איינשטיין צור ייבוא ייצוא וסחר בינלאומי בע"מ נ. הרבנות הראשי

פסק-דין בתיק בג"ץ 5029/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5029/16 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שהם העותרת: איינשטיין צור ייבוא ייצוא וסחר בינלאומי בע"מ נ ג ד המשיבה: הרבנות הראשית לישראל עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד זוהר יהלום בשם המשיבה: עו"ד יונתן ציון מוזס פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. עניינה של עתירה זו בבקשתה של העותרת מן המשיבה ליתן תעודות הכשר למוצרי מזון אותם היא מבקשת לייבא לישראל. רקע 2. העותרת היא חברה ישראלית העוסקת בייבוא מוצרי צריכה. ביום 17.1.2016 הגישה העותרת בקשה לקבלת תעודת הכשר עבור קפה נמס המיוצר בגרמניה, שאותו היא מבקשת לייבא לישראל. לדברי העותרת, קפה זה מיובא לישראל על-ידי יבואן אחר, וזה קיבל תעודת הכשר מטעם המשיבה על בסיס השגחה של 'בד"צ מנצ'סטר', גוף כשרות פרטי הפועל באנגליה אשר מפקח על אתר הייצור. 3. משלא קיבלה תשובה לבקשתה, שבה העותרת ופנתה למשיבה ביום 7.2.2016 בבקשה כי תנחה את הגורמים המקצועיים הרלבנטיים להשיב לבקשתה. באותו יום התקבלה תשובה מאת הלשכה המשפטית של המשיבה כי על העותרת להמציא אישור על מתן הכשר מטעם 'בד"צ מנצ'סטר', נוסף על הטפסים שכבר העבירה. ביום 11.2.2016 השיבה העותרת לתגובת המשיבה בטענה כי הדרישה להמציא אישור על מתן הכשר מטעם 'בד"צ מנצ'סטר' אינה ישימה מחמת העדר שיתוף פעולה מצדו של גוף זה. מכל מקום, העותרת טענה כי דרישה זו אינה צודקת בנסיבות העניין, שכן מדובר במוצר המיובא לישראל בהשגחת המשיבה, ולפיכך תעודת ההכשר מטעם 'בד"צ מנצ'סטר' כבר נמצאת בידה. בנסיבות אלו, טענה העותרת, סירובה של המשיבה להנפיק את תעודת ההכשר המבוקשת הוא בלתי-סביר באופן קיצוני, והתרתה על כוונתה לפנות לערכאות משפטיות. ביום 28.2.2016 נתקבל עדכון מטעם הלשכה המשפטית של המשיבה כי הבקשה נמצאת בטיפול. 4. ביום 29.3.2016 הגישה העותרת בקשה לקבלת תעודת הכשר עבור מוצר נוסף – קפה נמס המיוצר בפולין בהשגחת רבנות העיר ורשה – אשר אף הוא כבר מיובא לישראל בהשגחת המשיבה. ביום 4.5.2016, משלא התקבלה תגובה מטעם המשיבה, פנתה העותרת ללשכה המשפטית של המשיבה בבקשה לקבל את התייחסותה לשתי הבקשות. ביום 22.6.2016, באין תגובה או התייחסות מטעם המשיבה, הוגשה עתירה זו. עיקרי טענות הצדדים 5. לטענת העותרת, דרישתה של המשיבה לקבל אישור על מתן הכשר מאת הגופים נותני ההכשר בחו"ל – בענייננו 'בד"צ מנצ'סטר' ורבנות העיר ורשה – מהווה דוגמה מובהקת לשרירות שלטונית, ויש לראותה כדרישה בלתי-סבירה באופן קיצוני: ראשית, ענייננו במוצרים המיובאים לישראל בהשגחת המשיבה, כאשר תעודות ההכשר הרלבנטיות כבר ממילא נמצאות בידה; שנית, בנסיבות העניין, מדובר בדרישה בלתי-ישימה נוכח העדר שיתוף פעולה מצד הגופים נותני ההכשר בחו"ל ה"מסרבים לקיים קשר כלשהו עם העותרת ולמסור לה מסמכים כלשהם, וזאת ככל הנראה, על רקע הקשרים בינם לבין היבואנים הראשיים" (פסקה 21 לעתירה). לטענת העותרת, התעקשותה של המשיבה לקבל אישור על מתן הכשר מאת הגוף נותן ההכשר בחו"ל מעניקה הלכה למעשה 'כשרות בלעדית' ליבואן הראשי, אשר הוא ורק הוא מסוגל לעמוד בדרישה האמורה. בכך יש לטענת העותרת משום פגיעה בחופש העיסוק שלה (כמו גם של 'יבואנים מקבילים' נוספים), הגוררת פגיעה בציבור הצרכנים כולו. 6. לטענת המשיבה דין העתירה להידחות – הן על הסף, הן לגופה. על הסף, הואיל והעותרת לא עמדה בדרישה למיצוי הליכים, שכן היה עליה להגיש ערר בעניין בקשותיה לפני מועצת הרבנות הראשית לישראל בטרם תגיש עתירה זו; לגופה, הואיל ודרישתה לקבל אישור על מתן הכשר מאת הגוף נותן ההכשר בחו"ל – המבוססת על הוראת חוק מפורשת – אינה סתמית או דווקנית, ומטרתה "להבטיח כי המוצר שעבורו מתבקשת תעודת ההכשר הוא אכן אותו מוצר שנטען כי הוא נמצא תחת השגחת הגורם הכשרותי בחו"ל" (פסקה 26 לתגובת המשיבה). משכך, לא נפל פגם בהחלטת המשיבה, ואין אפוא עילה להתערב בה. דיון והכרעה 7. דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים. 8. בתמצית, המסגרת הנורמטיבית לענייננו היא זו: הוראת סעיף 4(א) לחוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983 (להלן: החוק) קובעת כי "יצרן של מצרך לא יציין על מצרך שייצר או על אריזתו כי הוא כשר ולא יציגו ככשר בפרסום או בדרך אחרת, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר". תעודת הכשר לעניין זה תינתן על-ידי אחד הגורמים המוסמכים המפורטים בסעיף 2 לחוק (בג"ץ 6494/14 גיני נ' הרבנות הראשית (6.6.2016)). לעניין הגדרת ייצורו של מצרך נקבע בהוראת סעיף 1 לחוק: "'ייצור של מצרך' – לרבות אריזתו", באופן הכולל בהגדרת יצרן גם יבואן. תקנה 4(א) לתקנות איסור הונאה בכשרות (תעודות הכשר), התשמ"ט-1988 (להלן: התקנות), שכותרתה 'תעודת הכשר למוצרי יבוא', קובעת כי בקשה לתעודת הכשר עבור מצרך או חומר גלם מיובא תוגש למועצת הרבנות הראשית באמצעות טופס שנקבע לשם כך ('טופס 2'), בצירוף המסמכים המפורטים בטופס, ובכלל זה 'אישור בכתב של הרב נותן ההכשר' (ככל שהמצרך המיובא נמצא תחת פיקוח כשרותי כלשהו). 9. אין חולק כי דרישתה של המשיבה לקבל אישור על מתן הכשר מאת הגוף נותן ההכשר בחו"ל מעוגנת בתקנה 4(א) לתקנות. ברם, עובדה זו כשלעצמה אינה מצדיקה לדחות את טענותיה של העותרת לגופן. אם אמנם גופי השגחה פרטיים בחו"ל אינם משתפים פעולה עם יבואנים מקבילים (תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה), וככל שמדובר במוצרים המיובאים לארץ בהשגחת המשיבה, כי אז יש לכאורה בדרישתה לקבל אישור מאת הגוף נותן ההכשר בחו"ל משום ישום דווקני של הוראות החוק, ופגיעה לא מוצדקת בזכויותיה של העותרת. לצד זאת, כפי שהבהירה המשיבה בתגובתה, "הליך מתן שירותי ההשגחה בחו"ל על ידי גופי הכשרות הפרטיים אינו אחיד", ו"יתכנו מקרים בהם קיימים מספר מוקדי ייצור לאותו המוצר, שרק חלקם נמצאים תחת השגחה" (פסקה 13 לתגובת המשיבה). אם אמנם כך הם פני הדברים, כי אז יש לכאורה הצדקה לכך שהמשיבה עומדת על דרישתה לקבל אישור מאת הגוף נותן ההכשר בחו"ל. 10. כך או אחרת, לעת הזאת אינני נדרש להכריע בטענות לגופן, שכן העותרת טרם מיצתה הליכים בעניינה. הוראת סעיף 12 לחוק קובעת כי "מי שסרבו לתת לו תעודת הכשר רשאי לערור על כך לפני מועצת הרבנות הראשית לישראל". בשים לב להוראת סעיף 6(ב) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958, משלא קיבלה העותרת מענה לפניותיה, היה באפשרותה להגיש ערר לפני מועצת הרבנות הראשית כאמור בסעיף 12 לחוק. זאת ועוד, העותרת מציינת כי לא זכתה לשיתוף פעולה מצד 'בד"צ מנצ'סטר', אולם לא טענה להעדר שיתוף פעולה דומה מצד רבנות העיר ורשה, ולמעשה כלל לא טענה כי פנתה אליה לשם קבלת אישור כנדרש. 11. נוכח האמור סבורני, כי על העותרת לפנות בשלב ראשון לרבנות העיר ורשה בבקשה לקבל אישור על מתן הכשר למוצר אותו היא מבקשת לייבא. לאחר מכן תגיש העותרת ערר לפני מועצת הרבנות הראשית (שהיקפו יגזר מתוצאותיה של הפנייה לרבנות העיר ורשה), אשר תידרש לטענותיה של העותרת ותכריע כחכמתה. בטוחני כי במסגרת הדיון בערר תתן מועצת הרבנות הראשית דעתה על ה'מבוי הסתום' בו נתונה לכאורה העותרת שלא בטובתה, אם אכן רק הוא, כמו גם על ההשלכות שתהיינה להחלטתה על 'יבואנים מקבילים' נוספים. 12. הערה לפני סיום: יש לשער כי מתוקף תפקידה נדרשת המשיבה לעבוד בתיאום ושיתוף פעולה עם גופי השגחה פרטיים בחו"ל על בסיס יומיומי. אמרתי בלבי שמא ישנם 'ערוצי תקשורת' שבאמצעותם יכולה המשיבה להבהיר את הרקע להעדר שיתוף הפעולה מצד 'בד"צ מנצ'סטר', ולסייע בידה של העותרת בהמצאת האישור הנדרש, מבלי שיהיה צורך לשוב ולבוא בשעריו של בית משפט זה. 13. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט סולברג. אוסיף רק במישור הכללי, כי לטעמי רכיב אחד "חסר מן הספר" במכלול הנושא – לא חלילה בחוות דעת חברי – והוא העלויות המסתתרות מאחורי גופי ההשגחה הפרטיים למיניהם, קרי, היחס בין עלויות השגחה לגיטימיות לבין "קופונים" נגזרים ר"ל, וכיצד אלה מטופלים בעולם המורכב של הכשרות. ואולם, הנושא חורג מן העתירה הנוכחית ועל כן לא אאריך בו לעת הזאת, ויתנו הנותנים אל לבם. השופט א' שהם: המשנה לנשיאה אני מסכים כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת אי מיצוי הליכים, אך אני מצפה כי יימצא פתרון הולם והוגן לבעיה שהועלתה על ידי העותרת. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נֹעם סולברג. ניתן היום, ‏כ"ה באלול התשע"ו (‏28.9.2016). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16050290_O07.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il