את הדירות המשותפות באמצעות מתווכים. לאחר הגשת העתירה הגיש העותר, לאחר קבלת אישור לכך, "השלמה" לעתירה, שבה הוא פירט את החובות, אשר לטענתו יש לחלקם בינו לבין המשיבה באופן שווה. 7. בתגובתם לעתירה, ביקשו המשיבים 1 ו-2 לדחותה על הסף, בהעדר עילה להתערב בהחלטותיהם. נטען בתגובה, כי בית הדין היה מוסמך לדון בחלוקת רכוש הצדדים, שכן סוגיה זו נכרכה בתביעת הגירושין שהוגשה על ידי המשיבה, ולמעשה נכרכה גם על ידי העותר. עוד נטען, במישור הסמכות לדון בענייני הרכוש, כי להסכם טרום הנישואין אין כל תוקף משפטי. המשיבים 2-1 הוסיפו וטענו, כי להשגות העותר בדבר אופן פעולתו של כונס הנכסים אין כל בסיס, וכי הוא פעל למקסום התמורה בגין מכירת הדירות. גם המשיבה טענה בתגובתה, כי מאחר שהעותר עצמו הגיש תביעה רכושית לבית הדין, אין הוא יכול לטעון להעדר סמכותו העניינית של בית הדין לדון בחלוקת הרכוש בין הצדדים. לאחר קבלת תגובתם של המשיבים 1 ו-2 ביקש העותר להשיב לתגובה, אך לא ראינו מקום להענות לבקשתו. יצויין עוד, כי ביום 1.9.2015 ביקש העותר להוסיף מסמך לנספחי העתירה, אלא שמסמך זה כבר צורף, קודם לכן, לעתירה על ידי העותר עצמו. דיון והכרעה 8. לאחר שעיינו בעתירה בנספחיה ובתגובות המשיבים, הגענו למסקנה כי יש לדחות את העתירה על הסף. כידוע, בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט הגבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים, ובכלל זה בתי הדין הרבניים. התערבות בהחלטות בתי הדין הדתיים תעשה רק בנסיבות חריגות, וזאת כאשר בית הדין חרג מסמכותו; סטה מהוראות הדין הדתי החל עליו; כאשר החלטתו ניתנה תוך פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; או כאשר יש מקום להושיט לעותר סעד מן הצדק, שעה שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר (סעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בג"ץ 1996/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (21.6.2016); בג"ץ 3689/15 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (17.5.2016); בג"ץ 3264/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2.5.2016). לאחר עיון בחומר שהונח לפנינו, לא מצאנו כי טענות העותר מגבשות את אחת העילות המוכרות להתערבות בהחלטות המשיבים 1 ו-2. 9. בניגוד לטענת העותר, וכפי שיובהר להלן, בית הדין הרבני האזורי בטבריה, הוא המשיב 2, רכש סמכות עניינית לדון בחלוקת הרכוש המשותף של הצדדים. סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, מעניק לבית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית בכל עניין אשר נכרך בתביעת הגירושין, המוגשת אליו. אכן, ישנם עניינים שמעצם טיבם וטבעם נכרכים ממילא בתביעת הגירושין, אך אין חולק כי תביעה לחלוקת רכוש משותף אינה נמנית עליהם (בג"ץ 2232/03 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א יפו (21.11.2006); בג"ץ 5376/08 סמיה נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (8.4.2010)). על מנת להקנות לבית הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בחלוקת הרכוש המשותף, במסגרת תביעת הגירושין, על בעל הדין לכרוך את נושא הרכוש בתביעת הגירושין באופן מפורש, ובנוסף עליו להראות כי ההכרעה באותה סוגיה, דרושה "לשם חיסול יעיל של יחסי בני-הזוג המתגרשים זה מזה" (בג"ץ 8533/13 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 25 לפסק דינה של המשנַה לנשיא (כתוארה אז), השופטת מ' נאור (29.6.2014) (להלן: עניין פלונית); בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118 (2003); בג"ץ 9539/00 איתן נ' בית-הדין הרבני האזורי ירושלים, פ"ד נו(1) 125 (2001)). יצוין, כי ניתן ללמוד על כריכתה של סוגיה מסויימת בתביעת הגירושין מתוך הדברים שהוחלפו במהלך הדיונים שהתנהלו בבית הדין הרבני, גם כאשר הסוגיה לא נכללה בתביעת הגירושין, מלכתחילה (בג"ץ 5679/03 פלוני נ' מדינת ישראל (9.5.2005)). ועוד נפסק, כי גם הנתבע עשוי לכרוך עניינים שונים (לרבות נושא חלוקת הרכוש המשותף) בתביעה שהוגשה נגדו (עניין פלונית). למען שלמות התמונה, יש להדגיש, כי בית הדין הרבני ירכוש סמכות ייחודית לדון בסוגיה, שאינה כרוכה מטבעה בתביעת הגירושין, רק אם יוכח כי הכריכה נעשתה כדין; כי הכריכה כנה; וכי תביעת הגירושין כנה אף היא (אשר מעוז "'כרוך' זה הכרוך על עקבנו" - על הכריכה בתביעת הגירושין" עיוני משפט יד(1)101 (1989); בג"ץ 787/14 פלונית נ' פלוני (26.10.2015); בג"ץ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (23.6.2009)). 10. ובחזרה לענייננו. במקרה דנן, המשיבה כרכה מפורשות את התביעה הרכושית בתביעת הגירושין שהגישה לבית הדין, עוד ביום 23.1.2012, באופן שהקנה לבית הדין סמכות עניינית לדון בחלוקת הרכוש המשותף. העותר טען בעתירתו כי "מעולם לא הבעתי את הסכמתי לדון בפני בית הדין הרבני" בסוגיה זו, ואולם התנהלותו של העותר מעידה אחרת, הגם שאין צורך בקבלת הסכמתו לכריכה. כך, כעולה מתגובת המשיבים 2-1, העותר עצמו ביקש מבית הדין, ביום 1.3.2012, ליתן צו האוסר על מכירתו של קטנוע, לגביו טען כי הוא חלק מהרכוש המשותף של בני בני הזוג; במהלך הדיון שנערך ביום 19.4.2012, אישר העותר, בעל פה ובאופן מפורש, כי על בית הדין להכריע גם בחלוקת שווי הדירות המשותפות; ביום 30.5.2012, הגיש העותר עצמו תביעה רכושית לבית הדין, במסגרתה התבקש בית הדין, בין היתר, להכריע בחלוקת הדירות המשותפות, מטלטלי הצדדים, ובאחריות לנשיאה בחובות הרשומים בהוצאה לפועל; ביום 21.1.2015, ביקש העותר מבית הדין ליתן החלטה בעניין חיובו הכספי בתיק אזרחי, ודרש כי החוב שהתגבש שם יחולק בינו לבין המשיבה. נתונים אלו מלמדים, כי נושא חלוקת הרכוש המשותף נכרך בתביעת הגירושין לא רק על ידי המשיבה, אלא הלכה ולמעשה, גם על ידי העותר עצמו, כפי שטענו המשיבים 1 ו-2 בתגובתם לעתירה. אמנם, העותר ציין בעתירתו, כי בעבר ביקש מבית המשפט לענייני משפחה בנצרת להכריע בנושא חלוקת הרכוש המשותף. לדבריו, שלא נתמכו באסמכתאות כלשהן, בית המשפט לענייני משפחה קבע, ביום 16.12.2012, כי סוגיה זו דינה להתברר בפני בית הדין הרבני. לפיכך, גם אם בעבר הביע העותר התנגדות לסמכותו העניינית של בית הדין לדון בחלוקת הרכוש המשותף, הרי שהתנגדות זו נדחתה, וכפי שהובהר לעיל, העותר ויתר על עמדתו זו, במסגרת ההליכים שניהל בפני בית הדין. לאור האמור, אין כל שחר לטענה כי בית הדין חרג מסמכותו, כאשר פסק בנושא הרכוש המשותף. 11. אשר לטענתו הנוספת של העותר, לפיה בית המשפט לענייני משפחה בטבריה החל לדון בסוגיית הרכוש המשותף, טרם שזו נבחנה בבית הדין הרבני, הרי שדינה להידחות. במהלך הדיון שנערך, ביום 20.2.2012, בבית המשפט לענייני משפחה בטבריה (ה"ט 17501-01-12), אליו מפנה העותר, החליט בית המשפט לענייני משפחה בבקשות למתן צווי הגנה, שהוגשו על ידי הצדדים. קביעותיו של בית המשפט בנוגע לשימוש בדירות המשותפות, נעשו לצורך הכרעה בסוגיית צווי ההגנה, וממילא תוקפן של החלטות אלו הוגבל לשלושה חודשים בלבד. זאת ועוד אחרת. הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, נערך לאחר שהמשיבה כבר הגישה את תביעת הגירושין לבית הדין, במסגרתה נכרכה סוגיית חלוקת הרכוש, ולפיכך בית הדין הרבני האזורי בטבריה, ולא בית המשפט לענייני משפחה, הוא שרכש את הסמכות הייחודית לדון בנושא זה. לבסוף, מן הראוי להוסיף כי ההסכם שנערך בין בני הזוג, המצורף לעתירה, אינו מוביל למסקנה בדבר העדר סמכותו של בית הדין להדרש לחלוקת הרכוש המשותף. מבלי להתייחס לתוקפו המשפטי של ההסכם, עולה כי במסגרתו, הביעו הצדדים את רצונם, להסדיר ביניהם מחלוקות עתידיות "ללא התערבות גוף אחר פרט למקרים של בגידה". מטיעוני העותר עצמו בפני בית הדין, כפי שצוטטו בתגובת המשיבים 1 ו-2, עולה במפורש, כי לעותר יש טענות בדבר בגידתה של המשיבה בו, ועל כן אין להסכם האמור כל תוקף, גם לשיטתו של העותר עצמו. 12. לאור האמור לעיל, הגענו לידי מסקנה כי אין לקבל את טענות העותר בדבר סמכותו העניינית של בית הדין, טענות שאינן מגלות כל עילה להתערבותנו. 13. למעלה מן הצורך, נציין כי המסקנה לפיה אין מקום להתערב בהחלטות המשיבים 1 ו- 2 עומדת במלוא תוקפה, גם לגופן של טענות העותר. הטענות הנוגעות לקביעות בית הדין בדבר אחריותו של העותר לתשלום דו"חות החנייה ובשאלת חלוקת שווי הזכויות הפנסיוניות שצברה המשיבה, הינן בגדר השגה על קביעות עובדתיות של בית הדין, ואין צריך לומר כי מדובר בהשגות שבית המשפט הגבוה לצדק אינו אמור להידרש אליהן. גם טענות העותר אודות התנהלותו של כונס הנכסים אינן מגלות טעם כלשהו לקבלת העתירה. מהתייחסות כונס הנכסים לטענות העותר בנושא זה, שהוגשה לבית הדין, עולה כי התקשרותו עם המתווכים נעשתה בידיעת בעלי הדין, וזאת רק לאחר שנסיונותיו לאתר מציעים לרכישת הנכסים לא צלחו. יצויין, כי העותר לא צירף את כונס הנכסים כמשיב לעתירה דנן, חרף הטענות שהעלה בעניינו, וכך נהג גם לגבי המשיבה, אשר צורפה לעתירה רק לאחר שהעותר נדרש על ידינו לעשות כן. התנהלות זו של העותר לבדה, עשויה להוביל לדחיית עתירתו על הסף (בג"ץ 2736/15 דקואר נ' הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (20.8.2015); בג"ץ 4249/15 ביטון נ' בית הדין הארצי לעבודה (2.7.2015); (בג"ץ 1669/15 ויינגרטן נ' בית הדין הארצי לעבודה (26.3.2015)). 14. סוף דבר, העתירה נדחית על הסף. נוכח נסיבותיו האישיות ומצבו הכלכלי של העותר, לא יהיה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ב' באלול התשע"ו (‏5.9.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16050380_I05.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il