סרדר פירממדוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 5034/15 בבית המשפט העליון רע"פ 5034/15 רע"פ 8394/15 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט (בדימ') א' שהם המבקש ב-רע"פ 5034/15: סרדר פירממדוב המבקש ב-רע"פ 8394/15: טקבה גטהון המבקשות להצטרף להליך: 1.איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית 2. תנועת נעמ"ת, ע"ר 580057321 3. ויצו – הסתדרות עולמית לנשים ציוניות נ ג ד המשיבה ב-רע"פ 5034/15 ו-רע"פ 8934/15: מדינת ישראל בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים: הנשיאה ד' ברלינר, ג' קרא ו-מ' סוקולוב) ב-ע"פ 14066-02-15 מתאריך 03.06.2015; ובקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ב-באר שבע (כב' השופטים: י' צלקובניק, י' רז-לוי ו-י' עדן) ב-ע"פ 33699-03-15 מתאריך 06.10.2015 בשם המבקש ב-רע"פ 5034/15: עו"ד ד"ר אלקנה לייסט בשם המבקש ב-רע"פ 8394/15: עו"ד יורם סגי זקס; עו"ד דוד ויצטום בשם המשיבה: עו"ד עמרי כהן; עו"ד שרית משגב פסק-דין המשנה לנשיאה ח' מלצר: 1. האם ניתן להשית ענישה פלילית בגין הפרת תנאי שחרור בערובה בד בבד עם החמרת תנאי מעצרו של מפר תנאי השחרור? זו השאלה המרכזית המתעוררת בבקשות למתן רשות ערעור שבפנינו, אשר הובאו בפני הרכב, ונשמעו על ידינו במאוחד, בהתאם להחלטותיו של חברי, השופט (בדימ') א' שהם. אביא להלן את הנתונים הדרושים להכרעה בבקשות. רקע רע"פ 5034/15 – סרדר פירממדוב 2. בתאריך 04.02.2013 הוגש כנגד המבקש 1, סרדר פירממדוב, כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 4606-02-13; כב' השופטת ה' נאור), במסגרתו יוחסה לו עבירה של הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם – עבירה לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). 3. בכתב האישום נטען כי בתאריך 17.01.2013, במסגרת מ"ת 12121-01-13, בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת מ' בן ארי), אשר דן בתנאי מעצרו של המבקש 1, שהואשם בעבירת איומים כלפי אשתו – הורה על שחרורו בערבות עצמית בסך של 5,000 ש"ח, הפקדת מזומן בסך של 2,000 ש"ח; ערבות צד ג' בסך של 5,000 ש"ח נוספים, וכן התנה את השחרור בתנאים הבאים: שהייה במעצר בית מלא בבית אחותו ובפיקוחה בכתובת מסוימת בבת-ים; איסור יצירת קשר עם אשתו של המבקש 1, המתלוננת באותו הליך וכן הימצאות במרחק רדיוס של קילומטר מהמתלוננת וממקום מגוריה (להלן בפרק זה: ההוראה החוקית). 4. לפי הנטען בכתב האישום שהוגש בגין הפרת תנאי המעצר האמורים, בין התאריכים: 30.01.2013, שעה 16:30 לערך עד לתאריך 31.01.2013, שעה 16:15 לערך, המבקש 1 הפר את ההוראה החוקית האמורה בכך שלא שהה בכתובת בה הוא היה אמור לשהות, ובכך ביצע עבירה, כאמור, בהתאם להוראות סעיף 287(ב) לחוק העונשין. 5. יצוין כי לאחר ביצוע העבירה הנ"ל שיוחסה לו, הפרת ההוראה החוקית – המבקש 1 נעצר במעצר מאחורי סורג ובריח למשך 23 ימים, בין התאריכים: 03.02.2013 ו-26.02.2013, וזאת מכוח הוראות סעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), המורות כדלקמן: "תוצאות הפרת תנאי שחרור בערובה (א) שופט הדן בענינו של משוחרר בערובה, שהובא לפניו בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור, רשאי להורות על חילוט הערבות, ואם התגבשה עילת מעצר, לעצרו או לשחררו בערובה בתנאים שיקבע. (ב) נוכח שופט כי משוחרר בערובה הפר תנאי מתנאי השחרור וכי ולא ניתן להביאו בפניו, רשאי הוא להורות על חילוט הערבות". נתון זה לא הובא לידיעת בית משפט השלום הנכבד, ואף לעיוננו לא הוגשו ראיות בעניין זה, אולם כמצוין בכתבי טענות הצדדים שלפנינו, בתחילת הדיון בבית המשפט המחוזי הנכבד הוסכם בין הצדדים כי המבקש 1 אכן נעצר בתקופה הנקובה, מהטעם של הפרת תנאי שחרורו, ושהה מאחורי סורג ובריח במשך התקופה האמורה. אשר על כן, נתון זה ישמש אף אותנו לצורך ההכרעה שבפנינו. 6. במסגרת הדיון בפני בית משפט השלום, המבקש 1 העלה מספר עילות משפטיות המצדיקות את ביטול כתב האישום שהוגש נגדו. בתמצית, המבקש 1 גרס כדלקמן: תנאי השחרור שהושתו עליו אינם בגדר "הוראה חוקית", כמשמעה בסעיף 287(ב) לחוק העונשין; הגשת כתב אישום בעבירה של הפרת הוראה חוקית מעמידה את המשוחרר בתנאים – בסיכון כפול, שכן סעיף 51 לחוק המעצרים, מטיל על המשוחרר סנקציה העומדת בפני עצמה, בכך שהוא מסמיך את רשויות האכיפה לחלט ערבויות של מפר תנאי המעצר, או להורות על מעצרו. בנוסף נטען על-ידי המבקש 1 לאכיפה מפלה בהעמדתו לדין וכן נטען כי המשיבה לא קיימה את נהלי המשטרה (בהתאם לנוהל 03.300.052 הפרת הוראה חוקית – חקירה והעמדה לדין (2011) (להלן: נהלי המשטרה)), לפיהן אין להעמיד לדין אדם המפר הוראה חוקית לפי הוראות סעיף 287 הנ"ל, מקום בו: "מצוייה בחוק תרופה אחרת להפרה". בעניין שבפנינו, כך טען המבקש 1, הרשויות פעלו בניגוד לנהלי המשטרה – בכך שחרגו מהנהלים הפנימיים להעמדה לדין, שכן הוראות סעיף 51 לחוק המעצרים עולות כדי "תרופה אחרת להפרה", כאמור. בכך, לטענת המבקש 1, פגעו הרשויות בעקרונות חוקתיים חשובים, לרבות עקרון השוויון, נתון המלמד על הפגיעה המשמעותית בתחושת הצדק, שנגרמה בעניינו. 7. בתאריך 29.12.2014 בית משפט השלום הנכבד הרשיע את המבקש 1 בעבירה של הפרת ההוראה החוקית, כפי שיוחסה לו בכתב האישום, וזאת לאחר שדחה, במסגרת החלטה נפרדת ומנומקת, את בקשת המבקש 1 לביטולו של כתב האישום, בקובעו כי: "דין כל טענות ההגנה, שהועלו במסגרת הבקשה לביטול כתב האישום להידחות" (ראו: ת"פ 4606-02-13). במסגרת גזירת העונש, בית משפט השלום הנכבד השית על המבקש 1 את העונשים הבאים: 5 חודשי מאסר על תנאי, בתנאים שפורטו בגזר הדין, וקנס בסך 1,200 ש"ח, או 15 ימי מאסר תמורתו. 8. בתאריך 05.02.2015 המבקש 1 הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד (ע"פ (ת"א) 14066-02-15‏; כב' הנשיאה (בדימ') ד' ברלינר, כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) ג' קרא, וכב' השופטת (בדימ') מ' סוקולוב). במסגרת הערעור, המבקש 1 טען, בין השאר, כי לא קיימת הלכה ברורה בשאלה האם יש מקום להגיש כתב אישום בגין הפרת צו שיפוטי לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין כאשר מדובר בהפרת תנאי שחרור בערובה. בהקשר לכך המבקש 1 גרס כי תנאי שחרור בערובה אינם בבחינת הוראה חוקית, וכי בחינתם המחודשת של תנאי המעצר לאור הפרת תנאי השחרור, מונעת את האפשרות להעמידו לדין, במקביל, בהתאם להוראות סעיף 287 הנ"ל לחוק העונשין. עוד נטען כי הגשת כתב האישום כנגד המבקש 1 עומדת בניגוד לנהלי המשטרה, וכי הפעלת ביקורת שיפוטית במקרה זה מובילה למסקנה כי יש לבטל את כתב האישום כנגד המבקש 1. לבסוף נטען כי היה מקום לבטל את כתב האישום גם מכח עקרון ההגנה מן הצדק, וזאת מאחר שהמבקש 1, כך נטען, שהה במעצר מאחורי סורג ובריח במשך כ-23 ימים בעקבות הפרת תנאי השחרור בערובה. בנסיבות אלו, כך נטען, מדובר ב"ענישה כפולה", המערערת את אמות הצדק, שהרי המבקש 1 נעצר ובנוסף לכך הוגש נגדו כתב אישום בגין הפרת ההוראה החוקית. 9. בתאריך 03.06.2015 בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את ערעורו של המבקש 1. במסגרת זו, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי משנקבעו תנאי שחרור בערובה, הרי שמדובר ב"הוראה חוקית לכל דבר וענין". עוד נפסק כי ההוראה הקיימת בסעיף 51 לחוק המעצרים איננה שוללת את האפשרות לפעול לפי סעיף 287 לחוק העונשין, וכי: "אין ולא יכול להיות כל סימן שאלה באשר לעמדתה של הפסיקה" בעניין זה. מההיבט המהותי, נקבע כי סעיף 51 לחוק המעצרים המסמיך את בית המשפט להורות על מעצר, או על חילוט ערובה של מי שהפר תנאי שחרור בערובה – נושא אופי מניעתי, ואילו העמדה לדין בגין הפרת תנאי השחרור היא סנקציה עונשית, אשר נועדה להגן על צווים שניתנו על-ידי בית המשפט, ועל כן לכל אחת מהוראות החוק הנ"ל קיום עצמאי, זה לצד זה. לבסוף, בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הטענה לתחולתה של ההגנה מן הצדק בנסיבות העניין, תוך שקבע כי אין הצדקה לביטולו של כתב האישום, וכי הענישה שהושתה על המבקש 1 הינה מקלה ונותנת ביטוי לנסיבות שבתיק זה. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור בעניינו של המבקש 1. רע"פ 8394/15 – טקבה גטהון 10. בתאריך 03.09.2013 הוגש כנגד המבקש 2, טקבה גטהון, כתב אישום לבית המשפט השלום בקריית-גת. במסגרת כתב האישום, שהחזיק שלושה אישומים, נטען כדלקמן: (א) במסגרת האישום הראשון נטען כי בתאריך 22.08.2013 – המבקש 2 איים שלא כדין בפגיעה בגופה ובחירותה של בת זוגו (להלן בפרק זה: המתלוננת) בכך שהוא אמר לה, כאשר ביקשה לצאת לאירוע משפחתי: "את לא יוצאת, היום זה יקרה, את לא תצאי", וזאת, כך נטען, בכוונה להקניטה, או להפחידה. עוד נטען כי בהמשך לכך, המבקש 2 תקף, שלא כדין, את המתלוננת בכך שהוא תפס אותה בחוזקה בפרק כף ידה השמאלית. לפי הנטען, בעקבות מעשיו של המבקש 2 – המתלוננת רצה לחלון, זעקה לעזרה והרימה את שפופרת הטלפון כדי להתקשר למשטרה, אולם המבקש 2 לקח את שפופרת הטלפון מידה, זרק אותו לרצפה, והוא נשבר. בגין מעשים אלה, המשיבה ייחסה למבקש 2 את ביצוען של העבירות הבאות: איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תקיפה סתם (בן זוג), עבירה לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, והיזק לרכוש במזיד, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין (עבירת ההיזק הוספה לכתב האישום בתאריך 11.09.2013). (ב) באישום השני נטען כי לאחר האירועים המנויים באישום הראשון – המבקש 2 שוחרר מתחנת המשטרה לאחר שחתם על כתב ערובה לפיו עליו לשהות בבית הוריו ביקנעם, תוך שנאסר עליו להיפגש עם המתלוננת למשך 15 ימים ממועד החתימה על כתב הערובה האמור (להלן: כתב הערובה). לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 30.08.2013, בשעה 01:15, או בסמוך לכך – המבקש 2 נכנס לבית בו הוא התגורר עם המתלוננת ובנותיהם. בשלב זה, כך נטען, המתלוננת ביקשה מהמבקש 2 כי הוא יעזוב את הבית וביקשה להתקשר למשטרה. לפי הנטען, המבקש 2, בתגובה, אמר למתלוננת: "אל תגידי כלום למשטרה כי הם יעצרו אותי", ומיד לאחר מכן הוא נמלט מן המקום. בגין אירועים אלה המבקש 2 הואשם בביצוע עבירות של שיבוש מהלכי משפט והפרת הוראה חוקית, בהתאם לסעיפים 244 ו-287(א) לחוק העונשין. (ג) באישום השלישי נטען כי בתאריך 31.08.2013, בשעה 11:00, או בסמוך לכך – המבקש 2 הגיע לבית בו התגוררה המתלוננת, דפק על הדלת וביקש להיכנס, אולם המתלוננת לא פתחה את הדלת והתקשרה למשטרה. לפי הנטען, בהמשך לכך, בשעה 12:51 לערך – המבקש 2 התקשר למספר הטלפון של המתלוננת. נוכח מעשים אלה, המשיבה ייחסה למבקש 2 הפרת הוראה חוקית, עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. 11. בגין אישומים אלה, המבקש 2 שהה בתחילה במעצר מאחורי סורג ובריח, ובחלוף 11 ימים, בתאריך 10.09.2013, הורה בית המשפט על שחרורו בתנאים מגבילים למעצר בית בבית הוריו עד לתאריך 19.03.2014 (כחצי שנה), שאז בית המשפט הורה על ביטול התנאים המגבילים, למעט הרחקה מהמתלוננת ואיסור יצירת קשר עמה. 12. בתאריך 01.02.2015 בית משפט השלום הנכבד (ת"פ 10949-09-13; כב' השופטת הבכירה ר' לביא) הרשיע את המבקש 2, לאחר שמיעת ראיות, בשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית, בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, ובעבירה של איומים ותקיפה. בצד האמור, המבקש זוכה מביצוע עבירה של היזק לרכוש במזיד. 13. לאחר שמיעת טיעונים לעונש, בית משפט השלום הנכבד גזר, בו ביום, את עונשו של המבקש 2, והשית עליו את העונשים הבאים: 11 ימי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו של המבקש 2 – כך שלא נותרו לו ימי מאסר לריצוי בפועל) וכן עונשי מאסר על תנאי: 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של "איום והפרה"; וכן 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של "תקיפה והפרה". 14. המבקש 2 הגיש ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום הנכבד לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ 33699-03-15; כב' השופטים י' צלקובניק, כב' השופטת י' רז-לוי, כב' השופט י' עדן). במסגרת הערעור בא-כוח המבקש 2 מיקד את טענותיו בשלוש סוגיות עיקריות ביחס לעבירות של הפרת הוראה חוקית בהן הורשע המבקש 2: ראשית, בא-כוח המבקש 2 טען כי נפלו פגמים בחתימה על כתב הערובה, בין היתר בכך שזה נעדר את חתימת קצין הממונה ומבלי שפורטה בו עילת המעצר, כאשר לגישתו הדבר מהווה פגם מהותי, המאיין את תוקפו של כתב הערובה. שנית, לשיטת בא-כוח המבקש 2, גם אם כתב הערובה נערך כדין, הרי שלא ניתן להגיש כתב אישום בגין הפרת הוראה חוקית כנגד מפר תנאי שחרור בערובה שהוטלו על ידי קצין משטרה, שכן תוצאת הפרת תנאים אלו לפי סעיף 51 לחוק המעצרים הינה חילוט ערבויות ומעצר, כפי שנעשה בעניינו של המבקש 2, ולפיכך, לשיטתו, הגשת כתב אישום בגין עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין, בנוסף לחילוט הערבות והמעצר – מהווה "כפל ענישה". 15. בתאריך 06.10.2015 בית המשפט המחוזי הנכבד זיכה פה אחד את המבקש 2 מעבירות האיומים ותקיפת בת זוג. עוד נקבע בדעת רוב השופטים: י' צלקובניק ו-י' רז-לוי כי יש להותיר על כנה את הרשעתו של המבקש 2 בשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט. בנוסף, הוחלט בדעת רוב השופטים: י' צלקובניק ו-י' רז-לוי על הותרת מלוא העונש שהושת על המבקש 2 על כנו. השופט י' עדן, מנגד, קבע בדעת מיעוט כי יש לקבל את ערעור המבקש על כל חלקיו, ולזכות את המבקש 2 מחמת הספק בכל העבירות בהן הורשע בבית משפט השלום. 16. יחד עם זאת, מן הפן העיוני הרלוונטי לענייננו, בית המשפט המחוזי הסכים באחדות דעים לדרך הניתוח הנורמטיבי בה פסע בית משפט השלום הנכבד, בדחותו את טענות המבקש בדבר העמדתו לדין בגין סעיף 287 לחוק העונשין. במסגרת זו השופט י' עדן קבע, בין השאר, כי אין בהעמדה לדין לפי הוראות סעיף 287 הנ"ל, בד בבד עם הפעלת הסמכויות הקבועות בסעיף 51 לחוק המעצרים, כדי להוות כפל ענישה, או להקים טענה לסיכון כפול. נקבע, כי ההוראה המנויה בחוק המעצרים נועדה לבחון מחדש את קיומן של עילות המעצר ותנאי השחרור, לאחר שהמשוחרר בערובה הפר את האמון שנתן בו בית המשפט, ואילו סעיף 287 לחוק העונשין נועד לשמש כאמצעי עונשי. למקרא פסק הדין, ניכר כי השופט י' עדן, הסכים אף הוא לדרך הניתוח בה צידדו חבריו בדעת הרוב, אולם ראה לזכות את המבקש מהעבירות כולן, לאחר שמצא, כאמור, כי לא הוכחו בפניו הרכיבים העובדתיים המבססים את העבירות בדבר הפרת ההוראה החוקית. 17. לאחר שעמדתי על השתלשלות ההליכים בערכאות הקודמות שדנו בעניינם של המבקשים, אפנה עתה לבירור טענות הצדדים בבקשות רשות הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 18. לטענת בא-כוח המבקש 1, עניינו מעורר שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור, ובקשר לכך הוא ממקד את טיעוניו בעניין היחס שבין סעיף 51 לחוק המעצרים, המקנה לרשויות האכיפה את הסמכות להורות על מעצרו של מפר תנאי השחרור בערובה לבין הוראות סעיף 287(ב) לחוק העונשין. 19. בא-כוח המבקש 1 סבור כי אין בנמצא הלכה פסוקה וברורה בסוגיה הנ"ל. אמנם, כך טוען בא-כוח המבקש 1, בעבר הובאה לפני בית משפט זה שאלה הדומה במהותה לענייננו, בפרשת בש"פ 3611/93 פרץ נ' מדינת ישראל, פ''ד מח(1) 855 (1994) (להלן: עניין פרץ), ואף הוכרע בה כי ניתן, עקרונית, להפעיל את שני החיקוקים הנ"ל במקביל, אולם הדברים שנאמרו באותה פרשה ובפסקי דין נוספים שניתנו מאז, לא ניתחו את הטעמים והשיקולים לעומקם, ואין לראות בהם משום תקדים מחייב. יתר על כן, בא-כוח המבקש 1 טוען כי מפסיקת הערכאות הדיוניות עולה חוסר עקיבות ביישום מה שנקבע בעניין פרץ, ובהקשר לכך אף הפנה לפסיקה התומכת, לשיטתו, בטענה כי הפרת תנאי שחרור איננה עולה כדי עבירה של הפרת הוראה חוקית. 20. אשר על כן, סבור בא-כוח המבקש 1, כי עומדות למרשו עילות טובות למתן רשות ערעור. אשר לערעור גופו, בא-כוח המבקש 1 ממקד את השגותיו בשלושה ראשי טיעון חילופיים, אשר לטענתו די בכל אחד מהם כשלעצמו – כדי לזיכוי מרשו מעבירה של הפרת הוראה חוקית, ועתה נפרט הדברים: ראשית, מן ההיבט העיוני, נטען כי אין לקיים בידיהן של רשויות האכיפה וההעמדה לדין את האפשרות לעשות שימוש מקביל הן בהוראות סעיף 51 לחוק המעצרים, והן בעבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין, מסקנה זו עולה, לשיטתו, מכוח מספר עילות: תחילה, בא-כוח המבקש טוען כי הסמכות המוקנית לבית המשפט הדן בהליך הפלילי הינה סמכות שיורית, ולא מקבילה, ולכן אין לעשות שימוש בחוק העונשין, מקום בו חוק המעצרים ממצה את הפגם שנגרם עם הפרת תנאי השחרור בערובה. בא-כוח המבקש 1 אף סבור כי מסקנה פרשנית דומה נובעת מתוך הכלל המורה כי דין ספציפי (קרי: סעיף 51 לחוק המעצרים) גובר על דין כללי (עבירה של הפרת הוראה חוקית לפי חוק העונשין, המתייחסת בכלליות לכל הוראה חוקית, או צו שיפוטי). כמו כן, בא-כוח המבקש 1 טוען כי עקרון "הסיכון הכפול", לפיו אין להעמיד לדין אדם פעמיים בשל אותה עבירה, מצביע אף הוא על כך שאין מקום להעמיד אדם לדין בגין הפרת הוראה חוקית, לצד הפעלת הסמכויות המנויות בסעיף 51 לחוק המעצרים, שכן גם ביסוד סעיף זה ניצבות תכליות עונשיות. 21. שנית – בא-כוח המבקש 1 מוסיף וטוען כי יש להטיל ספק בקביעה שלפיה יש לראות בשחרור בערובה משום "הוראה חוקית", כמשמעה בסעיף 287 לחוק העונשין. לעמדתו, יש לראות בהחלטה שיפוטית על שחרור בערובה, מעין הצעה חוזית (שכן לעצור ניתנת האפשרות לסרב לתנאי השחרור המוצע בגדר ההוראה החוקית, או הצו), וממילא אין במעשי המבקש משום הפרת הוראה חוקית, או צו שיפוטי. בא-כוח המבקש 1 טוען עוד לכללי פרשנות ושיקולים שונים שיש להחיל בנסיבות העניין, המצדיקים מתן פרשנות מקלה להוראות החוק, שלפיה אין לראות בהפרת תנאי שחרור משום עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין. 22. שלישית – נטען כי גם אם הפרת תנאי שחרור עולה כדי הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(ב) לחוק העונשין, הרי שבכל מקום בו הוחמרו תנאי המעצר בגין הפרת תנאי השחרור לפי סעיף 51 לחוק המעצרים, הרי שהתביעה מנועה מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק להעמיד נאשם לדין במקביל, מכוח סעיף 287 לחוק העונשין, ובעניינו של המבקש 1, בנסיבותיו הייחודיות הנטענות, מוצדקת אי-העמדתו לדין ביתר שאת, מכוח עילה זו. 23. גם לעמדת בא-כוח המבקש 2 לא ניתן להעמיד לדין אדם המפר את תנאי שחרורו בגין הפרת הוראה חוקית, וכי אופן הפעולה היחידי שניתן לנקוט בו במקרים אלו – יהיה בהתאם לתנאי סעיף 51 לחוק המעצרים. בתוך כך נטען, כי סעיף 51 לחוק המעצרים הינו בבחינת דין ספציפי, הגובר על ההוראה הכללית הקבועה בסעיף 287 לחוק העונשין. לשיטתו של המבקש 2, הוספת "סנקציה נוספת" בדמות העמדה לדין פלילי בגין הפרת תנאי השחרור – מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכויות אדם ונקיטה בכפל הליכים. 24. שלישית, באופן פרטני, נטען למספר פגמים בכתב הערובה עליו חתם המבקש 2, אשר בגינם יש ליתן פרשנות מקלה לעניינו. בתוך כך נטען, כי כתב הערובה לא נחתם על-ידי המבקש 2 בפני הקצין הממונה, כנדרש על-פי חוק, וכי הוראותיו אינן מגלות מהי עילת המעצר נגד המבקש 2. בנוסף, נטען כי המשיבה מנועה מלהעמיד את המבקש 2 לדין בגין הפרת הוראה חוקית, בשל כך שהפר את תנאי שחרורו בערובה, שכן הוא הוזהר כי אם יפר תנאים אלה, המשיבה עלולה לנקוט בהליך של מעצר מאחורי סורג ובריח, או חילוט ערבויות בלבד (כפי האמור בסעיף 51 לחוק המעצרים). בעניין זה המבקש 2 מפנה לאמור בכתב הערובה, בו נכתב כדלקמן: "אם אפר תנאי מתנאי הערובה רשאית משטרת ישראל לעוצרי וכן רשאי בית המשפט לצוות על חילוט הערובה, כולה או מקצתה, ולצוות על מעצרי". לשיטת בא-כוח המבקש 2, נוסח זה מורה, הלכה למעשה, כי רשויות האכיפה צמצמו את האפשרות להעמידו לדין מכוח סעיף 287 לחוק העונשין, והותירו בידן את הוראות סעיף 51 לחוק המעצרים כאמצעי היחידי הנתון בידם. לחלופין, נטען כי יש לפרש בצמצום את הוראות כתב הערובה עליו חתם המבקש 2, ובהתאם לקבוע כי אין במעשים אותם ביצע משום ביצוע עבירה של הפרת הוראה חוקית. בעניין זה, בא-כוח המבקש 2 סומך ידיו על עמדת המיעוט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד (מפי כב' השופט י' עדן), אשר קבעה כי המבקש לא יצר, במעשיו, קשר עם המתלוננת, ועל כן לא הופרו התנאים המגבילים שהושתו עליו. 25. בא-כוח המבקש 2 מוסיף וטוען, בדומה לעמדת בא-כוח המבקש 1, כי עומדת למרשו טענת הגנה מן הצדק ביחס לעבירה של הפרת הוראה חוקית ושיבוש הליכי משפט, בין היתר נוכח העובדה כי שהה 11 ימים במעצר מאחורי סורג ובריח בגין עילה זו, וכחצי שנה בתנאים מגבילים, ולבסוף זוכה ממרבית העבירות שיוחסו לו. 26. המשיבה סבורה כי אין מקום להורות על מתן רשות ערעור בבקשות שלפנינו, שכן עניינם של המבקשים איננו מעורר סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית משמעותית, או מצביע על כך שנגרם למי מהם עיוות דין, המצדיק דיון בטענותיהם ב"גלגול שלישי". 27. לעמדת המשיבה, השאלה שבמוקד – בדבר קיומה, או העדרה של סמכות להעמיד לדין מפר תנאי שחרור בערובה – בעבירה של הפרת הוראה חוקית, בד בבד עם החמרת תנאי מעצרו, נידונה בידי בית משפט זה והוכרעה לגופה בענין פרץ (ולאחר מכן אף במסגרת ע"פ 1449/02 זרעיני נ' מדינת ישראל (30.03.2003) (להלן: עניין זרעיני)), ואין מקום לשוב ולהיזקק לטענות המבקשים בעניין זה. 28. לגופם של דברים, המשיבה דוחה את טענת המבקש 1, לכך ששחרור אדם בערובה איננו בגדר "הוראה", או "צו" בהתאם להוראות סעיף 287 לחוק העונשין. לעמדתה, אין לפרשנות זו יסוד להיאחז בו, הן בלשון החוק והן בתכליתו. המשיבה סבורה, כי הוראות סעיף 51 לחוק המעצרים, והעבירה הכלולה בסעיף 287 לחוק העונשין, הינן שתי נורמות שתכליתן שונה, ומטרתן לשרת ערכים נבדלים. כך, סעיף 51 לחוק המעצרים קובע סנקציה מניעתית בעיקרה, שמטרתה לנטרל את הסיכון שנשקף מהנאשם שהפר את תנאי השחרור שלו, ולהגן על צווים שיצאו מאת בית המשפט. גם באשר לחילוט הערבות, המשיבה סבורה כי מטרתו איננה ענישתית, אלא הרתעתית, ונועדה להבטיח את קיום תנאי השחרור כך שבמקרים אחרים יידעו הנאשמים וייזהרו מלהפר את תנאי השחרור שנקבעו להם, שאחרת תחולט הערובה שהפקידו. לצד האמור, סעיף 287 לחוק העונשין הוא סעיף שבמהותו נועד לממש תכליות ענישתיות. 29. המשיבה טוענת בנוסף, כי המבקשים אינם יכולים להיבנות מהטענה לקיומה של עילה להגנה מן הצדק בנסיבות העניין. זאת, מפני שאין בטענותיהם להראות קיומה של פגיעה כלשהי, ודאי שלא חמורה וממשית, בתחושת הצדק, וכי גם אילו אכן נגרמה פגיעה כלשהי בתחושת הצדק בעניינם של המבקשים – הרי שנסיבות העבירות בהן הורשעו, כמו גם עברם הפלילי ונסיבותיהם האישיות, מלמדים כי אין מקום ליתן כאן סעד כלשהו בעילה של הגנה מן הצדק. יחד עם זאת, ביחס למערער 2, אשר זוכה מחמת הספק מעבירות של תקיפה ואיומים, מסכימה המשיבה למחיקת המאסרים המותנים שהושתו עליו לבל יבצע עבירות אלה, והותרתם של המאסרים המותנים ביחס לעבירות של הפרת הוראה חוקית ושיבוש הליכי משפט בלבד (עבירות בהן הרשעתו נותרה על כנה). השתלשלות ההליכים לאחר הדיון בעל-פה 30. במסגרת הדיון בעל-פה שנערך בפנינו בתאריך 08.06.2016, הורינו למשיבה להגיש הודעת עדכון ובה תובא עמדת הגורמים הרלבנטיים באשר לנכונותם להוציא הנחיות ביחס לשיקולי העמדה לדין של מי שהפרו צווים באשר לשחרורם לחלופת מעצר. 31. בתאריך 06.02.2017 הוגשה הודעת עדכון מטעם המשיבה, ובצידה נספח: "הנחיות פרקליט המדינה מספר 5.14 – הפרת תנאי ערובה בידי נאשם או חשוד המשוחרר בערובה ו/או בידי ערב" (להלן: ההנחיות). על-פי ההנחיות, ככלל, כאשר נמצאה תשתית ראייתית לכך שנאשם הפר את תנאי המעצר בערובה שהוטלו עליו (שאיננו בפיקוח אלקטרוני), ונסיבות ההפרה אינן בגדר "זוטי דברים", יהווה הדבר עילה להגשת בקשה לעיון חוזר לבית המשפט לפי סעיף 52 לחוק המעצרים, בגדרה התביעה תבקש מבית המשפט שיורה על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים. יחד עם זאת, בנסיבות מיוחדות, כגון הפרה המהווה "זוטי דברים", או כאשר מתעוררות בעניינו של הנידון נסיבות אישיות יוצאות דופן, תשקול התביעה שלא לבקש את מעצרו של הנידון בשל הפרת תנאי השחרור. אם מצאה התביעה שנסיבות ההפרה אינן מחייבות את מעצרו של הנידון כאמור, מורות ההנחיות כי עליה לשקול אם יש מקום להגיש לבית המשפט בקשה לחילוט הערבויות שהגיש המבקש, וזאת בהתאם לשיקולים שונים. 32. כמו כן, ההנחיות מורות כי במקרים בהם מדובר בהפרה חמורה, או שנסיבות המקרה מגלות קיומן של נסיבות מחמירות, תשקול התביעה את האפשרות להורות על חקירה נגד הנאשם בגין עבירה של הפרת הוראה חוקית, וזאת בנוסף לבקשה למעצר הנאשם עד תום ההליכים, ובקשה לחילוט הערובה (ראו בסעיף 12 להנחיות). לצד האמור, מנויות בהנחיות הוראות בדבר סדרי הדין להגשת בקשה למעצר עד תום ההליכים בגין הפרת תנאי המעצר, וכן הוראות בדבר מקרה בו הופרו תנאי הערובה בידי ערב. 33. בהתאם להחלטתנו מתאריך 08.02.2017, ניתנה למבקשים האפשרות להגיב להודעת העדכון הנ"ל מטעם המשיבה, ולהנחיות המצורפות לה כנספח. 34. בתגובה להודעת העדכון, בא-כוח המבקש 1 טען כי למקרא ההנחיות: "נראה כי פרקליט המדינה החליט לצמצמם באופן ניכר את היקף המקרים בהם יוגש כתב אישום בשל הפרת תנאי שחרור בערובה", ועולה מהן כי: "רק במקרים בהם מדובר בהפרה חמורה, או בנסיבות מחמירות בהפרה, על התובע לשקול אם להגיש כתב אישום". לעמדתו, על אף העובדה שההנחיות פורסמו רק לאחרונה, אין בכך כדי למנוע את החלתן באופן רטרואקטיבי גם בעניינו של המבקש 1, באופן דומה להוראה הקובעת כי עם חקיקתו של כל חיקוק פלילי מקל – תחולתו תתפרש גם על עבירות שבוצעו בטרם נכנס לתוקף ובתנאי שטרם ניתן באותו עניין פסק דין חלוט. על כן, המבקש 1 סבור כי יישום אמות המידה שנקבעו בהנחיות על נסיבות הפרת תנאי המעצר בעניינו, מוביל למסקנה כי לא היה מקום להורות על הגשת כתב אישום נגדו בגין עבירה של הפרת תנאי מעצר, שכן מעשיו היו בגדר "זוטי דברים", ולפיכך אין אינטרס ציבורי בהעמדתו לדין בגין מעשיו. בהקשר זה נטען כי הפרת תנאי השחרור מצדו של המבקש 1 – לא הביאה לפגיעה בשלומה הפיזי או הנפשי של נפגעת העבירה הנטענת, מה גם שהמתלוננת באותו הליך לא ידעה על ההפרה, וההפרה לא גררה הקצאת משאבים ציבוריים משמעותיים. 35. בא-כוח המבקש 2 העלה אף הוא טענות דומות במהותן, כפי שטען המבקש 1. לשיטתו, הפרת ההוראה החוקית בעניינו לא נעשתה בנסיבות מחמירות, שכן מעשיו לא הביאו לפגיעה בשלומה הפיזי, או הנפשי של המתלוננת בהליך שנוהל בעניינו, מעשיו לא הביאו לבזבוז משאבים ניכרים, והמבקש 2 אף לא עבר במעשיו כל עבירה נוספת, לבד מהפרת ההוראה החוקית כשלעצמה. מכאן, סבור המבקש 2, כי בהתאם להנחיות, לא היה מקום להורות על העמדתו לדין בגין הפרת הוראה חוקית. 36. בתגובתה לעמדות המבקשים הנ"ל – המשיבה טענה כי יש לדחות את טענותיהם בדבר אופן יישום ההנחיות בעניינם, שכן אלה אינן מעוררות שאלה עקרונית או חשש לעיוות דין, המצדיק מתן רשות ערעור. עוד טענה המשיבה, כי שינוי המדיניות שחל מצדה, עם התווית ההנחיות, איננו חל באופן רטרוספקטיבי בעניינם של המבקשים, אלא מכאן ולהבא בלבד – שכן מדובר בשינוי מדיניות מינהלי, ולא בחיקוק עונשי המצדיק תחולה למפרע של הוראה מקילה (זאת, בהתבסס על מה שנפסק ב-רע"פ 4562/11 מוחתסב נ' מדינת ישראל (07.03.2013) (להלן: עניין מוחתסב)). כך או כך, המשיבה טוענת כי אין בהנחיות משום שינוי מדיניות רדיקלי בהשוואה למה שנהג קודם להוצאת ההנחיות, ובכל מקרה הגשת כתבי האישום נגד המבקשים בעבירה של הפרת הוראה חוקית – הייתה מוצדקת ונעשתה כדין. הבקשה להצטרף כידידי בית המשפט 37. לאחר הדיון בעל-פה הוגשה בקשת הצטרפות כ"ידידי בית המשפט" מטעם ארגונים שונים הפועלים להגנה וסיוע לנפגעי תקיפה מינית, אלימות במשפחה, ובפרט אלימות נגד נשים (להלן: בקשת ההצטרפות). בגדר בקשת ההצטרפות, נטען כי על רקע השאלה העקרונית המתעוררת בנסיבות העניין ביחס למדיניות האכיפה במקרים של הפרת תנאי שחרור בערובה, יש ליתן את הדעת על מאפייניה הייחודיים של תופעת האלימות במשפחה ועבירות מין. לטענת המבקשות להצטרף, תנאי השחרור בערובה נועדו לאזן בין שלומם וביטחונם של נפגעי אלימות ומין במשפחה, ולספק להם תחושת ביטחון, לבין זכויותיו של הנידון. על כן, המבקשות להצטרף סבורות כי הכרעה כוללת בסוגיות העקרוניות שבמוקד, טעונה בחינה מנקודת המבט של נפגעי עבירות אלימות ומין במשפחה, ובהשפעה שתיתכן למדיניות אכיפה מקילה עם המפר את תנאי שחרור ממעצר, לגבי סוג עבירות זה. 38. לאחר עיון, נחה דעתנו כי אין מקום לאשר במסגרת ההליכים שבפנינו את בקשת ההצטרפות. הטעם לכך הוא בעובדה כי הסוגיה העקרונית המתעוררת במקרים שבפנינו קשורה במדיניות האכיפה הכללית לגבי מי שהפר את תנאי שחרורו בערובה, ולקווי המתאר שלאורם יש לבחון את האפשרות להעמיד לדין את המפר הוראה חוקית. קווים מנחים אלה עשויים לפשוט צורה אחת וללבוש צורה אחרת בהתאם לסוג העבירה ולנסיבותיה, ואין הם חלים דווקא לגבי עבירות מין ואלימות במשפחה, לגביהן המבקשות להצטרף טוענות באופן פרטני. גם העובדה כי בקשת ההצטרפות הוגשה לאחר שהוגשו טענות הצדדים בכתובים וטענותיהם נשמעו בעל-פה, יש בה כדי להביא לדחייתה (בעניין זה ראו: מ"ח 7929/96‏ קוזלי נ' מדינת ישראל, פ''ד נג(1) 529 (1999); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, 252-251 (2000)). מעבר לכך, התוצאה בערעורים, כמפורט בהמשך, לא הצריכה את הצטרפותם. 39. לאחר שהוגשו לנו עמדות הצדדים, בעקבות פרסום ההנחיות שהועברו לעיוננו – בשלה העת להכריע בבקשות רשות הערעור לגופן. אפנה אפוא עתה לניתוח ובירור של טענות הצדדים. דיון והכרעה 40. לאחר עיון בבקשות ובתגובות להן ולמקרא מכלול עמדות הצדדים שהוגשו לנו לאחר הדיון בעל-פה – נחה דעתי כי דין בקשות רשות הערעור להתקבל, ביחס לשאלת סמכותה של המשיבה להורות על העמדתו לדין של מפר תנאי שחרור בגין הפרת הוראה חוקית (לפי סעיף 287 לחוק העונשין), בד בבד עם סמכותה לערוך בחינה מחודשת של תנאי מעצרו (מכוח סעיף 51 לחוק המעצרים) ובמה שכרוך בכך. על כן, אדון בטענות המבקשים בעניין זה כבערעור (ולפיכך, יכונו המבקשים 2-1 מכאן ואילך: המערערים 1 ו-2, בהתאמה). יחד עם זאת, כפי שיפורט להלן, סבורני כי בנסיבות העניין אין מקום לשנות מהמסקנות אליהן הגיעו הערכאות הקודמות בסוגיה זו, ומשכך אציע לחבריי כי נורה על דחיית הערעורים לגופם, בכפוף לאמור בפיסקה 77 שלהלן. 41. השאלה העיקרית הניצבת במוקד הערעורים שבפנינו, עניינה כאמור ביחס שבין הוראות סעיף 51 לחוק המעצרים, לבין הוראות סעיף 287 לחוק העונשין, ובשאלת סמכות המשיבה להעמיד אדם לדין בגין הפרת הוראה חוקית של תנאי שחרורו בערובה. אתמקד לפיכך בבירור היחס בין שתי הוראות החוק הנ"ל, זו שבחוק המעצרים וזו שבחוק העונשין. ותחילה אפנה לסקירת פסיקת בית המשפט זה בסוגיה זו. 42. שאלת תחולתם המקבילה של שני הסעיפים שבמוקד נדונה זה מכבר בפסיקתו של בית משפט זה. בעניין פרץ השופט ד' לוין קבע, בהסכמתם של השופטים (כתארם אז) ת' אור ו-מ' חשין, כדלקמן: "... הפרת תנאי השחרור יכול שתהווה עילה להעמדת הנאשם לדין פלילי על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, משום שהפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט, אך זאת לצד הצעדים הנ"ל שניתן לנקוט על-פי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] הנ"ל ובנוסף להם" (ראו: שם, בעמ' 863) (ההדגשות שלי – ח"מ). כך גם בעניין רע"פ 3395/00 זגורי נ' מדינת ישראל (02.01.2001) קבע השופט (כתארו אז) א' מצא כי הטענה לפיה סעיף 287 לחוק העונשין איננו חל על הפרת תנאי שחרור בערובה: "מנוגדת לקביעה מפורשת של בית-משפט זה" (הכוונה היא, כפי הנראה, לעניין פרץ הנ"ל). ואכן, עמדה זו, שלפיה אין מניעה, עקרונית, להעמיד לדין אדם בגין הפרת תנאי שחרורו בערובה, בד בבד עם בחינה מחודשת והחמרה של תנאי מעצרו, קנתה לה אחיזה והיא יושמה מספר פעמים בפסיקתו של בית משפט זה (עיינו: עניין זרעיני, בפסקה 15 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס; בש"פ 4967/14 ‏אבו מוך נ' מדינת ישראל, פיסקה ט' (23.07.2014); בש"פ 5673/12 אטינגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 12 (06.08.2012)). עמדה זו אף יושמה לא אחת בפסיקת בתי המשפט המחוזיים (ראו: ע"פ (מחוזי-ב"ש) 7485/01 מדינת ישראל נ' כהן (06.02.2002); ע"פ (מחוזי-ב"ש) 7317/02 מדינת ישראל נ' טרפימוב (26.05.2005)). 43. בא-כוח המערער 1 הפנה לפסיקה של הערכאות הדיוניות התומכת בעמדתו, או לפחות מעוררות ספק בדבר תחולתם המקבילה של ההוראות הרלבנטיות (ראו, למשל: ת"פ (מחוזי ת"א) 178/97 מדינת ישראל נ' נגר (07.01.1998); ת"פ (שלום-אשדוד) 5474/01 מדינת ישראל נ' כהן (25.11.2001) (ערעור על פסק הדין התקבל ב-ע"פ (מחוזי-ב"ש) 7485/01 הנ"ל); וכן ל-ע"פ (מחוזי-ת"א) 70051/06 מדינת ישראל נ' נהרי (27.10.2008) (ראו: שם, פיסקה 5 לחוות דעתה של כב' השופטת י' שבח שציינה כי: "קיימות בסוגיה שתי אסכולות מרכזיות", ולדעתה של כב' השופטת ב' אופיר-תום באותה פרשה)). ואולם, על אף טענתו זו של בא-כוח המערער 1, פסיקתו הברורה של בית משפט זה, כפי שתוארה לעיל, מורה כי הפרת תנאי השחרור יכולה שתהווה עילה לבחינה מחודשת של תנאי המעצר לפי סעיף 51 לחוק המעצרים, לצד העמדתו לדין פלילי לפי סעיף 287 לחוק העונשין. 44. זאת ועוד. אף אם אקבל, כהנחה מתודולוגית המיטיבה עם המערערים, כי הכרעות בית משפט זה הן בענין פרץ והן בעניין זרעיני אינן בגדר הלכה פסוקה, ובשל כך הסוגיה שבמוקד טרם הוכרעה סופית וחד-משמעית – דומני כי ניתוח הטעמים המונחים ביסוד הגישה המכירה בתחולה מקבילה של שני הסעיפים הנ"ל, מלמד כי אין מניעה עקרונית לתחולתן של שתי הוראות החוק הנ"ל במקביל. לפיכך, אפנה אפוא עתה לניתוח הוראות שני הסעיפים שבמוקד, זו שבחוק המעצרים ובחוק העונשין. בחינה זו תראה, כי ביסוד שני הסעיפים הנ"ל ניצבים טעמים ושיקולים שונים בתכלית, המורים כי אין ההוראה שבחוק המעצרים דוחקת ושוללת את סמכותה של המשיבה להעמיד לדין אדם בגין הפרת תנאי שחרורו בערובה לפי סעיף 287 לחוק העונשין, בד בבד עם החמרת תנאי מעצרו. הפרת תנאי שחרור בערובה והוראות סעיף 51 לחוק המעצרים 45. כידוע, חוק המעצרים מחייב את בית המשפט, כאשר הוכח דבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, לשקול האם: "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה" (ראו: סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים). בית המשפט מוסמך לשחרר נאשם בערובה ולקבוע את תנאי הערובה ואת משך תוקפם. בהקשר לכך סעיף 44(א) לחוק המעצרים, שכותרתו: "שחרור בערובה על ידי בית המשפט" מורה כדלקמן: "44. (א) חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, נאשם או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, והוא נתון במעצר או במאסר, רשאי בית המשפט, לבקשתו, לצוות על שחרורו בערובה או ללא ערובה..." (עיינו גם: סעיף 46 לחוק המעצרים). 46. תפקידו העיקרי של מוסד השחרור בערובה הוא לשמש אמצעי חלופי למעצרו של אדם, תוך הגשמת התכלית שבבסיס המעצר, וזאת על ידי שימוש באמצעי מידתי יותר שפגיעתו בחירותו האישית של האדם פחותה (ראו למשל: בש"פ 980/12 פלוני נ' מדינת ישראל (08.02.2012) (להלן: בש"פ 980/12)). שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט. בית המשפט רשאי להוסיף תנאים, לפרק זמן שיקבע, ככל שימצא לנכון, לרבות, בין היתר: "איסור לקיים קשר או להיפגש עם מי שיקבע" (ראו: סעיף 48(א)(4) לחוק המעצרים). 47. סעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים קובע, בין היתר, כי הפרת תנאי הערובה עשויה לשמש עילה למעצרו של החשוד מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. כך היא לשון הסעיף: "21. (א) הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים, ובכלל זה על מעצרו בפיקוח אלקטרוני, אם נתקיים אחד מאלה: [...] (2) בית משפט ציווה על מתן ערובה והערובה לא ניתנה להנחת דעתו של בית המשפט או שהופר תנאי מתנאי הערובה, או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה" (ההדגשה שלי – ח"מ) (עיינו גם: סעיפים 23(א)(6), ו-47 לחוק המעצרים). באופן דומה, סעיף 51 לחוק המעצרים, הסעיף שבמוקד פרק זה, שכותרתו: "תוצאות הפרת תנאי שחרור בערובה", מורה, בין היתר, כי הפרת תנאי השחרור בערובה עשויה להביא למעצרו של המפר, כמו גם לחילוט הערבות שנקבעה לו. הפרת תנאי השחרור בערובה איננה מחייבת את חילוט הערבות, או את מעצרו של המשוחרר ככל שהתגבשה כנגדו עילת מעצר. הסעיף מקנה לבית המשפט הדן בעניינו של נידון אשר הפר את תנאי שחרורו בערבות, את הסמכות לערוך בחינה מחודשת בתנאים אלו לנוכח ההפרה, ובנסיבות המתאימות רשאי בית המשפט אף שלא להורות על שינוי בתנאי השחרור (עיינו: בש"פ 9825/16 אבו סבילה נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (02.01.2017); וכן: בש"פ 3239/08 שוקרון נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 להחלטתי (13.05.2008), שם נקבע כי מעצר איננו "מפרעה" על-חשבון העונש ואין נפקא מינה לעניין זה אם עילת המעצר הינה הפרת תנאי שחרור). 48. בפסיקתנו נקבע כי הפרת תנאי שחרור בערובה הינה עילת מעצר עצמאית, העומדת בפני עצמה, ואיננה קשורה, בהכרח, לעילות המעצר האחרות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים, כגון החשש לשיבוש הליכי משפט, או המסוכנות הנשקפת מן הנידון. עילת המעצר של "הפרת תנאי שחרור בערובה" היא פועל יוצא של ההשקפה לפיה השחרור בערובה תלוי, בראש ובראשונה, באמון שנותן בית המשפט בנידון, אשר ביסודו ההנחה כי עמידתו בתנאי השחרור, או הערובה, תאיין את החשש מפני הישנות העבירה על-ידו, שיבוש הליכי משפט, או מעשה עבירה אחר שיבוצע על-ידו. מכיוון שהאמון הוא שמבסס את קיומה של עילת מעצר זו, הרי שאם "נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה" וממילא נדרשת בחינה מחודשת של תנאי השחרור המתאימים לנידון-מפר תנאי השחרור (ראו: בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל, פיסקה 8 (06.02.2000); בש"פ 5673/12 אטינגר נ' מדינת ישראל (06.08.2012)). 49. בהלכה הפסוקה אף נקבע כי החמרת תנאי מעצר למפר השחרור בערובה מוצדק נוכח שיקולי הרתעה, מפני שיש בהחמרה זו כדי לשמש אזהרה בפני עבריינים ונאשמים, לפיה אי-הקפדה על תנאי השחרור עלולה להביא לחזרתם למעצר מאחורי סורג ובריח. טעם נוסף המצדיק החמרה זו בתנאי המעצר, נובע מהעובדה כי אי-הקפדה על האזהרות שניתנו לנידון לבל יפר את תנאי שחרורו, עלולה להביא לזילות בית המשפט, ולעידוד, בעקיפין, של פעילות עבריינית (ראו: בש"פ 3374/15 ‏מדינת ישראל נ' פלוני (17.05.2015)). יחד עם זאת, כאמור, אין זה מחובתו של בית המשפט להטיל על נידון שהפר את תנאי שחרורו דווקא מעצר מאחורי סורג ובריח, ובהקשר זה מוקנה, כאמור, לבית המשפט שיקול דעת רחב לפעול בהתאם לנסיבות עניינו של הנידון שבפניו. 50. נמצאנו למדים, כי התכלית הניצבת בבסיס מעצרו (או החמרת תנאי שחרורו) של נידון שהפר את תנאי שחרורו בערובה – איננה לשם השתת סנקציה עונשית, אלא משקפת שיקולים של סיכול ומניעת שחרורו של אדם, אשר במעשיו העיד על עצמו כי איננו ראוי לאמון שנתן בו בית המשפט, כי אין בעניינו חלופת מעצר טובה, ומטעמי הרתעת הרבים ומניעת זילות בית המשפט. 51. תכליות דומות ניצבות גם בבסיס הסמכות הנתונה בידי בית המשפט לחלט ערבות שניתנה על-ידי מי שהפר את תנאי שחרורו בערובה (בהתאם לסעיף 51 לחוק המעצרים), שכן להבדיל מהתכלית החקיקתית שבדיני הערבות, אשר באה להבטיח חוב בעל ערך כספי, התכלית החקיקתית העיקרית בהשתת ערבות בדיני המעצרים היא להטיל מורא וחשש על המשוחרר בערובה (ראו: ברכיהו ליפשיץ "ערובה וערבות - ביחד ולחוד", משפטים כט 239, 240 בה"ש 24 (1998)). ואכן, לא אחת נקבע בפסיקת בית משפט זה כי הסמכות לחילוט ערבות שנתן נידון שהפר את תנאי שחרורו בתנאים, נועדה לשמש כאמצעי הרתעה מפני הפרת תנאי השחרור (ראו: בש"פ 980/12 זהר נ' מדינת ישראל, בפיסקה 15; וכן: בש"פ 10533/05 אבו דין נ' מדינת ישראל, בפיסקה 3 (21.12.2005)). סעיף 287 לחוק העונשין – הפרת הוראה חוקית 52. עבירת הפרת הוראה חוקית, קבועה בסעיף 287 לחוק העונשין, ומורה כדלקמן: "287. (א) המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו ענין, דינו – מאסר שנתיים. (ב) המפר הוראה מהוראות צו שניתן מאת בית משפט לשם הגנה על חייו, גופו או שלומו של אדם אחר מפני המפר, דינו – מאסר ארבע שנים". 53. בטרם אפנה לניתוח התכליות אותן נועד סעיף זה למלא, אציין כי אין בידי לקבל את טענת בא-כוח המערער 1, לפיהן אין לראות בהחלטה המורה על שחרורו של אדם ממעצר בתנאים משום "הוראה שניתנה כשורה...", או "צו שניתן מאת בית משפט", כמשמעותם בסעיף זה. טענה זו נעדרת אחיזה בלשון הסעיף, והיא אף איננה עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף זה, שמטרתו, בין היתר, היא למנוע זילות של החלטות בית המשפט ורשויות ציבוריות. 54. אין בידי לקבל גם את פרשנותו האלטרנטיבית של בא-כוח המערער 1, הסבור כי אין לראות בתנאי שחרור בערבות שנקבעו על-ידי בית המשפט משום הוראה חוקית, אלא בבחינת "התחייבות חוזית". מקובלת עלי בהקשר זה עמדת המשיבה, כי טענה זו נעדרת אחיזה כלשהי בלשון החוק, וברי כי תנאים שקבע בית המשפט לשחרורו של אדם, אינם נובעים מתוך התקשרות רצונית בין הנידון לבין הרשות, אלא זו בגדר הפעלת סמכות שלטונית, אשר כל שינוי או סטייה מהוראותיה מצד הנידון טעונה אישור מפורש. אציין עוד כי לעמדתי, גם הפרת תנאי שחרור בערובה שניתנו על-ידי קצין משטרה (ולא על-ידי בית המשפט), עולה כדי "הוראה שניתנה כשורה", ועל כן הפרת תנאי השחרור גם במקרה מעין זה עלולה להביא להעמדה לדין בגין הפרת הוראה חוקית, בקובעי כן אינני מתעלם מהאמור בסעיף 42(ב) לחוק המעצרים, לפיו שחרור בערובה בתנאים על-ידי קצין משטרה, טעון את "הסכמת החשוד", נתון שלכאורה יש היה בו כדי לחזק את הגישה כי הסכמת החשוד מכוננת את כתב הערבות, וראו גם בסעיף 20 לחוק המעצרים ואולם לשיטתי מעת שההסכמה ניתנת – זו "הוראה שניתנה כשורה". (לעמדה שונה, העולה מפסיקת הערכאות הדיוניות, ראו: רינת קיטאי סנג'רו, המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין, 227 (2011)). 55. אשר לטעמים המונחים ביסוד הסעיף הנ"ל, וכפי שניתן ללמוד "ממקומה הגיאומטרי" של עבירת הפרת הוראה חוקית הקבועה בסעיף 287 לחוק העונשין, הרי שהתכלית המונחת ביסודה של עבירה זו – יש בה בהחלתה על ענייננו – הטלת סנקציה עונשית על מפר תנאי המעצר, אשר עקרון הגמול למבצע העבירה מהווה שיקול משמעותי בגדרה. מדובר, איפוא, באמצעי ענישתי צופה פני עבר המכוון לגמול לנידון על הפרה שכבר ביצע, בצד מטרתו לשמש כאמצעי למיצוי הדין עם מי שהביא לזילות הוראות בית המשפט, או הרשות. 56. גישה זו מתחזקת לנוכח בחינת תכליתם של כלים משלימים נוספים המצויים בידי בית המשפט, אשר נועדו לשם השגת התכלית של ניהול ההליך השיפוטי באופן תקין. דוגמא לכך היא פקודת בזיון בתי המשפט, אשר באופן דומה לשאלה הפרשנית שבפנינו, נקבע בעבר כי סמכות בית המשפט לפעול על-פי פקודה זו, הינה במקביל לסמכות המשיבה להעמיד לדין את מי שהפר את הוראות הפקודה, מכוח הוראות 287 לחוק העונשין. זאת, מפני שביסוד פקודת בזיון בתי המשפט עומדת המטרה האכיפתית, אשר נועדה לקיים את ההליך השיפוטי, ואילו הוראות סעיף 287 לחוק העונשין מהוות, כאמור, סנקציה עונשית שעקרונות גמול עומדים בבסיסה (ראו בעניין זה: ע"פ 519/82‏ ‎‎גרינברג‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ''ד לז(2) 187 (1983); גבריאל הלוי תורת דיני העונשין, 303-302 (כרך ד', 2010)). עוד יש לציין הוראות חוק פרטניות, המלמדות כי סמכות המשיבה לפעול לנוכח הפרת הוראה חוקית, שעניינה דומה לזה שבענייננו, מתקיימת לצד הסמכות להוציא צווים שונים שמטרתם המניעתית קרובה לזו של הליך המעצר. דוגמא לכך הן הוראות סעיפים 5(ד) ו-5(ה) לחוק מניעת הטרדה מאיימת התשס"ב-2001, המעניקים סמכות בידי בית המשפט ליתן צו מניעת הטרדה מאיימת נגד אדם, ולהתנות זאת בתנאים ולקבוע ערובה. לצד זאת, סעיף 8(א) לחוק האמור מסמיך שוטר לעצור אדם שהוגשה נגדו תלונה בגין הפרת הצו (וראו עוד בסעיפים 2 ו-7(ב) לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 וכן בסעיף 5(א)(2א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). 57. כנגד העיצומים העונשיים ותכליתם – הליך המעצר "אינו מיועד להעניש את הנאשם" (ראו: בש"פ 6504/03‏ מדינת ישראל נ' חביב, פ"ד נז(5) 865, 867 (2003)), וזאת בהתאם לכלל לפיו מעצר איננו עונש, אלא תוצאה מתחייבת כדי להגן על הציבור מפני מי אשר מסוכנותם הוכחה לכאורה, ובהעדר חלופה מתאימה אחרת (ראו: ע"פ 4152/13 ישראלי נ' מדינת ישראל, בפיסקה 10 (13.08.2014). 58. הנה כי כן, מן המקובץ עולה כי שני הסעיפים שבמוקד דיוננו – נועדו למלא אחר תכליות שונות בעיקרן, הנובעות מהענף המשפטי ממנו הן יונקות את כוחן: דיני המעצרים והדין הפלילי. לנוכח האבחנה הברורה בין התכליות השונות המונחות ביסוד הוראות חוק המעצרים וחוק העונשין, דומני כי המסקנה המתבקשת היא ברורה, ולפיה כל אחת מהוראות החוק הנ"ל איננה דוחקת את מקומה של זולתה. הוראות סעיף 51 לחוק המעצרים בכוחן לשמש כאמצעי מניעתי והרתעתי הצופה פני עתיד, ואילו הוראת סעיף 287 לחוק העונשין מטרתה היא להשית סנקציה עונשית, שעקרונות גמול ניצבים בבסיסה, ועיקרה נשיאת עיניים לעבר (וראו בעניין דומה: רע"פ 4169/12 דן מחזור בע"מ נ' מדינת ישראל (08.07.2013)). המסגרת העיונית המתוארת, אף עולה בקנה אחד עם מדיניות הפסיקה שתוארה לעיל, המכירה בתחולה המקבילה של שני הסעיפים יחדיו, כאמצעי אכיפה והעמדה לדין. 59. אשר על כן, לא מצאתי ממש בטענות המערערים לכך כי העמדתם לדין בגין הפרת הוראה חוקית, בד בבד עם מעצרם עד תום ההליכים בגין אותו מעשה – עלתה כדי הפרת עקרון הסיכון הכפול, והיה בה משום כפל ענישה אסור. אין ממש גם בטענה, אותה העלה בא-כוח המערער 1, ולפיה על-פי הכלל המורה כי דין ספציפי גובר על דין כללי – אין מקום להורות על העמדה לדין בגין הפרת הוראה חוקית, שכן בענייננו חלות ההוראות האמורות בחוק המעצרים. על-פי הניתוח דלעיל, הוראות החוק האמורות אינן מקיימות ביניהן יחס של "דין ספציפי" אל מול "דין כללי", אלא מדובר בשתי הוראות חוק, אשר נועדו להסדיר אינטרסים וערכים חשובים, הנוגעים להיבטים שונים של ההליך הפלילי. 60. המסקנה היא, אפוא, כי בידי המשיבה נתונה הסמכות להעמיד לדין את מפר תנאי השחרור, בצד עם החמרת תנאי מעצרו. יחד עם זאת, יש לבחון את אמות המידה על פיהן מפעילה המשיבה את סמכותה האמורה, ולשם כך אפנה, להלן, לבחינת טענת המערערים כי הפעלת הסמכות המקבילה האמורה מקיימת, באופן מובנה, פגיעה בעקרונות הצדק. לאחר מכן, אבחן את ההוראות המנהליות הרלבנטיות ואת הפעלתן בנסיבות עניינם הפרטני של המערערים. הגנה מן הצדק 61. כאמור לעיל, המערערים טוענים, כל אחד בדרכו, כי גם אם יימצא שתחולת הוראות סעיף 51 לחוק המעצרים איננה סותרת את האפשרות להעמיד לדין את מפר תנאי השחרור לפי סעיף 287 לחוק העונשין, עדיין יהיה זה בלתי צודק לנהל הליך פלילי כנגד אותו אדם, וזאת מחמת עקרון ההגנה מן הצדק. על-פי קו טיעון זה, על אף הסמכות הנתונה בידי רשויות האכיפה וההעמדה לדין לעשות שימוש בשתי הוראות החוק הנ"ל כלפי אותו נידון, הרי שמכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק, הקבועה כיום בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, התביעה מנועה מלעשות שימוש מקביל בשתי סמכויות אלה, שכן העמדה לדין בגין הפרת תנאי שחרור בערובה מקיימת, באופן מובנה, פגיעה חמורה בעקרונות הצדק. 62. טענה זו דינה להידחות. מכוח הניתוח המפורט שהוצג לעיל, ולפיו ההצדקות לכל אחת מהנורמות הנ"ל הן שונות במהותן ונועדו למלא צרכים ואינטרסים ציבוריים שונים, קשה לפיכך לראות כיצד ניתן לקבוע, באופן קטגורי, כי העמדתו של אדם לדין מכוח הפרת הוראות שחרור בערובה, פוגעת מיניה וביה בתחושת הצדק וצריכה אף להוביל למתן סעד של ביטול כתב האישום בגין הפרת הוראה חוקית, כטענת באי-כוח המערערים. כפי שנקבע לא אחת, דוקטרינת ההגנה מן הצדק נועדה למקרים מיוחדים ונדירים יחסית, בהם פעולות האכיפה, החקירה או ההעמדה לדין מביאות לפגיעה מהותית בתחושת הצדק ובהגינות המשפטית, באופן שבו האינטרס במיצוי ההליך הפלילי והעמדתו לדין נסוג מפני הפגיעה החמורה בזכותו של הנידון להליך הוגן. על כן, בנסיבות העניין שבפנינו, קשה להלום כיצד ניתן להחיל את עקרון ההגנה מן הצדק באופן מלא ומוחלט לגבי סמכות הנתונה כאמור, כדת וכדין, בידי הרשויות. 63. יחד עם זאת, מן הראוי להדגיש – הקביעה כי השימוש בשתי הנורמות הנ"ל מצוי בסמכותה של המשיבה, איננה שוללת את האפשרות כי במקרים מסוימים העמדתו לדין של אדם בגין הפרת תנאי שחרורו, ביחד עם החמרת תנאי השחרור, או מעצרו מאחורי סורג ובריח, תעשה מתוך שיקול דעת מוטעה, הלוקה בחוסר סבירות קיצוני, באופן שיש בו כדי להביא להחלתו של עקרון ההגנה מן הצדק, או כדי להביא לפגיעה בעקרונות יסוד, המצדיקים ביקורת שיפוטית וביטול ההחלטה. אכן, הפעלת הסמכות הנתונה בידי הרשויות לעצור אדם בגין הפרת תנאי שחרורו, במקביל להעמדתו לדין בגין עבירה זו, הינה סמכות, אשר יש להפעילה בזהירות בהתאם לאמות מידה ברורות ובשים לב למכלול הנסיבות הרלבנטיות, ולשיקולים שונים, אשר הוסדרו לאחרונה בהנחיות, וטוב שכך. סטייה ממשית מהוראות אלה, או שקילתן שלא בשום שכל, עלולה להביא לביקורת שיפוטית על פעולות הרשות. אשר על כן, אפנה כעת לבחינת ההוראות המנהליות הרלבנטיות לענייננו ואבדוק את יישומן הפרטני על נסיבות עניינם של המערערים, ואת האפשרות כי נפל חוסר סבירות קיצוני, או פגיעה חמורה בעקרונות הצדק בפעולות המשיבה בהקשר למערערים. נהלי המשטרה 64. כאמור, המערערים ביקשו להיבנות מנהלי המשטרה, שכן לשיטתם, אלו מורים כי אין מקום להעמדה לדין לפי הוראות סעיף 287 לחוק העונשין, בד בבד עם החמרת תנאי מעצרו של אותו נידון. נהלים אלה מנחים את התביעה המשטרתית שלא להעמיד לדין אדם בגין הפרת תנאי המעצר, בין היתר: "כאשר מצויה בחוק תרופה אחרת להפרה". מכאן, לשיטת המערערים, כי מעצרו של אדם לפי סעיף 51 לחוק המעצרים מהווה "תרופה אחרת להפרה" של צו בית המשפט, וממילא התביעה המשטרתית (אשר הגישה את כתבי האישום נגד המערערים) סטתה מנהלי המשטרה, נתון המלמד על הפגיעה החמורה שנגרמה, בנסיבות העניין, בערך השוויון ובזכות להליך הוגן, כמו גם על הסטייה החמורה ממתחם סבירות ההעמדה לדין, בנסיבות העניין. 65. לאחר עיון בנהלי המשטרה האמורים, אני סבור כי אין בהם כדי לשנות מהמסקנה הפרשנית אליה הגענו בדבר סמכות המשיבה להעמיד לדין גם בעת החמרת תנאי שחרורו בערובה של מי שמפר את תנאי שחרורו. כמתואר לעיל, מעצרו של אדם לפי סעיף 51 לחוק המעצרים איננו בגדר "תרופה", אשר נועדה לתקן את הנעשה בעניינו של מפר הוראה חוקית. מהותה של הוראת חוק זו צופה פני עתיד והיא נועדה למנוע הפרות נוספות של ההוראה החוקית, ולהבטיח את שלום הציבור בהתאם למסוכנות הנגלית מאופי הפרת ההוראה. הוראות סעיף 287 לחוק העונשין, מנגד, נועד כאמור "לבוא חשבון" עם מבצע עבירה, ולגמול לו על הפגיעה באינטרסים הציבוריים והערכים החברתיים החשובים שנפגעו בעקבות מעשיו. מכאן, נראה שהמונח "תרופה אחרת" איננו מעניינה של הוראת סעיף 51 לחוק המעצרים במשמעות שאנו מפרשים את ההוראה. 66. זאת ועוד – אחרת. עיון ביתר סעיפי נהלי המשטרה מגלה כי אותן "תרופות" שבדין למעשי ההפרה הינם מקרים בהם מוגדרות בחוק עבירות ספציפיות המסדירות את הטיפול בהפרת צווים. ואולם אין כל התייחסות בהנחיות המשטרה לאפשרות כי "תרופה" כאמור היא הפעלת סמכויות מעצר, בבחינה מחודשת של תנאי השחרור שהושתו על אותו נידון, או חילוט ערבויות שהפקיד. הנחיות פרקליט המדינה 67. כאמור לעיל, בתום הדיון שנערך בפנינו הורינו לבא-כוח המשיבה להשיב: "אם יש מצד המשיבה נכונות להוציא הנחיה ביחס לשיקולים באשר להעמדה לדין של מי שהפרו צווים באשר לשחרורם לחלופת מעצר ותנאיהם", ואלה הוגשו לבסוף לאחר גירושם. על-פי ההנחיות, ככלל, הפרת תנאי השחרור תביא לבחינה מחודשת של תנאי מעצרו של חשוד, למעט בנסיבות חריגות ומיוחדות, דוגמת זוטי דברים, שאז ישקול התובע שלא לדרוש את מעצרו של מפר תנאי השחרור, וחלף זאת ישקול הגשת בקשה לחילוט ערבויות, או החמרת תנאי השחרור. לצד זאת, מורה סעיף 12 להנחיות, כי מקום בו הפרת תנאי שחרור נעשתה ב"נסיבות מחמירות", ישקול התובע להורות אף על חקירה פלילית, בגין הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק העונשין הנ"ל. בהקשר לכך, ישקול התובע, בין היתר: האם ההפרה הביאה לפגיעה בשלומו הפיזי, או הנפשי של נפגע העבירה (שהמעצר בגין אותה עבירה הופר); האם ההפרה גררה הקצאת משאבים ציבוריים ניכרים; והאם ההפרה לוותה בביצוע של עבירה נוספת, או בפגיעה בשלום הציבור וביטחונו, ועוד. המערערים טוענים, כאמור, כי יש להחיל את ההנחיות בעניינם, ובהתאם לאמות המידה שהותוו בהנחיות אלה – לא היה מקום להעמדתם לדין בגין הפרת הוראה חוקית. 68. תחילה ייאמר כי ככלל, הנחיות מינהליות, אף כאלה המתוות את שיקול הדעת המוקנה למשיבה באופן ניהול ההליך הפלילי, הן עניין שבמדיניות, העשויה להשתנות מעת לעת. משכך הנחיות אלה ככלל אינן חלות למפרע, אף כאשר הן קובעות מדיניות מקילה עם הנאשם, זאת בשונה מנורמה פלילית חקוקה, אשר שינוי מקל שנעשה בה יחול למפרע, בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק העונשין. ואולם, ניתן לקבוע, וכך אעשה גם כאן, כי הנחיות המינהל משרטטות אמות מידה לאורן ניתן לבחון אפילו בדיעבד את סבירותה של ההנחיה המינהלית, זאת כאשר ההנחיה המינהלית היא בגדר שינוי של הנחיה מינהלית קיימת, ובייחוד כאשר מותווית הנחיה מינהלית בעניין שלא הוסדר קודם לכן (ראו: עניין מוחתסב, בפס' 13). 69. בחינת נסיבות עניינם הפרטני של המערערים לאור ההנחיות האמורות, מעלה כי המשיבה פעלה במתחם שיקול הדעת הרחב הנתון לה, וכי לא נפלה טעות בהעמדתם של המערערים לדין בגין הפרת ההוראה החוקית על ידם. אפנה כעת ליישום ההנחיות הנ"ל בנסיבות עניינם של כל אחד מהמערערים, ובתוך כך אפנה אף לבירור יתר טענותיהם הפרטניות. הכרעה – עניינו של המערער 1 70. ניתנת האמת להיאמר, מעשיו של המערער 1 אינם מלווים בחומרה יתירה. כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום הנכבד, היעדרותו מבית אחותו למשך כ-24 שעות, שם אמור היה לשהות ב"מעצר בית" לאחר שנטען כי תקף את בת זוגו, לא נעשתה (ולמצער לא הוכח כי נעשתה) מתוך כוונה להרע לבת זוגו, או להלך אימים על שלום הציבור וביטחונו. למעשה, דבר הפרת תנאי השחרור הובא לידיעת המשיבה רק לאחר שאחות המערער 1 התייצבה בתחנת המשטרה ודיווחה על כך. בכך יש גם כדי ללמד על המשאבים הציבוריים המועטים, יחסית, שהושקעו בניסיון לאכוף את ההוראה החוקית שהופרה עם עזיבתו את בית האחות. יחד עם זאת, וכפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט השלום, לחובת המערער 1 עבר פלילי עשיר של עבירות תקיפה ואיומים. נתון זה יש בו כדי להצביע על זילות החוק בעיניו של המערער, ויש בכך משום טעם ענייני להחלטת המשיבה למצות את הדין עימו בדרך של העמדה לדין, כאשר הפר את הוראות בית המשפט. משכך אינני סבור כי המשיבה פעלה בחוסר סבירות מהותית, ובסטייה משמעותית מאמות המידה שנקבעו כאשר החליטה להעמיד לדין את המערער 1 בגין הפרת הוראה חוקית. 71. לא נעלמה מעיניי העובדה כי בעקבות הפרת צו בית המשפט, הושם המערער 1 במעצר מאחורי סורג ובריח לתקופה בת כ-23 ימים. אין לכחד כי מדובר בתקופת מעצר משמעותית, בייחוד לנוכח תוצאת ההליך שנוהל בגין הפרת ההוראה החוקית, אשר בגדרו הושתו לבסוף על המערער 1 עונש מאסר על תנאי, וקנס בסך של 1,200 ש"ח. ואולם, הערעור שלפנינו איננו נסוב על ההחלטה להחמיר בתנאי מעצרו של המערער 1, אלא על החלטת המשיבה להורות על העמדתו לדין פלילי בעקבות הפרת תנאי השחרור על-ידו, ובקשר לכך מצאתי, כאמור, כי החלטה זו ניתנה בדין ובסמכות. 72. מסקנתי דומה גם ביחס לטענתו החלופית של בא-כוח המערער 1 שגרס שבנסיבות אלו יש להחיל כאן את דוקטרינת ההגנה מן הצדק. בהקשר לענייננו, יש לתת את הדעת לעובדה כי אין עסקינן בערעור על ההרשעה, או על מידת העונש, אלא אנו נדרשים פה להתערב בשיקול דעתם של הגורמים הרלבנטיים אצל המשיבה עת ששקלו אם להגיש כתב אישום אם לאו בגין הפרת ההוראה החוקית. ביחס לכך אציין את ההלכה הפסוקה והמושרשת, הנוגעת לביקורת השיפוטית המצומצמת יחסית הנעשית בכל הנוגע לשיקול דעתה של התביעה בהעמדה לדין, ולפיה רק מקרים בהם נפל חוסר סבירות קיצוני בהחלטת הרשות להעמיד לדין, או שרירות לב, או משגה היורד לשורש ההליך, הם אלה שעלולים להביא להתערבות שיפוטית (ראו: בג"ץ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא (3) 1 (1997); בג"ץ 4550/94 אישה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ''ד מט(5) 859 (1995); בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד (2) 485 (1990)). בהתאם לפרישתה הרחבה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק ולהלכות הנ"ל, כאשר עסקינן בביקורת שיפוטית על החלטת המשיבה להעמיד אדם לדין, יש ליתן משקל ממשי לאמות המידה הנקוטות במשפט המינהלי, וגדרי ההתערבות המצומצמים לביקורת שיפוטית על התנהלות המאשימה – ישמשו נקודת מוצא, לצד שיקולים נוספים הייחודיים לעקרון ההגנה מן הצדק (עיינו: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט (6) 776 (2005) (להלן: עניין בורוביץ')). יישום האמור על עניינו הפרטני של המערער 1, מגלה כי אין לשעות לטענה כי יש להחיל לגביו את ההגנה מן הצדק. 73. בנסיבות העניין לא מתעוררת פגיעה משמעותית בעקרונות ההגינות והצדק, והדבר נלמד, בין השאר, מהמסקנה האמורה שלפיה לא נפל משגה, העולה כדי חוסר סבירות ממשי, בהחלטת המשיבה להעמיד את המערער 1 לדין. כאמור, המשיבה פעלה בתחום סמכותה כאשר מצאה לקבוע כי יש להעמיד את המערער 1 לדין בגין הפרת ההוראה החוקית. כפי שציינתי, החלטה זו, אף שאיננה הולמת במדויק את מסגרת שיקול הדעת שהותווה בהנחיות, מצויה במתחם הסבירות, וגם עברו הפלילי של המערער 1 בהקשר זה מהווה שיקול ענייני, שיש בו כדי ללמד על סבירות החלטת הרשות להעמידו לדין, ומשכך נחלשת האפשרות כי היה בהחלטה זו כדי לפגוע פגיעה משמעותית בתחושת הצדק (ראו: עניין בורוביץ', בעמ' 808). 74. נוכח האמור, דעתי היא כי החלטת המשיבה להעמיד את המערער 1 לדין בגין הפרת הוראה חוקית נעשתה במתחם שיקול הדעת הנתון לה, ועל כן אציע לחבריי כי נורה על דחיית ערעורו של המערער 1. הכרעה בעניינו של המערער 2 75. כאמור, חלק ניכר מטענות בא-כוח המערער 2 הוקדש למספר השגות פרטניות בנוגע לתקפו של כתב הערובה שהוצא למרשו, בגין פגמים שונים שנפלו באופן בו נערך כתב הערובה בתחנת המשטרה. השגות אלה אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינו הפרטני של המערער 2, או מגלות חשש ממשי לעיוות דין, ועל כן לא היתה הצדקה למתן רשות ערעור בסוגיות אלה. למעשה, המדובר בשאלות עובדתיות בעיקרן, הנוגעות בשאלה האם שקל הקצין הממונה בתחנת המשטרה את תנאי שחרורו של המערער 2, האם הוסברו לאחרון תנאי שחרורו על-ידי הקצין הממונה, והאם העובדה כי הקצין הממונה איננו מי שאישר בחתימתו כי כתב הערובה נחתם בפניו, הולמת את תנאי סעיף 49(א) לחוק המעצרים. בנוסף, נטען כי בכתב הערובה לא מולאה עילת המעצר, וכי כתב הערובה הסתיים באזהרת המבקש בכך שהפרת תנאי הערובה עלולה להביא למעצרו ולחילוט הערובה שנתן, אך לא התייחס לאפשרות העמדתו לדין בגין הפרת הוראה חוקית. 76. בבחינת למעלה מן הצורך אציין, כי מקובלת עלי טענת המשיבה, כי לא עלה בידי בא-כוח המערער 2 לסתור את ההנחה כי נוסח כתב הערובה, אשר הוגש לבית משפט השלום הנכבד בהסכמת הצדדים, והתנאים המגבילים המפורטים בו נשקלו ופורטו באזני המערער 2 בידי הקצין הממונה. הנחה זו אף נתמכת בעדותו של המערער 2 עצמו (ראו בעמ' 45 שורה 10 לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום). עוד אציין כי לא מצאתי כי נפל פגם בכך שלא נאמר למערער 2 מפורשות כי הפרת כתב הערבות עלולה להביא להעמדתו לדין לפי סעיף 287 לחוק העונשין, ולא רק לחילוט הערבות ולהחמרת תנאי מעצרו. כטענת המשיבה בעניין זה, אין באי-מתן אזהרה זו כדי לאיין את אחריות המערער 2 למעשיו הפליליים, וכדברי בית המשפט המחוזי הנכבד ביחס לסוגיה זו: "העובדה שלא נאמר על-ידי איש משטרה למשוחרר כי מעשה מסוים יכול להקים עבירה מסויימת, ודאי שאיננה שוללת את פליליותו". אין מחלוקת כי כתב הערובה עליו המבקש 2 חתם אכן מסתיים באזהרה הבאה: "אם אפר תנאי מתנאי הערובה רשאית משטרת ישראל לעוצרי וכן רשאי בית המשפט לצוות על חילוט הערובה, כולה או מקצתה, ולצוות על מעצרי". ואולם, אין בכך כדי ללמד על המסקנה אותה ניסה בא-כוח המערער 2 לגזור מאזהרה זו, לפיה המשיבה מנועה מלהעמיד את מרשו לדין בגין הפרת הוראה חוקית. 77. אשר להחלטת המשיבה להעמיד את המערער 2 לדין, אציין, כי גם כאן אין המדובר בנסיבות חמורות במיוחד, אולם לא מצאתי כי החלטת המשיבה חרגה כאן ממתחם הסבירות. בהתאם לאמור באישום בו הורשע, המערער 2 הפר פעמיים את תנאי שחרורו, בכך שיצא מבית הוריו, הגיע לביתה של בת זוגו (אשר התלונה שהגישה הביאה למעצרו ולהעמדתו לדין), דפק על דלתה ואף התקשר אליה. בנוסף, המערער 2 אף הוא בעל עבר פלילי רלבנטי, המלמד כי הוא איננו סר להוראות החוק (כמפורט במוצג ת/10 לדיון בבית משפט השלום). בנסיבות אלה, דומה כי החלטות המשיבה בעניינו של המערער 2 לא חרגו מגבולות הגזרה שהותוו בהנחיות (ככל שאלה חלות, כאמור, בעניינם של המערערים), שכן המסוכנות הניכרת ממעשי הפרתו את הצו השיפוטי, ביחד עם עברו הפלילי, מורים כי היה בסיס להחלטתה של המשיבה להורות על הגשת כתב אישום נגד המערער 2 בשל הפרת הוראות סעיף 287(א) לחוק העונשין. בהקשר זה ראוי להזכיר שוב כי אין אנו עוסקים כאן בערעור על ההרשעה, או על חומרת העונש שהושת על המערער 2. ענייננו כאן הוא בשיקול הדעת שהפעילה הרשות – בעצם החלטתה להגיש כתב אישום נגד המערער 2 ובמצב הדברים כפי שהשתקף לנגד עיניה מחומר הראיות בעת ששקלה בדעתה אם להגיש כתב אישום, ואם לאו בין היתר בגין הפרת ההוראה החוקית מצדו, והעובדה כי ריצה 11 ימי מעצר מאחורי סורג ובריח. אמנם, לאחר שנבחן המכלול הראייתי על-ידי בית המשפט המחוזי נמצא כי הלה לא ביצע את עבירות התקיפה והאיומים שיוחסו לו בתיק העיקרי, והוא זוכה מביצוע עבירות אלה מחמת הספק, אולם לעמדתי אין בכך כדי לשלול את סבירות ההחלטה העקרונית להעמידו לדין בגין הפרת תנאי מעצרו, אשר בגינה הושתו עליו עונשים קלים, יחסית, כמפורט בפיסקה 13 שלעיל (וודאי לנוכח הסכמת המשיבה לעניין העונש שפורטה בפיסקה 29 שלעיל). נוכח כל האמור לעיל, אם תשמע דעתי, נורה אף בעניינו של המערער 2 על דחיית הערעור, בכפוף לאמור בפיסקה 77 שלהלן. סיכום 78. מכלול הנתונים שלעיל מורה, אפוא, כי אף אם נסיבות המקרים שלפנינו אינן מן החמורות ביותר, הרי שלא נפל חוסר סבירות קיצוני בפעולות המשיבה. מטעמים אלה אין בידי להתערב במסקנות אליהן הגיעו הערכאות קמא, ועל כן אם תשמע דעתי נורה על דחיית הערעורים, בכפוף לאמור בפיסקה 77 שלהלן לגבי המערער 2. 79. בנסיבות – יש מקום, לבטל את המאסרים המותנים שהושתו על המערער 2, אשר עוסקים בעבירות מהן זוכה (ואף הסכמת המשיבה ניתנה לכך, כאמור בפיסקה 29 שלעיל). לפיכך אנו מורים כי גזר דינו של המערער 2 יתוקן כך שהמאסר המותנה שהושת עליו, יופעל רק לגבי עבירות של הפרת הוראה חוקית אשר נעברו במסגרת תקופת התנאי שנקבעה בפסק דינו של בית משפט השלום הנכבד, וזאת תוך ביטול עונש המאסר המותנה לגבי עבירות של תקיפה, או עבירה של איומים מהם זוכה, כפי שפורט בפיסקה 29 שלעיל. יצוין, כי בניגוד לעמדת המשיבה שתוארה לעיל – לא הושת על המערער 2 עונש מאסר מותנה לבל יבצע עבירה של שיבוש מהלכי משפט, וממילא לא עומד כנגדו עונש מותנה בהקשר זה. 80. ערעור המערערים הביא לגיבוש ההנחיות, ובכך – אף שערעורם הפרטני לא התקבל – הם תרמו להבהרת המצב המשפטי ולישום אמות-מידה אחידות (ומקלות משהו) בתחום זה בעתיד. המשנה-לנשיאה השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט (בדימ') א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט (בדימ') הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר. ניתן היום, כ"ב בחשון התשע"ט (‏31.10.2018). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט (בדימ') _________________________ 15050340_K15.doc אדר+מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il