יוסף נוף נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5033/00 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5033/00 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט י' עדיאל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 31.5.00 בע"פ 4047/98 שניתן על ידי כבוד השופטים נ' עמית, ע' קפלן-הגלר וא' טל בשם המערער: עו"ד ששי גז ועו"ד גיל דחוח בשם המשיבה: עו"ד רבקה לוי-גולדברג פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב לפיו הורשע המערער בעבירות אינוס בנסיבות מחמירות ובמעשה סדום וכן בעבירה של ניסיון בריחה ממשמורת חוקית. בגין הרשעותיו בעבירות המין הוא נדון לעונש מאסר בפועל של 12 שנה ומאסר על תנאי. בגין הרשעתו בנסיון הבריחה נדון לעונש מאסר על תנאי. הערעור מתייחס להרשעה ולגזר הדין כאחד. קביעות בית המשפט המחוזי בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו את הקביעות העובדתיות הבאות: האישום הראשון – עבירות המין 2. המתלוננת, עובדת סוציאלית במקצועה, נשואה ואם לילדים קטנים, סבלה ממחלת המאניה-דיפרסיה. במועד הרלבנטי לאישום אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים "תל-השומר". עקב טיפולים שקבלה במחלקה, השתפר מצבה והותר לה לצאת מחוץ לבית החולים ולטייל באיזור הסמוך לו. באחד מימי חול המועד פסח, פגשה המתלוננת את המערער בסביבות בית החולים והתפתחה ביניהם שיחה (להלן – "הפגישה המוקדמת"). המערער הציג עצמו בשם בדוי (פעם מיכה ופעם אלון), ואילו המתלוננת הציגה עצמה כמתנדבת בבית החולים וספרה כי היא מחפשת עבודה. בתגובה, אמר לה המערער כי הוא מנהל חברה וזקוק למזכירה במשרה חלקית, והציע למתלוננת את התפקיד. הוא מסר לה מספר וטלפון אליו תוכל להתקשר לצורך ראיון עבודה, והשניים סכמו כי היא תיצור עמו קשר במשרדו לצורך הצגת תעודות ומסמכים שברשותה. ב-19.4.98 התקשרה המתלוננת למערער והם קבעו להיפגש במסעדה הסמוכה לבית החולים בשעות הצהרים. הוא הגיע למקום עם חברו שהוצג בשם בדוי איתמר. המערער אמר לה כי הם יסעו למשרדם ברמת גן, וההנחה היתה כי מטרת הנסיעה היא לקיים ראיון עבודה. כשהגיעו ליעדם, ביקש המערער מאיתמר כי יעלה לדירה על מנת לבדוק שאיש לא נמצא בה. המתלוננת, לדבריה, לא הבינה את הצורך בכך, אך לא חקרה בדבר. איתמר עלה לדירה ובדק אותה, ולאחר מכן עלו אליה המערער והמתלוננת. כאן הסתבר למתלוננת כי מדובר בדירת מגורים ולא במשרד, ולענין זה הסביר לה המערער כי המשרד מצוי בשיפוצים. הוא הכניס אותה לחדר השינה בדירה, והושיבה על המיטה שעמדה במרכז החדר. המתלוננת הציגה בפניו את המסמכים וקורות החיים שהביאה עמה, הוא עיין בהם, ואמר לה כי הוא מקבל אותה לעבודה. לאחר מכן קם, סגר את דלת הכניסה של חדר השינה, חזר למיטה, ודחף את המתלוננת והפילה על גבי המיטה. הוא התיישב עליה, הפשיטה בכוח, תוך שהוא קורע את כפתורי חולצתה, כפתורי מכנסיה וגרביה. תחילה החדיר בכוח את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת תוך שהיא צועקת ומתנגדת. לאחר מכן, הפך אותה על גבה והחדיר את איבר מינו אל תוך פיה תוך שהוא מאלצה בכוח לפתוח את פיה ואוחז בו בכוח באצבעותיו. לאחר מכן אנס אותה בכך שהחדיר את איבר מינו אל תוך איבר מינה בלא הסכמתה ואגב שימוש בכוח. לאורך מעשי המין שנמשכו כ-45 דקות, המתלוננת התנגדה וצעקה אך ללא הועיל, בעוד המערער פועל לסיפוק יצריו תוך שימוש בכח. חברה איתמר שהה אותה עת בדירה, וסירב להצטרף למעשי המין שבוצעו במתלוננת, אף שנהג במקרים אחרים לבצע ביחד עם המערער מעשי מין בקבוצה. המתלוננת נחבלה כתוצאה מהאירוע. היא נבדקה על ידי רופא מהמכון הפתולוגי ד"ר לוי מספר שעות לאחר מעשי המין שבוצעו בה, ומחוות דעתו עולה כי נגרמו לה דימום תת-רירי בפי הטבעת, דימום תת-רירי בשפה התחתונה של הפה, דימומים תת-עוריים בפטמות, ופצעי שפשוף ודימומים תת-עוריים בעכוז ובגפיים. הרופא מצא כי הנזקים בפי הטבעת נגרמו ממעבר גוף קשיח (כמו פין בזיקפה) לפי הטבעת, ובפטמות נמצאו דימומים שיכלו להיגרם ממציצה או מלחיצה בין שני מישורים נוקשים. בגפיים ובעכוז נמצאו פצעי שפשוף ודימומים תת-עוריים שנגרמו מחבלה קהה ישירה (מכה) או בלתי ישירה (נפילה) או מלחיצה. הוא מצא כי ממצאי הבדיקה מתיישבים עם עיקרי התלונה בדבר מעשי מין שבוצעו במתלוננת בכח ובכפייה. לאחר תום הארועים, התלבשה המתלוננת, ואספה את חפציה. המערער, איתמר והיא עזבו את הדירה, והיא נתלוותה אליהם בדרכם לרכב שהסיעה בחזרה לבית החולים. השניים הורידו אותה מהרכב בסביבות בית החולים, והיא רשמה את מספר הרכב ופרטים נוספים שזכרה מהאירוע. היא חשה כאבים בכל גופה וגררה עצמה בקושי בחזרה למחלקה בבית החולים. אחת המבקרות במחלקה, גב' ירון, שהכירה את המתלוננת והיתה מיודדת עמה, העידה על השינוי הקיצוני שארע במראה פניה ובמצבה הגופני והנפשי הכללי ביחס למצבה לפני עזיבתה את בית החולים אותו יום. המתלוננת ספרה לגב' ירון מיד עם חזרתה לבית החולים את פרטי המקרה שארע לה, ובסמוך לאחר מכן נכנסו לתמונה עובדי המערך המקצועי של בית החולים, להם נמסרו מלוא הפרטים ביחס למה שהתרחש. המתלוננת הופנתה בבהילות לביצוע בדיקות שונות, ובהן בדיקת הרופא הפתולוג ד"ר לוי שחוות דעתו הוזכרה לעיל. עקב מעשי האינוס, הדרדר מצבה הנפשי של המתלוננת באופן חמור ביותר. היא לא יכלה לחזור לביתה ואשפוזה התמשך, והיא הופנתה לאחר מכן לחסות במסגרת הוסטל. בית המשפט בחן את גרסת המתלוננת מול גרסת המערער ומצא את גרסתה מהימנה. בקביעת מהימנותה לקח בחשבון את מצבה הנפשי המיוחד, ומנה שורה של חיזוקים ראייתיים לגרסתה. על חיזוקים אלה נמנו מצבה הנפשי והגופני הירוד בעת חזרתה לבית החולים לאחר המפגש עם המערער; כן הסתמך על חוות הדעת הפתולוגית (ת/5) של ד"ר לוי אשר העידה על חבלות שונות בגוף המתלוננת ובעיקר באיברים אינטימיים של הגוף, אשר מציאותם התיישבה עם התנגדות למגע מיני שבוצע בכח; גם בגדיה הקרועים של המתלוננת העידו על מעשי המין בכפייה שבוצעו בה. האישום השני – נסיון בריחה ממשמורת חוקית 3. עניינו של האישום השני בנסיון בריחה של המערער ממשמורת חוקית במהלך חקירתו במשטרה. בעת חקירתו, כאמור, קם לפתע המערער ועזב את חדר החקירות. הוא לא שעה לקריאות החוקרת ונעצר כעבור מספר מטרים על-ידי שוטר אחר שעמד במקום. בית המשפט מצא כי הובאו ראיות מהימנות ומספיקות להרשעת המערער בעבירה זו. הערעור 4. עיקר טענות הערעור נוגעות לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אשר בחר לאמץ את גרסת המתלוננת באשר להתרחשות הארוע, ולדחות את גרסת המערער. גרסת המערער מראשית חקירתו במשטרה ואילך הינה, בתמצית, זו: הוא עבד במשרד היכרויות, שחלקן היכרויות דיסקרטיות. המשרד פרסם מעת לעת מודעות שמטרתן לעודד נשים לפנות אליו לצורך היכרות עם גברים כאשר מטרת הקשר ליצור יחסי חברות לאורך תקופת זמן, ובכללם יחסי מין. במסגרת זו אמור היה הגבר גם לתמוך בחברתו תמיכה חומרית. לגרסת המערער, המתלוננת הגיבה לאחת ממודעות אלה, פנתה למשרדו מיוזמתה, ויצרה עמו קשר במהלך עבודתו. היא הביעה בפניו את רצונה ביצירת קשר אינטימי כדי לגוון את חייה ולספק גם את צרכיה בהכנסה כספית נוספת. היא הסכימה בשלב ראשון לקיים קשר עם המערער עד שיימצא לה גבר כלבבה. לטענתו, השניים מעולם לא נפגשו לפני יום האירוע, ורק בעקבות שיחה שיזמה עמו המתלוננת, הם קבעו לראשונה להיפגש במסעדה הסמוכה לבית החולים כדי להכיר זה את זו. הוא הציע שחברו איתמר יצטרף, והיא הסכימה. כשנפגשו, וכדי שלא תיראה בעיניו אשה זולה, היא הראתה לו מסמכים אישיים שונים. איתמר עלה לדירה כדי לבדוק שאיש אינו בדירה וכדי לשמור בכך על כבוד המתלוננת. לאחר מכן, נכנס עמה המערער לחדר השינה ושם קיימו השניים יחסי מין בהסכמה מלאה. הוא יצא מספר פעמים לשטוף את איבר מינו ואף הציע בהסכמת המתלוננת לחברו איתמר להצטרף למעשי המין, אלא שזה סירב לאחר שנודע לו כי מדובר באישה נשואה. במהלך האירועים, נכחו בדירה מלבד איתמר גם צבע שעסק בשיפוץ הדירה (אשר בינתיים נפטר) ואדם נוסף (אחיו של איתמר) שהגיע למקום ועזב את הדירה זמן קצר לאחר מכן במהלך המגע המיני בין השניים. טוען המערער כי, משהסתיים האקט המיני, המתלוננת דרשה ממנו 800 ₪ כ"דמי תמיכה", אולם הוא סירב בטענה כי ההסדר המקובל הוא מתן תמיכה חומרית שבועית או דו-שבועית ולא אחרי כל מפגש, ובודאי לא אחרי המפגש הראשון. עקב סירובו, המתלוננת חשה כי רומתה, ולפיכך מתוך יצר נקמה בדתה תלונה נגדו בדבר מעשה אונס שביצע בה, כביכול. בערעור, דבק המערער באותה גרסה, ועשה בה שימוש לתקיפת ממצאי פסק-הדין. את טיעוניו לגבי האישום הראשון ניתן לחלק לשלושה ראשים: הראשון – כללי באופיו, ועניינו בטענה כי טעה בית המשפט כאשר האמין לגרסת המתלוננת, ולא נתן משקל ראוי להיותה חולה בנפשה, והעדיף את גרסתה על פני גרסתו. השני – עוסק בשאלת קיומה או העדר קיומה של הפגישה המוקדמת בין המערער למתלוננת. בהקשר זה נטען, כי פגישה מוקדמת, כטענת המתלוננת, מעולם לא נתקיימה, אלא המתלוננת התקשרה מיוזמתה למערער על פי המודעה. מכך יש להסיק כי היא בקשה מרצונה ליצור קשרי חברות ויחסים אינטימיים כפי שהתבקש מתוכן המודעה; והשלישי – מתמקד בהשתלשלות האירועים נשוא כתב האישום בהקשר לשאלה האם יחסי המין בין המערער למתלוננת נעשו בהסכמה. טענות המערער לגבי האישום השני הן, בתמצית, כי עזב את חדר החקירות במהלך חקירתו שכן החוקרת החלה לקנטר אותו והוא חש נפגע ורצה לשוב לתאו, וכי עדויות התביעה שהובאו בענין זה אינן אמינות. הכרעה 5. בחנתי את פרטי טענותיו של המערער על רקע הראיות שהובאו וקביעות בית משפט קמא, ובאתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בממצאי פסק-הדין. אלה הטעמים, ובפתח הדברים הערה כללית: עיקרו של הערעור טמון בנסיון לתקוף ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. מושכלות ראשונים הם כי בית משפט של ערעור לא יתערב דרך כלל בקביעות עובדתיות של ערכאה דיונית מקום שקביעותיה נעשו על יסוד התרשמות ישירה מן הראיות, על דרך בחינת "התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971). בית משפט שלערעור עשוי לסטות מקביעות כאלה מקום ששוכנע כי הסקת המסקנות מעובדות שהוכחו סוטה באופן ברור מן ההגיון והשכל הישר, או מקום שאין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור בבחינת הראיות. להוציא החריגים האמורים, צריך טעם מיוחד להתערבות ערכאת הערעור בעובדות שנקבעו. "צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי כך שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים" (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4) 632, 643, 645; ע"פ 605/87 מרציאנו נ' מדינת ישראל, (לא פורסם); ע"פ 2653/98 בן דוד נ' מדינת ישראל, פד"י נב(4) 529, 541; ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פד"י לד(3), 393, 485; ע"פ 4912/91 תלמי נ' מדינת ישראל, פד"י מח(1) 581; ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פד"י נו(1) 135). על רקע כללים אלה, נבחן את טיעוני המערער. הערכת עדותה של המתלוננת על רקע מצבה הנפשי 6. טענתו העיקרית של המערער היא כי אמינות גרסת המתלוננת צריכה להישלל לאור מצבה הנפשי הבלתי יציב. מחלתה מסוג מניה-דפרסיה הביאה אותה, על-פי הטענה, לבדות דברים מליבה ולהוציא דברים מהקשרם. לפיכך, טעה בית המשפט המחוזי כאשר ראה להסתמך על עדותה כציר מרכזי עליו הושתתה ההרשעה. עדות לקוי בנפשו אינה פסולה, אלא שקבילות עדות זו תלויה ביכולתו של העד להבין את חובתו להעיד אמת, ובכושרו למסור עדות עניינית באשר לנושא העומד לדיון (ע"פ 2864/01 מסילתי נ' מדינת ישראל, פד"י נו(1) 315, 329). על עדות כזו לעמוד במספר מבחנים: ראשית, על בית המשפט להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העד ומהדרך בה הוא מעיד; שנית, יש לבחון את העדות על-פי מבחנה הפנימי כגון – סדר הרצאת הדברים, הגיונם הפנימי, וכלל סימני האמת העולים מהעדות; ושלישית – יש לעמוד על קיומם של סימנים חיצוניים שיש בהם כדי לאמת או להפריך את העדות (ע"פ 684/80 עבד נ' מדינת ישראל, פד"י לה(4) 606, 609; ע"פ 800/85 ברדה נ' מדינת ישראל, פד"י מ(4), 266; ע"פ 774/78 לוי נ' מדינת ישראל, פד"י לג(3) 228). בית המשפט המחוזי בענייננו היה ער למצבה הנפשי של המתלוננת, התחשב בנתון חשוב זה באופן מלא בבואו להעריך את עדותה, וקבע כי עדות זו עברה את מבחני הקבילות ועמדה גם במבחן המשקל. הוא נתן דעתו לשאלה אם עשוי להיות שעקב מחלתה והתרופות שלקחה, לקתה המתלוננת בהזיות ומחשבות שוא, ובחן ראיות שנגעו לשאלה זו. הוא בא לכלל מסקנה כי מחלתה לא פגעה בכושר החשיבה שלה, ולא הביאה אותה למצב של נתק מהמציאות, או לפגיעה כלשהי ביכולתה לתפוס את הוויות הדברים באורח נכון. גישת הרופאים שהעידו בענין זה היתה כי אין במחלת המתלוננת כדי לנתקה מן המציאות באופן שעשוי היה להביאה לבדות מלבה ארועים שלא התרחשו. העיד ד"ר שרייבר, כי המתלוננת אושפזה לפרקים במחלקתו בשל אפיזודות דכאוניות, אולם הוא מעולם לא ראה אותה במצב היפו-מאני או פסיכוטי, ולא הבחין אצלה בפער בבוחן המציאות או בקיום מחשבות שוא (עמ' 99-100). (ראה גם הודעת הרופאה המטפלת במחלקה, ד"ר עמיעז (ת/19) (עמ' 2-3)). על פי עדות ד"ר שרייבר, דוקא סמוך לפני הארוע נשוא האישום חל שיפור כללי במצבה של המתלוננת (עמ' 100) וכך עולה גם מעדות ד"ר עמיעז (עמ' 114-115). בית המשפט (מפי השופטת קפלן-הגלר) מצא את עדות המתלוננת מהימנה; הוא התרשם באופן בלתי אמצעי מעדותה, מהסדר הרצוף וההגיוני של הצגת הדברים, ומכנות התיאור שנתנה בדבר השתלשלות הארועים לפרטיהם. כך קובעים גם שופטי ההרכב האחרים: השופט עמית מתייחס במפורש לטענה בדבר ליקוי נפשי של המתלוננת, והוא ער ומודע לצורך לנקוט זהירות מיוחדת בהערכת עדותה עקב כך; הוא קובע כי עדותה מהימנה וניתן לסמוך עליה. הוא הדין בפסק דינו של השופט טל. בענין זה חשובה במיוחד גם מערכת החיזוקים לעדות המתלוננת ובהם – המיידיות שבהעלאת גרסתה אודות מעשי המין שבוצעו בה ונסיבות ביצועם מיד עם חזרתה למחלקה בבית החולים; מצבה הנפשי הקשה עקב כך; החבלות שנמצאו בגופה, ובגדיה הקרועים. לא נמצא, אפוא, מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה עדות המתלוננת אמינה, תוך שיוחס מלוא המשקל למצבה הנפשי המיוחד במסגרת הערכת עדותה. הפגישה המוקדמת 7. המערער משיג על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה נפגש עם המתלוננת בפגישה מוקדמת מספר ימים לפני התרחשות הארועים נשוא האישום הראשון. לטענתו, לא התרחשה כל פגישה מוקדמת כזו, והשניים נפגשו לראשונה ביום הארוע. המפגש נוצר עקב פניית המתלוננת למשרדו ביוזמתה מתוך כונה ליצור קשר דיסקרטי עם גבר תמורת תמיכה כספית. יוזמה זו הובילה אותה להסכים לקיים קשר אינטימי עם המערער שנעשה, לדבריו, בהסכמה מלאה ומתוך ציפייה לקבל תמורה כספית. הוא מבסס את טענתו על מספר נתונים: העדר רישום בבית החולים בדבר יציאת המתלוננת מהמחלקה ביום בו נטען כי נתקיימה הפגישה המוקדמת, אף כי מקובל היה לרשום כל יציאה ביומן המחלקה; פלט שיחות, אותו ביקש המערער להציג, ממנו עולה כי המתלוננת התקשרה למספר טלפון המופיע במודעה בעתון קודם ליום הארוע, דבר המעיד על כך כי הקשר נוצר במסגרת עסקיו של המערער ולא מכח פגישה מוקדמת ומקרית בין השניים; כן נטען כי מצבה הכלכלי של המתלוננת היה טוב ולכן גרסתה כי חפשה עבודה לצורך השלמת הכנסתה אינה סבירה. עוד טען המערער כי בית המשפט לא ייחס משקל לעובדה כי במסגרת החקירה המשטרתית נעשה נסיון לקיים עימות בינו לבין המתלוננת, והיא סרבה לכך וברחה, והיתה מעורבת מיד לאחר מכן בתאונת דרכים. ראיות נוספות – פלט-שיחות 8. במסגרת הדיון בערעור, ביקש המערער כי נתיר לו להביא ראיות נוספות בין היתר, של פלט שיחות הטלפון בינו לבין המתלוננת, כדי לבסס את טענתו כי המתלוננת התקשרה למספר טלפון המופיע במודעה קודם לארוע, ומכאן, שהקשר נוצר, לדבריו, לא מכח פגישה מוקדמת מקרית, אלא במסגרת עסקיו של המערער, ומתוך כוונה ליצור קשר דיסקרטי עם גבר תמורת תמיכה כספית. בהחלטתנו בעקבות הדיון קבלנו את הבקשה לענין פלט השיחות והורינו לחברות "בזק" ו"סלקום" למסור לידי המשיבה את רישומי השיחות למועדים הרלבנטיים. עוד הורינו כי הענין יחזור לבית המשפט המחוזי כדי שיבחן ראייה נוספת זו, ובמידת הצורך ישמע עדויות וטיעונים בקשר אליה, ויחליט אם יש בה כדי להשפיע על ממצאים שנקבעו ועל ההכרעה שנתקבלה בעניינו של המערער. ביום 26.1.04 ניתנה החלטתו המשלימה של בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן את רישומי השיחות הרלבנטיים, כאמור. מסקנתו של בית המשפט מהבחינה המחודשת הינה כי אין בראיה נוספת זו כדי להשפיע על ההכרעה שנתקבלה ועל הממצאים שנקבעו במסגרתה. בית המשפט ניתח לפרטי פרטים את פלטי השיחות, וזאת על רקע עדותה של המתלוננת במשפט, ובהתחשב במכלול טענותיו של המערער, ולא מצא בהם הוכחה אובייקטיבית כלשהיא לביסוס גרסתו. קיימנו דיון משלים בערעור כדי לאפשר לבאי כוח הצדדים להשמיע טענותיהם לענין החלטתו המשלימה של בית המשפט המחוזי כאמור. לאחר שמיעת טענות אלה, אין אנו רואים לסטות מקביעותיו של בית משפט קמא המתבססות על בדיקת חומר הראיות שהונח לפניו, והסקת מסקנות מתוכו. 9. טענותיו של המערער לענין הפגישה המוקדמת אינן נושאות משקל משכנע גם מהבחינות הבאות: ראשית, אין חולק כי ביום הארועים, המתלוננת הביאה עמה תיק מסמכים אישיים (ת/1) והציגה אותו בפני המערער. אין זה סביר כי אשה העונה למודעה בעיתון במטרה ליצור קשר אינטימי עם גבר תביא עמה תיק מסמכים אישיים ותציגו בפני גבר עמו היא מבקשת לקיים יחסים אינטימיים. הצגת המסמכים האישיים בפני המערער – דבר שהוא אינו כופר בו – מתיישבת עם כוונתה בתום לב לקדם את הצעת העבודה שהניח בפניה קודם לכן בפגישה המוקדמת. יתר על כן, רצונה בהשגת עבודה מוסבר, לאו דוקא, על רקע מצב כלכלי גרוע, אלא אפשר והוא נעוץ ברצונה להשתלב בעבודה חדשה ולא לחזור למקצועה בעבודה סוציאלית לאור נסיונות קשים שחוותה בעבר בעבודתה בתפקיד זה. עדות בעלה של המתלוננת על שיחה בענין זה עם אשתו קודם למעשי העבירה תומכת אף היא בגרסת המתלוננת בדבר קיום הפגישה המוקדמת, ובדבר כוונתה להיפגש עם המערער לצורך ראיון עבודה. העדה שרה ירון ששהתה בבית החולים ביום הארועים העידה אף היא כי, בטרם יצאה לפגישה עם המערער, אמרה לה המתלוננת שהיא יוצאת לראיון עבודה. העובדה כי יציאת המתלוננת לפגישה המוקדמת לא תועדה ברישומי בית החולים אינה ראייה לכך כי הפגישה לא נתקיימה, מה גם שהמתלוננת מעידה (עמ' 28) כי לא תמיד דיווחה על יציאותיה, ולא תמיד נרשמה יציאתה לקניון הסמוך לבית החולים. סירובה לקיים את העימות עם המערער במסגרת החקירה המשטרתית ומעורבותה בתאונת דרכים מיד לאחר מכן, מתיישבים היטב עם המצב הטראומטי שאפיין את המתלוננת לאחר העבירות הקשות שבוצעו בה, ועם הלחץ הנפשי הטבעי שהחקירה העמיסה עליה, במיוחד בהתחשב במצבה הנפשי השברירי. לאור כל אלה, קשה לקבל את טענות המערער בענין זה, ויש לאמץ את קביעות בית המשפט לפיהן, אכן נתקיימה פגישה מוקדמת בין השניים, והמתלוננת סברה בתום לב כי פגישתה עם המערער ביום הארוע נועדה לצורך ראיון עבודה. לצורך כך הצטיידה במסמכים אישיים וקורות חיים, אותם הציגה בפניו באותו מפגש שהוביל למעשי העבירה. 10. יתירה מכל אלה: בית המשפט המחוזי אמנם ייחס חשיבות לפגישה המוקדמת לצורך קביעת מהימנות הגרסאות שהוצגו בפניו, אולם לעצם הענין, אין לראות בשאלה אם נתקיימה פגישה מוקדמת בין המערער למתלוננת, אם לאו, משום ענין קרדינאלי היורד לשורשו של דבר. אפילו נאמר כי היתה זו המתלוננת אשר התקשרה מיוזמתה למערער בעקבות המודעה שקראה בעיתון, ופגישתם הראשונה ארעה במועד בו בוצעו מעשי המין, גם אז אין בכך כדי לשלול את המסקנה המתחייבת ממכלול חומר הראיות שהובא לפיה מעשי המין שביצע בה המערער נעשו תוך כפייה ובגדר אינוס. הנתונים הראייתיים האובייקטיביים מצביעים בהצטברותם על כך כי המערער ביצע במתלוננת מעשים מיניים בכפייה, וכי היא לא צפתה אותם ולא הסכימה להם בשום שלב. מכאן, שהשאלה אם קדם למפגש נשוא האישום מפגש קודם בין השניים אינה נושאת עמה משקל ראייתי מהותי. אוסיף בהקשר זה כי אפילו היה נמצא בסיס ראייתי לכך שהמתלוננת לא אמרה אמת בענין הפגישה המוקדמת – הנחה שלא נתבססה במשפט, גם אז אין בכך כדי לקעקע את אמינותה הבסיסית ביחס למרכיבים הרלבנטיים למעשה העבירה (ע"פ 71/76 מרילי נ' מדינת ישראל, פד"י ל(2) 813, 818-819; ע"פ 403/89 עבדול חי נ' מדינת ישראל, פד"י מו(4) 610, 620; ע"פ 6527/94 מנצור נ' מדינת ישראל, פד"י נ(3) 732, 736). אין הדבר שולל את אמינות הגרעין המהותי שבגרסתה, הקשור כל כולו באופן שבו בוצעו בה מעשי המין בכפייה, יהא אשר יהא הרקע שקדם להם והשתלשלות הדברים שבאה בעקבותיהם. מכלול הראיות שהובא תומך מעבר לספק סביר בקביעות בית המשפט המחוזי בענין זה. שאלת ההסכמה למעשים המיניים 11. טוען המערער כי הארועים כפי שעלו מתוך חומר הראיות אינם מתיישבים עם העדר הסכמה מצד המתלוננת לקשר המין שהתרחש ביניהם. הוא מדגיש לצורך ענין זה את העובדות הבאות: המתלוננת עצמה מודה כי במהלך מעשי המין המערער יצא את החדר מספר פעמים וחזר מבלי שהיא ניסתה לעזוב את המקום, או לפחות לקום ולהתלבש, ודבר זה אינו מתיישב עם אי הסכמה מצידה למעשי המין. כן נטען כי היא הסכימה להתלוות למערער ולחברו בדרך בחזרה מן הדירה לבית החולים – דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הטענה כי נאנסה על ידי אחד ממלוויה דקות ספורות קודם לכן; עוד נטען כי לא הובאה כל עדות על צעקות המתלוננת בדירה בעת מעשי המין, אף שהמתלוננת העידה כי הגיבה בצעקות בהתנגדותה למעשי המערער. המערער טען לקיום מחדלי חקירה של המשטרה בכך כי, אף שהמתלוננת טענה כי צעקה לעזרה, לא נעשתה כל חקירה כדי לאמת או לשלול טענה זו על ידי בחינת ענין זה עם שכנים ועם אנשים שנמצאו בדירה בזמנים שונים במהלך הארוע המיני. עוד טען כי על המתלוננת לא ניכרו סימני התנגדות, והממצאים הפתולוגיים בחוות דעתו של ד"ר לוי אינם מחייבים מסקנה כי בוצע מעשה אינוס, אלא הם עשויים להתיישב גם עם קיום יחסי מין סוערים מסוג אלה שהתרחשו במקרה זה. המערער ביקש להגיש ראיות נוספות בערעור גם במטרה להציג את המתלוננת כמי שבדתה את תלונתה. לטענתו, מצבה הנפשי היה קשה גם בעבר, זמן רב לפני הארועים נשוא האישום כאן. היא ניסתה אז להשתלב במעגל העבודה, ומשנחלה אכזבה, בדתה תלונת תקיפה כלפי מאן-דהוא. לדבריו, יש דפוס חוזר ודומה בין שני המקרים, ויש בכך כדי להצביע על כי גרסתה במשפט זה היא שיקרית וכי היחסים בינו לבינה התקיימו בהסכמתה. בית המשפט המחוזי ניתח בהרחבה ובפירוט את מכלול הראיות מהן ניתן ללמוד כי מעשי הבעילה של המערער במתלוננת בוצעו בניגוד להסכמתה, ותוך שימוש בכח שמטרתו לגבור על התנגדותה. קביעותיו אלה בתחום העובדה נשענות על בסיס ראייתי מוצק, ואינני מוצאת עילה להתערב בהן ולשנותן. הכרעת הדין מתבססת בעיקרה על עדות המתלוננת שנמצאה אמינה ומבוססת בעיני שופטי ההרכב. השופטת קפלן-הגלר מציינת כי "רושם אמין ביותר עשתה עלי המתלוננת מבחינתה בעדותה הארוכה בבית המשפט, פנימה להודעותיה ולראיות אחרות...". השופט עמית התרשם אף הוא מעדות המתלוננת באומרו (סעיף 5 לפסק דינו): "לי אין שום ספקות לקבוע – לא רק על סמך עדות המתלוננת לבדה, אלא גם בעימותה עם עדות הנאשם וגם על סמך כל עדויות הלוואי האחרות והמארג הראייתי בכללו – שהמתלוננת היא מהימנה; אמינה, דוברת אמת, ואילו הנאשם הוא שקרן שתיכנן בקפידה את מעשיו ואת שקריו בהתאם". והשופט טל (בסעיף 2 לפסק דינו): "עדותה של המתלוננת מהימנה עלי לאור הרושם האמין שעשתה עלי במהלך עדותה בפנינו, כאשר נחקרה ארוכות על הדברים הקשורים ביחסיה עם הנאשם ועל הקורות אותה לפני האונס. אני דוחה מכל וכל את טענת הנאשם שמדובר בעלילת דברים שהעלילה עליו בשל כעסה עליו שלא נתן לה כסף מיד לאחר שקיימה עמו יחסי מין בהסכמתה". הנה כי כן, הרכב השופטים ששמע את עדות המתלוננת לאורכה, מדגיש את אמינותה והרושם הכן שעשו דבריה. על פני הדברים, לא מתקיימים טעמים מיוחדים וחריגים המצדיקים התערבות בממצא מהימנות זה. על אחת כמה וכמה כך, לאור שורת החיזוקים הקיימים בראיות המאששים ממקורות שונים את אמיתות גרסת המתלוננת. על חיזוקים אלה נימנים הדברים הבאים: תלונת המתלוננת על מעשי האונס שבוצעו בה היתה תלונה טרייה שנמסרה מיד לאחר מעשה בחוזרה לבית החולים לאחר התרחשות הארוע. מצבה הנפשי בעת זו היה קשה, והטיבו לתאר זאת העדים שפגשו אותה מיד בחזרתה למחלקה בבית החולים ובעיקר העדה שרה ירון, לה ספרה המתלוננת את כל שארע לה. זמן קצר לאחר מכן הוכנסו לתמונה עובדת סוציאלית ופסיכיאטר תורן והיא נבדקה ונחקרה מיד. ניכר הבדל קיצוני בין מראה פניה וגופה לאחר חזרתה לזה שבטרם יציאתה. מצבה הנפשי הקשה לאחר הארוע מהווה חיזוק בעל משקל ניכר לגרסתה, המהימנה בלאו הכי (ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נ(3) 353, 361-2; ע"פ 7086/93 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). יתר על כן, בגדיה של המתלוננת היו קרועים, כפתורים בחולצתה ובמכנסיה היו חסרים, וגרביה היו קרועות. על פי חוות הדעת הפתולוגית נמצאו ממצאים שונים המעידים על חבלות גופניות בגוף המתלוננת שהן תוצאה ישירה משימוש בכח כלפיה. חוות דעתו של ד"ר לוי מהמכון לרפואה משפטית (ת/5) מתייחסת לבדיקה שנערכה במתלוננת בסמוך לאחר ארוע המעשים המיניים. הוא סיכם את מסקנותיו לפיהן ממצאי הבדיקה מתיישבים עם עיקרי התלונה. בעדותו הסביר ד"ר לוי כי החבלות מתיישבות עם מצב של התגוננות, התנגדות, וחוסר הסכמה (עדותו בעמ' 135). לחוות הדעת של ד"ר לוי מצורפים צילומים המעידים על פגיעות גופניות ממשיות באיזורים אינטימיים שונים של גוף המתלוננת. פגיעות אלה אינן מתיישבות עם מעשים מיניים בהסכמה. בית המשפט העדיף בבירור את חוות דעתו של ד"ר לוי על פני חוות דעת ד"ר גילי אשר מצא, כי חרף הפגיעות הגופניות במתלוננת, ואשר לוו בשימוש בכח, אין בהכרח להסיק אי הסכמה מצדה. העדפה זו של חוות דעת ד"ר לוי התבססה בין היתר, על העובדה כי המתלוננת עקב דכאונה לא חפצה ביחסי מין, וקיום מערכת יחסים מינית ששולבו בה מעשי סדום ושימוש בכח לא התיישבה בשום מובן עם קיום נכונות והסכמה לכך מצידה. אשר לשאלה כיצד יתכן שהמתלוננת צעקה לעזרה ושכנים ואחרים שהיו אותה עת בבית לא שמעו זאת, יש לומר: המתלוננת העידה שכאשר צעקה, המערער שם ידו על פיה והיא בלמה את צעקותיה מחשש שאם תמרה את פיו היא עלולה להירצח. כן העידה כי איתמר אכן נמצא בדירה, אולם, בהיותו בעל סודו של המערער, היה שותף פאסיבי למתרחש, ואפשר שהתעלם מתגובות ההתנגדות הקולניות שבקעו מהחדר. אדם נוסף שעסק בעבודות צביעה בדירה לא נקרא לעדות, ובינתיים נפטר. על יסוד כל אלה, קבע בית המשפט כי המעשים המיניים נעשו במתלוננת בלא הסכמתה, וכי המערער קיים עמה יחסי מין בכח בניגוד לרצונה ותוך שימוש באלימות. הוא קיבל את עדות המתלוננת (שם, עמ' 16): "הוא עשה את זה בכל כך הרבה תוקפנות ואלימות שזה מתאים לחיה ולא לאדם". אינני רואה מקום להתערב בקביעות אלה. 12. לצורך עבירת אינוס על פי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, נדרש יסוד של העדר הסכמה חפשית. בהעדר ביטוי להסכמה, תיחשב הבעילה כנעשית בלא הסכמה. התנגדות האשה, ולו התנגדות מילולית או על דרך התנהגות, תיחשב אי הסכמה לבעילה. העדר הסכמה מתברר ממכלול הנסיבות, ולעיתים ניתן להסיק את הדבר אף מהתנהגות פסיבית. נאמר בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פד"י מח(1) 302, 368-370: "הסכמה חופשית עולה מתוך מתן ביטוי להסכמה, ולא די בהעדר התנגדות אם זה יכול להיות בנסיבות הענין תולדה של פחד, הלם או חוסר אונים אליו נקלעה האשה... התנגדות כביטוי לאי הסכמה הוא פועל יוצא של הנסיבות הסובבות את העבירה. יכול גם להיות העדר הסכמה שאינו כולל התנגדות פיזית סבירה אלא הבעת שלילה מילולית גרידא... אשה האומרת "לא" מבטאת אי הסכמה... גבר המתעלס עם אשה בהסכמתה אינו חיב לקרוא מחשבותיה ולחוש מיידית כאשר חל שינוי בגישתה והיא פוסקת להסכים למעשה, אולם אם אי ההסכמה מובעת בדבריה או נובעת מהתנהגותה די בכך כדי להפוך בעילה הנעשית בניגוד להבעת אי ההסכמה – לעבירה... אין הכרח בכך שאי ההסכמה תובע בצעקות, היאבקות וכדומה. בודאי אין מקום לתמיהה מדוע פלונית לא צעקה כאשר הנסיבות היו כאלה שהיא ראתה עצמה בסכנה לו היתה מביעה התנגדות קולנית, או אם הצעקה היא בנסיבות הענין חסרת תוחלת או תועלת". (ראה גם ע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל, פד"י נה(3) 873, 891-2). הנה כי כן, עשויים להיות גילויים מגילויים שונים לאי הסכמתה של אשה למעשים מיניים הנעשים בה. הדברים תלויים בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ואין הם מקובעים במסגרות מוגדרות מראש. "תתכנה קשת של תגובות ודרכי התמודדות מצד הקרבן למעשה אינוס", כדבריה של השופטת ביניש בפרשת אזולאי נ' מדינת ישראל, (שם, עמ' 891). המתלוננת בענייננו העידה כי צעקה בהתנגדותה למעשי המערער, והסבירה כי המערער סתם את פיה ואפשר כי התנגדותה הובעה בצורה מאופקת. גם אם לא בטאה התנגדות בדרך קולנית לאורך זמן, האופן בו בוצעו בה המעשים המיניים, והחבלות שהם הותירו על גופה, מעידים לא רק על העדר הסכמה מצידה אלא על התנגדותה למעשים. יש לציין, כי בעובדה בלבד שהמערער עזב, לדבריו, את החדר מספר פעמים במהלך ארועי העבירה כדי לשטוף את גופו, והמתלוננת לא ברחה מהמקום ובעובדה שהמתלוננת התלוותה אליו ואל איתמר בדרכה בחזרה לבית החולים אין כדי להצביע על הסכמה למעשים שבוצעו בה. עובדות אלו עשויות להתיישב עם מצב של התנגדות סבילה וחוסר אונים נפשי של המתלוננת להתמודד עם המעשים הקשים שבוצעו כלפיה. חוסר אונים זה עשוי להתיישב היטב גם עם מחלתה הנפשית שהתאפיינה בהילכי רוח דכאוניים. בכל אלה יש כדי לקיים את דרישת החוק לענין יסוד העדר ההסכמה הנדרש בעבירת האינוס. 13. בעת ביצוע העבירות בענייננו, נדרש עדיין יסוד השימוש בכח כמרכיב בעבירת האונס, אשר הושמט מאוחר יותר מהגדרת העבירה בתיקון מס' 61 לחוק העונשין (ס"ח תשס"א, עמ' 408). כפי שפורט לעיל, נתקיים בענין זה יסוד השימוש בכח, וראייה לכך הן החבלות על גופה של המתלוננת, וקריעת כפתורי בגדיה וגרביה. יתר על כן, הוכחו נסיבות מחמירות שנתלוו למעשי האונס במסגרת סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין. על פי החוק, נסיבות כאלה מתרחשות, בין היתר, כאשר נגרמת לקרבן העבירה חבלה גופנית או נפשית. הוכח, כי נגרמו חבלות גופניות ונזק נפשי למתלוננת כתוצאה ממעשי העבירה. בעקבות מעשי האינוס, היא סבלה פגיעות גופניות וחלה החמרה ניכרת במצבה הנפשי. על הנסיגה הגדולה במצבה בעקבות הארוע, ועל הצורך לאשפזה לאורך זמן בעקבות כך העיד ד"ר שרייבר (עמ' 101). על יסוד האמור, נראה לי כי יש לאמץ את קביעות בית המשפט המחוזי ולדחות את הערעור על הרשעת המערער בעבירות בהן הורשע באישום הראשון. האישום השני – נסיון בריחה ממשמורת חוקית 14. המערער הורשע בכך כי בעת היותו נתון בחקירה במשמורת חוקית במשטרת ישראל יצא לפתע מחדר החקירות ורץ במסדרונות תחנת המשטרה במטרה לברוח ממעצרו אך עוכב על ידי קצין משטרה שעבר במקום. המערער טען כי לא התכוון לברוח, אלא עזב את חדר החקירות כי קונטר על ידי החוקרת אגב חקירתו ולכן ביקש לשוב לתאו. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות על רקע טיעוני המערער ומצא כי הובאה תשתית ראייתית מהימנה להוכחת ביצועה של עבירה זו. אינני רואה מקום להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי, אשר מצא את המערער אשם בעבירה שיוחסה לו על בסיס קביעות שבעובדה שנמצא להן ביסוס בראיות. על יסוד האמור, יש לדחות את הערעור באשר להכרעת הדין על כל חלקיה. ערעור בענין העונש 15. בנימוקי גזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על החומרה המופלגת הנילווית למעשי האונס הברוטליים שביצע המערער במתלוננת, אשר פגעו באופן קשה ביותר בגופה ובנפשה. הוא התייחס לסדרת מעשי הבעילה בכפייה שביצע בה, לאופן בו בוצעו המעשים, ולתוצאות הקשות שהיו לכך על שלומה הגופני ועל גורלה הנפשי של המתלוננת. הוא התחשב גם בטעמים לקולא בענין זה, ובהם – מעצר בית ממושך בו היה נתון המערער במשך כשנתיים ימים, ובעובדה כי, דרך כלל, קודם לארועים נשוא האישומים כאן, ניהל אורח חיים נורמטיבי בעיקרו. לאחר שיקול כולל של מכלול הנתונים, גזר בית המשפט על המערער 12 שנות מאסר בפועל ועונש מאסר על תנאי. המערער קובל על חומרת עונשו ומדגיש את מצבו האישי כאב לשני ילדים קטנים הזקוקים לו, וטוען כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבות המקילות לגביו. בטיעון משלים שקיימנו לאחרונה טען הסניגור למצבו האישי הקשה של המערער בכלא. הוא ציין כי במהלך מאסרו ביצע מספר נסיונות אובדניים, ירד ירידה דרסטית במשקלו כדי מחצית, שבת רעב מספר פעמים ותבע כי לא יאכילו אותו בכוח, ושאל את נפשו למות. חלה הידרדרות נפשית ובריאותית חמורה במצבו של המערער מאז נאסר, והיום הוא אדם חולה, בבחינת צל-אדם. לאור דברי הסניגור בנושא זה, ונוכח השינוי בחזותו הפיסית של המערער שגם אנו היינו ערים לו ממראה עיניים, בקשנו את חוות דעת שירות בתי הסוהר באשר למצבו הבריאותי הן בהיבט הפיסי והן בהיבט הנפשי. כן בקשנו את התייחסות שב"ס לאפשרות שילובו של המערער בהליך טיפולי מתאים למשך יתרת תקופת המאסר שנותרה לו לריצוי. ביום 28.12.04 נתקבלה חוות דעת ד"ר אדלר, קצין רפואה ראשי של שירות בתי הסוהר. מחוות דעת זו, המנוסחת בלאקוניות רבה, עולה כי מדובר, לכאורה, באסיר בריא, ללא רקע של מחלות, ולדעת הגורמים הרפואיים המקצועיים בכלא אין הידרדרות במצבו הגופני, ולאחרונה אף נקבע כי הוא אינו זקוק להתערבות פסיכיאטרית ולטיפול תרופתי כלשהו. חוות הדעת נמנעת מהמלצה על תכנית טיפולית כלשהי בקשר למערער. אינני רואה מנוס מלהעיר, כי תמוהה בעיני העובדה שקצין רפואה ראשי של בתי הסוהר לא ראה לנכון לנתח בפנינו ביתר פירוט והעמקה את מורכבותה של הבעיה האישית והאנושית הקשה הקשורה בהתמודדותו של המערער עם מאסרו, ולעמוד בהקשר לכך על הנסיונות האובדניים שביצע, על שביתות הרעב שקיים, ועל הירידה הדרסטית במשקלו ומשמעות כל אלה בהקשר למצבו הכללי. לעומת זאת, הסתפק כותב חוות הדעת באמירה קצרה לפיה מדובר בהתנהגות מגמתית של האסיר. גם אם אכן מדובר בהתנהגות מגמתית, ניתן היה לצפות כי התופעות האקוטיות בהתנהגותו של המערער בכלא תתוארנה ותנותחנה ברצינות ובאורח מקצועי גלוי ומלא בידי הגורם המקצועי שנדרש לכך על פי החלטת בית המשפט, וכי ינתן מלוא המשקל למצבו יוצא הדופן של המערער ולהשלכות שעלולות להיות לכך מבחינת תיפקודו והשתלבותו בכלא, בין אם עשויה להיות בכך עילה להקלה בעונש שנגזר, ובין אם לאו. חרף האמור, הצעתי היא שלא נתערב בעונש שנגזר על המערער, על אף חומרתו ועל אף קשיי ההתמודדות של המערער עם עונשו, המקבלים ביטוי קיצוני בנסיונות קשים של פגיעה עצמית באמצעים שונים. העבירות שבוצעו על ידי המערער הן מפליגות בחומרתן. מעשי המין במתלוננת בוצעו בניגוד לרצונה, תוך שימוש בכח וכפייה, והיה בהם מימד ברוטלי, אכזרי ומשפיל. כל אלה מצדיקים ענישה מחמירה. מצטרפים לכך הנזקים הגופניים, ובמיוחד הנזק הנפשי הקשה שנגרם למתלוננת בעקבות מעשי העבירה, המוסיף מימד של חומרה ניכרת למעשים, ומצדיק ענישה קשה שתעמוד ביחס סביר להיקף הפגיעה שנגרמה. העונש החמור שנגזר על המערער עונה למגמות הגמול וההרתעה המתחייבות ממדיניות ענישה המדגישה את זכותו של אדם להגנה על כבודו ולהגנה מפני פלישה לאינטימיות של גופו. סבלו הקשה של המערער מהעונש שנגזר עליו וחוסר השלמתו עמו עד כדי פגיעה חמורה במצבו הגופני והרוחני הם נתונים אנושיים שיש להתייחס אליהם. עם זאת, העדר הפנמתו של המערער את דבר חומרת מעשהו והשלכותיו על המתלוננת, ודבקותו העיקשת בטענת חפותו, בודאי אינם מספקים עילה להקלה בעונש. עם זאת, ראוי, כי גם אם לא ראו רשויות שב"ס להמליץ על שילובו של המערער בתכנית טיפולית מוגדרת שתסייע לו, יעקבו אחר תיפקודו היומיומי ויושיטו לו עזרה ככל הניתן וככל המתחייב ממצבו הכללי, הגופני והנפשי, כדי להבטיח את שלומו ורווחתו. 16. לאור האמור, אציע לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, ולקיים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק אני מסכים. ה נ ש י א השופט י' עדיאל אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן, היום, כ"ב באדר א' תשס"ה (3.3.05). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00050330_R19.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il