ג'מיעה אבו פריח נ. מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל

5 1 בבית המשפט העליון ע"א 503/23 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות המערערים: 1. ג'מיעה אבו פריח 2. הילה אבו פריח 3. אדם אבו פריח 4. בשיר אבו פריח 5. מנאל אבו פריח 6. ראיסה אבו פריח 7. נור אבו פריח 8. עומרי אבו פריח 9. סאמי אבו פריח 10. עקל אבו פריח 11. הוישל אבו פריח 12. ד"ר עואד אבו פריח 13. פרג' אבו פריח נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בבאר שבע מיום 3.1.2023 בת"א 45604-08-22 שניתנה על ידי כבוד השופט מ' שח"ק בשם המערערים: עו"ד קייס נאסר פסק-דין ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בבאר שבע (השופט מ' שח"ק) מיום 3.1.2023 בת"א 45604-08-22 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינם של המערערים. המשיבה הגישה נגד המערערים תביעה לסילוק יד ממקרקעין המצויים מזרחית ליישוב גבעות בר (ת"א 68062-09-19; להלן: התביעה הראשונה). המערערים מצדם טענו כי המשיבה מושתקת מלהתכחש לזכויותיהם וכי היא נוהגת בצורה מפלה כלפי האוכלוסייה הבדואית. הליך זה התברר בפני המותב, וביום 26.3.2022 קיבל המותב את התביעה. נקבע כי המערערים לא הוכיחו זכות במקרקעין וכי עליהם לפנותם. בפסק הדין (להלן: פסק הדין) ציין המותב, בין היתר: "[המערערים] הדגישו את מעמד המגזר הבדואי בנגב, אורחותיו וקשיי ההסדרה של מקומות אך בזיקה לטענת ההשתק הקנייני או קיומה של רשות, יש בכך דווקא כדי להקשות על עניינם של [המערערים]. הפסיקה התייחסה לקושי של רשויות המדינה לפעול לפינוי פולשים למקרקעי ציבור בכלל, וקבעה כי יש לנקוט במשנה זהירות בטרם ייקבע כי התנהלותן עולה כדי הסכמה שבשתיקה להחזקה במקרקעין. מובן כי קושי זה גדול במיוחד בהתייחס למגזר הבדואי בנגב, המתגורר על פני שטחים נרחבים עד מאוד ובנקודות יישוב רבות ביותר, ועל פי רוב שלא במסגרת עירונית-מקובצת. מטבע הדברים, מאפיינים אלו מעצימים את קשיי [המשיבה] ליישם את שליטתה במקרקעין ולפקח עליהם באופן רציף, וממילא יש לנקוט כפל זהירות טרם הקביעה כי היעדר פעילות אכיפה מצד [המשיבה] בתחום זה עולה לכדי השתק קנייני או מבסס רשות מכללא לאוחזים בקרקע" (להלן: דברי המותב בנוגע להשתק). המערערים החליפו את בא-כוחם לזה הנוכחי, וביום 6.6.2022 הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק הדין בתביעה הראשונה (ע"א 8829-06-22) בו טענו, בין היתר, לכשל בייצוג ולעילות נוספות לביטול פסק הדין. ביום 9.6.2022 קבע בית המשפט המחוזי כי הערעור אינו בשל לדיון שכן מהטענות עולה כי צפויים להינקט הליכים לביטול פסק הדין שמקומם אינו בפני ערכאת הערעור. כמו כן ציין בית המשפט המחוזי כי "על בא כוח המערערים לחדול, ויפה שעה אחת קודם, מהטחת האשמות או ביטויים לא ראויים כלפי הערכאה הדיונית. הגיגים בסגנון 'דעה קדומה' או 'פסיקה מוטה' לא יבוררו וימחקו מכתב הטענות". בהמשך להחלטה זו הסכימו הצדדים כי הערעור יימחק ותוגש תביעה לביטול פסק הדין, תוך שמירת הזכות להגשה חוזרת של הערעור בתוך 60 ימים מההכרעה בתביעה לביטול פסק הדין. ביום 24.8.2022 נתן בית המשפט המחוזי תוקף להסכמה זו, והערעור על פסק הדין נמחק. ההליך נושא הערעור דנן עניינו התביעה לביטול פסק הדין, אשר הגישו המערערים ביום 21.8.2022, ובה טענו כי בא-כוחם הקודם הגיע להסכמות דיוניות שונות אשר פגעו בזכויותיהם, מבלי להיוועץ עמם ושלא על דעתם. כמו כן טענו המערערים כי בתביעה הקודמת הודיע המותב על "היכרות מרובת שנים עם ב"כ [המשיבה], ועל חברות שנרקמה עת היו חברים באותה תנועת נוער לפני 35 שנים". לטענת המערערים בא-כוחם הקודם הודיע כי אין מניעה שההליך יוסיף להתנהל בפני המותב מבלי לקבל את הסכמתם, והם הוסיפו כי לו היה מציג בפניהם את הנתונים – היו בוחרים לבקש את פסילת המותב. ביום 6.11.2022 הגישה המשיבה מצידה בקשה לסילוק התביעה על הסף. ביום 11.12.2022 הועבר ההליך לטיפולו של המותב, אשר ביום 16.12.2022 נתן את ההחלטה הבאה: "על מנת למנוע העלאה מאוחרת מצד [המערערים] של טענות הנוגעות להיכרותי בעבר הרחוק עם ב"כ [המשיבה], אשר ניצבת כאחד הטיעונים לביסוס הסעד המבוקש בתובענה, בטרם תיבחן הבקשה לסילוק על הסף מוקצה ל[מערערים] פרק זמן של 7 ימים על מנת להגיש כל בקשה בהקשר זה". ביום 23.11.2022 הגישו המערערים בקשה לפסילת המותב. לטענתם, "מדובר בהיכרות מרובת שנים" בין המותב ובין ב"כ המשיבה וב"חברות שנרקמה" ביניהם. המערערים הוסיפו כי העובדה שהמותב וב"כ המשיבה היו חברים באותה תנועת נוער יש בה "כדי להצביע על קווי מחשבה דומים ותפיסות עולם דומות בין שניהם בכל מיני הקשרים ובכל מיני היבטים". לטענת המערערים, הדבר פוגע באובייקטיביות הנדרשת מן המותב, ועלול לגרום "להטיית דעתו בצורה שיש בה כדי להיטיב עם עמדת [המשיבה]". המערערים טענו כי קיימת "קרבה ממשית" בין המותב ובין ב"כ המשיבה, המצדיקה את פסילת המותב למצער מטעמים של מראית פני הצדק. עוד טענו המערערים כי בפסק הדין הראה המותב דעה קדומה כלפי המגזר הבדואי. בהקשר זה הפנו המערערים לחלק מדברי המותב בעניין ההשתק וטענו כי דברים אלה משקפים עמדה אישית של המותב שכן לא הוצגה בפניו חוות דעת הנוגעת לתפיסת קרקעות על-ידי המגזר הבדואי בנגב, ולטענתם עולה מדברי המותב עמדה אישית שלפיה המערערים "מוחזקים בבחינת פולשים וכאלו שאין להם זכות במקרקעין", ללא ביסוס על חומר הראיות בתיק. המשיבה התנגדה לבקשת הפסלות וטענה, בין היתר, כי בא-כוחם הקודם של המערערים הבהיר בדיון שבו נכח המערער 4, שהם אינם רואים בהיכרות בין המותב ובין ב"כ המשיבה עילת פסלות, וכי הטענה מועלית רק לאחר שניתן פסק הדין שלא היה לרוחם של המערערים. ביום 3.1.2023 דחה המותב את בקשת הפסלות, וציין כי היכרותו עם ב"כ המשיבה היא "היכרות נושנה" שהתמצתה בחברות משותפת בתנועת נוער שבה, לתקופה מסוימת, היה ב"כ המשיבה חניך שלו. הובהר כי ביניהם "לא הייתה ואין אף היום כל חברות אישית". המותב הוסיף כי אין בסיס לייחוס "קווי מחשבה דומים" לו ולב"כ המשיבה וכי הטענה בדבר דעה קדומה שיוחסה לו הועלתה בעלמא שכן הציטוט שהובא אינו מבסס אותה כלל. המותב הדגיש כי אפילו אם המערערים סבורים כי שגה בנימוקו, אין הדבר מראה קיומה של דעה קדומה. נוכח האמור קבע המותב כי לא מתקיים חשש כלשהו למשוא פנים ודחה את הבקשה תוך חיוב המערערים בהוצאות המשיבה בסך של 1,500 ש"ח. מכאן הערעור שלפניי, בו חוזרים המערערים על טענותיהם ומוסיפים כי המותב לא נתן להם זכות תשובה לתגובת המשיבה לבקשת הפסלות. לטענתם, אמנם לא הייתה חובה על המותב לעשות כן, אך מאחר שהמשיבה "העלתה טענות חמורות" כלפיהם ונתנה "פרשנות לא נכונה לטענותיהם", היה "מן הראוי" שהמותב ישמע את תשובתם בטרם יקבל החלטה. עוד טוענים המערערים כי הדברים שציטטו מתוך דברי המותב בעניין ההשתק אינם "טעות סתמית" אלא "טעות שיורדת לשורש העניין", שכן הנושא העיקרי שבלב התביעה הראשונה היה סילוק ידם של המערערים, בטענה שפלשו לאדמות מדינה. משכך נטען כי "דעה קודמת מהסוג הזה יש בה כדי לפגוע באובייקטיביות הנדרשת ממותב [...] בבואו לדון בנושא מסוים". עיינתי בערעור ובנספחים שצורפו לו ובאתי לידי מסקנה כי דינו להידחות. המבחן הכללי לפסלות שופט קבוע בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"א-1981, ועניינו קיום חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב. סעיף 77א(א1)(1) מוסיף וקובע כי שופט לא יישב בדין – בין היתר – מקום שבו קיימת "קרבה ממשית" בינו ובין אחד הצדדים להליך או בא-כוחו. בהקשר זה נפסק כי אין די בעצם ההיכרות או הקרבה של השופט לאחד הצדדים להליך או לבא-כוחו כדי להביא לפסילת המותב, ויש להצביע על "קרבה ממשית" המבססת חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"א 3168/18 שפורר נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פסקה 4 (11.6.2018) (להלן: עניין שפורר)). כמו כן הודגש בפסיקה לא אחת כי הזכות לשבת בדין היא גם החובה לעשות כן, ולפיכך דבר של מה בכך אין בו כדי לגבור על חובת השופט לשבת בדין ולהקים עילת פסלות (שם, פסקה 5). בענייננו, לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות המקימות חשש ממשי למשוא פנים, ולו בדוחק. לא אחת נפסק כי היכרות רחוקה ועקיפה בין המותב ובין מי מהצדדים או באי-כוחם אינה עולה כדי קרבה ממשית ואין בה כשלעצמה כדי להקים עילת פסלות (ראו והשוו: ע"א 7640/18 חוגי נ' מנהל מס שבח מקרקעין תל אביב, פסקה 5 (26.12.2018) (להלן: עניין חוגי); 4840/22 פלונית נ' פלוני, פסקה 9 (23.8.2022)). בפרט צוין כי יש להביא בחשבון את משך ההיכרות ואת משך הזמן שחלף ממנה (עניין חוגי, שם). בענייננו, המותב הבהיר כי מדובר בהיכרות "נושנה" בינו ובין ב"כ המשיבה, מתקופה שבה היה ב"כ המשיבה חניך שלו באותה תנועת נוער, לפני כ-35 שנים, וכי לא הייתה ביניהם "חברות אישית" באותה תקופה וגם לא היום. הבהרה זו מדברת בעד עצמה, ואין בסיס לניסיון המערערים לייחס "קשרי חברות" למותב ולב"כ המשיבה. קל וחומר שאין בסיס לרמיזות בלתי ראויות בדבר תפיסות עולם דומות בין המותב ובין ב"כ המשיבה, שיש בהן כדי להשפיע על הדיון בהליך. לכך יש להוסיף את העובדה כי דבר ההיכרות בין המותב ובין ב"כ המשיבה הוצג לצדדים בדיון שהתקיים בתביעה הראשונה ביום 19.7.2021, ובא-כוחם דאז הודיע כי הם אינם רואים מניעה שהמותב יישב בדין. המערערים מעלים כעת טענות לכשל בייצוג וטוענים כי הודעה זו של בא-כוחם דאז "ניתנה שלא על דעתם [...] ומבלי להתייעץ עמם" והם מוסיפים כי "אילו נשאלה דעתם של המערערים והיו מובאות בפניהם הברירות [...] היו בוחרים, למצות את זכותם לבקש בקשה לפסול את [המותב]". דא עקא, שמפרוטוקול הדיון עולה כי נכח בדיון המערער 4. המערערים לא הבהירו כיצד מתיישבות טענותיהם עם עובדה זו, וגם מטעם זה אני סבורה כי יש לדחות את טענות המערערים בכל הנוגע להיכרות בין המותב ובין ב"כ המשיבה. הטענה השנייה שבפי המערערים היא כי דברי המותב בנוגע להשתק מגלים דעה קדומה כלפי האוכלוסייה הבדואית, והם מצטטים את דבריו שלפיהם "מובן כי קושי זה גדול במיוחד בהתייחס למגזר הבדואי בנגב, המתגורר על פני שטחים נרחבים עד מאוד ובנקודות יישוב רבות ביותר, ועל פי רוב שלא במסגרת עירונית-מקובצת". לטענתם, דברים אלה לא הוכחו בהליך ולפיכך הם משקפים דעה קדומה של המותב שלפיה הם "מוחזקים בבחינת פולשים וכאלו שאין להם זכות במקרקעין". לא אחת נפסק כי רק במקרים נדירים תקום הצדקה לפסילת מותב בשל התבטאות מצד השופט היושב בדין, וזאת כאשר מדובר בהתבטאות מובהקת ונחרצת המלמדת על "נעילת דעתו" (ראו: ע"א 8277/22 פארן נ' פלדמן, פסקה 15 (15.2.2023)). בענייננו, איני סבורה כי הדברים שציטטו המערערים מלמדים על כך שדעתו של המותב "ננעלה" נגדם. מדובר בהתבטאות כללית הרחוקה מאד מן המסקנות שהמערערים מבקשים לקרוא לתוכה. כמו כן, כבר נפסק כי השלב הדיוני שבו נאמרו ההתבטאויות והתשתית הראייתית שעמדה בפני המותב באותה העת, נושאים אף הם משקל (ראו: שם). בענייננו, דברי המותב בעניין ההשתק הובאו בפסק הדין שניתן לאחר שהתביעה הראשונה התנהלה עד תומה. בדברים שהביאו המערערים הם בחרו לחתוך את המשפט שפתח את הפסקה שממנה ציטטו, ובו נכתב: "[המערערים] הדגישו את מעמד המגזר הבדואי בנגב, אורחותיו וקשיי ההסדרה של מקומות". מכאן עולה כי המותב התייחס בדבריו להבנתו את דברי המערערים עצמם. ככל שהמערערים סבורים כי המותב טעה בהקשר זה, הדרך להשיג על כך היא בהליכי ערעור מתאימים, ולא בהליכי פסלות שופט (ראו: ע"א 53/21 פלוני נ' פלוני, פסקה 9 (19.1.2021)). מכל הטעמים המפורטים, הערעור נדחה. משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ד באדר התשפ"ג (‏7.3.2023). ה נ ש י א ה _________________________ 23005030_V01.docx רי מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1