אדוארד פולטורצקי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 5020/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5020/08 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותרים: 1. אדוארד פולטורצקי 2. ילנה פולטורצקי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: ג' באדר התשע"ג (13.2.13) בשם העותרים: עו"ד ויטליה ציון בשם המשיבה: עו"ד נחי בן אור פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. עניינה של העתירה בבקשת העותרים כי תוענק להם אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, תש"י- 1950. כן נתבקש צו ביניים. רקע והליכים ב. העותר 1 (להלן העותר) הוא אזרח אוזבקיסטן, יליד 1967. כעולה מן העתירה, הוריו הביולוגיים אינם יהודים. אביו הביולוגי נפטר בשנת 1972, ואמו נישאה בשנת 1981 למר ולדימיר פולטורצקי (להלן פולטורצקי), שהוא בן לאם יהודיה, ועל כן יהודי. לטענת העותר, פולוטרצקי אימץ אותו בשנת 1980, ולפיכך מבקש הוא כי יינתן לו מעמד מכוח חוק השבות, כבנו של יהודי. העותרת 2 (להלן העותרת), ילידת 1965, היא אשתו של העותר, ומבקשת כי יינתן לה מעמד מכוח היותה בת זוג של ילדו של יהודי. פולטורצקי, אמו של העותר ובתם המשותפת עלו ארצה בשנת 2005. העותרים נכנסו לארץ באשרת תייר ב/2 ביום 25.10.07, והגישו בקשה לקבלת מעמד עולה. ביום 19.2.08 נערך לעותרים שימוע במשרד ראש הממשלה-"נתיב" (להלן נתיב). ביום 22.5.08 נשלחה לעותרים הודעה כי בקשתם למעמד עולה סורבה, והם מתבקשים לעזוב את הארץ. מכאן העתירה. ביום 14.7.08 הוציא השופט לוי צו ביניים, האוסר על הרחקתם של העותרים מן הארץ. ג. בתגובה מקדמית מיום 25.9.08 טען המשיב, כי לא הורם הנטל הראשוני להוכחת זכאותם של העותרים למעמד בישראל מכוח חוק השבות, ולפיכך אין עילה להתערב בהחלטה שלא ליתן להם מעמד עולה. הוסבר, כי המסמך העיקרי שעליו מסתמך העותר לביסוס טענתו, הוא תעודת לידה משנת 1980 (מועד האימוץ הנטען), שבה מצוין כי פולטורצקי הוא אביו. כאן המקום לציין, כי תעודת הלידה שהוצגה היא על שם אדוארד פולטורצקי, נושאת תאריך 15.1.80 ומוטבעת עליה חותמת "הוצא בשנית". לפי הרשום בה מקום הלידה הוא העיר נובואי, והיא נרשמה בעיר אלמליק. נטען, כי תעודת הלידה מעוררת תמיהות, ואף בתעודות בתי הספר ובפנקס הצבאי שהוגשו, שבהם מצוין שם משפחתו של העותר כ"פולטורצקי", אין להעיד על קיום הליך אימוץ כדין. הוסבר, כי תאריך הרישום בספר מרשם המעמד האזרחי הוא שנת לידתו של העותר, והיה צפוי כי תאריך הרישום יהיה 1980- המועד בו נטען כי אומץ, ובסופו של תהליך האימוץ תוצא תעודת לידה חדשה; אולם על תעודת הלידה של העותר צוין כי זו "תעודה חוזרת". קרי, תעודה שהונפקה מחדש על בסיס הרישום המקורי בספר מרשם האוכלוסין. נאמר, כי לא הוצגו החלטה של בית משפט או של רשות עירונית המאשרים את האימוץ הנטען. בסיפת הדברים צוין, כי ככל שיציגו העותרים מסמכים המבססים את הליך האימוץ, יבחן המשיב פעם נוספת את זכאותם למעמד מכוח שבות. ד. בתום דיון שנערך ביום 6.5.10, ובעקבות נכונות המשיב לבחינה מחודשת של העניין ככל שתוצגנה ראיות נוספות, ניתנה החלטה (מפי השופטת-כתארה אז-נאור, השופטת חיות והשופט הנדל) שזו לשונה: "1. בתוך 3 חודשים מהיום יגיש העותר חוו"ד מומחה של מומחה לדין באוזבקיסטאן אשר ישיב על הטענות שבתגובת המשיבה, ולביסוס טענת האימוץ. 2. המדינה תוכל להגיב תוך 60 ימים נוספים ולאחר קבלת התגובה נחליט בעניין המשך הטיפול בעתירה". ה. בעקבות החלטה זו, ולצורך ביסוס טענת האימוץ, הגישו העותרים חוות דעת מאת עו"ד אורלי זינגרמן, מומחית לדין האישי האוזבקי. נאמר בה, כי "תעודת הלידה ... היא מקורית, תקינה, ואינה מעוררת שום תהייה. כך נראית על פניה תעודת לידה של ילד טבעי, וכך נראית על פניה גם תעודת לידה של ילד מאומץ". צוין, כי תעודת לידה חדשה לאחר אימוץ נושאת את תאריך הוצאתה לאחר האימוץ, ואין משנים בה את תאריך הלידה המקורי של המאומץ. כעולה מהודעה משלימה מיום 11.9.11 שהגיש המשיב, חוות הדעת הועברה ל"נתיב". מר חנן אחיטוב, ממונה המחלקה הקונסולרית ב"נתיב", מסר, כי בבירור מול הרשויות האוזבקיות לא נמצא עד כה אישור לנישואיהם של פולטורצקי ואמו של העותר, ואף לא אישור לתעודת הלידה של העותר המעיד ששם משפחתו שונה. ביום 9.5.12 הודיע המשיב כי מתשובת שירות הביטחון המקומי באוזבקיסטן עולה, שתעודת הלידה שהוצגה על ידי העותר אינה אותנטית. צורף להודעה מכתב מאת מר פליקס גורביץ', מזכיר ראשון בשגרירות ישראל בטשקנט, מיום 27.10.11, שממנו עולה כי נציג שירות הביטחון המקומי העביר אליו מסמך מן הזגס (מרשם המעמד האזרחי) בעיר אלמליק, ושלפיו אין שם רישום לידה על שם העותר. כן הוסבר, כי אין אפשרות שאדם אשר נולד בעיר נובואי יקבל "תעודה חוזרת" בעיר אלמליק, וכי מספר רישום הלידה ב"תעודת הלידה החוזרת" "תפוס ומופיע בו שם אחר לחלוטין". מסקנת מר גורביץ' היתה כי תעודת הלידה שהוצגה – מזויפת. בתגובה מיום 13.5.12 טענו העותרים, כי המשיב לא העביר את תעודת הלידה לבדיקה פורנזית, וכי לא הובאו ראיות לביסוס הטענה לזיוף. הוסף, כי כיון שהעותר אומץ בעיר אלמליק, הוצאה שם התעודה, וכי "תעודה חוזרת" היא תעודה המוצאת לאחר הליך אימוץ. על כן גם תחת מספר הלידה שצוין בתעודת הלידה של העותר, רשום במרשם העיר אלמליק שם אחר. ו. ביום 7.5.12 הגישו העותרים הודעה משלימה, שלפיה בית משפט מוסמך באוזבקיסטן קבע שאחותו הביולוגית של העותר אומצה בינואר 1980 על ידי פולטורצקי; זאת חרף אי הצגתם של מסמכי אימוץ, נוכח הודעתו של גנזך המדינה האוזבקי כי חלק מן המסמכים לא נשמר. פסק הדין בבית המשפט האוזבקי התבסס בעיקרו על עדויות שכנים ומכרים, תמצית רישום מרשם האוכלוסין ותעודת הלידה. ז. ביום 16.5.12 נערך דיון המשך (בפני השופטת-כתארה אז-נאור, השופטים הנדל ועמית), שבסיומו ניתן צו על תנאי. ח. בתצהיר תשובה מיום 9.9.12 שניתן על ידי מר אחיטוב צוין, כי בירור כאמור בנוגע לתעודת הלידה מול רשויות אוזבקיסטן, הוביל למסקנה כי תעודת הלידה אינה אותנטית, תוך שהכוונה היא כי "איננה משקפת את המצב העובדתי לאשורו". הוסף, שבהתאם לדין ולנוהג באוזבקיסטן טעון אימוץ החלטה של רשות מוסמכת, ועליו להיעשות בלשכת רישום האוכלוסין האחראית על רישום הלידה של המאומץ; ואולם, מסמכים המתאימים לכך לא הוצגו. במכתב מאת איש השגרירות מר גורביץ' מיום 17.8.12, שצורף לתצהיר התשובה, צוין: "1. בתאריך 16/08/12 קיבלתי תשובה רשמית מנציג רשמי- איש שירות הבטחון המקומי (SNB) - לפיה לא קיים רישום לידה בזגס בעיר אלמליק ע"ש פולטורצקי אדוארד. בוצעה בדיקה בין השנים 1970-1964. כמו כן לא קיים רישום לידה ע"ש פולטרוצקי לריסה... 2. קיימתי שיחה טלפונית עם איש שירות הביטחון על מנת להבהיר מדוע אין תשובה לגבי רישום לידה משנת 1980- מועד בו הוצאו תעודות הלידה של אדוארד ושל לריסה. 3. איש שירות הביטחון התייחס כר"מ לסוגיה - באוזבקיסטן ישנו חוק לפיו רישום לידה ניתן לבצע רק פעם אחת ובזגס אחד ויחיד ע"פ מקום מגורים. 4. ת. לידה חוזרת מונפקת אך ורק על סמך רישום מקורי בזגס בו בוצע הרישום מלכתחילה. 5. לא יתכן מצב בו מונפקת ת. לידה חוזרת בשנת 1980 בזגס שונה מהזגס המקורי בו בוצע הרישום מלכתחילה. 6. על כן, לא ייתכן מצב כדוגמה בת. הלידה המצורפות לפיו רישום הלידה בוצע בזגס אחד ואילו ת. לידה חוזרת הונפקה בזגס אחר, מכיוון שהחוזרת חייבת להיות על סמך רישום הלידה המקורי". ט. כן צוין, כי לפי הטענה, נעשה האימוץ בשנת 1980, כשנה לפני המועד שבו נישאו פולטורצקי והאם, אך לא נמצא רישום של תעודת הנישואין של השניים. הוסף, כי בשאלון שמילא פולטורצקי כאשר עלה ארצה, כלל לא ציין שהעותר הוא בנו. לבסוף צוין, כי מתקיים בימים אלה הליך לבחינת המשך מעמדו של פולטורצקי בישראל, על רקע בקשה שהגיש באפריל 2012 לתיקון פריט הדת במרשם האוכלוסין ל"נוצרי" נוכח התנצרותו בשנת 1997. לבסוף צוין, כי לא ניתן להסתמך על פסק הדין המצהיר על אימוץ אחות העותר, משזה ניתן שנים רבות לאחר האימוץ הנטען. י. בעיקרי טיעון מטעם העותרים מיום 11.2.13 נטען, כי לא נמצאו רישומי לידה, כמו גם מסמכי אימוץ, כיון שאלה אבדו בגנזך באוזבקיסטן. נטען, כי תעודת הלידה מהוה ראיה מינהלית מספיקה, וכי אין זה ברור על בסיס אילו נתונים בא המשיב לכלל מסקנה שהתעודה זויפה. הוסבר, שלאחר קיום הליך אימוץ מוצאת תעודת לידה חדשה שבה מקבל המאומץ את שם המאמץ, ולא נערך שינוי של מקום הלידה ותאריכה. כן הודגש, כי חיפוש מסמכי הלידה והאימוץ צריך היה להיעשות תחת שם המשפחה המקורי של העותר בעיר נובואי. אשר ל"שאלון העליה" הוסבר, כי בטופס קיימת קטגוריה הנושאת את הכותרת "קרובי משפחה המבקשים אשרת עליה, או אלה שכבר קיבלו אותה", ועל כן ציין פולטורצקי את שם הבת המשותפת שלו ושל אם העותר בלבד, שכן העותרים לא עלו עמו ארצה. לבסוף צוין, כי העותרים אינם יודעים על "התנצרות כביכול של האב, והם אינם מאמינים שהיתה כזו"; מכל מקום האימוץ נערך זמן רב לפני שכנטען פולטורצקי המיר את דתו. י"א. בדיון בפנינו ביום 13.2.13 ציין בא כוח המשיב, כי לטענת האימוץ לא נמצא תימוכין, וכי ב"שאלון העליה" ישנה קטגוריה שבה נדרש לפרט את שמות קרובי המשפחה שנותרו בארץ המוצא, ובמסגרת זו לא צוין שמו של העותר. בא כוח העותרים הדגיש, כי ניתן פסק דין הצהרתי על ידי ערכאה מוסמכת המלמד על אימוץ האחות, וכי בכך יש ללמד לעניין העותר. י"ב. בתום הדיון החלטנו כדלקמן: "1. הכל מסכימים כי הקושי בתיק זה נובע מכך שלא הוגשו מסמכי האימוץ המקומיים אשר לטענת העותרים לא ניתן להשיגם בשל אובדנם בארכיון הרלוונטי. 2. היום הביא עמו בא כוח העותרים תעודה צבאית מקורית בה מופיע העותר בשם פולטורצקי. המשיבים נטלו את התעודה המקורית והם יבדקו את משמעות הרישום בשם זה והאם ניתן ללמוד ממנו אינדיקציה לגבי קיומו של אימוץ. 3. בא כוח העותרים הביא עמו מסמכים מקוריים נוספים שצילומיהם צורפו לתיק זה והוא יציג אותם לפני המשיבים. 4. בא כוח העותר יוכל להגיש בתוך שבוע תרגום מתוקן של נספח ו' לעתירה בו נפלה, כפי שמסר לנו בדיון, טעות. 5. המשיבים יבדקו את הטעון בדיקה ויגישו הודעה משלימה בתוך שישים יום. לאחר קבלתה נחליט בעניין המשך הטיפול בעתירה. מכל מקום, פרט להשלמות האמורות תמו טענות הצדדים". י"ג. בהודעה משלימה מטעם המשיב מיום 30.6.13 צוין, כי ביום 6.3.13 העבירה באת כוח העותרים מכתב הכולל מסמכים שונים: "פנקס צבא", "תעודת סיום 8 שנות לימודים בבית הספר" ו"דיפלומה של בית ספר מקצועי". מסמכים אלה הועברו לאיש קשר בשגרירות בטשקנט לשם בחינתם מול השלטונות באוזבקיסטן. כנמסר, חרף נסיונות רבים לקבל את התייחסות השלטונות, זו טרם התקבלה. במקביל הוחלט להזמין את אם העותר ואת פולטורצקי לראיונות ברשות האוכלוסין, שמא יוכלו לשפוך אור על שהיה. הראיונות נערכו ביוני 2013. המשיב למד מדבריהם כי לא נערך הליך אימוץ פורמלי כדין, ולכל היותר נערכה פניה בעניין שינוי שם המשפחה בתעודת הלידה. הוסבר, כי בהתאם לדין ולנוהג באוזבקיסטן על אימוץ להעשות על סמך החלטה של רשות מוסמכת, הבוחנת את טובת הקטין. תיעוד כאמור לא הומצא. כן צוין בשולי הדברים, שככל הנראה אף נפרדו העותרים, ואינם זוג עוד. נוכח המכלול האמור צוין, כי התייתר הצורך בבדיקת המסמכים שפורטו מעלה. בתגובת העותרים מיום 8.7.13 נטען, כי לא הוצגו תמלילים של הראיונות, וכי עורך המסמכים החתים את המרואיינים על מסמכים הכתובים בעברית, אף שאינם דוברים את השפה. נטען, כי האם ופולטורצקי מבוגרים וחולים, והמעמד הלא פשוט הביאם להשיב כפי שהשיבו. לבסוף נתבקש, כי בית המשפט יתן דעתו לכך שהעותר חי כל חייו כבן של יהודי, כי מרכז חייהם של העותרים בישראל, וכי הורי העותר חולים וזקוקים לו ולמשפחתו. כן צוין, שהעותרת חולה במחלת הסרטן. נאמר, כי הטענה שהעותר והעותרת נפרדו, אין לה על מה לסמוך. ואחר כל אלה, הגיע ביום 29.7.13 דיווח שגרירות ישראל באוזבקיסטן, לפיו איש שירות הביטחון האוזבקי הבהיר לנציג ישראלי שלא איתר ברישומים צבאיים את פנקסו של העותר, אף כי לימים הוצג מטעם העותרים מכתב מלשכת הגיוס בעיר זאראפשן מ-23.8.13, שאישר שירות צבאי של העותר 1 מ-28.10.86 עד 14.12.88. הכרעה י"ד. חוששני כי לא אוכל להמליץ לחברותי להיעתר למבוקש. נראה כי עתירה זו מיצתה עצמה. על שר הפנים, ככל רשות מוסמכת, להפעיל את שיקול דעתו באורח סביר על פי ראיות מנהליות שרשות סבירה תראה בהן ראיות בנות-משקל. כל עוד החלטת הרשות אינה נגועה בחוסר סבירות, בשיקול זר או באפליה, יטה בית המשפט שלא להתערב בה. בנסיבות, כפי שתוארו, לא הוכח כי נפל פגם בהחלטת משרד הפנים המצדיק את התערבותנו (בג"צ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים (2007)). ט"ו. הנטל הראשוני להבאת ראיות מינהליות להוכחת זכאות לאזרחות מכוח שבות רובץ על כתפי מבקש המעמד בישראל מכוח חוק השבות (בג"צ 4504/05 סקבורצוב נ' השר לבטחון פנים (לא פורסם; 2009); בג"צ 10352/05 פסחוב נ' משרד הפנים (2008)). ט"ז. לצורך הרמת הנטל הראשוני נדרשות ראיות, שעל טיבן נאמר (בג"צ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח(1) 919, 928): "אין חולק - והדבר אף עולה מתקנה 4 הנ"ל לתקנות השבות (וראו גם תקנה 4 לתקנות האזרחות, תשכ"ט-1968) - כי הנטל הראשוני להבאת ראיות מינהליות מספיקות לביסוס לכאורי של זכאותו לשבות ולאזרחות של המבקש לעלות לישראל, מוטל עליו. טיבן של הראיות הנדרשות להרמת הנטל הראשוני על-ידי המבקש עשוי להשתנות ממקרה למקרה ומזמן לזמן. לעניין זה לא ניתן - ואף אין זה רצוי - להתוות כללים נוקשים. עם זאת ניתן להניח כי המבקש ייחשב כמי שהוכיח לכאורה את זכאותו אם הראיות שהביא הן מסוג הראיות שמשרד הפנים, על-פי נהליו הרגילים, מקבלן בדרך-כלל כמספיקות להוכחת הזכאות הנטענת. כאלו הם למשל תעודות ציבוריות. למיניהן, תמצית רישום ממרשם האוכלוסין או העתק נאמן ממסמך מקורי (השוו בג"צ 2828/00 קובלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נז (2) 21 בעמ' 27-26). עמידת המבקש בנטל הראשוני להוכחת זכאותו-לכאורה לשבות אין משמעה כי משרד הפנים חייב לקבל את בקשתו, אך עמידתו של המבקש בנטל הוכחתה הראשוני של זכאותו-לכאורה לשבות מקימה לו "חזקת זכאות". בהיעדר ראיות מינהליות, שתעוררנה לפחות חשד מבוסס ביחס לזכאותו של המבקש, הרי שככלל תתגבש חזקת הזכאות לכדי זכאות אופרטיבית. אכן, עוצמת הראיות המינהליות הנדרשות לסתירתה של חזקת זכאות תלויה, בין היתר, באיתנותה של חזקת הזכאות, שמידתה נגזרת מעוצמת הראיות המינהליות שהביא המבקש לביסוסה" (פרשת מקסימוב, 929-928 מפי השופט - כתארו אז - מצא). י"ז. דומה, כי חרף נסיונותיהם של העותרים והזמן הרב שניתן בידם, ובאורך רוח, בהחלטות מרובות של בית המשפט – ההליכים מתנהלים כבר כחמש(!) שנים, שאמנם כללו בקשות רבות להארכות מועד מטעם המשיב - לא צלחה דרכם לעת הזאת בהרמת נטל הראיה. ההצטברות שבין סימני השאלה הלא פשוטים שעוררו הרשויות ב"נתיב" ובשגרירות מזה, והעולה מראיונות פולטורצקי, האב המאמץ הנטען והאם מזה – מטה את הכף שלא לחיוב. י"ח. לפולטורצקי, האב המאמץ הנטען, ולאמו של העותר, נערכו כאמור לאחרונה ראיונות ברשות האוכלוסין, שבגדרם מסרו כך (הדברים הובאו מפי מתורגמן): "ש. האם יש לכם פס"ד אימוץ. ת. אין להם פס"ד אימוץ. מה שהם מציגים מסמך שב 26.11.09 גב' לריסה (בתה של הנ"ל) פנתה לבימ"ש באוזבקיסטן וביקשה אישור שהיא בת מאומצת של ולדימיר פולטורצקי. בימ"ש בדק את החומר וכתב שע"פ בדיקת הארכיב של משרד האוכלוסין שבשנים 1995-1963 לא נמצא רישום אימוץ על שם גב' לריסה, אבל בגלל שהיו אנשים שמכירים את המשפחה, בימ"ש אישר את האימוץ. ש. האם יש תעודת אימוץ של אדוארד? ת. אין לה. ש. האם הזמינו אותה לבמ"ש לאימוץ ילדיה? ת. לא, לא היתה בבימ"ש, לא אצל עו"ד ולא בעיריה. ש. האם היא יודעת מה קרה באלמליק בשנות ה- 80? ת. באלמליק הוא אימץ את הילדים שלה. ש. האם התבצע והושלם הליך האימוץ? ת. לא אין לה מושג כיצד התבצע. ש. האם השתמרו מסמכים ע"כ? ת. דבר יחיד שיש לה ת. לידה מחודשות של שני הילדים. ב- 1980 נופקו התעודות עם השם החדש של האב ולדימיר. ש. איפה קיבלו ת. לידה חדשות? ת. אין לה מושג איפה ולדימיר עשה את הכל. ש. האם ביצעו פרוצדורה לאימוץ או רק שינו שם? ת. ע"פ טענתה רק עשו שינויי שם משפחה לילדים ושם אב. ע"פ טענתה לא היה דיון משפטי ולא ביקשו ממנה אישור מיוחד". (ראיון עם אמו של העותר מיום 23.6.13- הדגשה הוספה- א"ר). "לא היה בימ"ש הקובע אימוץ. הוא עשה לילדים שינוי שם משפחה ושינוי שם אב. תהליך של אימוץ לא היה. הוא לא יכול להוציא פס"ד אימוץ כי הוא לא קיים... לא היה הליך משפטי. הוא פנה למועצה של עיריית אלמליק והם אישרו שם משפחה ושם אב" (ראיון עם פולטורצקי מיום 23.6.13). י"ט. הדברים שנרשמו מפיהם של האם ופולטורצקי הובאו במקצת פירוט, שכן דומה שאין טוב מהם כדי ללמד באופן מהימן על המצב לאשורו. פולטורצקי ואמו של העותר מציינים באופן ברור ומפורש, כי הליך אימוץ פורמלי לא נעשה או לא הושלם, וכל שנעשה הוא שינוי שם המשפחה ושם האב. בהקשר זה יוער, בחינת פשיטא, שראוי כי בטרם יוחתמו מרואיינים על סיכומי ראיונות שנערכו בשפה זרה, יוקראו אלה בפניהם, שהרי דברים אלה עלולים לשמש נגדם. אם כך נעשה הנה מה טוב; איננו יודעים אם כך נעשה בענייננו, אך ראוי שייעשה כן כדבר שבשגרה, למען הסדר הטוב. למשל, ככלל בהודעות הנגבות במשטרה באמצעות מתורגמן, יש ציין לכך. מכל מקום, בנידון דידן לא מצאנו כי יש בסיס לטענה שהתמלול אינו משקף את שהיה. נזכיר כי בראיון אמרה האם, שהעותר נפרד מרעייתו. כ. יתרה מכך, לאחר בירור עם הרשויות האוזבקיות הוסבר על ידי המשיב, כי "תעודת לידה חוזרת" מונפקת אך ורק על סמך רישום מקורי בספרי המרשם שבו בוצע הרישום מתחילה, ובענייננו בעיר נובואי. על כן לא יתכן מצב, שבו מונפקת "תעודת לידה חוזרת" בספר מרשם שונה מן המקורי, דבר המטיל צל כבד על מהימנותה. העותרים ציינו כי היה מקום לחפש אחר תעודה בעיר נובואי, ואולם גם לשיטתם ככל שהונפקה תעודה חדשה, היתה זו צריכה להימצא בעיר אלמליק תחת השם פולטורצקי, אך כזו כאמור לא נמצאה, מספר רישום הלידה המצוין בתעודה החוזרת נראה על פניו כ"מאויש" בשם אחר. לא זו אף זו, לא הובא כל מסמך המתעד את הליך האימוץ בפני רשות מוסמכת. כעולה מעמדת המשיב, הדין באוזבקיסטן, וכך גם מורה השכל הישר (ואף עולה מחוות הדעת מטעם העותרים (פסקה 3)), מחייבים כי ככל שמדובר באימוץ ייערך הליך פורמלי, הנושא תיעוד; כך היה בבג"ץ 1188/10 פוזרסקי נ' משרד הפנים (31.7.13). זו גם מצוותו, מבחינת הרשויות הישראליות, של "נוהל מתן מעמד לבן המאומץ על-ידי זכאי שבות" (מס' 5.2.0007 מ-1.5.00). איני מביע דעה על מצב, שיתכן אולי במקרים מסוימים, בו מגדל פלוני את ילדיה של בת זוגו (ולהיפך) גם בלא הליך פורמלי, מעין "אימוץ בפועל" במסגרת של ידועים בציבור, ועל תוצאה משפטית הנובעת מעובדות מעין אלה; אך בענייננו מעולם לא נטען כך בכל שלב שהוא, אלא נטען להליך פורמלי – והדבר לא הוכח, שלא לומר שנעשה ניסיון שלא כהלכה להוכיחו. יצוין כי בבע"מ 4751/12 אלמוני נ' אלמונית (29.8.13), נדונה בין היתר השאלה האם זכאיות קטינות למזונות מבן זוגה לשעבר של אמן המאמצת, מכוח "אימוץ בפועל". בית המשפט לא הכריע בשאלה אם מדובר במקרה הקונקרטי ב"אימוץ בפועל", ומכל מקום המדובר שם היה בנושא מזונות ולא בהקניית סטטוס. יוער בהקשר זה, כי מוטב היה אילו היה מגיש המשיב חוות דעת בהיבט זה, אולם נוכח המכלול המתואר, בהנחה של תקינות פעולתה של הרשות המינהלית, שאין לנו סיבה כאן לפקפק בה, אין בכך כדי לשנות מן התוצאה. יוסף, כי עיון ב"שאלון העליה" שמילא פולטורצקי כאשר עלה ארצה, ושעל בסיסו קיבל תעודת עולה מעלה, כי הוא עצמו לא ציין שהעותר הוא בנו; תחת הקטגוריה "קרובי משפחה שנשארים בארץ המוצא", שהיא הרלבנטית לענייננו, לא צוין דבר. אף פסק דין המצהיר על אימוץ האחות אין בו לסייע לעותרים, שכן קשה להלום הסתמכות על פסק דין המאשר אימוץ בדיעבד של בן משפחה אחר (ראו והשוו בג"צ 4331/09 מקרוב נ' שר הפנים (2011)), בהינתן ראיות מינהליות אחרות בכיוון שונה. ספציפית, בנדון דידן לא נוכל לקבל את פסק הדין ההצהרתי כראיה בעלת משקל לעניין העותר, גם כיון שעיקר הראיות שעליהן נשען פסק הדין דומה במהותו לאלה שהציג העותר בפני המשיב, ושנמצאו בלתי מהימנות ובלתי מספקות להוכחת טענותיו. ולבסוף, משיהדותו של פולטורצקי מוטלת בספק נוכח הודעתו כי התנצר עוד בשנת 1997, נראה כי נשמט הבסיס לבקשה, אולם כאמור עניין זה טרם הוכרע, ולא עליו קמה ונופלת העתירה. כ"א. כללם של דברים: המסקנה המתבקשת היא כי לא עלה בידי העותרים להרים את נטל הראיה. נוסיף, כי גם אם היתה מערכת יחסים בין פולטורצקי לעותר, הוא ראה בו כבנו והעותר ראה בו כאביו, הנה במישור המשפטי, לצרכי חוק השבות אין סגי בכך, ועל פניו מחייב החוק חומר ממוסמך ככל משפטו וחוקתו. קבלת אזרחות מכוח שבות היא עניין רציני, של סטטוס וזכויות, היא מצדיקה זהירות מטעם הרשויות, ועמה כמובן רגישות ושכל ישר. במכלול ההשתלשלות בענייננו אין הכף נוטה איפוא לעבר העותרים. איננו מביעים דעה על החלטות אפשריות מטעמים הומניטריים, ככל שאלה יתבררו כאמיתיים ולא על הנייר בלבד, או בהיגלות חומר חדש שיצדיק בדיקה נוספת. כ"ב. לאחר שקראתי את חוות דעתה של חברתי השופטת ברק-ארז אבקש להטעים, כי אף אילולא נטען כנגד אוטנטיות המסמכים, עדין לא היה באלה ללמד על השלמתו של הליך אימוץ פורמלי, ומסמכים אלה ניצבים אל מול דברי האם ופולטורצקי שמסרו באופן ברור ומפורש שהליך אימוץ לא הושלם. כאמור מעלה גם אם תיתכן הקניית מעמד מכוח "אימוץ בפועל" בנסיבות מתאימות, בענייננו לא נטען לכך כל עיקר, ועל כן גם אין נושא הפנקס הצבאי מעלה או מוריד בתוצאה. יתר על כן, התקשיתי להלום את אמירת חברתי (פסקה 15), כי הואיל ואמו של העותר סברה בתום ליבה שהליך אימוץ הושלם, כמו גם העותר, אין לבוא עמם חשבון על כך שלא טענו לאימוץ בפועל – אולם כיצד נקבע אנו, כי האם סברה לתומה שהליך אימוץ הושלם, כאשר דבריה בראיון משרד הפנים מלמדים אחרת. כ"ג. מצטרף אני לחברתי המשנָה לנשיא בהנמקתה שלה. כ"ד. אציע איפוא שלא להיעתר למבוקש. אם תתקבל דעתי, יבוטלו הצו על תנאי וצו הביניים. בנסיבות אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: 1. לצערי, אינני יכולה לצרף את הסכמתי לפסק דינו של חברי השופט א' רובינשטיין. 2. חרף המורכבות העובדתית שנפרסה בהרחבה בפסק דינו של חברי ונחשפה בהדרגה ככל שהתקדם הטיפול בעתירה, לאמיתו של דבר, תמצית העובדות שהציגו העותרים היא פשוטה. העותר 1 (להלן: העותר) נולד כבן לשני הורים שאינם יהודים בעיר נובואי שבאוזבקיסטן. אמו נפרדה מבעלה, אביו של העותר, בעת שהעותר ואחותו מאותו אב, לריסה, היו ילדים. הקשר עם האב הביולוגי נותק ומקץ שנים ספורות הוא אף נפטר. לימים, בעת שהעותר ואחותו עודם היו ילדים קטנים, אמם קשרה את חייה עם בן זוג חדש, יהודי, ולדימיר פולטורצקי (להלן: ולדימיר). ולדימיר גידל את הילדים כאב כבר בעת שהוא ואמם היו ידועים בציבור, וגם מאוחר יותר לאחר שנישאו. כחלק מבנייתו של התא המשפחתי החדש ביקשה האם שבן זוגה החדש יאמץ את ילדיה. בהמשך לכך, ולדימיר נקט בפעולות שנדמו באותה עת כמגשימות מטרה זו. הוא נסע לעיר המחוז (אלמליק) ושם הגיש בקשה לשינוי של שם משפחתם של הילדים ולשינוי שמו של האב במסמכים הרשמיים שלהם. בשלב זה, הונפקה לעותר תעודת לידה חדשה ובה נרשם בן-זוגה היהודי של האם כאביו (להלן: תעודת הלידה השנייה). התעודה הוצאה כאמור בעיר המחוז שבה טיפל ולדימיר בעניין (אלמליק). מאז, ניהל העותר את חייו כשהוא נושא את שם המשפחה של בן-זוגה היהודי של האם. שנים לאחר מכן, ליתר דיוק – לאחר שחלפו 27 שנים – ביקש העותר לעלות לישראל, כשנתיים ימים לאחר שעלו לישראל ולדימיר, אמו ואחות נוספת של העותר, בתם המשותפת. 3. העתירה שלפנינו מעוררת למעשה שתי שאלות משנה נפרדות: ראשית, האם הונחה תשתית ראייתית לכך שולדימיר פעל לשינוי שמו של העותר ולהוצאתה של תעודת לידה מתוקנת עבורו "בזמן אמת" ושהעותר גדל כבנו של ולדימיר ואף נשא במהלך מרבית חייו את שם משפחתו? שנית, בהנחה שהונחה תשתית עובדתית כאמור, מהי נפקותו המשפטית של מצב עובדתי זה, קרי האם ניתן להכיר בעותר כילדו של יהודי לצרכיו של חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות) גם אם לא נערך תהליך אימוץ פורמאלי של העותר על-ידי ולדימיר? שאלות אלה יש לבחון על-פי סדר הצגתן. אם התעודות שהוצגו אינן אמיתיות ואינן מבטאות מציאות רישומית ומשפחתית אמיתית, ממילא נופלת העתירה כולה. לעומת זאת, אם הן מבטאות פעולות שננקטו בתום לב בשעתן, עדיין מתעוררת השאלה האם דין העתירה להידחות אך בשל העדרו של פסק דין של אימוץ, תוך התעלמות ממציאות החיים המשפחתית במשך יותר משלושה עשורים. השאלה הראשונה: התשתית העובדתית של ההחלטה 4. העותרים תמכו את טענותיהם העובדתיות בשורה של מסמכים. בנוסף לתעודת הלידה השנייה, שבה מצוין שמו של ולדימיר כאביו של העותר, הציגו העותרים תעודות שונות שניתנו לעותר במהלך חייו ובכולם הוא נושא את שם משפחתו של ולדימיר – "פולטורצקי": תעודות סיום מבית הספר, דיפלומה מבית ספר מקצועי ופנקס מהצבא האדום. העותרים הציגו גם חוות דעת של עורכת דין שהצהירה כי היא מומחית לדין האישי האוזבקי, ולפיה תעודת הלידה השנייה היא מקורית ותקינה. בנוסף, הגישו העותרים גם פסק דין שניתן בשנת 2009 בבית משפט באוזבקיסטאן בעניינה של לריסה, אחותו של העותר מאותו אב, שעודה גרה שם (להלן: פסק הדין מאוזבקיסטאן). בפסק דין זה נתן בית המשפט באוזבקיסטאן סעד הצהרתי הקובע כי אחותו של העותר אומצה כדין בידי ולדימיר. בית המשפט באוזבקיסטאן נתן גם תוקף לתעודת הלידה של לריסה, אחותו של העותר מאותו אב, שאף היא הוצאה בשנית בעיר אלמליק בשנת 1980 באותן נסיבות שבהן הוצאה תעודת הלידה השנייה של העותר, וביטל את תעודת הלידה המקורית שלה. במסגרת פסק דין זה, ציין בית המשפט באוזבקיסטאן כי מהאישורים שהתקבלו מלשכת האוכלוסין הרלוונטית עולה כי רק חלק מהמסמכים הנוגעים לתקופה שבין 1963 לבין 1995 נשמרו בארכיון. זאת ועוד: העותרים הגישו לבית משפט זה מסמך רשמי ממשרד ההגנה של אוזבקיסטאן מיום 23.8.2013 (להלן: האישור מטעם משרד ההגנה), ובו אישור כי העותר שירת בצבא האדום בין השנים 1986 ל-1988 תחת השם "פולטורצקי אדוארד בן ולדימיר", היינו אישור המעיד על כך שהעותר נשא את שם משפחתו של ולדימיר "בזמן אמת" ואף מופיע ברישומים הרשמיים כבנו. כפי שיוסבר בהמשך, עובדה זו כשלעצמה אינה מבססת קיומו של אימוץ פורמאלי, אך יש מקום לתת לה משקל רב כאשר המשיבים מבקשים לטעון כי המסמכים שהוגשו על-ידי העותר אינם אותנטיים. 5. המשיבה מצידה גרסה לכל אורך הדרך כי המסמכים שאותם הציגו העותרים אינם אותנטיים. כפי שציין חברי, עמדתה של המשיבה התבססה במידה רבה על הטענה שלא ייתכן כי תעודת הלידה השנייה היא אותנטית בשל כך שהונפקה בעיר אלמליק, ולא בעיר הולדתו המקורית של העותר (נובואי). המשיבה ציינה גם כי משיחות שערך דיפלומט בשגרירות ישראל באוזבקיסטאן עם נציג שירות הביטחון המקומי עולה כי תעודת הלידה השנייה לא נמצאת במרשם הרלוונטי, וכי לא אותרו רישומים צבאיים שבהם מופיע שמו של העותר (אדוארד פולטורצקי). 6. לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה כי לא ניתן לומר במקרה זה שהמשיבה עמדה בחובה להניח תשתית עובדתית מספקת לשם קביעה שלא ניתן לסמוך על המסמכים שהציג העותר. ויודגש: אנו איננו נדרשים, וממילא גם לא יכולים, לקבוע קביעות עובדתיות חד-משמעיות בנוגע לאותנטיות התעודות שהציגו העותרים. אף איננו נדרשים לקבוע מהי הפרוצדורה שהייתה נהוגה באוזבקיסטאן לצורך הוצאת תעודות לידה בשנת 1980. השאלה העומדת לפנינו היא אפוא רק האם העותרים הרימו את הנטל הראשוני לביסוס לכאורי של טענתם לזכויות מכוח חוק השבות, ובהמשך לכך האם המשיבה הניחה תשתית ראייתית מספקת לטענה לפיה המסמכים אותם הציגו העותרים אינם אותנטיים. מן הטעמים שאפרט, אני סבורה כי העותרים אכן הרימו את הנטל הראשוני שמוטל עליהם, וכי המשיבה כשלה בהנחת תשתית ראייתית מספקת לשם סתירת טענותיהם. 7. ראש וראשון, ראוי לשים לב לכך שחרף העובדה שהעתירה מתנהלת בבית משפט זה במשך כחמש שנים, המשיבה נמנעה מלבדוק את האותנטיות של המסמכים עצמם, ובעיקר את תעודת הלידה השנייה, והסתפקה בניסיון לבדוק את הנתונים במרשם באוזבקיסטאן. אכן, למשיבה נמסר על ידי נציג של שירות הביטחון האוזבקי כי לא נמצאו במרשם נתונים התומכים בטענות העותרים. אולם, מצופה כי טענה כה חריפה (לפיה העותרים זייפו את המסמכים שהגישו לבית משפט זה) תגובה, לכל הפחות, במסמך רשמי של מוסד ממשלתי מאוזבקיסטאן. מסמך כזה לא הוצג. אף שמו ותפקידו של האדם שעמו נעשה הבירור לא נמסר. למעשה, שני המסמכים הרשמיים היחידים שהוצגו בפנינו, הם האישור מטעם משרד ההגנה ופסק הדין מאוזבקיסטאן. האישור מטעם משרד ההגנה תומך באופן ברור בטענותיהם העובדתיות של העותרים. בהתייחס לפסק הדין מאוזבקיסטאן, אכן, כפי שציין חברי, בית משפט זה כבר פסק בבג"ץ 4331/09 מקרוב נ' שר הפנים (5.1.2011), כי לא ניתן לרכוש מעמד מכוחו של פסק דין המכיר באימוץ במדינת המוצא לאחר שהמאומץ מתגורר בארץ כבר מספר שנים. אולם, בענייננו חשיבותו של פסק הדין מאוזבקיסטאן היא אחרת. פסק דין זה נתן כאמור תוקף לתעודת לידה שהוצאה בשנית לאחותו של העותר, באותן נסיבות, ומכך ניתן ללמוד שהדין באוזבקיסטאן מאפשר הוצאת תעודה כזו גם לא בעיר ההולדת המקורית. זאת ועוד, עולה מפסק הדין כי לא כל המסמכים הרלוונטיים לענייננו נשמרו בארכיונים. המשיבה לא הציגה ראיה הסותרת קביעות אלה, למעט דברים שנאמרו בידי גורם עלום בשירות הביטחון האוזבקי, אשר בהם, עם כל הכבוד, אין די. זאת, במיוחד בהתחשב בכך שהאמור באישור מטעם משרד ההגנה סותר באופן חזיתי את המידע שהתקבל מאותו גורם עלום בנוגע לתעודות הצבאיות של העותר. 8. מיותר לציין כי משקלן של הראיות המנהליות שעליהן מסתמכת הרשות בהחלטותיה נדרש להלום את משקלן של הראיות שהוצגו בפניה בידי הפרט, ובענייננו הוצגו מטעם העותר ראיות בעלות משקל רב לכאורה. כך עולה מפסיקתו המנחה של בית משפט זה בבג"ץ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח(1) 919 (2003) (להלן: עניין מקסימוב), שעסק אף הוא, מעניין לציין, בעתירתן של אם ובת שעלו מאוזבקיסטאן. בעניין מקסימוב נקבע, כי לצורך סתירת "חזקת זכאות" על הרשות להציג ראיות מנהליות של ממש, ואין די בספקות בלבד או בכך שמשרד הפנים יקבע שהטוען לזכות לא שכנע אותו בקיומה (שם, בעמ' 931-930). וחשוב אף יותר: בעניין מקסימוב הובהר כי טענה לפיה מסמכים המעידים על זכאות לעלייה לארץ זויפו, מחייבת הצגת ראיות ברורות אשר הטוען לזכות יוכל להתמודד איתן. דבריו של השופט (כתוארו אז) א' מצא הולמים (בשינויים המחויבים) גם את ענייננו: "לא ניתן לקבל כי זכות כה מהותית... תישלל על סמך מסמך עלום שלמבקש לא ניתנה האפשרות לעיין בו ולהתמודד עם תוכנו. גם בעניין זה היה הסברו של המשיב רחוק מלשכנע. המשיב טען, כזכור, כי 'עיון נציגי הקונסוליה הישראלית בספרי המרשם מתבצע בצורה בלתי רשמית והללו לא מצולמים שכן מדובר במסמכים רשמיים של מדינה ריבונית אחרת והדבר אינו מקובל לנוכח הפגיעה שעלולה להיגרם ליחסי החוץ בינה לבין ישראל'. המשיב לא הסביר מדוע צילומם – או לכל הפחות העתקתם – של מסמכים רשמיים של מדינה אחרת עלול לפגוע בה, ואף לא הראה כי במקרה הנוכחי לא עלה בידו להשיג העתק מן המסמך בדרכים דיפלומטיות מקובלות" (שם, בעמ' 934-933). הדברים מקבלים משנה תוקף במקרה שבפנינו אשר בו דבקו המשיבים בחשדם הראשוני באשר לאותנטיות המסמכים, חרף ראיות נוספות שהוצגו להם במהלך הדיון בעתירה, ובמידה מסוימת "ננעלו" על עמדתם הראשונית בנושא. 9. זאת ועוד: במקרה דנן, העולה מדבריהם של ולדימיר ואמו של העותר בראיונות שנערכו להם בידי המשיבה, ושאליהם עוד אדרש להלן, תואם לחלוטין את המסמכים שהציגו העותרים, קרי שולדימיר גידל את העותר מגיל צעיר כבנו, תחת שם משפחתו. לא למותר להוסיף ולציין, כי המשיבה ביססה חלק נכבד מטענותיה על כך שתעודת הלידה השנייה הוצאה בעיר אלמליק, ולא בעיר נובואי, שבה הוצאה תעודת הלידה המקורית. למרות זאת, בראיון שנערך לולדימיר הוא לא נשאל כלל מדוע פנה לרשויות בעיר אלמליק, ולא בעיר נובואי. הימנעות המשיבה מבחינתה של נקודה זו במישרין בראיון עם ולדימיר היא מתמיהה. 10. לסיכום נקודה זו, אני סבורה כי הראיות המנהליות שהוצגו בפנינו תומכות לכאורה בגרסה לפיה ולדימיר גידל את העותר כבנו, ובמסגרת כך שונה שם משפחתו של העותר לשם משפחתו של ולדימיר. עם זאת, לא נעשה הליך אימוץ פורמאלי ככל משפטו וחוקתו באוזבקיסטאן. כעת אדון במשמעויות המשפטיות של עובדות אלה. השאלה השנייה: רישום הורות הנחזה כאימוץ והסתמכות בתום לב עליו 11. אכן, אין ספק ש"דרך המלך" להכרה בזכויות שבות של מי שעולה כ"ילד" של יהודי הוא קשר משפטי של הורות לכל דבר ועניין – בין מכוח הורות ביולוגית ובין מכוח אימוץ תקף כדין. אולם, דווקא כאשר מביאים בחשבון את התכליות העומדות ביסודו של סעיף 4א לחוק השבות – הכרה בערך המשפחה ושאיפה להימנע מהפרדתם של בני משפחה זה מזה – דומה שיש מקום לפרשנות תכליתית הרואה כ"ילד" של יהודי גם מי שגדל במשך שנים כילדו של אותו אדם ואף זכה להכרת הרשויות בארץ המוצא ככזה, אפילו לא הושלמו בעניינו הליכי אימוץ פורמאליים. זה אינו המקרה הרגיל, אך בית משפט זה כבר הכיר בכך שבמקרים מתאימים ראוי להכיר בקשר הקיים בין אדם לילד הגדל בחסותו, גם בהעדרם של קשרי הורות משפטיים (למשל, על דרך נכונות לאפשר אימוץ של בגיר על מנת לתת ביטוי לקשר זה. ראו: ע"א 7155/96 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(1) 160 (1997); ראו גם: בע"מ 4751/12 אלמוני נ' אלמונית, פסקה 27 (29.8.2013) (להלן: בע"מ 4751/12)). זאת ועוד: בגדרם של דיני המשפחה אימוץ "בפועל" כבר הוכר כאפשרות שיש לבחון במקרים חריגים, אם גם לא לצורך הכרה בזכויות ירושה שיש להן השלכות על זכויות קניין של אחרים (ראו למשל: פנחס שיפמן דיני המשפחה בישראל כרך ב 93-92 (1989); ע"א 8030/96 יהוד נ' יהוד, פ"ד נב(5) 865 (1998)). האפשרות להתבסס על מודל זה במקרים יוצאי דופן, כמו זה שבפנינו, משתלבת אף במגמות עדכניות אחרות בפסיקתו של בית משפט זה בדבר משקלה של ההורות החברתית-פונקציונלית בהחלטות שיפוטיות (ראו והשוו: בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגיים, פ"ד ס(1) 124, 168 (2005); בג"ץ 4077/12 פלונית נ' משרד הבריאות, בפסקה מ"ג לחוות דעתו של חברי השופט רובינשטיין; יחזקאל מרגלית "על קביעת הורות משפטית בהסכמה כמענה לאתגרי קביעת ההורות המשפטית בעת החדשה" דין ודברים ו 553 (2012). כך, העובדה שאדם נטל חלק פעיל ומהותי בהליכי אימוץ של ילדות בידי בת-זוגו, שימשה בסיס להכרה בחיובו במזונותיהן, אף ללא מיסוד של הקשר הפורמאלי בינו לבין הקטינות, בנסיבות שבהן גדלו בפועל כבנותיו. ראו: בע"מ 4751/12). 12. כל מקרה מסוג זה יש לבחון בהקשרו ההיסטורי והחברתי. בנסיבות העניין, ניתן להתרשם כי בתנאי המקום והזמן שעליהם נסבה העתירה שינוי שם משפחתו של העותר, על דרך הוצאת תעודת לידה חדשה, וקבלת מסמך רשמי מטעם הרשויות לפיו אביו של העותר הוא ולדימיר היה מעשה פורמאלי בעל משמעות נכבדת. ייתכן אף שהוא נתפס בעיני הנוגעים בדבר כאימוץ פורמאלי. אין זה מופרך לשער כי אימוץ שם משפחה של אב יהודי בברית המועצות של אותה תקופה לא היה עניין של מה בכך. לא למותר להוסיף, כי גם בהקשרים אחרים סבר בית משפט זה בעבר, כי לאימוצו של שם משפחה חדש יכולה להיות משמעות חברתית החורגת מעובדת שינוי השם (למשל, בכל הנוגע לידועות בציבור. ראו והשוו: בג"ץ 73/66 זמולון נ' שר הפנים, פ"ד כ(4) 645 (1966)). 13. אני מבקשת להדגיש: לשיטתי, לא הרישום בתעודת הלידה השנייה שהוצאה לעותר הוא העיקר, אלא העובדה שפעולה זו הייתה חלק ממארג שלם של חיים במסגרתו בני המשפחה ראו בשינוי זה מהלך של אימוץ היוצר יחסי הורות. בראיון שנערך עם אמו של העותר היא ציינה כי בנה "קורא לו [לבעלה, ולדימיר – ד.ב.א.] 'אבא' מגיל קטן". בתשובה לשאלה שהוצגה לולדימיר "האם היה ביניהם קשר אב ובן", הוא השיב כי "תמיד היו יחסים כאלה". בכך ענייננו שונה באופן מהותי ממקרים שבהם בית משפט זה לא היה נכון להעניק מעמד של עולה לפי חוק השבות מכוחו של שינוי שם בתעודת הלידה, שכן באותם מקרים לא שיקף שינוי זה את היחסים בפועל בין ההורה הנטען לילד (ראו והשוו: בג"ץ 2503/05 ברושצ'ר נ' משרד הפנים (26.10.2005)). הראיונות שערך משרד הפנים לאמו של העותר ולבן-זוגה, שהיה לאביו בפועל, היו צריכים לשמש את המשיב לא רק כדי להאיר את ה"אין" – העדרו של פסק דין פורמאלי של אימוץ, אלא גם כדי להאיר את ה"יש" – מציאות חיים של יחסי הורות במשך עשרות שנים, שאף גובתה במסמכים רשמיים מטעם השלטונות באוזבקיסטן. מסקנה זו עולה מן המקובץ אף מבלי להיזקק, על דרך ההשאלה, ל"מעגל גיר אוזבקי". 14. אכן, יישומו של חוק השבות צריך להיעשות באופן שקול, על מנת למנוע את החשש שינוצל לרעה. אולם, אני סבורה שלחשש זה אין מקום בנסיבות הייחודיות שבפנינו, כאשר הטענה לקשר של הורות מבוססת על אירועים השוכנים בחיקו של העבר הרחוק – בתקופת ילדותו של העותר – שנים רבות מאד קודם לתכנון העלייה לישראל, ואף קודם שמהלך כזה היה בגדר אפשרות שניתן לחשוב עליה (מבחינת תנאי המקום והזמן). 15. לאמיתו של דבר, דומה כי אף חברי לא שלל על הסף את האפשרות של הקניית מעמד מכוח "אימוץ בפועל" (פסקה כ' לפסק דינו). אולם, לשיטתו, בנסיבות העניין העתירה לא הייתה מושתתת על טענה כזו. אני סבורה אחרת. אין לזקוף לחובתו את העותר את העובדה שסבר בתום ליבו, כפי שסברה אף אמו, שבתקופת ילדותו הרחוקה הושלמו הליכי אימוצו על-ידי בן זוגה של אמו. אכן, אין להלין גם על המשיבה שמלכתחילה בחנה את עניינו של העותר מן הפרספקטיבה של השאלה האם אומץ כדין. אולם, כעת, לאחר שהבירור העובדתי הנוסף שנערך על-ידי משרד הפנים חשף לראשונה בפני העותר ואמו את העובדה שטעו בחושבם כי האימוץ הושלם כדין – עובדה שהייתה עד אז רק בידיעתו של ולדימיר, בן-זוגה של האם – קמה החובה לבחון את הנושא גם מן הזווית של הנוספת של אימוץ בפועל. במקרה מיוחד זה, אין לבוא בטרוניה אל העותר על כך שלא ביסס את טענותיו המקוריות על האפיק של אימוץ בפועל. מאז ילדותו נשא את שם המשפחה של ולדימיר ואף החזיק בתעודת לידה שבה נרשם הלה כאביו. אף אמו סברה כך, כפי שעולה בבירור מהראיון שנערך לה ושמובאות ממנו הביא חברי בפסקה י"ח לפסק דינו (בראיון נרשמו מפיה של האם הדברים הבאים: "אחרי לידה של בת משותפת הם החליטו באופן רציני לאמץ את שני הילדים. היא לא יכולה לספר שום דבר על האימוץ כי בעלה עשה את זה. היא טוענת שבינואר 80 אימץ את ילדיה ושנה אחרי האימוץ הם התחתנו"). אכן, האם סיפרה כי הליך האימוץ לא כלל דיון משפטי, אך בשונה מחברי אני סבורה שלא ניתן לדון אותה לכף חובה על כך שסמכה על הטיפול בכך על-ידי בן-זוגה, כאשר היא עצמה לא נדרשה לנוכחות בפני הרשויות וכל זאת בהקשר של טיפול ביורוקראטי במדינה שאינה דמוקרטית. לשיטתי, משרד הפנים מחויב להפעיל שיקול דעת ביחס לעובדות החדשות שהתגלו, במידה מסוימת במפתיע. לא למותר להזכיר כי אחותו של העותר, בתם המשותפת של אמו של העותר ושל ולדימיר, עלתה גם היא לישראל, עובדה התומכת אף היא בתמונה הכוללת של היות העותר חלק ממשפחתו של ולדימיר. 16. בית משפט זה מכיר, ובדין, באפשרות הפתוחה בפני זכאי שבות להביא עמו ילדים שאימץ אף בסמוך למועד העלייה, כאשר ניתן להתרשם שזהו אימוץ כן (ראו: בג"ץ 1188/10 פוזרסקי נ' מדינת ישראל, בפסקאות 46-42 (31.7.2013) (להלן: עניין פוזרסקי)). זהו כוחו של אימוץ הנעשה על-פי כל כללי הדין. אולם, דווקא משום כך מתחזקת תחושת העוול במקרים שבהם נדחית על הסף החלתו של חוק השבות על מי שאמנם לא אומץ כדין אך אימוצו בפועל היה חלק מתפיסת זהותו והגדרתו האישית, בחלק הארי של חייו. על כן, לו תישמע דעתי, העתירה תתקבל במובן זה שמשרד הפנים יחויב לבחון מחדש האם ראוי לראות בעותר "ילד" של יהודי – על בסיס שילוב הנסיבות המיוחד המתבטא בכך שנמסר לו כי אומץ על-ידי בן זוגה היהודי של אמו ושחלפו יותר משנות דור מאז גדל והתחנך לרקעם של נתונים אלה, וזאת כאשר הדברים נתמכים בתעודות ישנות המעידות לכאורה על כך שבן זוגה של אמו הוכר כאביו. משרד הפנים טרם נדרש לבחינתה של אפשרות זו, בשל האופן שבו התגלגלה העתירה, ולטעמי מוטלת עליו חובה לעשות כן. 17. יודגש בהקשר זה כי הנוהל של משרד הפנים בנושא הקניית מעמד לילד מאומץ של זכאי שבות עומד על כך שסמיכות זמנים בין מועד העלייה למועד האימוץ עשויה להיות גורם "מחשיד" (ראו נוהל מס' 5.2.0007 שעניינו "הטיפול במתן מעמד לקטין שאומץ ע"י זכאי שבות בטרם העליה") (להלן: נוהל האימוץ)). המשיבה מסרה לאחרונה לבית משפט זה, במסגרת התדיינות בתיק אחר, כי כנות האימוץ נבחנת לעומק כאשר האימוץ בוצע עד שנה לפני העלייה לארץ (ראו: עניין פוזרסקי, בפסקה 22). ראוי ללמוד מכך גם את היחס הראוי למקרה ההפוך: ככל שהטענה לקשרי הורות מבוססת על מציאות חיים נמשכת הרחוקה בזמן ממועד העלייה כן פוחת החשש להטעייה – ובענייננו, כאמור, קשרי ההורות לא נוצרו בשנה שלפני העלייה, אלא כשלושים שנה קודם לכן. 18. מכל הטעמים האמורים אני סבורה כי אין לשלול על הסף את האפשרות של הכרה בעותר כבזכאי שבות. תוצאה זו מתחייבת מפרשנות תכליתית של חוק השבות, ולשיטתי אף אינה יוצרת קושי מערכתי ככל שהיא מושתתת על מציאות החיים הנמשכת של משפחת העותר, שאינה צפויה לחזור ולבוא בפני המשיבה כעניין שבשגרה. כדברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין בבג"ץ 8030/03 סמוילוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח(6) 115, 121 (2004): "המונחים 'בני משפחה', 'בן זוג" או 'ילד' של יהודי שבאותה הוראת-חוק יש ונכון לפרשם 'פירוש לשוני דינמי', פירוש העולה בקנה חד עם תכליתו העקרונית של חוק השבות... הבחינה לזכות השבות בחינה מהותית היא – בחינת קשר הגורל, ולא אך בחינה פורמאלית – בחינת קשר הנישואין או קשר ההורות כבענייננו". פרוש "לשוני דינמי" כאמור כבר הוביל את בית משפט זה לקבוע כי גם אם אדם הוא באופן פורמאלי קרוב של יהודי מכוח אימוץ שנעשה כדין, אך למעשה התא המשפחתי התפרק ואין ביניהם עוד קרבה מהותית, לא יהיה זכאי אותו אדם לעלות לארץ מכוח חוק השבות (שם, בעמודים 126-124). 19. כחוט השני עוברת בהלכה הפסוקה המסקנה לפיה השיקול העיקרי בפרשנותו של סעיף 4א(א) לחוק השבות הוא מהות וכנות הקשר שבין זכאי השבות לקרוביו, להבדיל ממעמדם הפורמאלי של האחרונים. מסקנה זו משליכה לדידי גם על אופן הפעלתו של נוהל האימוץ, ומחייבת, במקרים המתאימים, בחינה של המקרה ההפוך מזה שנידון בעניין סמוילוב, זה של אדם שהוא "ילד אמיתי" של יהודי, גם אם תהליך האימוץ הפורמאלי שלו לא הושלם. נוהל האימוץ דורש כי המבקש מעמד מכוחו יציג הוכחות לכך שמדובר באימוץ "אמיתי", ובכלל זאת יראה כי התקיים קשר רצוף עם המאמץ, כוונה אמיתית ליחסי הורות בין המאמצים למאומץ ונשואים אמיתיים בין בני הזוג המאמץ (סעיף 2.4 לנוהל האימוץ). על פני הדברים, נראה כי תנאים אלה מתקיימים בענייננו. נוהל האימוץ דורש אמנם הצגתם של מסמכי אימוץ מקוריים ומאומתים, ובכלל זאת תעודת אימוץ. תעודה כזו לא נמצאה בענייננו. ברי כי ברוב רובם של המקרים, הכרה בזכויות מכוח אימוץ לצורך חוק השבות תתאפשר רק מקום בו הושלם הליך אימוץ בארץ המוצא. יחד עם זאת, ראוי גם להכיר בחריג לכלל הרגיל הקבוע בנוהל, על מנת לאפשר בדיקה פרטנית של אותם מקרים נדירים בהם שעולה טענה מבוססת לכאורה לאימוץ בפועל שלא הושלם כדין (לחשיבות ההכרה בחריגים, ראו והשוו: בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי, בפסקאות 68-66 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (28.2.2012)). לא כל שכן, כאשר אפשר ואי-השלמתו של האימוץ לא הייתה נתון שבידיעתם של הנוגעים בדבר, ומטעם זה לא טופלה ב"זמן אמת". 20. אוסיף ואבהיר כי איני מביעה כל עמדה בנוגע לאפשרות כי מעמדו של ולדימיר בישראל יישלל עקב הטענה כי התנצר עוד בטרם עלה לארץ, ועל השלכותיה של אפשרות זו על העותרים. כפי שציין חברי, המשיב לא קיבל החלטה בעניין זה, וממילא אין הדבר צריך להשפיע על הכרעתנו בעתירה דנן. 21. סוף דבר: אני סבורה שהמשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה לערער את תקינותם לכאורה של המסמכים שהציג העותר, מסמכים שהאותנטיות שלהם לא נבחנה מעולם במישרין, ושהטענות כנגדם התבססו על חיפוש בארכיונים שאינם שלמים, ועל קביעות שונות ביחס לדין האוזבקי, אשר נסתרות לכאורה בנוסחו של פסק הדין מאוזבקיסטאן שהוגש על-ידי העותרים. במצב דברים זה, אני סבורה שנקיטת הליך לא מתאים מהיבטו של הדין האוזבקי אינו יכול להיות השיקול המכריע לעניין אופן החלתו של חוק השבות בישראל מקץ שנות דור, לאחר שחיים שלמים נארגו על בסיס ההנחה שהושלם אימוץ כדין. מכל הטעמים הללו, לשיטתי, יש להפוך את הצו על תנאי למוחלט במובן זה שעניינם של העותרים יוחזר לבחינה מחודשת על ידי המשיב, שישקול האם יש להכיר בעותר כמי שאומץ בפועל בידי ולדימיר, והאם יש להעניק לו אשרת עולה ואזרחות ישראלית מכוח אימוץ בפועל כזה. ש ו פ ט ת המשנָה לנשיא מ' נאור: 1. אני מצרפת דעתי לדעתו של חברי השופט א' רובינשטיין. 2. דומני שהיום, לאחר הגלגולים הרבים שעבר ההליך, ולאחר שהנושא נבחן שוב ושוב ניתן לקבוע, בודאי לפי מאזן ההסתברות, כי העותר לא אומץ על ידי מר ולדימיר פולטורצקי בעלה של אמו, שהוא יהודי (להלן: ולדימיר). ליוויתי את ההליך מתחילתו ועתה, לאור המחלוקת שהתגלעה שבתי ועיינתי בתיק מקצה לקצה. שָנִים מעסיקים העותרים את בית המשפט בשאלה האם ניתן ללמוד מתעודת לידה מתוקנת שהוצאה בשנית על כך שקדם לה הליך אימוץ פורמאלי, הליך שבשל אי סדרים באוזבקיסטן לא ניתן למצוא לגביו מסמכים. הקו שהוצג בפני משרד הפנים ובעתירה היה כי קיימת זכאות מכוח שבות בשל אימוץ פורמאלי. בתצהיר התשובה של חנן אחיטוב מיום 9.9.2012 צויין (סעיף 17) כי בעניינים אחרים המטופלים ב"נתיב" שבהם מועלות טענות לגבי אימוץ מוצגת החלטה פורמאלית של רשות מוסמכת בדבר אימוץ, החלטה שבעקבותיה מבוצע רישום בספר רישום הלידות ובספר רישום האוכלוסין בנוגע לזהותו של ההורה המאמץ. רק לאחר מכן מתוקנת תעודת הלידה בהתאמה. מר אחיטוב צרף כדוגמא החלטה בדבר אימוץ ועדכון המרשם בעקבותיו (מש/2). כשלעצמי איני רואה טעם לעסוק במחלוקות שעלו בתיק זה בדבר משמעות תעודת הלידה המתוקנת. כיום אנו יודעים הן מפי ולדימיר והן מפי אמו של העותר, טטיאנה, שלא היה הליך אימוץ פורמאלי אלא רק שינוי שם של העותר לשם משפחתו של ולדימיר. על כל אלה יש להוסיף כי ולדימיר, בשאלון העלייה שמילא כשעלה לישראל, כלל לא הזכיר כי יש לו ילדים נוספים פרט לילנה, בת משותפת לו ולטטיאנה. הדברים מדברים בעד עצמם. 3. בתגובה שהגישו העותרים לראיונות שנערכו עם ולדימיר וטטיאנה טענו העותרים כי מסמכי הראיונות שהוגשו על ידי המשיבה אינם תמלילים ואינם ציטוט מדוייק, וכי ולדימיר וטטיאנה אינם קוראים עברית. טענה זו קשה לקבל. מדובר בדברים מקבילים שמסרו שני בני הזוג. העותר גם לא הביא כל גרסה מטעמו בשאלה מה היו הדברים שכן נאמרו. הדברים שמסרו השניים עולים בקנה אחד עם העובדה שבהליך זה לא הוצגה תעודת אימוץ פורמאלית. מסתבר כי הדבר אינו נובע ממסמכים לא מסודרים וחסרים באוזבקיסטן אלא מכך שאימוץ פשוט לא היה. 4. בשולי התגובה של העותרים לראיונות עם ולדימיר וטטיאנה, בתגובה שניתנה בשלב הסופי של ניהול התיק נאמר: "6. לחלופין ביהמ"ש הנכבד מתבקש לקבל את העתירה מטעמים של צדק ולהושיט לעותרים את הסעד המבוקש. טעמי הצדק הם שהעותר מס' 1 חי את חייו משחר ילדותו (מגיל חמש) כיהודי בנו של אב מאמץ יהודי, על כל היתרונות החסרונות (וביניהן רדיפות) שבכך, וממשיך לחיות כיהודי עד היום. מרכז חייהם של העותרים הוא ישראל והם איבדו כל קשר עם אוזבקיסטן, שם לא נשאר להם כלום. הוריהם המזדקנים והחולים נמצאים בארץ וזקוקים להם, ואין לעותרים משפחה זולת המשפחה בארץ (פרט לבת מרוחקת של העותרת מס' 2 מנישואים הראשונים, החיה ברוסיה). העותרים מבקשים גם מידה של רחמים כלפי העותרת מס' 2 שחלתה בינתיים בסרטן." 5. בציטוט זה מופיעה, לראשונה, טענה חלופית שאולי ניתן לכנותה טענה אימוץ בפועל, להבדיל מטענת אימוץ ממש. חברתי השופטת ד' ברק-ארז מציעה להפוך את הצו על תנאי למוחלט במובן זה שעניינם של העותרים יוחזר לבחינה מחודשת של המשיב. המשיב ישקול האם יש להכיר בעותר כמי שאומץ בפועל בידי ולדימיר, והאם יש להעניק לו אשרת עולה ואזרחות ישראלית מכוח אימוץ בפועל כזה. לדעתי, אין סיבה לעשות צו החלטי. ההליך התנהל על בסיס טענה מסוימת (אימוץ פורמאלי). בענין הוכחתה או הפרכתה התנהלו דיונים רבים. השאלה מהו אימוץ בפועל והאם יתכן אימוץ בפועל לצרכי שבות לא התבררה בהליך, לא בפן המשפטי ולא בפן העובדתי. חברתי מציינת כי אין לזקוף לחובתו של העותר את העובדה שסבר בתום לבו, כפי שסברה אמו, כי בתקופת ילדותו הושלמו הליכי אימוצו על ידי בן זוגה של אמו. איני יודעת על סמך מה נקבעים הדברים בענין תום הלב של העותר הנגזר מתום הלב של האם. לטעמי, דברי האם בראיון אינם משקפים סברה שלה בתום לב כי היה הליך אימוץ פורמאלי. באשר לעותר – היושב בארץ מכוח צו ביניים שנים ארוכות – הרי שהוא יכול היה לערוך בעצמו בירורים עם אמו ועם ולדימיר, ולא להמתין עד שהמשיב יחקור אותם. העותר לא טען מעולם כי התברר לו בדיעבד שטעה. גם היום אין הוא טוען זאת, אלא עומד על טענתו הראשית, לפיה היה אימוץ פורמאלי. נזדמן לי לעמוד בעבר על המשמעות של נקיטת "קו הגנה חלופי" בהליך פלילי בפסיקה שדנה בסוגיה זו הודגש כי בחינתו של קו הגנה חלופי או גרסאות חלופיות מחייבת עיגון בחומר הראיות (ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקאות 176-163 (10.11.2011); ע"פ 6952/07 רפאילוב נ' מדינת ישראל, פסקאות 21-19 (28.6.2010)). דברים דומים ניתן לומר גם לענין הליך אזרחי או הליך מינהלי. קו העתירה היה – העותר הוא בנו של יהודי, שאימץ אותו כדת וכדין, בהליך אימוץ פורמאלי שנעשה בינואר 1980. אין ראיה לאימוץ הפורמאלי שנעשה בשל העדר מסמכים. יש ללמוד על האימוץ שנעשה, כך נטען, מתעודת הלידה המשוחזרת המעידה על האימוץ. חברתי מציגה עתה מפי העותר קו עתירה אחר: העותר היה מאומץ דה-פקטו, שם משפחתו שונה לשמו של ולדימיר, אך הוא חשב בתום לב כי הוא אומץ כדין. לקו עתירה זה הנרמז כעת, כאמור, כטענה חלופית, אין לדעתי ראיות. 6. איני מתייחסת כאן לשאלה אם העותר יכול לחזור ולפנות למשיב, ולהעלות את הקו החלופי האמור. אני סבורה כי אין כל הצדקה לעשות צו החלטי בהליך זה. לצו החלטי יש, בין השאר, משמעות מוסרית. העותר הוליך את המשיב, ולימים את בית המשפט, בשבילים מסוימים, ורק במסגרתם ראוי לתת את ההכרעה. 7. לא אכחד כי הוטרדתי תחילה מסוגיית פסק הדין שניתן בענין אחותו הביולוגית של העותר, פסק דין שנזכר בדברי חברתי השופטת ברק-ארז. פסק הדין קבע כעובדה שלריסה אומצה על ידי ולדימיר ביום 15.1.1980, למרות העדר מסמכים המעידים על כך. בית המשפט ביקש לקבל מסמכים ממנהל האוכלוסין, אך ציין כי הרישומים נשמרו באופן חלקי בלבד. בסופו של דבר יש בעיני הסבר לפסק הדין, הסבר השונה מזה שמעלה חברתי. בפסק הדין צוין מפורשות כך: "פולטורצקי ולדימיר בן יבגני ופולטורצקי טטיאנה בת אפלון, אזרחי ישראל, מתגוררים בישראל, הציגו הצהרות כתובות שאומתו על אימוצה של פולטרצקי ל.ו. מתאריך 15.01.1980 בעיר אלמליק. חתימות הצדדים אומתו על ידי נטוריון". הנה כי כן, ולדימיר וטטיאנה שלחו מרחוק (מישראל) לאוזבקיסטן תצהירים מאומתים על ידי נוטריון בדבר אימוץ שנעשה כביכול בתאריך מסוים. תצהירים אלה היו חלק מהתשתית שהוצגה לבית המשפט שדן בעניינה של לריסה. היום אנו יודעים, לאור דבריהם של ולדימיר וטטיאנה בישראל, שהליך אימוץ כזה לא היה. פסק הדין בעניינה של לריסה ניתן בשנת 2009, בעוד הליך זה תלוי ועומד. קשה לקרוא להתנהלותם של העותר, אמו וולדימיר בענין התנהלות תמת לב. פסק הדין בענין לריסה הוצא על סמך ראיות (תצהירי ולדימיר וטטיאנה) שניתן לומר לגביהן היום, לפחות לפי מבחן הראיה המנהלית, כי הן אינן אמת. על כן, פסק הדין בעניינה של לריסה אינו צריך להטרידנו, ואין בהצהרת בית המשפט באוקראינה בעניינה כדי ללמדנו כי העותר אכן אומץ על ידי ולדימיר. 8. בסופו של יום, אצרף דעתי כאמור לדעתו של השופט רובינשטיין. המשנָה-לנשיא הוחלט ברוב דעות כאמור בחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין, כנגד חוות דעתה החולקת של השופטת ד' ברק ארז. ניתן היום, ‏ח' בתשרי תשע"ד (12.9.2013). המשנָה-לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08050200_T27.doc הג+רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il