פלוני נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 5026/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5026/13 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלונית 4. פלוני 5. פלונית 6. פלונית 7. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. רשות ההגירה, האוכלוסין ומעברי הגבול 3. הוועדה המקצועית המייעצת לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (הוועדה ההומניטארית המייעצת לשר הפנים) עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כ"ו בניסן התשע"ה (15.4.2015) בשם העותרים: עו"ד מיכאל ספרד; עו"ד אמילי שפר-עומרמן בשם המשיבים: עו"ד רועי שויקה פסק-דין הנשיאה מ' נאור: עניינה של עתירה זו בהחלטתו של המשיב 1 - שר הפנים - לדחות את בקשתו של העותר 1 (להלן: העותר) לקבלת היתר שהייה בישראל מטעמים הומניטאריים מיוחדים. זאת בהתבסס על המלצתה של המשיבה 3 - הוועדה המקצועית המייעצת (להלן: הוועדה ההומניטארית) - הפועלת לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: הוראת השעה). רקע והליכים קודמים 1. העותר, יליד שנת 1980, נולד והתגורר בחאן יונס שברצועת עזה עד שמלאו לו 16 שנים. מאז ועד היום התגורר לסירוגין בישראל, מבלי שניתן לו היתר לכך. במהלך שהותו בישראל הורשע פעמיים, בשנת 2001 ובשנת 2005, בעבירות של התחזות ושהיה בלתי חוקית ואף ריצה בשל כך תקופות מאסר של מספר חודשים בכל פעם. בשנת 2006 נישאו העותר והעותרת 2 (להלן: העותרת), בעלת אזרחות ישראלית, בפני בית הדין השרעי ביפו. מאז הם מגדלים יחדיו את בתה של העותרת מנישואים קודמים, היא העותרת 3 ואת ארבעת ילדיהם המשותפים, הם העותרים 7-4. בשלהי שנת 2007 הגישו העותרים בקשה לאיחוד משפחות. בקשה זו נדחתה על הסף לאור תחולתו בעניינם של סעיף 2 להוראת השעה, אשר ככלל אוסר על מתן אזרחות, רישיון ישיבה או היתר שהייה בישראל לתושבי אזור יהודה, שומרון וחבל עזה, לרבות מטעמים של איחוד משפחות. 2. לטענת העותר במהלך ריצוי תקופת מאסרו הראשונה בישראל גויס כמשתף פעולה על ידי השב"כ, עבורו עבד הן במשך מאסרו והן לאחר מכן, עם חזרתו לרצועת עזה. עוד טען כי בשתי הזדמנויות שונות בהן שהה ברצועת עזה, בשנת 2002 ובשנת 2007, נעצר ונחקר על ידי כוחות הביטחון הפלסטיניים בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל. בשל חשד זה, כך לפי העותר, היה נתון במהלך חקירותיו למסכת ארוכה של עינויים, השפלות ואיומים מצד אנשי כוחות הביטחון הפלסטיניים. לטענת העותר בשל תיוגו כמשתף פעולה עם ישראל אף אולץ להתגרש מאשתו הראשונה, תושבת עזה, בלחץ משפחתה, ומסיבה זו גם נותק הקשר בינו לבין שני ילדיהם המשותפים. 3. עם שחרורו ממעצר ברצועת עזה נמלט ממנה העותר והסתנן בחזרה לישראל דרך מצרים. בשנת 2008 הגיש בקשה למתן היתר שהיה בישראל מטעמי איום ל"וועדת המאוימים". על המלצת וועדת המאוימים מסתמכים מפקד האזור בהחלטתו אם לתת היתר שהיה בישראל ושר הפנים בהחלטתו אם לתת רישיון לישיבה בישראל לתושב האזור. זאת מתוקף הסמכות שהוקנתה להם בסעיף 3ג להוראת השעה וכחריג לכלל המעוגן בסעיף 2 להוראת השעה (ראו בג"ץ 9482/11 פלוני נ' שר הפנים, פסקאות לה-לח לפסק הדין (7.1.2013) (להלן: עניין פלוני)). בבקשתו ציין העותר כי לאור שיתוף הפעולה שלו עם השב"כ וידיעתן של רשויות החמאס ברצועת עזה על כך, קיים חשש ממשי לחייו ולשלמות גופו אם יוחזר לרצועה וכי חשש זה מצדיק היענות לבקשתו. ביום 14.8.2008 דחתה ועדת המאוימים את בקשתו של העותר בקבעה כי "לא קיימת אינדיקציה עדכנית למאוימות". בהחלטתה ציינה כי לא נמצא אימות לטענתו של העותר בדבר שיתוף פעולה עם גורמי הביטחון וכי בכל מקרה לא נשקפת סכנה לחייו ברצועת עזה על רקע חשדות לשיתוף פעולה עם ישראל. עוד נאמר בהחלטה כי מתן היתר שהיה בישראל לעותר עלול לסכן את ביטחון המדינה. 4. כחודשיים לאחר מכן, באוקטובר 2008, פנו העותרים לוועדה ההומניטארית בבקשה שתמליץ על מתן היתר שהייה או רישיון ישיבה בישראל לעותר מטעמים הומניטאריים מיוחדים. בהתאם לאמור בסעיף 3א1 להוראה השעה רשאי שר הפנים, בהסתמך על המלצת הוועדה ההומניטארית, לתת רישיון ישיבה או היתר שהייה בישראל מטעמים אלו לתושב האזור שבן משפחתו שוהה כדין בישראל, גם זאת כחריג לסעיף 2 להוראת השעה. בפנייתם ציינו העותרים שני טעמים שהצדיקו לשיטתם היענות לבקשה. הראשון הוא הסכנה לחייו ולשלמות גופו של העותר אם יוחזר לרצועת עזה - זאת לאור תיוגו כמשתף פעולה עם ישראל. הטעם השני שהוצג הוא הנזק שייגרם לעותרת אם תסורב הבקשה והעותר יגורש מישראל. בהקשר זה תוארו נסיבות חייה של העותרת אשר הייתה קורבן להתעללות פיזית ונפשית מצד בעלה הקודם. נטען כי רק בזכות ההיכרות עם העותר, ונכונותו לגדל עמה את בתה מנישואיה הראשונים ולשמש כמפרנס היחיד למשפחה, נחלצו העותרת ובתה מן המצוקה בה שרו קודם לכן. בחלוף שנה ממועד הגשת הבקשה לוועדה ההומניטארית, ומשלא התקבלה החלטה בעניינם, הגישו העותרים עתירה קודמת לבית משפט זה (להלן: העתירה הראשונה). 5. בעוד העתירה תלויה ועומדת, דנה לבסוף הוועדה ההומניטארית בבקשתם של העותרים והמליצה לדחותה מן הטעם שלא נמצאו בה טעמים הומניטאריים מיוחדים. בהמלצתה דחתה הוועדה ההומניטארית את טענת המאוימות של העותר, בהישענה על המלצת ועדת המאוימים שהובאה לעיל שלפיה לא קיימת אינדיקציה למאוימות וכי מתן היתר שהייה לעותר עלול לסכן את ביטחון המדינה. במכתב שנמסר לבא-כוח העותרים מטעם יושבת ראש הוועדה ההומניטארית צוין כי "אין בידי הוועדה [ההומניטארית] כלים לבדוק את הטענות בקשר למאוימות ולכן היא מסתמכת בנושא זה על וועדת המאוימים". גם את טענתם הנוספת של העותרים בדבר הנזק שייגרם לעותרת אם יגורש העותר דחתה הוועדה ההומניטארית. בהמלצת הוועדה הוזכר כי בהתאם לסעיף 3א1(ה)(1) להוראת השעה בקשת איחוד משפחות אינה יכולה לשמש כשלעצמה טעם הומניטארי מיוחד המצדיק מתן היתר שהייה בישראל. שר הפנים אימץ ביום 16.5.2010 את המלצת הוועדה ההומניטארית. משנתקבלה החלטת השר, הורה בית משפט זה על מחיקת העתירה הראשונה (בג"ץ 8321/09 פלונים נ' משרד הפנים (20.6.2010)). 6. בסמוך לאחר מחיקת העתירה הראשונה, הגישו העותרים עתירה נוספת לבית משפט זה בה תקפו את החלטת שר הפנים ואת המלצת הוועדה ההומניטארית עליה נסמך בטענה של אי סבירות. במהלך הדיון בעתירה, ובעקבות המלצת בית המשפט, הודיעו העותרים על נכונותם למשוך את העתירה ולפנות בשנית לוועדת המאוימים בבקשה למתן היתר שהייה עבור העותר מטעמי איום. לאור זאת ניתן פסק דין בו נקבע: "וועדת המאויימים תבחן את הבקשה החדשה ותתייחס, בין היתר, לטענות העותר באשר לאפשרות שהוא יהיה נתון לעינויים היה ויוחזר לרצועת עזה. נשמרת זכות לעותרים לתקוף את החלטות הוועדה המקצועית המייעצת לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, מושא העתירה שלפנינו" (בג"ץ 5254/10 פלונים נ' שר הפנים – מדינת ישראל (18.10.2012) (להלן: העתירה השנייה)). 7. בעקבות פסק הדין בעתירה השנייה פנו העותרים שוב לוועדת המאוימים. בפנייתם ביקשו העותרים כי ועדת המאוימים לא תסתפק בבחינת הסכנה לחייו של העותר אם ישוב לרצועת עזה אלא שתבחן גם את הסכנה כי יהיה נתון לעינויים בשל תיוגו כמשתף פעולה עם ישראל. ביום 13.6.2013 התקבלה החלטת יושב ראש ועדת המאוימים, שנסמכה על המלצת חברי הוועדה, בה נדחתה הבקשה למתן היתר שהייה בישראל. בין היתר נאמר בהחלטה כי "[...] לא קיימת אינדיקציה עדכנית למאוימות וכי לא נשקפת סכנה לחייו של הנדון בשטחי [רצועת עזה] בשל חשדות לשת"פ עם גורמי הביטחון של ישראל". 8. משנתקבלה החלטה זו של ועדת המאוימים, ובעקבות פסק הדין בעתירה השנייה בו כאמור נשמרה זכותם של העותרים לחזור ולתקוף את המלצת הוועדה ההומניטארית, הוגשה העתירה המונחת לפנינו. ביום 15.4.2015 קיימנו דיון בעתירה במהלכו עיינו במעמד צד אחד, בהסכמת בא כוח העותרים, בחומר חסוי שהוגש לנו בעניינו של העותר. 9. בהתאם להחלטתה של השופטת חיות מיום 14.7.2013, מנועים המשיבים מלהרחיק את העותר מתחומי מדינת ישראל עד להחלטה אחרת. טענות העותרים 10. העותרים ביקשו כי בית משפט זה יבטל את החלטתו של שר הפנים, הסובלת לשיטתם ממספר פגמים מהותיים, ויורה על מתן רישיון ישיבה או היתר שהייה לעותר בישראל מטעמים הומניטאריים מיוחדים. עיקר טענותיהם של העותרים הופנו נגד מסקנת הוועדה ההומניטארית, שכאמור נסמכה על מסקנת ועדת המאוימים, באשר לסכנה הנשקפת לעותר ברצועת עזה. נטען כי בכך שהסתמכה על מסקנת ועדת המאוימים, התפרקה הוועדה ההומניטארית שלא כדין מסמכותה ומחובתה להפעיל שיקול דעת עצמאי וכי הדבר אף מצביע על כך שלא שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים לגיבוש המלצתה. זאת במיוחד לאור העובדה, כך לפי העותרים, שבעוד שוועדת המאוימים בוחנת ככלל אך ורק את הסכנה לחייו של מבקש היתר השהייה בישראל, על ועדה המוגדרת כוועדה הומניטארית לשקול מגוון רחב של שיקולים, לרבות סכנה לשלמות גופו, חירותו ובריאותו של אותו אדם. בעניינו הקונקרטי של העותר נטען כי מאחר ונשקפת לו סכנת מעצר, חקירות ועינויים על רקע תיוגו כמשתף פעולה עם ישראל, יש בהחלטה שלא להעניק לו היתר שהייה בישראל מטעמים הומניטאריים משום חוסר סבירות קיצוני. טענה נפרדת של העותרים הייתה שהוועדה ההומניטארית כלל לא לקחה בחשבון את הטעם השני שהוצג בבקשה שהפנו אליה בדמות מצבה הייחודי של העותרת. לטענתם, טעם זה לא נשען על עצם נישואיהם של העותרים, דהיינו אין מדובר בבקשת איחוד משפחות "רגילה", אלא על נסיבות חייה הייחודיות של העותרת והשינוי המשמעותי שהתחולל בחייה ובחיי בתה מאז נישאה לעותר. לשיטת העותרים התעלמות הוועדה ההומניטארית מנסיבות חייה הייחודיות של העותרת מהווה אף היא עדות לכך שלא נלקחו בחשבון כל השיקולים הרלוונטיים בקבלת ההחלטה בעניינם באופן המחייב את ביטולה. תגובת המשיבים 11. המשיבים טענו כי יש לדחות את העתירה מאחר שאינה מגלה עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת שר הפנים שנסמכה על המלצת הוועדה ההומניטארית. טענתם העיקרית של המשיבים הייתה שאין כל פסול בהסתמכותה של רשות מנהלית אחת – היא הוועדה ההומניטארית שהמלצתה נתקפה בעתירה – על חוות דעתה המקצועית של רשות מנהלית אחרת – היא ועדת המאוימים – שלא צורפה כמשיבה לעתירה ומסקנתה כלל לא נתקפה בה. לשיטת המשיבים מסקנתה של ועדת המאוימים בדבר היעדר איום לעותר בתחומי רצועת עזה מגלמת את עמדתו המקצועית והמבוססת של הגוף המופקד בישראל על בירור עניינים מסוג זה. לאור זאת נטען כי אין כל פסול בהסתמכותה של הוועדה ההומניטארית על מסקנתה של ועדת המאוימים בהידרשה לטענת האיום כטעם הומניטארי. להשלמת טיעון זה ציינו המשיבים כי בינואר 2014, קרי לאחר הגשת העתירה דנן, נדרשה ועדת המאוימים לעניינו של העותר פעם נוספת, השלישית במספר. אביא כאן את עיקרי החלטת יושב ראש ועדת המאוימים: "בישיבת הוועדה מיום 13/1/14 שמעתי באופן מפורט את פרטי המידע הנוגעים למבקש, שתמציתם המותרת לגילוי מובאת לעיל. נתתי דעתי גם לשאלה שעלתה בבג"צ 5254/10 – בקשר לסיכון הצפוי אם יוחזר לרצועת עזה. על פי הערכת הסיכון העדכנית, שהתקבלה על סמך התשתית העובדתית וכלל המידע שהוצג בפני הוועדה כפי שפורט לעיל, אין מידע אודות חשדות כלפי המבקש כפי טענתו וממילא גם לא למאוימות או לסכנה לחייו או לשלומו בשטחי עזה. בנסיבות אלה אני מחליט על דעת הוועדה כי אין מקום לאשר מתן אישורי שהייה בישראל על רקע מאוימות" (ההדגשה הוספה – מ.נ). מכאן, כך לפי המשיבים, שדינן של כל טענות העותרים בעניין אופן הפעלת שיקול הדעת של הוועדה ההומניטארית בכל האמור בסיכון הצפוי לעותר אם יורחק לרצועת עזה להידחות. גם את טענות העותרים בכל הנוגע לטעם ההומניטארי הקשור במצבה של העותרת דחו המשיבים. לשיטתם הוועדה ההומניטארית בחנה את טענותיהם הפרטניות של העותרים בהקשר זה אך הגיעה למסקנה, בהתאם לסמכות המוקנית לה, שלפיה נסיבות חייה של העותרת אינן מהוות טעם הומניטארי מיוחד המצדיק מתן היתר שהייה לעותר. בהקשר זה נטען כי האזכור של הסעיף בהוראת השעה הקובע כי איחוד משפחות כשלעצמו אינו מהווה טעם הומניטארי מיוחד נעשה כדי לציין שיקול נוסף המצדיק את הסירוב לבקשתם של העותרים אך שאין ללמוד מכך שטענתם הפרטנית כלל לא נשקלה. דיון והכרעה 12. דין העתירה להידחות. כפי שיובהר להלן, הן הליך קבלת ההחלטה של שר הפנים והוועדה ההומניטארית שעל המלצתה נסמך והן התוצאה אליה הגיעו בפועל אינן מצדיקות את התערבותנו. 13. טענתם הראשונה והעיקרית של העותרים בפנייתם לוועדה ההומניטארית הייתה כי הטעם ההומניטארי המיוחד המתקיים בעניינו של העותר הוא האיום הנשקף לו ברצועת עזה. הוועדה ההומניטארית דחתה טענה זו בהתבסס על ממצאיה של ועדת המאוימים שלפיה לא קיימת אינדיקציה עדכנית למאוימות כלפי העותר. בכך אין כל פסול. כידוע, אין כל מניעה כי רשות מנהלית אחת תסתמך על ראיות שאספה וחוות דעת שסיפקה רשות מנהלית אחרת, במיוחד אם הרשות עליה נסמכים היא בעלת מומחיות לשאלה או לעניין העומדים על הפרק (ראו לדוגמה בג"ץ 678/88 כפר ורדים נ' שר האוצר, פ"ד מג(2) 501, 507 (1989); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 442 (2010)). בבית משפט זה נאמר לא אחת כי ועדת המאוימים היא גורם ממליץ, שתפקידו לספק "[...] את התשתית העובדתית והמקצועית המחויבת על פי כללי המשפט המינהלי כדי לקבל החלטה בשאלה האם נשקפת לתושב האזור סכנה הנובעת מהיותו מי שסייע למדינת ישראל [...]" (עניין פלוני, פסקה לה לפסק הדין; ראו גם בג"ץ 3232/08 פלוני נ' שירות הביטחון הכללי, פסקה 4 לפסק הדין (23.6.2008); בג"ץ 1364/13 פלוני נ' שר הפנים, פסקה יג לפסק הדין (5.2.2015)). מכאן שהשימוש בעצתה של ועדת המאוימים וההסתמכות על ממצאיה נתונות לשיקול דעתו של הגורם המוסמך, בהתאם להליך ולסוג הבקשה העומדים בפניו. כך לדוגמה נפסק כי בעוד שהסמכות לתת רישיון ישיבה בישראל לתושב האזור לפי סעיף 3ג להוראת השעה מוקנית לשר הפנים, אין כל פסול בכך שיסתמך על המלצתה של ועדת המאוימים. זאת למרות שהמלצתה של ועדת המאוימים משמשת בראש ובראשונה את מפקד האזור כבסיס להחלטה אם להפעיל את סמכותו להעניק היתר שהייה בישראל, המעוגנת אף היא בסעיף 3ג להוראת השעה (עניין פלוני, פסקה מד לפסק הדין. כפי שצוין בפסקה לח לאותו עניין, סמכות זו של מפקד האזור הואצלה ליושב ראש ועדת המאוימים המשמש למעשה בתפקיד כפול – הן כחבר בגוף שמספק את התשתית העובדתית להחלטה והן כגורם שמחליט בפועל אם לתת היתר שהייה בישראל על בסיס אותה תשתית). קביעה זו יפה גם לענייננו. לא בלבד שאין כל פסול בהסתמכותה של הוועדה ההומניטארית על חוות דעתה של ועדת המאוימים בעניינו של העותר, אלא שנדמה שאף הייתה מחויבת לעשות כן. אחרת, הייתה למעשה מקבלת החלטה ללא תשתית עובדתית מספקת. זאת במיוחד בהתחשב בעובדה, שאף צוינה בהחלטתה בעניינו של העותר, שהוועדה ההומניטארית נעדרת כלים כדי לבחון אם יש בסיס לטענת מאוימות המועלית על ידי תושב האזור. ואכן, במקרים בהם פונים לוועדה ההומניטארית תושבי האזור המבקשים לקבל רישיון ישיבה או היתר שהייה מטעמים הומניטאריים מיוחדים שבבסיסם טענת מאוימות, מפנה אותם הוועדה ההומניטארית, ובצדק, לוועדת המאוימים כדי שתחווה את דעתה המקצועית בעניינם (ראו לדוגמה בג"ץ 1750/10 פלונית נ' שר הפנים, פסקה 3 לפסק הדין (10.8.2010)). כך נעשה גם בעניינו של העותר במסגרת העתירה השנייה, כאשר נקבע כי קודם כל תיבחן בקשתו בשנית בידי ועדת המאוימים. 14. לאור האמור, ובהתחשב בקביעתה הבסיסית של ועדת המאוימים כי אין אינדיקציה לסכנה הנשקפת לעותר באם יוחזר לרצועת עזה, מתייתרות יתר טענות העותרים בדבר סכנות נוספות שהיה על שר הפנים והוועדה ההומניטארית לשקול שאינן עולות כדי סכנת חיים. מעבר לדרוש, אציין שלא מצאתי פגם בהמלצתה של ועדת המאוימים. אמנם ייתכן שמשהועלתה טענה קונקרטית לסכנה הנשקפת לשלומו של העותר על רקע חשש לעינויים, מן הראוי היה, ולו למען יצירת תמונה בהירה ככל האפשר של חוות דעתה המקצועית, שוועדת המאוימים תתייחס לכך במפורש. בית משפט זה אף העיר על כך במהלך הדיון בעתירה השנייה (ראו עמוד 3 לפרוטוקול הדיון בעתירה השנייה). ברם גם אם נפל פגם כלשהו במידת הפירוט של המלצתה הראשונה ואף השנייה של ועדת המאוימים, לא יכול להיות ספק כי בפעם השלישית שנדרשה לעניינו של העותר, התייחסה ועדת המאוימים במפורש לטענה כי נשקפת סכנה לשלומו שאינה עולה כדי סכנת חיים. כאמור, במסגרת התייחסות זו נאמר כי "אין מידע אודות חשדות כלפי המבקש כפי טענתו וממילא גם לא למאוימות או לסכנה לחייו או לשלומו בשטחי עזה". עיון בחומר החסוי מעלה שמסקנה זו התקבלה על בסיס תשתית עובדתית רחבה ומספקת. בסופו של יום, ולמרות טענות העותרים, עמדת הגורמים המקצועיים היא שלא נשקפת סכנה לעותר באם יוחזר לרצועת עזה. העותרים לא הציגו "מסה קריטית" של נתונים או ידיעות כדי להצדיק את התערבותנו בעמדה מקצועית ומבוססת זו (ראו בג"ץ 2608/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה י לפסק הדין (25.7.2013)). 15. לבסוף, אין מקום להתערבותנו גם במסקנתה של הוועדה ההומניטארית כי הנזק הצפוי לעותרת באם יורחק העותר מישראל אינו מהווה טעם הומניטארי מיוחד. כידוע, בכל האמור במתן רישיון ישיבה או היתר שהייה בישראל מטעמים הומניטאריים מיוחדים, שיקול הדעת המסור לשר הפנים הוא רחב במיוחד (ראו בג"ץ 1905/03 עכל נ' מדינת ישראל – שר פנים, פסקה 10 לפסק הדין (5.12.2010)). סעיף 3א1 להוראת השעה אינו קובע מהן נסיבות העולות כדי טעמים הומניטאריים מיוחדים ומסתפק בקביעה שלפיה העובדה שבן משפחתו של מבקש רישיון הישיבה או היתר השהייה הוא בן זוגו השוהה כדין בישראל או כי לבני הזוג ילדים משותפים איננה מהווה "טעם הומניטארי מיוחד" (סעיף 3א1(ה)(1) להוראת השעה). משזו נקודת המוצא להמלצת הוועדה ההומניטארית ולהחלטת שר הפנים שנסמכת עליה, ברי כי עצם הדחייה של בקשה למתן רישיון ישיבה, כנה ומעוררת אמפתיה ככל שתהיה, אינה יכולה להצדיק את התערבותו של בית משפט זה (ראו גם בג"ץ 6883/06 נאסר נ' שר הפנים, פסקה 6 לפסק הדין (8.3.2010)). בענייננו, מקובלת עלי עמדת המשיבים כי האזכור של נקודת המוצא להחלטת שר הפנים שלפיה איחוד משפחות כשלעצמו אינו מהווה טעם הומניטארי מיוחד אינה מצביעה על כך שעניינם הפרטני של העותרים לא נשקל על ידי הוועדה ההומניטארית. בנסיבות אלו, ובהיעדר טענה אחרת לפגם כלשהו בהמלצת הוועדה ההומניטארית מלבד עצם דחיית בקשת העותרים, אינני רואה מקום להתערב בהחלטתו של שר הפנים. זאת למרות מציאות חייה הקשים של העותרת וההשפעה האפשרית של הרחקת העותר מישראל עליה ועל ילדיה. 16. סוף דבר – דין העתירה להידחות. לא השתכנעתי כי יש הצדקה להתערבותנו. 17. הרחקתו של העותר מישראל תעוכב למשך 45 יום כדי לאפשר לו ולמשפחתו להתארגן בהתאם. לא יהיה צו להוצאות. ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה מ' נאור. ניתן היום, כ"ג בסיון התשע"ה (10.6.2015). ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13050260_C13.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il