בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 5022/01
ע"פ 5233/01
ע"פ 5282/01
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופטת מ' נאור
המערערת בע"פ 5022/01
(והמשיבה
בע"פ 5233/01
ובע"פ
5282/01) מדינת ישראל
נגד
המשיבים בע"פ 5022/01
(המערער
בע"פ 5282/01): 1. מיכאל אטיאס
(המערער בע"פ 5233/01): 2. שי אבוחסירה
ערעור
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה
מיום 20.5.01 בת"פ 147/99 שניתן
על-ידי
כבוד השופטת ר' חוזה
תאריך הישיבה: כ"ד בתשרי תשס"ב
(11.10.01)
בשם
המערערת: עו"ד י' חמודות
בשם המשיב 1: עו"ד ש' בר-עוז
בשם
המשיב 2: עו"ד א' נשר
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
המערער בע"פ 5282/01 (אטיאס)
והמערער בע"פ 5233/01 (אבוחסירה) הורשעו בדין, בצוותא-חדא, בגרימת חבלה
בכוונה מחמירה, בניגוד לסעיף 329(1) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי גזר על כל אחד
משניהם עשרים וארבעה חודשי מאסר, שישה מהם מאסר בפועל (בעבודת שירות) ויתרת התקופה
מאסר-על-תנאי. כן חייב בית המשפט, את כל אחד משניהם, בתשלום קנס בסך 4,000
ש"ח ובתשלום פיצוי למתלונן בסך 4,000 ש"ח. שני המערערים משיגים
בערעוריהם על צדקת הרשעתם בדין. המדינה (בע"פ 5022/01) מערערת על קולת עונשם
של המערערים ומבקשת להטיל עליהם עונשי מאסר שיש עמם כליאה.
2. המעשה בתמצית: על רקע חילופי-דברים בעניין של
מה בכך, בין המתלונן לבין חברם (שכנו של המתלונן), תקפו המערערים את המתלונן, חבטו
בו בידיהם ובעטו בו ברגליהם. אגב תקיפתו הטילו את המתלונן על גבי מכסה המנוע של
מכונית חונה והמשיכו להכותו. בעודו מוטל על מכסה המנוע נדקר המתלונן בסכין חמש
פעמים. שתי הדקירות העיקריות, בהן הוחדרה הסכין לבטנו ופגעה באבריו הפנימיים, הסבו
למתלונן חבלה חמורה. המערערים נמלטו מן המקום ואילו המתלונן הובהל לבית-חולים,
אושפז ונותח.
3. המערערים וחברם נעצרו לחקירה, שבסיומה הובאו
המערערים לדין. במשפטם הודו המערערים כי בעקבות חילופי הדברים, בין חברם לבין
המתלונן, תקפו את המתלונן והיכוהו. אך כל אחד משניהם הכחיש כי דקר את המתלונן
בסכין. כן טען (כל אחד מהשניים) כי לא היה מודע לכך שחברו מצויד בסכין וכלל אף לא
הבחין שחברו דקר את המתלונן. העדויות שמסרו המערערים בשלב החקירה, וראיות נוספות
שהובאו במשפטם, הצביעו ביתר שאת על האפשרות כי אטיאס הוא אשר דקר את המתלונן. אך
השופטת המלומדת, שלא האמינה לגירסת מי מהמערערים, ולא מצאה בראיות האחרות תמיכה
מספקת לאיזו מגירסותיהם, לא הייתה מוכנה לקבוע כי רק אטיאס נושא באחריות לדקירתו
של המתלונן. לדידה, משהוכח מעבר לכל ספק כי שני המערערים "תקפו יחדיו את
המתלונן, ראו איש את מעשיו של רעהו ואין כל אפשרות כי האחד לא ראה את האחר דוקר את
המתלונן בחמש דקירות סכין ולא היה מודע לכך", הרי שגם לעניין דקירתו של
המתלונן נושא כל אחד משניהם, כמבצע בצוותא, באחריות לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה,
בין שרק (או גם) הוא דקר את המתלונן, ובין שהמתלונן נדקר רק על-ידי חברו.
4. בטיעוניהם לפנינו חתרו הסניגורים המלומדים
לשכנענו, כי השופטת המלומדת שגתה בהכרעתה. ביסוד הקביעה, כי כל אחד מהמערערים
(בהנחה כי לא הוא אשר דקר) היה מודע למעשי חברו, ניצבה קביעת השופטת כי המתלונן
נדקר חמש פעמים. השופטת הייתה ערה לכך, שבסיכום המחלה של בית החולים צוין, כי בגופו
של המתלונן אותרו שתי דקירות סכין, וכי גם בכתב האישום נטען כי המערערים
"דקרו את המתלונן שתי דקירות בבטנו". ואולם המתלונן העיד, כי לאמיתו של
דבר נדקר חמש פעמים, אלא ששלוש מן הדקירות היו שטחיות ונראה שלא הצריכו כל טיפול.
המתלונן אף הפשיל את חולצתו והראה לשופטת את הסימנים שהותירו בגופו הדקירות
השטחיות. השופטת קיבלה כמהימנה את עדותו של המתלונן ובהסתמך עליה קבעה, כי המתלונן
אכן נדקר בחמישה מקומות בגופו, אף שבתעודה הרפואית שנערכה לגביו צוינו רק שתי
דקירות.
הסניגורים טענו, כי משנאמר בסיכום המחלה כי
המתלונן נדקר פעמיים, שגתה השופטת בהאמינה לעדותו של המתלונן כי נדקר חמש פעמים.
טענה זו אין בידי לקבל. התיאור שנכלל בסיכום המחלה אינו שולל את גרסתו של המתלונן
כבלתי-אפשרית. משהעיד המתלונן, כי נדקר חמש פעמים ואף הציג את הסימנים שהותירו
בגופו הדקירות הנוספות, רשאית הייתה השופטת להתרשם מעדותו וממראה עיניה כפי
שהתרשמה ולבסס על גרסתו ממצא עובדתי.
5. הסניגורים הוסיפו וטענו, כי בחינת אחריותו של
כל אחד מהמערערים למעשי הדקירה בהם הואשמו חייבת הייתה להתבסס על הגרסה העובדתית
שנכללה בכתב האישום, היינו כי הם "דקרו את המתלונן פעמיים בבטנו", וכי
בחינת אחריותם למעשי הדקירה על יסוד הנחה עובדתית שהמתלונן נדקר חמש פעמים היוותה
הרחבה אסורה של עובדות האישום. בהקשר זה ציינו הסניגורים, כי לפני שמיעת עדותו של
המתלונן נענה התובע לבקשתם והצהיר לפרוטוקול כי התביעה לא תבקש להרחיב את הבסיס
העובדתי שביסוד האישום. ואף מהצהרה זו מתחייב, לטענתם, כי בדבר מספר הדקירות שספג
המתלונן לא הייתה השופטת רשאית לקבוע ממצא החורג ממסגרת העובדות שנטענו באישום.
אף טענה זו אין בידי לקבל. המערערים אכן
הואשמו, כי דקרו את המתלונן פעמיים; ובא-כוח התביעה אף הצהיר כי לא יבקש להרחיב את
הבסיס העובדתי להאשמתם. אך טענות האישום והצהרת התובע, כשם שלא יכלו למנוע מן
המתלונן מלספר בעדותו את גרסתו כהווייתה, כך אף לא יכלו למנוע מבית המשפט לקבל את
עדותו ולבסס עליה את ממצאיו. ודוק: בית המשפט נדרש לממצא בדבר מספר הדקירות, לא לצורך
בחינת אחריותם הפלילית של המערערים למעשים שלא הואשמו בהם, אלא לבחינת אשמתם
במעשים שיוחסו להם בכתב האישום ושרק בהם הרשיעם בסופו של דבר. בכך אין שמץ של
פסול.
6. בהכרעת בית המשפט המחוזי, להרשיע בדין את
המערערים, אין כל יסוד להתערב. השופטת המלומדת האמינה לגרסת המתלונן, כי במהלך
תקיפתו האלימה על-ידי המערערים, נדקר בסכין בחמישה מקומות בגופו. לא הייתה מחלוקת
כי המערערים תקפו את המתלונן ביחד והסתלקו מן המקום ביחד. בהיעדר ראיה מספקת
לקביעת ממצא אחר, הניחה השופטת המלומדת - לטובת כל אחד משני המערערים - כי הוא עצמו
לא נטל חלק פעיל במעשה הפיסי של הדקירות. אך מן העובדות שהוכחו לפניה הסיקה, כי
איש משניהם לא יכול היה שלא להיות מודע לכך ששותפו לתקיפת המתלונן שולף סכין ודוקר
את המתלונן חמש פעמים. על יסוד ממצא עובדתי זה, ומשדחתה את הסברי המערערים כבלתי
ראויים לאמון, רשאית הייתה השופטת לקבוע כי שני המערערים נושאים באחריות פלילית
למעשי הדקירה בדין מבצעים בצוותא. ענייננו, לאמיתו של דבר, הוא בהכרעה עובדתית
פשוטה המבוססת על ניתוחן, על-פי אמות המידה המקובלות, של מערכת ראיות נסיבתיות
שבאו לפני בית המשפט. והמסקנה הנגזרת מן האמור היא, כי יש לדחות את ערעורם של
המערערים על הרשעתם בדין.
7. ערעור המדינה על קולת עונשם של המערערים בדין
יסודו. המתלונן העיר דבר-מה לחברם של המערערים. בעקבות זאת תקפו המערערים את
המתלונן, היכוהו מכות קשות ודקרו אותו בסכין. על המעורבים במעשי בריונות כאלה יש
להטיל עונשי מאסר שבכוחם להרתיע הן את הנאשמים המעורבים והן עבריינים בכוח. בקביעת
עונשיהם של המערערים ייחס בית המשפט משקל רב לגילם של המערערים, שבמועד האירוע היו
כבני עשרים, ולעובדה שלחובת איש מהם אין מעורבות ידועה קודמת בעבירה הכורכת שימוש
באלימות; וכן התחשב בחששות שירות המבחן (עליהם חזר השירות גם בתסקיריו המשלימים)
מפני השפעתו המזיקה של מאסר על המערערים. בצדק, לדעתי, טענה המדינה בערעורה, כי
במציאות חברתית שבה צעירים רבים אינם מהססים לעשות שימוש בסכינים אף במריבות
פעוטות, מוטל על בתי המשפט להעדיף את שיקולי ההרתעה וההגנה על הציבור. ככלל,
ובנתון לחריגים שהמערערים שלפנינו אינם נמנים עמם, אין לפטור את המורשעים במעשים
האלימים מריצוי מאסר. ההתחשבות בגילו הצעיר, בעברו ובסיכויי שיקומו של נאשם המעורב
במעשה מסוג זה, מן הראוי שתתבטא בהטלת עונש מאסר יותר מתון ממה שחומרת מעשיו
ותוצאותיהם היו, לכאורה, מחייבות.
8. אשר על כן יש לדחות את הערעורים על הכרעת
הדין. ערעור המדינה על גזר הדין יתקבל, ותחת שישה חודשי מאסר בעבודת שירות, שהוטלו
על כל אחד משני המערערים (המשיבים לערעור המדינה) בבית המשפט המחוזי, תיגזר על כל
אחד משניהם שנת מאסר לריצוי בפועל. יתר חלקי גזר-דינו של בית המשפט המחוזי יעמדו
בעינם.
ש
ו פ ט
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
שני המערערים פעלו בנסיבותיו של ענין זה
בצוותא חדא, וכל אחד מהם הוא מבצע עיקרי. אין חשיבות משפטית לשאלה מי מהם היה זה
שנעץ את הסכין במתלונן. מן העדויות עלה שעובר לנעיצות הסכין, תקפו השניים בצוותא
חדא את המתלונן והכוהו. לא עלה מעדויותיהם, או מעדות המתלונן, שכאשר החל אחד מהם
בנעיצות הסכין, השמיע השני מחאה או הסתייגות מההסלמה בארוע. המערערים טענו, כל אחד
בנפרד, שלא ראו את מעשיו של מי שהחזיק בסכין והערכאה הראשונה לא קיבלה את טענתם.
זאת ועוד: המתלונן, שבית המשפט האמין לעדותו, העיד כי השניים ברחו יחד
מהזירה, וכך העיד בבית המשפט גם שכנו של המתלונן, שהוכרז כעד עוין. המערערים טענו
אמנם, כל אחד בנפרד, כי לא עזבו יחד את הזירה, אך שניהם מסכימים, כי לאחר שעזבו את
הזירה (לטענתם - בנפרד), היו בבית אחד מהם, לאחר מכן בביתו של השני, ונסעו יחד
במונית אל דודתו של אחד מהם, כדי ליצור לעצמם אליבי. במכלול הנסיבות הללו,
כשהמערערים תקפו יחד את המתלונן, המשיכו יחד את יומם לאחר הארוע ותכננו אליבי
משותף, וכשאף אחד לא נשמע מסתייג ממעשיו של חברו, מותר היה לערכאה הראשונה לקבוע
כי השניים פעלו בצוותא חדא, מתחילת הארוע ועד סופו, לרבות באותו קטע של הסלמה,
שהתבטא בנעיצות סכין. אין יסוד איפוא להתערב במסקנתה של הערכאה הראשונה לפיה מדובר
במבצעים בצוותא.
גם בענין ערעורה של המדינה על קולת העונש,
מקובלת עלי הצעתו של חברי השופט מצא.
ש
ו פ ט ת
השופטת א' פרוקצ'יה
1. אני מסכימה לדעת חברַי, השופט מצא והשופטת
נאור, ואבקש להוסיף את ההערות הבאות:
2. בית משפט קמא קבע כי במהלך ויכוח בין המערערים
למתלונן, היכו הראשונים את המתלונן באמצעות ידיהם. במהלך ההכאה נדקר המתלונן על
ידי אחד מהם או על ידי שניהם בסכין או בסכינים וכתוצאה מכך נגרמו לו פציעות בגופו.
כן נקבע כי לא ניתן לקבוע ברמת הוכחה מעבר לספק סביר מי מבין המערערים הוא הדוקר,
אולם האחד ראה את מעשיו של רעהו והיה מודע לכך. שני המערערים הורשעו בעבירה של
חבלה בכוונה מחמירה בניגוד לסעיף 329(1) לחוק העונשין בבחינת מבצעים בצוותא.
המתלונן אשר נפצע מדקירות הסכין לא יכול היה
לומר מי היה הדוקר. נאשם 1 הכחיש כי הוא הדוקר, ולא ראה מיהו הדוקר. לדברי נאשם 2,
חברו הוא זה שדקר, אף כי בשלב הארכת מעצרו הודה שהוא הדוקר אך לאחר מכן חזר בו
מהודאה זו (פרוטוקול נ3/). ההסבר שנתן לחזרתו מההודאה הוא כי שוכנע על ידי נאשם 1
לקחת על עצמו אחריות לדקירה מאחר שלאחרון עבר פלילי, ואילו הוא - עברו נקי. בית
משפט קמא דחה מכל וכל את גרסאות המערערים על אשר התרחש וקבע כי שניהם אינם דוברי
אמת. הוא הוסיף:
"הוכח
בבית המשפט כי שני הנאשמים אכן תקפו את המתלונן כאשר הכוהו בידיהם, כי במהלך אותו
מעשה תקיפה נדקר המתלונן על ידי אחד מהם או על ידי שניהם בסכין או בסכינים, וכי
כתוצאה מכך נגרמו לו הפציעות, כפי שתואר לעיל."
בנסיבות אלה, קבע בית משפט קמא כי יש לראות את
המערערים כמבצעים בצוותא.
חברי פרטו את המאפיינים, ככל שהם מבוססים על
ממצאי בית משפט קמא, מכוחם יש לייחס למערערים ביצוע בצוותא לא רק באשר למעשה
התקיפה אלא גם באשר לדקירות הסכין. זאת, חרף העובדה כי לא נקבע מי מהשניים הוא
הדוקר.
3. נטען כי יש להחיל על ענייננו את הוראות סעיף
34א לחוק העונשין הדן באחריות שותף לעבירה שונה או נוספת שבוצעה על ידי אחר. הוראה
זו קובעת:
"(א)
עבר מבצע אגב עשיית העבירה עבירה שונה ממנה או נוספת לה, כאשר בנסיבות הענין אדם
מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה -
(1)
ישאו באחריות לה גם המבצעים בצוותא הנותרים; אולם נעברה העבירה השונה או הנוספת
בכוונה, ישאו הנותרים באחריות לה כעל עבירה של אדישות בלבד."
מקום שעבירה פלונית היא חלק מתכנון מקורי או
חלק מביצוע משותף ספונטני, חלים על הענין דיני השותפות הרגילים ואין תחולה לסעיף
34א לחוק העונשין. כך הוא גם מקום שמדובר בעבירה שאינה חלק מהתכנון המקורי, וניתן
אף לראות בה עבירה שונה או נוספת אך המבצעים היו מודעים לאפשרות עשייתה. די
במודעות השותף לאפשרות התרחשות הסטייה כדי לייתר היזקקות לשאלת קיומה של אחריות
לסטייה, ויחולו לגביה כללי השותפות הרגילים. (פלר, יסודות בדיני עונשין,
כרך ב', עמ' 322; קרמניצר, "עקרון האשמה", מחקרי משפט
יג(תשנ"ו) 109, 124-5). במקרה כזה אין תחולה לסעיף 34א אלא האחריות תיקבע על
פי דיני השותפות הרגילים (ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פד"י נ(3)
239, 253-4; ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, פד"י נה(4) 401, 523).
סעיף 34א יחול מקום שעבירה פלונית אינה חלק מהתכנון המקורי או מהביצוע המשותף ואין
לשותפים מודעות בדבר אפשרות עשייתה, אך אדם מן היישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות
עשייתה. בנסיבות אלה, מרחיב החוק את תחום אחריות השותף, אך אם מדובר בעבירת כוונה,
ישאו הנותרים באחריות כעל עבירת אדישות.
4. בענייננו, התפתחה תגרה אלימה בין המערערים
למתלונן ביוזמתם של המערערים. אף שמדובר בארוע ספונטני שלא היה מתוכנן מראש, כל
אחד מהשותפים היה מודע למעשיו של האחר והם פעלו למטרה משותפת אחת שעיקרה פגיעה
אלימה במתלונן. מודעות האחד למעשי זולתו ופעולתם המשותפת להשגת מטרה משותפת הפכה
אותם למבצעים בצוותא הגם שהארוע היה ספונטני. (ע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת
ישראל, דינים עליון כרך נד', עמ' 173).
5. התגרה האלימה החלה באמצעות שימוש בידים ונמשכה
באמצעות שימוש בסכין, לפחות על ידי אחד מהתוקפים. בנסיבות הענין, נוכח הגעתם
המשותפת של המערערים למקום, השתתפותם בתגרה האלימה בכוונה לפגוע במתלונן ובהתחשב
באופייה של התגרה ובעובדת חבירתם יחדיו גם בעזיבתם את המקום, ניתן לייחס לשותף שלא
דקר מודעות לאפשרות הסלמתה של התגרה האלימה בין על ידי הגברת האלימות באמצעות
הידיים ובין באמצעים אחרים ובתוכם גם שימוש בנשק קר, אשר כולם מכוונים לגרום חבלה
למתלונן. די באפשרות לצפות התפתחות של הסלמת העימות תוך שימוש באמצעי ביצוע כאלה
ואחרים כדי לערב את השותף כמבצע בצוותא למעשי חברו גם לענין השימוש בסכין. יש
איפוא, לראות את המערערים כמבצעים בצוותא של עבירת התקיפה האלימה, ובכללה גרימת
חבלה בכוונה מחמירה הקשורה בדקירות הסכין.
6. בנסיבות ענין זה לא הוכח מי מבין השניים היה
הדוקר ולא ניתן ביסוס עובדתי כלשהו לטענה כי האחר (שאין אנו יודעים מי הוא) לא היה
מודע כלל לקיומו של הסכין ולאפשרות השימוש בו על ידי הדוקר כלפי המתלונן. מכאן,
שלא נסללה הדרך לפטור את האחר מאחריות לביצוע הדקירות וגם לא הונחה תשתית להחלת
סעיף 34א לחוק בדרך של הרחבת אחריות שותף שלא היה מודע לאפשרות ביצוע העבירה השונה
או הנוספת. ממילא לא עלה צורך לבחון באיזו מידה מתקיים מבחן "האדם מן
הישוב" המבקש לבחון האם בנסיבות המיוחדות הקשורות לעבירה יכול היה השותף
להיות מודע לאפשרות עשייתה של העבירה השונה או הנוספת. (פרשת דהן, שם, עמ'
524; ע"פ 3390/98 רוש נ' מדינת ישראל, פד"י נג(5) 871, 879).
נסיבות ביצוע התקיפה האלימה בענייננו מצביעות על ביצוע בצוותא החולש הן על התקיפה
בידיים והן על מעשי הדקירה בסכין. התנהגות המערערים לפני הארוע, במהלכו ואחריו
קושרת אותם למעשי התקיפה על כל שלביה בלא יכולת להפריד בין השלבים השונים. יש,
איפוא, לאמץ את קביעת בית משפט קמא לפיה אחראים המערערים כמבצעים בצוותא לביצוע
העבירה בה הואשמו והורשעו, ואין חלות לסעיף 34א לחוק.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט
מצא.
ניתן היום, י"ד בכסלו תשס"ב
(29.11.01).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו
פ ט ת
______________
העתק
מתאים למקור 01050220.F04
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
/עכ.