סאמי דרוויש נ. רשות מקרקעי ישראל

10 1 בבית המשפט העליון רע"א 5033/22 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקש: סאמי דרוויש נ ג ד המשיבה: רשות מקרקעי ישראל בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.6.2022 בע"א 47062-06-22, שניתנה על ידי כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס בשם המבקש: עו"ד מוהנד ג'בארה בשם המשיבה: עו"ד גיטל דמס גוטליב פסק-דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' ליפשיץ-פריבס) מיום 30.6.2022 בע"א 47062-06-22 (להלן: ההחלטה). במסגרת ההחלטה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק-דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' בנקי) בת"א 52032-09-19 (להלן: תביעת הפינוי) עד להכרעה בערעור שהגיש על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי. הרקע לבקשה ביום 22.9.2019 הגישה המשיבה, רשות מקרקעי ישראל (להלן גם: רמ"י), תביעה בבית משפט שלום בירושלים כנגד המבקש לסילוק יד מהשטח הידוע כגוש 28054 חלקה 31 (להלן: המקרקעין). בכתב התביעה טענה המשיבה כי מדובר במקרקעין שהופקעו כדין מדודתו המנוחה של המבקש (להלן: המנוחה) לפני למעלה מ-50 שנה ולמבקש אין כל זכות בהם. ביום 23.5.2022 ניתן פסק-דין במסגרתו התקבלה תביעת רמ"י ונקבע, בין היתר, כי על המבקש לפנות את הנכס המוחזק על-ידיו עד ליום 23.6.2022. בתמצית יצוין כי עניינה של המחלוקת בקשר עם המקרקעין היא בשאלה האם הם אלו נכללו בהליך הפקעה שהחל בשנת 1970. אין מחלוקת כי בשנת 1969 רכשה חברת הימנותא בע"מ (להלן: הימנותא), שפעלה בשם הקרן הקיימת לישראל, חטיבת קרקע ממשפחת דרוויש, ובהם המנוחה, תוך שסוכם כי הרכישה תבוצע במסווה של הפקעה, מחשש שהמכירה לחברת הימנותא תיתפס כבגידה. מטרת ההפקעה הייתה לאפשר בינוי בשכונת גילה. בשנת 1976 אושרה תכנית מתאר 1905 שחלה בשכונת גילה. במסגרת הרכישה ניתנה למנוחה הבטחה להותיר בידיה שטח מסוים בו מצויים 3 מבנים של המשפחה – הם המקרקעין נושא הבקשה. בסופו של דבר הופקעה הקרקע במלואה ונרשמה על שם המדינה. אין מחלוקת כי חרף האמור, ההפקעה לא בוטלה אך רמ"י הכירה בזכויותיה של המנוחה בקרקע, הסכימה כי זו תמשיך להחזיק בחלקה ולגור בה כל חייה והכירה בזכותה לעתור לפיצוי כספי בגין ההפקעה. המנוחה נפטרה בשנת 2009, ובשנת 2015, לאחר שפקח מטעם המשיבה ביקר במקרקעין, הודבקה על מבני המגורים הודעת התראה על פלישה לשטח. המבקש התגונן בפני תביעת הפינוי וטען כי אין להורות על פינויו מהמקרקעין משני טעמים: ראשית, משום שהבטחת הימנותא למנוחה היא מחייבת. לכן אי החרגת המקרקעין מההפקעה מהווה טעות שיש לתקן (טענה זו תכונה להלן: הטענה כי השטח הופקע שלא כדין). לחילופין נטען כי אין להורות על פינויו מאחר ששטח של 400 מ"ר מהמקרקעין מצויים מלכתחילה מחוץ לתחום ההפקעה שבוצעה (טענה זו תכונה להלן: הטענה כי השטח לא הופקע). בין הצדדים התנהלו מספר הליכים קודמים בקשר עם המקרקעין ואף כיום תלויים ועומדים שני ערעורים שהגיש המבקש. מאחר שיש להליכים אלה חשיבות להכרעה בבקשה שלפניי, נפרט בקצרה את עיקרם. תחילה הוגשה על-ידי המשיבה תביעת פינוי כנגד המבקש (ת"א 39562-08-15). תביעה זו עוכבה ולבסוף נמחקה בשנת 2018 לאחר שהגיש המבקש עתירה לביטול ההפקעה (בג"ץ 6443/17, להלן: העתירה לבג"ץ). ביום 20.3.2013 נדחתה העתירה לבג"ץ תוך שנשמרה זכותו של המבקש "לטעון במישור הכספי ולגבי חריגה נטענת מההפקעה". בספטמבר 2019 הגישה המשיבה את תביעת הפינוי נושא הערעור. בנוסף, באפריל 2020 הגיש המבקש תביעה לסעד הצהרתי לפיו חלה טעות באי החרגת המקרקעין מההפקעה ובקשה למתן צו לתיקון גבולות ההפקעה (ת"א 8900-04-20, להלן: התביעה האזרחית). התביעה האזרחית נדחתה על הסף ביום 31.12.2020 תוך שבית המשפט (כב' השופטת ע' זינגר) קבע כי התביעה זהה במהותה לעתירה לבג"ץ שהגיש המבקש, וכי פסק-הדין בבג"ץ סתם את הגולל על האפשרות לבטל את ההפקעה ביחס למקרקעין. זאת לאחר שנקבע כי הזכות שנשמרה למבקש בבג"ץ היא הזכות להעלות טענה זו במסגרת תביעה כספית כמבססת את זכותו לפיצוי הנטען, ולחילופין לטעון כי המקרקעין כלל אינם מצויים בתחום ההפקעה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי התובע הודה שאין לו בפועל טענה לחריגה שכזו (מכוח הטענה שהשטח הופקע שלא כדין). לכן נותרה לו רק האפשרות להגיש תביעה כספית. עם זאת, כך קבע בית המשפט, ככל שהמבקש יחזור בו מעמדתו, הוא יוכל להוסיף ולהעלות טענות לפיהן המקרקעין אינם כלולים בשטח ההפקעה (קרי את הטענה כי השטח לא הופקע) מבלי שפסק-הדין יגרע מכך. המבקש הגיש ערעור על פסק-הדין אשר תלוי ועומד בפני בית משפט זה (ע"א 1026/21). כאמור, ביום 23.5.2022 ניתן על-ידי בית משפט השלום פסק-הדין בתביעת הפינוי. באשר לטענה כי השטח הופקע שלא כדין – נקבע בפסק-הדין כי על אף שההפקעה בוצעה תוך טעות, משזו לא בוטלה, המנוחה השלימה עם הנעשה ולכן אין לקבל תביעה של יורש המבקש לשנות את מצב הדברים בדיעבד ולטעון כנגד ההפקעה. עוד נקבע כי טענות הנתבע – הוא המבקש דנן - כנגד ההפקעה נשמעו ונדחו זה מכבר בהליכים קודמים שהוא ניהל, בהם נתקפה ההפקעה בתקיפה ישירה. לכן, לא ניתן לקבל את טענותיו כנגד ההפקעה במסגרת תקיפה עקיפה. עוד נקבע כי בהתאם לאותם הליכים קודמים – העתירה לבג"ץ והתביעה האזרחית, נותרה ליורשי המנוחה רק האפשרות לתבוע במישור הכספי. בית משפט השלום אף התייחס לערעור התלוי ועומד בבית משפט זה כנגד פסק-הדין שניתן בתביעה האזרחית, וקבע כי חלוף השנים והתנהלות המבקש במהלכן אינם מצדיקים להמשיך ולהמתין להכרעה בערעור עובר למתן פסק-דינו. עוד התייחס בית משפט השלום לטענה לפיה יחידות המגורים שבמקרקעין כלל אינן נכללות בהפקעה (קרי הטענה כי השטח לא הופקע). בית המשפט קבע כי המבקש לא תמך את טענותיו בראיות. עוד נקבע כי טענות המבקש בהקשר זה לא היו עקביות וכן כי נקודת המוצא לטענותיו של המבקש עצמו (בטענתו כי הבסיס לאותה התחייבות שהופרה על-ידי המדינה הייתה שעל המקרקעין מצויים מבני מגורים), היא שהמקרקעין כלולים גיאוגרפית בגבולות ההפקעה. כן נקבע כי מכל מקום אין צורך להכריע בשאלה האם השטח עליו מצויות יחידות המגורים נכללות בשטח ההפקעה. זאת מאחר שאם יחידות המגורים כלולות בשטח ההפקעה, הן יפונו כחלק מהחלקה כולה; ואם לא – הן אינן חלק מההליך העוסק בפינוי המקרקעין הכלולים בגוש 28054 חלקה 31 שנרשמו על שם המדינה וכלולים בהפקעה. בית משפט השלום דחה גם את טענת המבקש לדיור חלופי. הערעור שהגיש המבקש אינו נוגע לקביעה זו. יחד עם זאת יצוין כי כחלק מהדיון בטענה זו קבע בית משפט השלום כי המבקש לא טען בתצהירו שהוא מתגורר בפועל במקרקעין אלא טען באופן כללי לבעלות ולחזקה בהם. עוד צוין כי מדו"ח הפיקוח שהציגה המשיבה בפברואר 2015, עולה שאין מגורי קבע במקום וכי המבקש מתגורר במקרקעין "לסירוגין". על פסק הדין בתביעת הפינוי הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, וכן בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 30.6.2022, בהחלטה שהיא מושא הבקשה הנוכחית. באשר למאזן הנוחות קבע בית המשפט המחוזי כי מפסק-הדין של בית משפט השלום עולה שהמבקש אינו מחזיק במקרקעין למגוריו, מבלי שהערעור הופנה נגד קביעה זו. משכך לא יגרם למבקש נזק בלתי הפיך שאינו בר-פיצוי בכסף או בחילופי מקרקעין. כמו-כן, בהתאם לפסקי הדין הן בתביעת הפינוי והן בעתירה לבג"ץ ובתביעה האזרחית – יכול המבקש למצות את ההליכים לקבלת סעד כספי. מנגד, מול האינטרס של המבקש עומד אינטרס הציבור להעמדת דירות למגורים בשכונת גילה בהתאם לתכנית בניין עיר שאושרה. באשר לסיכויי הערעור להתקבל קבע בית המשפט קמא כי הם אינם נחזים להיות גבוהים לאור פסק-הדין בעתירה לבג"ץ שהשאיר פתח לתביעה לסעד כספי בלבד. עוד צוין כי אף אם יתקבל הערעור בתביעה האזרחית, אין למבקש סיכוי טוב לזכות בסעד של ביטול ההפקעה ותרופתו תהיה ממילא כספית. משאין זכות לביטול ההפקעה - אין הצדקה למניעת הפינוי. משכך, נקבע, פסק-הדין יעוכב רק עד ליום 31.8.2022 כדי לאפשר למערער לפנות את המקרקעין. כאמור, על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. טענות הצדדים לטענת המבקש, בית המשפט קמא טעה כאשר קבע כי מפסק-הדין של בית משפט השלום בתביעת הפינוי עולה שהמבקש מחזיק במקרקעין שלא למגוריו. לטענתו, על המקרקעין מצויות שלוש יחידות מגורים ואין מחלוקת כי המבקש ובני משפחתו מתגוררים גם הם במקרקעין. טעות עובדתית זו היוותה את הבסיס להחלטה השגויה של בית המשפט קמא לפיה לא יגרם למבקש נזק בלתי הפיך שאינו בר פיצוי; ומשכך גם לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע של פסק-הדין. בהקשר זה הפנה המבקש לתביעת הפינוי הקודמת; לתצהירי עדות ראשית מטעמו ומטעם המשיבה שהוגשו לבית משפט השלום בתביעת הפינוי; ולתצהיר שהגיש בבקשה לעיכוב ביצוע – מהם עולה לטענתו כי הוא מתגורר במקרקעין. המבקש הוסיף וטען כי קביעות בית משפט השלום ביחס למגוריו במקרקעין אינן קביעות ברורות וחד משמעיות, והן נכללו בחלק מפסק הדין שהתייחס לטענות המבקש לזכות לדיור חולף, נושא שלגביו לא הוגש הערעור. לטענתו, ככל שביצוע פסק-הדין לא יעוכב והוא יפונה מהמקרקעין, יהיה קושי רב בהשבת המצב לקדמותו ואולי יהיה בלתי אפשרי לעשות כן. זאת בעיקר אם בתקופה זו ייהרסו שלוש יחידות המגורים. באשר לסיכויי הערעור טען המבקש כי טעה בית המשפט קמא כאשר העריך כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, ובפרט כאשר קבע כי המבקש יוכל לקבל לכל היותר סעד כספי. לטענתו, קביעה זו מבוססת על טעות שנפלה גם בפסק-הדין של בית משפט השלום, לפיה המבקש אינו רשאי כביכול לטעון כי חלק מהמקרקעין אינם כלולים בשטח שהופקע (קרי הטענה שהשטח לא הופקע). בכך התייחס בית המשפט קמא, כמו גם בית משפט השלום, לקביעות שניתנו במסגרת ההליכים הקודמים באופן שגוי, שכן באותם הליכים נקבע כי למבקש שמורה הזכות להוסיף ולהעלות טענה זו בהמשך. המבקש הוסיף וטען כי בית משפט השלום טעה אף לגופו של עניין כאשר קבע כי ההפקעה כללה גם את המקרקעין שיחידות המגורים מצויות בהם וכאשר קבע, בשגגה, כי טענה זו לא מצאה תימוכין ונדחתה. לטענתו, המקרקעין הוחרגו מההפקעה ולא נכללו בהודעות לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות. אין ברישום השטח על שם המדינה כדי ללמד על כך שהוא הופקע כדין לטובתה. בית משפט השלום נמנע מלבחון את הטענה העובדתית לפיה השטח לא הופקע שכן הוא הוחרג מההפקעה. מנגד טענה המשיבה כי המבקש לא העמיד תשתית למתן רשות ערעור על החלטת ביניים. במספר ערכאות נקבע כי עילתו של המבקש, ככל שקיימת, היא כספית לפיצוי בלבד. לכן ממילא דחיית בקשת רשות הערעור לא תגרום לכך שינוהל הליך מיותר או בדרך שגויה. עוד טענה המשיבה כי החלטת בית המשפט קמא עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה ככלל אין די בהגשת הערעור כדי להורות על עיכוב ביצועו של פסק דין. לגופם של דברים טענה המשיבה כי סיכויי הערעור הם קלושים וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש, ודאי שלא באופן מובהק, ולכן אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא שלא לעכב את ביצועו של פסק-הדין. בהקשר זה נטען כי המבקש נוקט למעלה מ-7 שנים בהליכים שנועדו לעכב את מועד הפינוי, כאשר כל עיכוב בפינוי המקרקעין יוצר עיכוב בהליך שיווקם במסגרת פרויקט "דיור במחיר מופחת" אותו משווקת המשיבה תוך פגיעה בציבור כולו. בכך עושה המבקש שימוש לרעה בהליכי משפט. מנגד, לטענת המשיבה, אף אם יתקבל ערעורו של המבקש הוא יהיה זכאי לסעד כספי בלבד. כן נטען כי בית משפט השלום קבע שהמבקש אינו מתגורר באופן קבוע במקרקעין וערעור המבקש אינו מתייחס לממצא זה. באשר לסיכויי ההליך טענה המשיבה כי בצדק קבע בית המשפט קמא כי הם נמוכים. לטענתה, החלטת בית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע מתבססת בין היתר על הקביעות העובדתיות והממצאים בפסק הדין. ככלל ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים כאלה, ולכן סיכויי קבלת בקשת רשות הערעור אינם גבוהים. לגופן של הטענות בערעור טענה המשיבה כי מדובר בהפקעה שבוצעה כדין לפני למעלה מ-50 שנה, שהמנוחה עצמה השלימה עימה ולכן אין זכות לטעון כנגדה. כמו-כן, בפסק-הדין נקבע כי גם הטענה לפיה המקרקעין אינם נכללים בשטח ההפקעה לא הוכחה, וממילא היא סותרת טענות אחרות של המבקש בהליך. מכל מקום, טענה המשיבה, אם המקרקעין אינם בשטח ההפקעה, אין עניינם בהליך זה ואין סיבה לבטל את ההפקעה לגביהם; ואם הם בשטח ההפקעה - הרי שהטענות בהקשר זה נדחו כדין ואין לקבל את תביעת הפינוי ביחס לאותו שטח. דיון והכרעה לאחר עיון בהחלטת בית המשפט קמא ובפסק הדין של בית משפט השלום, ולאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים במסגרת הבקשה דנן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות, וערעור הוגש על-פי הרשות שניתנה בהתאם לסמכותי לפי תקנה 149 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. ראשית יובהרו אמות המידה למתן רשות ערעור בענייננו. מדובר בבקשה לרשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי שעניינה בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין שניתן על-ידי בית משפט השלום. בית משפט זה עמד בעבר על כך כי לכאורה, לא חלות על בקשות מסוג זה אמות המידה שנקבעו ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982). אולם, סוגיה זו טרם הוכרעה באופן סופי ומחייב (ראו למשל: בע"מ 5132/12 פלונית נ' פלוני (9.7.2012), ומנגד: רע"א 3663/13 ה.י.ע.ם יזום והשקעות בע"מ נ' ג'י.אל.אי – מרכז רוטשילד בע"מ (25.6.2013)), ונקבע כי בית המשפט יגלה איפוק בקבלת בקשות מסוג זה, ויעשה כן כאשר מתעורר צורך למנוע עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין (רע"א 476/15 פלונית נ' פלוני (9.2.2015)). מכאן לבחינת אמות המידה לדיון בבקשה לעיכוב ביצוע. כידוע, הכלל הוא כי הגשת ערעור כשלעצמה אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין עליו מערערים (תקנה 145(א) לתקנות). על המבקש לחרוג מכלל זה להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בין שני שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", אך הפסיקה הכירה בכך כי ככלל יינתן לשיקול מאזן הנוחות מעמד בכורה (ראו מיני רבים: ע"א 5432/16 סמואל נ' רונן, פסקה 16 (31.1.2017) (להלן: עניין סמואל); ע"א 8797/16 אובצ'ינקוב נ' סופר (28.5.2018)). כפי שיובהר להלן, חרף אמות המידה הזהירות ולאחר בחינת השיקולים למתן עיכוב ביצוע, סבורני כי דין הערעור להתקבל. לעניין מאזן הנוחות – במסגרת שיקול זה יש לבחון את מידת הקושי להשיב את המצב לקדמותו, כמו גם את הנזק שייגרם למבקש כתוצאה מביצוע מיידי של פסק הדין אל מול הנזק שייגרם למשיב מעיכובו (ע"א 978/05 עירית תל-אביב יפו נ' גורן (1.12.2005); רע"א 4015/02 אוקו נ' שמי (28.5.2002)). כאשר מדובר בפסק-דין שתוצאתו היא פינוי ממקרקעין, הנטייה היא לעכב בדרך כלל את ביצוע פסק הדין עד למתן הכרעה בערעור, לאור הקושי הממשי שעלול להיווצר בהשבת המצב לקדמותו במקרים, כאלה אם בסופו של דבר יתקבל הערעור (ראו למשל: עניין סמואל, פסקה 18). אכן, לכלל זה עשויים להיות חריגים ובהם – כאשר הסכסוך במהותו הוא כספי (ראו: ע"א 8096/18 דניאלי נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב (5.12.2018)); כאשר הליכי הפינוי נמשכים זמן רב (ראו: רע"א 5954/21 פלונית נ' פלוני (5.9.2021)); רע"א 7537/04 טואטי נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (22.8.2004)); או כאשר סיכויי התביעה הם קלושים (ראו: ע"א 9062/06 קוקיס נ' עיריית פתח תקווה (11.2.2007)). אולם במקרה דנן אני סבורה כי יש לפעול בהתאם לכלל וכי אין מדובר במקרה חריג. בית המשפט קמא, בהתייחסו לשיקול של מאזן הנוחות קבע כי מפסק הדין של בית משפט השלום עולה שהמבקש אינו מתגורר במקרקעין, כי הערעור לא הופנה נגד קביעה זו, ומשכך לא ייגרם לו נזק בלתי הפיך שאינו בר פיצוי. המשיבה ביקשה לסמוך ידיה על קביעה זו והוסיפה כי המבקש זכאי ממילא רק לסעד כספי. עיון בפסק הדין של בית משפט השלום מלמד אחרת. שאלת מגוריו של המבקש במקרקעין נדונה על-ידי בית משפט השלום כחלק מהדיון בטענת המבקש לפיה הוא זכאי לדיור חלופי. טענה זו נדחתה מטעמים אחרים, עמם השלים המבקש. מכל מקום, בהקשר של מגוריו במקרקעין ציין בית משפט השלום כי בתצהירו טען המבקש בכלליות ל"בעלות וחזקה" מבלי שטען שהוא מתגורר בפועל במקרקעין. עוד עולה מפסק הדין כי העד מטעם המשיבה נשאל בקשר למגוריו של המבקש במקרקעין, אך לא ניתן היה לבסס על בסיס כך ממצאים כלשהם. יחד עם זאת, בית משפט השלום גם הפנה לדו"ח הפיקוח שהציגה המשיבה מחודש פברואר 2015 ולפיו אין "מגורי קבע" במקום, אך נראה שהמבקש מתגורר שם "לסירוגין". המסקנה של כלל האמור היא אם כן כי פסק הדין של בית משפט השלום אינו קובע מסקנה ברורה לפיה המבקש אינו מתגורר במקרקעין, ואף עולה ממנו כי הוא מתגורר שם לסירוגין. במסגרת הבקשה דנן טען המבקש כי הוא מתגורר במקרקעין, והצהיר על כך במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט קמא (סעיף 41 לתצהיר). יתרה מכך, אף המשיבה עצמה טענה כך במסגרת כתב התביעה שהגישה בתביעת הפינוי (סעיף 12 לכתב התביעה). מכל מקום, הפסיקה קבעה זה מכבר כי ההלכה לפיה ככלל כאשר מדובר בפסק דין שיש בו כדי להשפיע על זכויות במקרקעין הנטייה תהא לעכב את ביצוע פסק הדין, חלה גם אם הם אינם משמשים למגורי המבקש, וזאת באותם מקרים בהם מהות המחלוקת היא בקשר למקרקעין עצמם ולא רק בסכסוך כספי בקשר אליהם (ע"א 7007/16 איי.איי.איתמר השקעות בע"מ נ' באראט אחזקות ונכסים בע"מ (25.10.2016)). באשר לטענת המשיבה לפיה ממילא הסעד היחיד שיוכל העותר לזכות בו הוא סעד כספי ולכן לא ייגרם לו נזק בלתי הפיך – הרי שטענה זו מתעלמת מכך שפסק הדין של בית משפט השלום הוא בתביעת פינוי ושהמבקש מערער על עצם פינויו. באשר לסיכויי הערעור - אלה נבחנים בשלב זה באופן לכאורי בלבד. כעולה מהאמור לעיל, בערעור שהוגש על-ידיו טוען המערער כי יש לו זכויות במקרקעין ומשכך פסק-הדין של בית משפט השלום המורה על פינויו – שגוי. המבקש מבסס טענה זו כאמור בעיקר על שתי טענות – האחת היא הטענה כי השטח הופקע שלא כדין. זאת, לטענתו עקב טעות באי-החרגת המקרקעין מההפקעה בחריגה מהתחייבות של הימנותא אשר המשיבה חייבת לקיים. בהקשר זה הוא טען כי בית משפט השלום טעה כאשר הורה על פינויו כאשר עומד ותלוי ערעורו בפני בית משפט זה, במסגרתו חולק המבקש על עצם הכללת המקרקעין בגדרי ההפקעה שמכוחה הוגשה תביעת הפינוי; השנייה היא הטענה כי חלק מהמקרקעין עליו מצויות יחידות המגורים כלל לא הופקע, ולכן הרישום בטאבו על שם מדינת ישראל מקורו בטעות. בית-המשפט קמא התייחס לסיכויי הערעור וקבע כי אלו לא נחזים להיות טובים "לאור פסק הדין בבג"צ שדחה את העתירה לביטול ההפקעה וממנו עלה, כי פתוחה הדרך בפני המערער להגיש תביעה לסעד כספי בגין חריגה מההפקעה. לא, כפי הסעד שביקש המערער בתביעה האזרחית, למתן צו לתיקון גבולות ההפקעה שמשמעו לכאורה, לביטול ההפקעה". אם כן, בית המשפט קמא העריך כי סיכויי הערעור בתביעה האזרחית להתקבל אינם גבוהים. כמו כן, הוא היה סבור כי גם אם יתקבל הערעור בתביעה האזרחית, הסיכויים שהמבקש יזכה בסעד של החרגת השטחים, כפי שתבע בתביעה האזרחית, אינם טובים. בכך התייחס בית המשפט קמא לטעם הראשון עליו ביסס המבקש את ערעורו – הטענה כי השטח הופקע שלא כדין. ואולם, אף מבלי להביע עמדה לגופו של עניין באשר לסיכויי טענות המבקש בהקשר זה להתקבל, שאלה התלויה בין היתר בסיכויי הערעור התלוי ועומד על פסק הדין בתביעה האזרחית בפני בית משפט זה, הרי שבית המשפט קמא לא נתן דעתו לטעם השני עליו ביסס המבקש את ערעורו – הטענה כי השטח לא הופקע. ברי כי אם טענה זו תתקבל, הסעד שיוכל המבקש לקבל אינו סעד כספי בלבד וייתכן שיהא בכך כדי לשנות מהתוצאה של פינויו מהמקרקעין. מהם אם כן הסיכויים של הטענה כי השטח לא הופקע להתקבל? המבקש טען כי בית משפט השלום נמנע מלבחון שאלה עובדתית זו תוך שקבע בטעות כי טענות המבקש לא מצאו תימוכין ונדחו. המבקש הוסיף וטען כי עדותו של העד מטעם המשיבה בהקשר זה, אשר טען כי השטח שהוחרג מההפקעה נמצא במיקום אחר ולא כולל את יחידות המגורים, הייתה בלתי מהימנה ומופרכת; וכי מכל מקום המשיבה הייתה צריכה לבסס טיעון זה על חוות דעת של מומחה; עוד הפנה המבקש למכתב של הממונה על ההפקעות אצל המשיבה מיום 4.2.1973, ממנו עולה לטענתו כי המקרקעין נמצאים מחוץ לשטח ההפקעה. המשיבה מצידה טענה כי בית משפט השלום קבע כי המקרקעין אינם כלולים בשטח שהוחרג מההפקעה, וכי טענות אלו עומדות בסתירה לטענת המבקש לפיה המקרקעין נכללו בשטח ההפקעה בטעות. עיון בפסק הדין של בית משפט השלום מעלה כי בית משפט השלום התייחס למכתב הממונה אליו הפנה המבקש ודחה את טענותיו בהקשר זה. בית משפט השלום התייחס גם לעדותו של העד מטעם המשיבה, אך בהקשר זה הוא קיבל את טענת המבקש לעניין חוסר סבירות עדותו. לאחר אלה קבע בית משפט השלום כי "טענה זו של הימצאות מחוץ לקו ההפקעה לא מצאה תימוכין אחרים ונדחתה". בית המשפט הפנה לפסק הדין בתביעה האזרחית ממנו עולה כי המבקש אישר שטענתו היא שהמקרקעין כלולים בהפקעה. אכן, המדובר בטענות חלופיות סותרות, מבלי שהמבקש הבהיר התנהלות זו, מבלי שהבהיר מתי נודעו לו העובדות לאשורן, ומבלי שהבהיר מה הבסיס לכך שבמסגרת ההליך בתביעת הפינוי חזר בו מהצהרתו בתביעה האזרחית, לפיה אין לו טענה לחריגה גיאוגרפית מההפקעה. לאור כל אלה עשוי לקום כנגד המבקש השתק שיפוטי, באופן שיקשה על האפשרות כי טענותיו יתקבלו (ע"א 1351/06 עו"ד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קטר אלמוטראן) בע"מ (17.9.2007); רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (8.3.2005)). יחד עם זאת, אין די בכך לטעמי כדי לקבוע בשלב זה כי טענת המבקש כי השטח לא הופקע נעדרת סיכוי. זאת על אחת כמה וכמה אם המבקש העלה טענה זו עוד בעתירה לבג"ץ, וכאשר טענה זו לא הוכרעה במסגרת התביעה האזרחית, ואף נקבע כי פסק הדין אינו מונע מהמבקש להעלותה בהמשך. מכל מקום, בסופו של דבר קבע בית משפט השלום כי הוא כלל לא נדרש להכריע בטענות אלה. זאת מאחר שלגישתו, אם המקרקעין שבמחלוקת נמצאים בשטח שהופקע - הם יפונו; ואם לאו – הם אינם חלק מההליך. אלא שזו השאלה בה נדרש בית משפט השלום להכריע במסגרת תביעת הפינוי – האם יש לפנות את המבקש מהמקרקעין. מששאלה זו לא הוכרעה על-ידי בית משפט השלום אף לשיטת בית משפט השלום עצמו, ואף לא על-ידי בית משפט המחוזי בתביעה האזרחית; ומשבית משפט השלום לא קיבל את עמדתו של העד מטעם המשיבה, נראה כי לא ניתן לקבוע כי טענותיו של המבקש הן כאלה שהסיכוי לקבלתן הוא קלוש באופן הגובר על שיקולי מאזן הנוחות. שיקולים אלה נוטים – כפי שהבהרתי לעיל לזכות המבקש. לאור כל האמור הערעור מתקבל. ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום יעוכב עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ב' באלול התשפ"ב (‏29.8.2022). ש ו פ ט ת _________________________ 22050330_P02.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1