מחמוד מחאמיד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 502/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 502/10 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערערים: 1. מחמוד מחאמיד 2. חאלד מחאמיד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 6.12.2009, בתפ"ח 5053/08, שניתנו על-ידי כב' השופטים י' אלרון; כ' סעב; מ' גלעד בשם המערערים: עו"ד חיים קאזיס בשם המשיבה: עו"ד ד"ר אוהד גורדון פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 5053/08 (כב' השופטים י' אלרון, כ' סעב, מ' גלעד), במסגרתו הורשעו מחמוד מחאמיד (להלן: המערער 1) וחאלד מחאמיד (להלן: המערער 2) ברצח אחותם, לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיפים 301(א) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן:החוק). כמתחייב מסעיף 300 (א) רישא לחוק, נדונו המערערים למאסר עולם. כתב האישום 2. כתב האישום המתוקן מבאר כי אחות המערערים, הילאלה מחאמיד, ילידת 1976, (להלן: המנוחה) התגוררה עם הוריה באום אלפאחם, באותו בניין בו התגוררו גם המערערים עם בני משפחותיהם. ביום 06.10.2008, סיפרה המנוחה לבני משפחתה, ובהם המערערים, על רצונה להנשא לפתחי מחא'ג'נה (להלן: פתחי), אותו הכירה כחודש ימים קודם לכן, ואולם המערערים התנגדו לחתונה, משום שפתחי היה נשוי וסב לנכדים. המנוחה עמדה על רצונה להנשא, והמערערים איימו עליה, במספר הזדמנויות שונות, כי ירצחו אותה אם לא תחזור בה מהחלטתה. חרף זאת, סיכמו הורי המנוחה והחתן המיועד כי החתונה תתקיים בערבו של יום ה- 09.10.08. ביום 09.10.08 בשעה 15:00 לערך, פנו המערערים למנוחה, ושוב חזרו על איומיהם כי ירצחו אותה. משסירבה פעם נוספת לדרישתם, כך לשון כתב באישום, גמרו המערערים אומר להמית את המנוחה באמצעות סכין. בשעה 17:30 או סמוך לכך, הצטייד המערער 1 בסכין בעלת להב של כ-15 סנטימטרים והמערער 2 בסכין בעלת להב של כ- 20 סנטימטרים, והשניים נכנסו לבית הוריהם, כשהסכינים מוסתרים מתחת לחולצותיהם. המערערים ביקשו מהמנוחה להכנס עימם לחדר השינה, בתואנת שווא כי הם מעוניינים לשוחח עימה. עם כניסתם לחדר, אחזו המערערים במנוחה , הוציאו את הסכינים, ודקרו אותה שתי דקירות בחזה מימין , דקירה בחזה משמאל, ודקירה נוספת בגב מימין. פצעי הדקירה הובילו למות המנוחה בבית החולים. התשובה לכתב האישום 3. בתשובתם לכתב האישום כפרו המערערים באשמתם. הם הכחישו את דבר התנגדותם לנישואי המנוחה, ושללו את הטענה כי איימו על חייה. עוד נטען בתשובתם לאישום, כי לא הצטיידו בסכין על מנת לרצוח את המנוחה, וכי מעולם לא הופיעו יחדיו בחדרה של המנוחה בבית הוריה. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי השתית את הרשעת המערערים בעבירת הרצח, על הודאת המערער 1 במשטרה בדבר ביצוע הרצח ונסיבותיו; על הודעות בני משפחת המנוחה, אשר נמסרו במהלך חקירתם במשטרה; ועל ראיות פורנזיות מזירת האירוע. הרשעת המערער 1 התבססה על הודאתו (ת/1 ו- ת/4 מיום 9.10.08), שנמסרה לאחר שזה הסגיר עצמו מיוזמתו לתחנת המשטרה, כאשר במסגרתה הוא הודה כי הציע לאחיו לדקור את המנוחה, לאור התעקשותה להנשא לפתחי. במועד ההוצאה לפועל של תוכניתם, הוא והמערער 2 נכנסו ביחד עם המנוחה לחדר השינה בבית הוריו, ואז לדברי המערער 1 "התנפלתי על הלאלה ודקרתי אותה בסכין חאנג'ר שתי דקירות בבטן ובגב". הודאת המערער 1, המתארת את נסיבות הדקירה, תאמה לממצאים הפורנזיים בזירה, ודי היה בהם כדי לבסס את הרשעתו כדבעי. יחד עם זאת, מצא בית המשפט כי ניתן להרשיע את המערער 1 גם בהסתמך על עדות אביו במשטרה, בנוסף להודאת בנו, לפיה כשנכנס לחדר השינה מצא את המערער 1 רכון מעל המנוחה המתבוססת בדמה, כאשר המערער 2 מצוי בחדר, אף הוא. האב אף ידע לספר במשטרה כי המערערים התנגדו לנישואי אחותם, וכי לאחר הרצח הוא עצמו ביקש להכות את המערער 1 במקל, לאחר שראה מה עוללו לבתו המנוחה. יצויין, כי בית המשפט דחה את טענת בא כוח המערער 1, אשר הועלתה לראשונה במסגרת סיכומי טענותיו, נגד קבילות הודאתו במשטרה. בית המשפט קבע, כי לאור עדויות חוקרי המשטרה, השתלבות הודאת המערער עם יתר הודעות קרובי משפחת המנוחה במשטרה, וצפייה בתיעוד הוידאו של החקירה, הרי שהודאת המערער 1 נגבתה כדין. באשר למערער 2, זה הכחיש בחקירתו את דבר מעורבותו ברצח. הוא שלל את טענת אחיו, כי הצטייד בסכין טרם הגיעו לדירת הוריו, וטען כי תפקידו התמצה בכך שלאחר האירוע הוא ניסה, לשווא, להוציא מגופה של המנוחה סכין שהיתה נעוצה בה. אל מול גרסתו המכחישה, עמדה אמרתו של המערער 1 במשטרה, אשר לפיה היה אחיו, המערער 2, שותף לתכנון הרצח, ונכח במהלכו, כמו גם הראיות הפורנזיות, בדבר ארבע הדקירות בגופה של המנוחה, והסכינים שנמצאו בזירת האירוע. בית המשפט קבע כי מאחר שהמערער 1 הודה בביצוע שתיים מהדקירות, הרי שהמערער 2 אחראי לשתי הדקירות הנוספות. עוד קבע בית משפט קמא, כי לחובת המערער 2, כמו גם לחובת המערער 1, קיימות ראיות מפלילות נוספות, שעיקרן הודעות קרובי משפחת המנוחה במשטרה. בית המשפט הבהיר בהכרעת דינו, כי הודעות אלו מתארות באופן דומה את המניע לביצוע הרצח ונסיבותיו; כוללות פרטים מוכמנים בנוגע לכלי הרצח; ותואמות את ממצאי ניתוח גופת המנוחה. לכך יש להוסיף את התנהגות אבי המערערים, מייד לאחר שגילה את דבר הרצחה של בתו. יתר על כן, לדידו של בית המשפט המחוזי, די היה בהודאת המערער 1, ובהודעות הורי המנוחה ואשתו של המערער 1, כדי לבסס את אשמת שני המערערים בביצוע העבירה, מעבר לספק סביר, כאשר הודעות האם ואשת המערער 1 מלמדות, באופן ישיר, על ביצוע הרצח בידי שני המערערים. עוד ציין בית המשפט, כי הודעות אלה מפלילות את המערער 2, באופן עצמאי, ללא הזדקקות להודאת המערער 1. במסגרת הכרעת הדין התמודד בית משפט קמא עם העובדה, כי מרבית העדים, לרבות המערער 1, חזרו בהם מהודעותיהם במשטרה, במהלך עדותם בבית המשפט. חלקם אף טען כי חוקרי המשטרה חייבו אותם לחתום על ההודעות, אף שאלו אינן משקפות את גרסתם. לאחר ניתוח יסודות סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א -1971 (להלן: פקודת הראיות), ומתן אמון בעדויות חוקרי המשטרה בבית המשפט בדבר נסיבות גביית ההודעות, החליט בית המשפט המחוזי להעדיף את אמרות העדים בחקירתם במשטרה, על פני עדותם בבית המשפט, וקבע כי הודעות אלו ישמשו כראיה לאמיתות תוכנן. 5. בית המשפט המחוזי מצא חיזוק למסקנתו בדבר אשמת המערערים, גם מניתוח עדותם לפניו. המערער 1 הודה בבית המשפט, כי אכן הצטייד בסכין, טרם שירד לבית הוריו, אם כי לטענתו היה זה משום ששמע מאביו, כי משפחת אשתו של פתחי איימה להכות את משפחתו שלו. הודאתו בהצטיידות בסכין, כך הבהיר בית המשפט המחוזי, בצירוף העובדה כי סכין זו נמצאה בזירת האירוע, כשהיא מגואלת בדמה של המנוחה בסמוך לאחר הרצח, אינן מותירות ספק סביר בדבר אשמתו. אף העובדה, כי המערער 1 טען במהלך עדותו בבית המשפט, כי אינו זוכר את אשר אירע, חיזקה את מסקנת בית משפט קמא בדבר הרשעתו. זאת, בעיקר כאשר בא כוח המערער 1 ביקש להגיש חוות דעת בדבר ליקויי זכרונו של המערער, אך, בסופו של דבר, לא עשה כן. לבסוף, הובהר בהכרעת הדין, כי מסיכומי בא כוח המערער 1, עולה כי מרשו אינו חולק על כי דקר את המנוחה, כפי שגם הודה במשטרה, אלא שלטענתו, מדובר ב"החלטה פתאומית וללא שיקול דעת הוא פגע באחותו ללא כל כוונה או החלטה לגרום למותה..". בנסיבות אלו, נקבע בהכרעת הדין, אין כל מנוס מהרשעת המערער 1 בביצוע עבירת הרצח. אשר למערער 2, דחה בית משפט קמא את טענת חפותו, משזה לא השכיל ליתן הסבר סביר להודעתו המפלילה של אביו במשטרה, וכן להודעות אמו ואשתו, לפיהן הוא דקר את המנוחה. עוד נקבע, כי טענתו, לפיה רק ניסה להוציא את הסכין מגופה של אחותו אינה מתיישבת עם העובדה, כי הוא לא הזעיק עזרה או סיוע רפואי, אלא בחר להמלט לבית קרוב משפחתו, שם אותר על-ידי המשטרה, כשלוש שעות לאחר קרות האירוע. 6. בהכרעת הדין, נדחתה, על הסף, טענתם האבסורדית של המערערים, לפיה המנוחה היא שדקרה את עצמה, באשר טענה זו אינה מתיישבת עם הראיות הפורנזיות במקום האירוע, ועם העובדה כי המעשה הנטען בוצע ערב נישואי המנוחה לבחיר ליבה, אשר זכו גם לברכת הוריה. טענות המערערים בדבר מחדלי חקירה כאלו ואחרים, נדחו אף הן, והובהר כי גם אם היו מחדלים כאמור, הרי שמדובר במחדלים שוליים ביותר, בשים לב לראיות המוצקות שהתגבשו נגד המערערים, וממילא, כך נקבע, לא נפגעה הגנתם. 7. בהתייחס ליסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת הרצח, קבע בית משפט קמא, כי ההחלטה להמית נלמדת מהדקירות המרובות בפלג גופה העליון של המנוחה, כמו גם מהודאתו המפורשת של המערער 1, בדבר ההחלטה לקפד את חייה של המנוחה. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת הקנטור, שהיתה בפי בא כוח המערער 1, והועלתה רק במסגרת סיכומי טענותיו. לעניין זה קבע בית המשפט, כי גם אם המנוחה אמרה למערער 1, שניות לפני הרצחה "אני אשים את ראשכם בבוץ", כנטען על ידו, הרי שהדברים נאמרו לאחר הטרדות ואיומים חוזרים ונשנים, שהמערערים הפנו כלפי המנוחה, ולאחר שהשניים גמלו בליבם להמיתה, והתעמתו איתה כשבידם הסכינים. לאור זאת, ברי כי הנאשמים לא פעלו מחמת זעם רגעי, בתגובה לדברי המנוחה, ועל כן לא מתקיים הקנטור מהפן הסובייקטיבי. עוד נקבע, כי לא ניתן לפרש את דברי המנוחה, אם אכן נאמרו באותן נסיבות, כהתגרות במערערים, גם מהבחינה האובייקטיבית. הערעור על הכרעת הדין 8. בא כוח המערערים, עו"ד קאזיס, העלה בכתב ובמהלך הדיון שנערך בפנינו, טענות שונות בנוגע להרשעת מרשיו בעבירת הרצח. 9. אשר למערער 2, נטען, כי אמרת המערער 1, מחוץ לבית המשפט, אינה יכולה לשמש ראיה לחובתו של מערער זה, אפילו אם התקבלה מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, ועל כן אין תשתית ראייתית להרשעת המערער 2. עוד נטען, כי בפני בית המשפט לא הוצגו חיזוקים מתאימים לאמרות החוץ של העדים ושל המערער 1, כדרישת סעיף 10א, ועל כן אמרות אלו אינן יכולות לשמש ראיה לחובת המערער 2. לטענתו של עו"ד קאזיס, יש ליישם את הוראות הסעיף, רק במקרים חריגים, ולא באופן גורף, כפי שעשה בית משפט קמא. עוד הוסיף בא כוח המערערים, כי הודעות העדים נגבו שלא כדין, משום שהללו נחקרו בשפה העברית ולא בשפת אמם, השפה הערבית, וכן משום שעדויות חוקרי המשטרה, לעניין אופן גביית ההודעות, אינן אמינות. לשיטת בא כוח המערערים, אין כל ראיה לכך שהמערער 2 דקר פעמיים את המנוחה, בנוסף לשתי הדקירות שיוחסו למערער 1. לעניין זה, התבקש בית המשפט לשקול בשנית את האפשרות, כי שתי הדקירות הנוספות בוצעו על-ידי המנוחה עצמה, שבעבר אף ניסתה להתאבד, או על-ידי גורם מטעם משפחת אשתו של החתן המיועד, אשר התנגדה לכך שינשא בשנית, ואיימה בעבר על משפחת המנוחה. משום האפשרות האמורה, טען עו"ד קאזיס, יש ליתן את המשקל הראוי למחדל החקירתי, הנעוץ בהעדר נסיון לאתר טביעות אצבעות, שאינן של המערערים, על גבי הסכינים ששימשו לרצח, ועל כן יש לזכות את המערער 2 מכל אשמה. עוד הודגש, כי המסקנה בדבר חפותו של המערער 2 מתחייבת נוכח העובדה, כי על אותם הסכינים, לא נמצאו טביעות אצבע של מי מהמערערים, וזאת על אף הנסיון לאתרם. עוד הוסיף בא כוח המערערים וטען, כי אף אם המערער 2 דקר את המנוחה, לא ניתן לדעת, עפ"י חוות הדעת הפתולוגית, אילו מהדקירות גרמה למותה של המנוחה, ואפשר שהדקירות המיוחסות למערער 2, בוצעו כשאחותו כבר נפחה את נשמתה. הצדקה נוספת לזיכויו של המערער 2, נעוצה בטענת בא כוחו, כי מערער זה הגיע לזירת האירוע, כשעל זרועו תלוי ילדו בן ה-3. מאחר שלא יעלה על הדעת, כי אדם יבחר לבצע מעשה רצח בנסיבות אלו, ברי, כך נטען, כי יש לזכות את המערער 2 מהאשמה שיוחסה לו. 10. אשר למערער 1, לא כפר עו"ד קאזיס בכך, כי מערער זה דקר את המנוחה באמצעות סכין שהיתה ברשותו, שתי דקירות. לפיכך, התמקד הסנגור בטענות הנוגעות ליסוד הנפשי שבעבירת הרצח. לטענתו של עו"ד קאזיס, אין די במספר הדקירות המיוחס למערער 1 כדי להעיד על החלטתו להמית את המנוחה. למערער זה, כך נטען, היתה כוונה לפצוע את המנוחה, על מנת למנוע את החתונה, זאת ותו לא, ועל כן יש לזכותו מעבירת הרצח ולהרשיעו בהריגה בלבד. בהתייחס לשאלת היסוד הנפשי שבעבירה, ככל שהדבר נוגע למערער 2, נטען כי לא ייתכן שהלה החליט להמית את המנוחה, משום שעפ"י ראיות התביעה, זה הצטייד, טרם האירוע, בסכין מטבח בלבד, שאינה חדה בשני צידיה, דבר שאינו מתיישב עם כוונה לגרום למותה של המנוחה. בא כוח המערערים הבהיר עוד, כי גם אם בעבר התנגדו השניים לנישואי אחותם עם פתחי, לא כך היה בסמוך למועד עריכת החתונה, ולכן למערערים לא היה כל מניע לרצוח את המנוחה. כמו כן, בידי המערערים היו הזדמנויות אחרות להביא למותה של אחותם, שכן הקשר עם פתחי התחיל עוד קודם למועד החתונה, ולא סביר להניח, כי היו ממתינים עד ליום החתונה ממש, כדי לבצע את זממם. עו"ד קאזיס חזר בעיקרי הטיעון על טענתו בדבר קיומו של קנטור מצד המנוחה, קנטור אשר מאיין את קיומה של "כוונת תחילה" לרצוח את המנוחה, וזאת בנוגע לשני המערערים. לעניין זה הדגיש עו"ד קאזיס, כי במגזר הערבי המסורתי חייבת הבת לשמוע בקול אביה או אחיה הבכור, והמריית פיהם מהווה קנטור מבחינתם. בענייננו, מגולם הקנטור בעובדה שהמנוחה לא שעתה לדרישות האב ואחיה שלא להנשא לפתחי, וכן בדברים הפרובוקטיביים שאמרה למערערים סמוך להרצחה. בנסיבות אלו, כך נטען, ניתן להרשיע את המערער 1 בעבירת ההריגה בלבד. במידה שיוחלט כי אף המערער 2 היה שותף למעשה, ניתן להרשיעו, לכל היותר, בביצוע הריגה או בסיוע לה, וגם זאת "בספק גדול", כלשון הסנגור. עמדת המשיבה 11. המשיבה יוצגה ע"י עו"ד ד"ר אוהד גורדון, אשר ביקש מבית המשפט לדחות את טענות המערערים, ולהותיר את הרשעתם על כנה. בפתח טיעוניו, טען בא כוח המשיבה, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, וכי אין כל טעם של ממש לחרוג מכלל זה, בנסיבות דנן. בהמשך, הבהיר עו"ד גורדון, כי בפני בית המשפט נפרשה תשתית מוצקה להרשעת המערערים, הכוללת, בין היתר, עדי ראיה למעשה הרצח; הודאה של המערער 1 בביצועו, בשיתוף עם המערער 2; וראיות פורנזיות שונות. לנוכח התשתית הראייתית, כך נטען, אין כל ספק, כי המערערים הם שנעצו את הסכין בגופה של המנוחה, וכי מתקיים בהם היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת הרצח. ההחלטה להמית את המנוחה ניכרת בקיומו של מניע, המשותף לשני המערערים, למנוע את נישואי המנוחה ואת הפגיעה בכבודם. בניגוד לטענת ההגנה, לא חל שינוי במניע האמור, שכן, אף שהורי המנוחה הסכימו לנישואין המתוכננים, וזאת מספר ימים לפני עריכתם, המערערים המשיכו להתנגד לצעד זה. עוד טען בא כוח המשיבה, כי אופן ההמתה של המנוחה בידי המערערים, המתבטא במיקום הדקירות, כמותן, ועוצמתן, מקים חזקה בדבר כוונה להמיתה, אשר נתמכת ביתר הראיות בתיק. עו"ד גורדון ביקש גם לדחות את הטענה בדבר קנטור של המערערים, באומרו כי לא ניתן לראות בעמידת המנוחה על רצונה להנשא לפתחי, ובמשפט שאולי אמרה למערערים לפני הרצחה, כדי לענות על דרישות הקנטור. 12. בעיקרי הטיעון שהוגשו על-ידי המשיבה, ביקש בא כוחה מבית המשפט לדחות טענות נוספות שהעלו המערערים. בין היתר, התבקשנו לדחות את הטענה, לפיה המנוחה נטלה את חייה במו ידיה, בהמשך לדקירותיו של המערער 1, על מנת להציל, כביכול, את כבודה, טענה אשר לא הועלתה קודם לכן בבית משפט קמא. כמו כן, ביקש בא כוח המשיבה לדחות את הטענה, לפיה המערער 2 לא דקר את המנוחה פעמיים או שעשה זאת לאחר שכבר נפטרה, טענה המנוגדת לראיות שהוצגו בפני הערכאה הדיונית. עוד הובהר, כי אין כל יסוד בראיות לטענת ההגנה, לפיה המערער 2 הגיע לדירת הוריו בלווית ילד קטן, וממילא, טענה זו לא הועלתה קודם לכן בפני בית המשפט המחוזי. דיון והכרעה 13. כלל הוא מימים ימימה, כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, משום שהיא חסרה את היכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים ומהראיות שהוצגו בפני הערכאה המבררת. לפני בית משפט שלערעור אין אלא מסמכים כתובים (פרוטוקול ומוצגים) האמורים לשקף באופן אותנטי את אשר קלטו שופטי בית משפט קמא בחושיהם (ע"פ 206/12 לויגזלץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.04.2012); ע"פ 897/12 סלהב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.07.2012); ע"פ 8273/07 כואזבה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.07.2012)). אכן, להלכה בדבר אי ההתערבות בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, קיימים מספר חריגים, המתירים לערכאת הערעור, בנסיבות מצומצמות, להתערב בהם. כך הוא הדבר, כאשר מסקנות הערכאה המבררת אינן מושתתות על התרשמותה מהעדים אלא על ראיות בכתב או על שיקולי הגיון בלבד, באופן שאינו מקנה לה יתרון על פני ערכאת הערעור (ע"פ 2202/08 פסקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 07.03.2012) ; ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 06.06.2012)). חריגים נוספים קיימים מקום שקביעותיו של בית משפט קמא הינן בלתי סבירות בעליל (ע"פ 7633/11 דניאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.05.2012); ע"פ 7269/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 06.02.2012)), או כאשר נפלה טעות משמעותית בהערכת מהימנות העדים שנשמעו בפניו, באופן המבטל את העדיפות המוקנית לו, על דרך הכלל (ע"פ 425/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 05.11.2007); ע"פ 4732/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 02.01.2012)) . 14. בערעור שלפנינו, חולק בא כוח המערערים על ממצאי מהימנות שקבע בית משפט קמא, כדוגמת האמון שנתן בית המשפט בעדות חוקרי המשטרה, לעומת חוסר אמונו בעדויות המערערים, ובעדי ההגנה מטעמם. טענות אלו הינן מסוג הטענות שאיננו נוטים להתערב בהן, ולא מצאתי טעם או נימוק של ממש לעשות זאת, בנסיבות דנן. מסקנותיו של בית המשפט בסוגית מהימנות העדים מנומקות כדבעי, ומתיישבות עם תיעוד החקירה המקיף, עם הראיות הפורנזיות, ועם תוכן ההודעות שנמסרו במשטרה, לרבות אמרתו של המערער 1. חלק הארי של טענותיו של עו"ד קאזיס הוקדש לאופן בו הגיע בית משפט קמא למסקנותיו המרשיעות, בהסתמך על הראיות שהוצגו בפניו, שבעיקרן אינן שנויות במחלוקת, כגון תוכן אמרתו של המערער 1 והראיות הפורנזיות בזירת האירוע. טענות נוספות שהיו בפי המערערים נוגעות לקביעה, כי התנהגותם מקיימת את היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת הרצח, וכן בנוגע לשימוש הנרחב שעשה בית המשפט בסעיף 10א לפקודת הראיות, על מנת להכשיר את הודעות קרובי משפחתה של המנוחה במשטרה. בעניינים אלו ההכרעה אינה מושתתת על התרשמות הערכאה המבררת מהראיות שלפניה, וניתן לקבל את הטענה, לפיה אין מניעה כי בית משפט זה יתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, ככל שימצא כי נפלה בהן שגגה משמעותית או כי הן בלתי סבירות בנסיבות העניין. ואולם, כפי שיובהר להלן, אינני סבור, כי בפסק דינו המפורט והמקיף של בית משפט קמא, נפל פגם המצדיק חריגה מכלל אי ההתערבות, תוך שינוי מסקנתו, כי יש להרשיע את שני המערערים בעבירה שיוחסה להם. סעיף 10א לפקודת הראיות 15. אכן, בית משפט קמא מצא את המערער 2 אשם ברצח המנוחה בהסתמך, בעיקרו של דבר, על אמרת המערער 1 במשטרה ועל הראיות הפורנזיות, כאשר דברי המערער 1 מחוץ לכותלי בית המשפט התקבלו כראיה לאמיתות תוכנם מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, לאחר שזה העיד כעד הגנה מטעמו. אף הודעות קרובי המנוחה, ובראשן הוריה ואשת המערער 1, התקבלו כראיה לאמיתות תוכנן, מכוח אותו סעיף, וחיזקו את המסקנה בדבר הרשעת המערערים. עוד הובהר בהכרעת הדין, כי חלק מהודעות בני המשפחה, בצירוף הודאת המערער 1 במשטרה, עשויות להקים תשתית עצמאית להרשעת המערערים. כמו כן, קבע בית משפט קמא, כי ניתן להרשיע את המערער 2 גם על יסוד עדויות הראייה של אמו ושל אשת המערער 1. 16. ייאמר כבר עתה, כי לא מצאתי כל יסוד להטיל ספק בתוקפן הראייתי של הודאת המערער 1 והודעות קרובי משפחת המנוחה, כמו גם באופן בו יישם בית משפט קמא את הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות, במקרה דנן. סעיף 10א(א) לפקודה קובע כי : "אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה: (1) מתן האמרה הוכח במשפט; (2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; (3) העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה". סעיף 10א(ג) לפקודה מבהיר, כי בית משפט רשאי להעדיף אמרה שניתנה מחוץ לכותלי בית המשפט על פני עדותו של העד בבית המשפט, בהתאם לכלל הנסיבות "לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו". לית מאן דפליג, כי עדויות בני המשפחה , וכן עדות המערער 1 בבית המשפט, היו שונות באופן מהותי מגרסתם במשטרה, כדרישת סעיף 10א(א)(3) לפקודה. קרובי המשפחה התכחשו להודעותיהם; טענו כי תוכנן סולף על-ידי החוקרים; ו"שכחו" במהלך עדותם בית המשפט, כל פרט אשר עשוי להפליל את המערערים. גם המערער 1, כאמור, לא טמן ידו בצלחת, כאשר העיד בבית המשפט כי אכן הצטייד בסכין, טרם שהופיע בדירת הוריו, ונכנס עם המנוחה לחדר השינה, אולם לטענתו, הבחין כי המנוחה אוחזת בידיה סכין, ומאיימת להתאבד. באשר למתרחש לאחר מכן- לא זכר המערער 1 את אשר ארע. בענייננו, וכדרישת סעיף 10א(א)(1) הוכח מתן האמרות על-ידי העדים השונים, ובפרט המערער 1, באמצעות העדויות המהימנות של חוקרי המשטרה בבית המשפט, אשר תיעדו בכתב ובמדויק את אשר נמסר להם על-ידי העדים השונים, הקליטו את גרסת אבי המערערים, ותיעדו באופן חזותי את עדויות המערערים. לבסוף, ומאחר שאמרות החוץ הוגשו באמצעות העדים השונים, ולמערערים ניתנה הזדמנות לחוקרם, הרי שכל התנאים המפורטים בסעיף 10א(א), באו על סיפוקם. 17. בית המשפט המחוזי נימק בהרחבה בהכרעת הדין, מדוע החליט להעדיף את אמרות העדים במשטרה על פני עדותם בבית המשפט, כאמור בסעיף 10א(ג), ואינני סבור כי יש מקום להתערב במסקנתו זו. כך , קבע בית המשפט, כי אמרות החוץ של העדים השונים נמסרו באופן שוטף, קוהרנטי ומפורט במהלך חקירתם במשטרה, בעוד שהעדויות שנמסרו על ידם, היו, ככלל, לאקוניות ומעורפלות, מתוך נסיון ברור לטשטש את מעורבות המערערים במות המנוחה. בית המשפט המשיך ובחן את אמרות החוץ ב"מבט על" וקבע, כי הן משתלבות האחת עם השניה, וכן עם הראיות הפורנזיות שנמצאו בזירת האירוע, כמו גם עם אמרתו של המערער 1. בית משפט קמא אף דקדק ופרט כיצד כל הודעה, באופן עצמאי, ובמנותק מיתר ההודעות, מבטאת נאמנה את התחושות והמחשבות האותנטיות של העדים; כוללת הסברים הגיונים למעשיהם; וכן פרטים מוכמנים אודות הרצח, באופן שלא הותיר ספק, כי הודעות אלו אכן מתארות את שהתרחש במציאות. מצבם הנפשי של מוסרי ההודעות, בזמן אמת, שימש גם הוא כחיזוק למסקנת בית המשפט בדבר אמיתות תוכנן. לעומת זאת, העדויות שנשמעו בבית משפט קמא לא הותירו עליו רושם מהימן, וזאת בלשון המעטה. עדויות אלו כללו תשובות מתחמקות ובלתי רלוונטיות, כמו גם סתירות רבות, ובעיקר, תוכנן של העדויות לא התיישב עם הראיות הפורנזיות או עם ההגיון הבריא. עוד צויין בהכרעת הדין, כי העדים השונים לא ידעו לספק כל הסבר סביר ומניח את הדעת לאשר נאמר על ידם במשטרה, וכאמור, טענתם, כי נפל פגם באופן ניהול חקירתם, נדחתה. בית המשפט המחוזי הבהיר עוד, כי העובדה שהעדים מסרו במהלך חקירתם במשטרה אמרות המפלילות את המערערים, באופן העומד בניגוד מובהק לאינטרס שלהם להגן עליהם, מחזקת גם היא את מהימנותן של אמרות החוץ, ומובילה להעדפתן על פני העדויות שנשמעו בפני בית המשפט. אף אמרתו של המערער 1, המודה בתכנון הרצח ובביצועו על ידו ועל-ידי המערער 2, לא הותירה ספק בדבר מהימנותה, לאור הממצאים הפורנזיים, הודעת אביו במשטרה, ומתוך השוואה לעדותו בבית המשפט. בית משפט המחוזי אף ציין, בצדק, כי ניתן למצוא חיזוק נוסף לאמינות האמרה, בעצם נסיבות מסירתה. כזכור, התייצב המערער 1 בתחנת המשטרה מיוזמתו, כשעה בלבד לאחר הרצח, כשמילותיו הראשונות היו "רצחתי את אחותי", ולאחר מכן מסר הודאה מפורטת הכוללת פרטים מוכמנים רבים ביחס לרצח. נסיבות אלו אינן מותירות ספק, כי מדובר בהודאת אמת. 18. בניגוד לטענת בא כוח המערערים, מצא בית המשפט המחוזי חיזוקים משמעותיים להודעות החוץ של העדים השונים, כנדרש בסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות. זאת, הן באמרת המערער 1, הן בזהות הפרטים המופיעים בהודעות המפלילות השונות והן בהלימה בינן לבין הראיות הפורנזיות מזירת האירוע. לאור טיבם של חיזוקים אלו קבע בית המשפט, נכונה, כי ניתן היה להרשיע את שני המערערים על יסוד חלק מהודעות החוץ בלבד, ומבלי להזדקק ליתר הראיות בתיק. אין גם כל ספק בדבר קיומם של חיזוקים לאמרת המערער 1 במשטרה, כמפורט לעיל, באמצעותם ניתן לראות באמרה זו כראיה לתוכנה נגד המערער 2. 19. לא מצאתי כל תימוכין לטענתו של עו"ד קאזיס, לפיה לא ניתן להשתמש באמרת המערער 1 במשטרה, אשר העיד בבית המשפט, כראיה קבילה נגד הנאשם האחר, מכוח סעיף 10א לפקודה (ראו, בהקשר זה, ע"פ 4004/93 יעקובוביץ' נ' מדינת ישראל פ"ד נ(1) 133 (1996); ע"פ 5249/98 מירילאשווילי נ' מדינת ישראל פ"ד נג(3) 550 (1999)). נאשם המעיד להגנתו הוא עד ככל יתר העדים, ואין מניעה לעשות שימוש באמרתו, ככל שמתקיימים התנאים המפורטים בסעיף 10א לפקודת הראיות, כראיה לאמיתות תוכנה, גם נגד נאשם או נאשמים אחרים באותו כתב האישום. גם לא סברתי, כי השימוש בסעיף 10א נועד למקרים חריגים, כטענתו של עו"ד קאזיס. דווקא בנסיבות בהן מתבצעת עבירה חמורה בתוככי התא המשפחתי, על-ידי אחד מבני המשפחה, גוברת הסבירות כי בני המשפחה האחרים יאחדו כוחות, ויסרבו להפליל את הנאשם, במהלך עדותם בבית המשפט. זאת, אף אם במהלך חקירתם במשטרה, ובהיותם מושפעים מהאירוע הטראומטי של רצח הקורבן, על לא עוול בכפו, הם בחרו למסור הודאת אמת, המסבכת את הנאשם. למצבים מעין אלה נועד סעיף 10א לפקודת הראיות, ואין כל פסול בשימוש, שנעשה על-ידי בית משפט קמא, בסעיף זה. 20. אין גם כל ממש בטענה, כי ההודעות נגבו שלא כדין, משום השפה שבה נערכה החקירה. כפי שהובהר בתגובת המשיבה, המערערים מסרו בחקירותיהם כי הם שולטים בשפה העברית, ומכוח סעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב - 2002, ניתן היה לנהל את חקירתם בשפה זו. יצויין, כי למרות אפשרות זו, נחקר המערער 2 בערבית בלבד, ואילו המערער 1 נחקר בערבית במסגרת חקירתו הראשונה והשלישית, כאשר כל החקירות תועדו בצילום וידאו. חלק מקרובי משפחת המערערים אכן נחקרו בשפה העברית, אולם זאת לאחר שלא היה כל ספק כי הם דוברים שפה זו. לאור האמור, לא מצאתי כי נפל פגם באופן חקירתם, ובפרט לאחר שהחוקרים העידו בבית המשפט אודות נסיבות גביית ההודעות, ועדותם נמצאה מהימנה. טענות אחרות בעניינו של המערער 2 21. בא כוח המערערים ביקש לשכנענו, כי שתי דקירות הסכין, אשר פילחו את גופה של המנוחה, ושאינן מיוחסות למערער 1, לא בוצעו על-ידי המערער 2. אין לקבל גם את טענתו של עו"ד קאזיס בעניין זה. 22. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי התווה שתי חלופות שונות להרשעתו של המערער 2 ברצח המנוחה. החלופה הראשונה מושתתת על ראיות נסיבתיות, הכוללות את אמרתו של המערער 1, המפלילה את המערער 2 בתכנון הרצח ובנוכחותו בחדר השינה, בו שהתה המנוחה, בזמן ביצועו, ואולם היא אינה מצביעה ישירות על המערער 2 כמי שנטל חלק ברצח. לכך מתווספות הראיות הפורנזיות, שאינן שנויות במחלוקת, ולפיהן על המנוחה אותרו ארבעה פצעי דקירה, ובזירת האירוע נמצאו שתי סכינים מגואלות בדם המנוחה, כאשר המערער 1 זיהה אחת מהן, כסכין ששימשה לרצח המנוחה. בנסיבות אלו, לא תתכן מסקנה אחרת מלבד זו המייחסת למערער 2 את שתי הדקירות האחרות. במסגרת החלופה הראשונה, אם כי אפשר שמדובר בחלופה עצמאית, ציין בית משפט קמא, כי הרשעתו של המערער 2 תתכן גם על בסיס אמרתו של המערער 1, בצירוף הודעות אשתו והוריו במשטרה, אשר מהוות חיזוק ממשי לאמרה זו. אשר לחלופה השניה, ניתן לבסס כדבעי את הרשעתו של המערער 2 ברצח, על בסיס שתי עדויות ראייה ישירות, עדות אשת המערער 1, לפיה כל אחד מהמערערים דקר את המנוחה פעמיים, וכן עדות האם, אשר חזתה, אף היא, בדקירות המנוחה על-ידי שני המערערים. לכך, יש להוסיף את עדות אשת המערער 1, המתארת כיצד הצטייד המערער 2 בסכין שלבסוף נמצאה בזירת האירוע, ועדות אשת המערער 2 בדבר רצונו ליטול את הסכין טרם שירד לדירת המנוחה, מספר דקות לפני הרצח, הכל כמפורט בהכרעת הדין המנומקת. יודגש, כי אף גיסם של המערערים מסר הודעה במשטרה, לפיה היה עד ראייה למעשה הרצח שביצעו השניים, ואולם להודעתו זו ניתנו משקל ומהימנות פחותים. המלטות המערער 2 מזירת האירוע, בסמוך לאחר הרצח, הוגדרה על-ידי בית משפט קמא כהתנהגות מפלילה המשמשת כראיה לחובתו. זאת, לאחר שבית המשפט דחה, בצדק, את נסיונותיו הכושלים של המערער 2 להסביר את פשר מעשיו בזירת הרצח. הנה כי כן, הראיות האמורות אינן מעוררות כל ספק בדבר אשמתו של המערער 2 ברצח אחותו. 23. למעלה מן הצורך, ייאמר, כי אין בתזות החלופיות אשר הוצעו על-ידי בא כוח המערערים כדי לקעקע את מארג הראיות המרשיעות את מרשו. כך, למשל, הטענה המקוממת לפיה המנוחה, לאחר שנדקרה פעמיים על-ידי המערער 1, ביקשה לשמור על כבודה ומשום כך נטלה את הסכין ודקרה את עצמה פעמיים נוספות, אינה נתמכת בראיות ואינה מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר. העובדה, כי לפני למעלה מעשור שנים, ניסתה המנוחה להתאבד, אינה מובילה למסקנה, כי כך עשתה גם ערב נישואיה לבחיר ליבה, אשר , כאמור, זכו לברכת הוריה. אף להשערתו של בא כוח המערערים, כי גורם שלישי היה מעורב ברצח (כאשר כל הראיות מצביעות על כך כי רק שני המערערים נכנסו, ביחד עם המנוחה, לחדר השינה) אין כל שחר, כפי שקבע אף בית משפט קמא. מן הראוי להבהיר, כי אין מניעה להעלות תרחישים חלופיים לאלו שהוצעו על-ידי המשיבה, באשר להתרחשויות עובר לרציחתה של המנוחה, ואולם על תרחישים אלו להיות מעוגנים בראיות המבססות חלופה סבירה (ע"פ 6952/07 רפאילוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.06.2010)). במילים אחרות : "אין די בהעלאתה של אפשרות חלופית, שאיננה מעוגנת במציאות, על-מנת לערער את מערכת הנסיבות, לפיהן הורשע המערער וליצור בה ספק סביר. לשם יצירת ספק סביר, על המערער להציג מסקנה חלופית סבירה למסכת הראיות, אשר הסתברותה 'סובסטאנטיבית ולא אפסית' (ראו ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' אמיל רוימי, פ"ד מד(3) 465, 471) ואשר מערערת את מסכת הראיות בצורה כזו, שלא תוכל לעמוד על רגליה מסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של המערער" (ע"פ 5041/04 אמונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2005) וראו גם ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2011)). כפי שהובהר לעיל, כל החלופות אשר הוצגו על-ידי בא כוח המערערים אינן מעוגנות בראיות, ואינן מציגות תיזה חלופית סבירה והגיונית. 24. אין גם מקום לקבל את טענת המערערים, כי רשויות החקירה התרשלו בכך שלא ניסו לאתר טביעות אצבעות, שאינן שלהם, על גבי הסכינים שנמצאו בזירת האירוע. ראוי לציין לעניין זה, כי בניגוד לטענת הסנגור, אין בעובדה שעל גבי הסכינים לא נמצאו טביעות אצבע של המערערים כדי לפגום במשקל יתר הראיות הממשיות העומדות נגדם, שכן: "הגישה המקובלת היא כי אין משמעות ראייתית לממצא שלילי בדבר היעדר סימנים, כמו למשל היעדר טביעות אצבעות, שכן משקלה של בדיקה פורנזית הוא בעל משמעות בהתקיים ממצא חיובי" (ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.05.2012)). 25. זאת ועוד, יש לדחות גם את טענת בא כוח המערערים, כי אפשר שהדקירות המיוחסות למערער 2 בוצעו על ידו, לאחר שהמנוחה כבר נפחה את נשמתה. זאת, משום שעל-פי הודעתו (ת/75) ועדותו (עמ' 60 לפרוטוקול) של מי שפינה את המנוחה לבית החולים, זו היתה עדיין בין החיים, בסמוך למעשה הרצח, וכך גם העיד המערער 2 עצמו בבית המשפט. 26. לא מצאתי כל ממש גם בטענת ההגנה, לפיה יש לזכות את המערער 2 מאשמת הרצח, משום שזה נכח בזירת האירוע, עם ילדו בן השלוש, דבר שלכאורה אינו מתיישב עם ביצוע הרצח על ידו. עו"ד קאזיס ראה בטענה זו משום נימוק מרכזי לקבלת הערעור בעניינו של המערער 2, והוסיף כי טענה זו לא נבחנה במסגרת הכרעת הדין בבית משפט קמא. סבורני, כי גם טענה זו לא תושיע את מרשו. ראשית, הטענה בדבר נוכחותו של הילד בזירת האירוע לא הוכחה עובדתית. במהלך מעצרו של המערער 2 (ת/43), עת שמסר את גרסתו הראשונית לאירוע, הוא לא טען כי הגיע לבית הוריו עם ילדו בחיקו. גם המערער 1, אשר תיאר את תכנון הרצח ואת ביצועו, מספר שעות לאחר המעשה (ת/1 ו-ת/4), לא ציין את עובדת נוכחותו של ילד, בנו של המערער 2. כפי שצויין בתגובת המשיבה, עובדה זו, השנויה במחלוקת, נעדרה גם מהודעות קרובי משפחת המנוחה במשטרה. שנית, אף אם תאמר כי הילד נלווה אל המערער 2, עת שזה ירד לבית הוריו, אין בכך כדי לפגום ביתר הראיות המשמעותיות, המוכיחות כי המערער 2 דקר את אחותו למוות, ביחד עם המערער 1. טענות הנוגעות ליסוד הנפשי של עבירת הרצח 27. היסוד הנפשי בעבירת הרצח נקבע בסעיף 300 (א)(2) לחוק, והדרישה היא ל"כוונת תחילה" לגרום למותו של אדם. בית משפט קמא ניתח את יסודות המשנה של ה"כוונת תחילה", היינו ההחלטה להמית, ההכנה והעדר הקנטור (סעיף 301(א) לחוק), וקבע כי במעשיהם של המערערים מתקיימים יסודות אלו. המערערים משיגים, במסגרת הערעור, על קביעותיו של בית משפט קמא לעניין יסוד ההחלטה להמית, ובאשר להעדר הקנטור. החלטה להמית 28. יסוד ההחלטה להמית דורש הוכחת קיומה של כוונה בשני רבדים: חזות התוצאה הקטלנית או צפייתה על-ידי הנאשם; ורצון הנאשם בהתקיימותה של תוצאה זו (ע"פ 339/84 רבינוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 253 (1985); ע"פ 410/85 בן שימול נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 757 (1986); ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2007)). עוד ראוי לציין, כי לאור הקושי בהוכחת צפונות ליבו של הנאשם, גיבשה הפסיקה את "חזקת הכוונה". חזקה זו, הניתנת לסתירה, משמעה כי "מי שגרם למותו של אחר על-ידי מעשה, המיועד לפי אופיו ולפי מהותו לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בלבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו" (ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253, 262 (1982); כן ראו מבין רבים אחרים, ע"פ 2316/98 סוויסה נ' מדינת ישראל פ"ד נה(5) 797 (2001); ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638 (1996); ע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 326 (1997); ע"פ 7392/06 אבו סאלח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.06.2010)). 29. בענייננו, קבע בית משפט קמא, כי ההחלטה להמית את המנוחה נלמדת, הן מהדקירות המרובות בפלג גופה העליון של המנוחה, והן מהודאתו המפורשת של המערער 1, לפיה הוא והמערער 2 גמרו אומר, יחדיו, לדקור את המנוחה באמצעות סכין "בשביל לגמור אותה מהחיים", כלשון המערער 1. ואכן, בנסיבות אלו, אין ניתן להגיע לכל מסקנה הגיונית אחרת. יש לדחות את טענתו של עו"ד קאזיס, בהקשר זה,לפיה העובדה שהמערער 1 דקר את המנוחה פעמיים "בלבד" מעידה כי הוא לא התכוון להמיתה, או כי לא ניתן ללמוד על החלטה להמית מצידו של המערער 2, שכן הוא השתמש בסכין מטבח על מנת לבצע את הרצח, סכין שאינה מיועדת, כך על-פי הטענה, לביצוע מעשי רצח. אופן ההמתה של המנוחה על-ידי שני המערערים, מעיד, מכוח "חזקת הכוונה", כי הייתה להם כוונה לקטול את חיי אחותם, מבלי שהוצגה כל ראיה שיש בה כדי להטיל ספק סביר בעוצמתה של אותה חזקה (ע"פ 10209/06 אלהייזל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.2012)). הלכה פסוקה ומושרשת היא כי האמצעי, אשר שימש לפגיעה; אופן הביצוע; ומיקום הפגיעה, עשויים להקים הנחה בדבר החלטת הנאשם להמית את קורבנו (ע"פ 672/81 עזיז נ' מדינת ישראל (3) 292 (1984); ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365 (2003);). בהתאם לכך, גם פגיעה אחת ויחידה במקום רגיש ומסוכן, הוכרה בפסיקה כמעידה על החלטה להמית (ראו, ע"פ 889/78 מוגרבי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 576, ופסקי הדין המאוזכרים שם, וכן ע"פ 2202/08 פסקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.3.2012)). לאור האמור, אין ספק בעיניי כי שתי נעיצות הסכין בגופה של המנוחה על-ידי המערער 1, יש בהן כדי להעיד על החלטתו להמיתה, בעיקר כשאלו, כמו גם הנעיצות שנעשו על-ידי המערער 2, בוצעו בפלג גופה העליון של המנוחה, וביתר פירוט: בבית החזה מימין, באזור הצלעות מימין, באזור הצלעות משמאל ובשליש התחתון של הגב מימין (חוות דעת הפתולוגית, ת/15). אין כל ממש בטענתו התמוהה של הסנגור, לפיה, העובדה כי המערער 2 דקר את המנוחה באמצעות סכין מטבח, שוללת את יסוד ההחלטה להמית. לצערנו, רבים המקרים בהם בוצעו עבירות הרצח באמצעות סכין מסוג זה (ראו, למשל, ע"פ 889/78 הנ"ל, שם שימש עו"ד קאזיס כבא כוחו של הנאשם, וכן ע"פ 10416/07 דולינסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.09); ע"פ 7926/00 דייפני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.9.2004); ע"פ 9479/03 עאבד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.11.2004); ע"פ 6182/02 איוונוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.7.2004)). לאמיתו של דבר, אין, במקרה דנן, כל צורך להתבסס על "חזקת הכוונה" על-מנת להוכיח כי בלב המערערים קיננה כוונה להמית את המנוחה. די לנו באמרתו של המערער 1, שלשונה אינו מותיר ספק באשר לכוונות שני המערערים, גם יחד, לקפד את חיי אחותם: "ברגע הזה, באותה שיחה החלטנו להרוג אותה...ואני וחאלד דיברנו ביחד ואני אמרתי שהיא התכוונה לאחותי היליילה לא רוצה להקשיב לנו והיא פוגעת בכבוד שלנו והיא רוצה לברוח איתו....וחאלד אמר לי באותה שיחה חאלס עד פה, ואני וחאלד החלטנו בינינו שכל אחד יביא סכין ונדקור היליילה, נדקור אותה בשביל לגמור אותה מהחיים,אנחנו החלטנו להרוג אותה, החלטנו שכל אחד יביא סכין מאצלו... שנינו אמרנו אחד לשני בוא ניכנס נדקור אותה, אני וחאלד שנינו נכנסו לבית של ההורים שלי..אמרנו לה שאנחנו רוצים לדבר איתה, לילייה בכתה וברחה לתוך החדר בפנים התחילה לבכות ..ואמרה אני רוצה אותו..ואני לא רוצה אותכם ואני רוצה להכניס את הראש שלכם בתוך הבוץ ואמרתי לה בסדר הוצאתי את הסכין שהחבאתי במכנסיים ודקרתי אותה דקירה ראשונה בגב תחתון מאחור בצד ימין ודקירה שניה בבטן מקדימה , חאלד ..ראיתי הוא מחזיק סכין, מה הוא עשה עם הסכין אני לא יודע" (ת/4). דומה, כי דברים אלה מדברים בעד עצמם, ואינם דורשים כל פרשנות נוספת. 30. המסקנה בדבר קיומה של החלטה להמית , אינה משתנה, אף לאור טענת בא כוח המערערים בדבר העדר מניע של המערערים לרצוח את המנוחה. ראשית, קיומו של מניע, בדמות התנגדות המערערים לנישואי המנוחה עם פתחי, והעלבון הנובע מסירובה לפעול כרצונם, עולה, שוב ושוב, באמרתו של המערער 1, והוכח כדבעי בבית המשפט. עוד יש לציין, כי בניגוד למערערים, הורי המנוחה הביעו תמיכה בנישואיה לבחיר ליבה. שנית, וזה העיקר, מניע איננו חלק מיסודות עבירת הרצח, וגם בהעדר מניע ניתן להגיע לתוצאה מרשיעה (ע"פ 8267/04 ברוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.2010); ע"פ 9275/06 אבו מוך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.9.2010); ע"פ 869/81 שניר נגד מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 169 (1984)). יסוד הקנטור 31. הרשעה בעבירת הרצח מחייבת את המאשימה להוכיח כי הנאשם לא קונטר על- ידי קורבנו, או על ידי מאן דהוא אחר, עובר לביצוע המעשה, ובמילותיו של סעיף 301(א) "והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו". ההלכה הפסוקה קבעה כי קיומו של קנטור נבחן בשני מבחנים מצטברים- המבחן הסובייקטיבי והמבחן האובייקטיבי: "המבחן הראשון הוא: האם ההתנהגות המקנטרת השפיעה בפועל על הנאשם עד כדי לגרום לאיבוד שליטתו העצמית, כך שביצע את המעשה הקטלני בלי לחשוב על תוצאת מעשהו? המבחן השני הוא: האם 'אדם מן היישוב' היה עשוי, בהיותו נתון במצבו של הנאשם, לאבד את השליטה העצמית ולהגיב בדרך הקטלנית בה הגיב הנאשם? רק אם התשובה לכל אחת משתי השאלות הללו היא חיובית, לא ייחרץ דינו של הנאשם לרצח והוא יורשע בהריגה" (ע"פ 369/69 בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561, 579 (1970). ראו עוד ע"פ 418/77 ברדיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 3 (1978); ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 573 (1996); ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459 (2001); ע"פ 10091/09 שפירוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.06.2012)). מאחר שמדובר במבחנים מצטברים, די לה למאשימה אם תוכיח כי אחד מהם אינו מתקיים , על מנת שיסוד "העדר הקנטור" יבוא על סיפוקו. עוד יש להדגיש, כי אין די בהתגרות של הקורבן בנאשם על מנת להוכיח כי זה קונטר, באופן המקיים את המבחן הסובייקטיבי, אלא יש לבחון "האם ההתנהגות המקנטרת של הקורבן השפיעה בפועל על הנאשם במידה כזו, שלא יכול היה להבין עוד את תוצאות מעשהו" (ע"פ 597/88 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 221 (1992)), או האם "עקב איבוד עשתונות עולל הנאשם את התוצאה הקטלנית, מתוך החלטה פתאומית רגעית, שלא היו מאחוריה שיקול ויישוב הדעת" (ע"פ 290/87 עבדאללה סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 358, 369 (1988). יתר על כן, "גם כאשר אדם פועל מתוך תחושת נקם הבוערת בעצמותיו זה זמן רב, אך הוא חשב על הדברים והבינם, הרי שהדבר ייחשב כהיעדר קנטור" (ראו גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך ד 524 (2010) (להלן:הלוי)). מאפיין נוסף של הקנטור הסובייקטיבי, הוא כי הקנטור יעשה בתכוף להתנהגות האסורה. באשר לטיבו של המבחן האובייקטיבי, יפים הדברים שנאמרו על-ידי השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 759/97 הנ"ל: "ביצירת ערך נורמטיבי המתבסס על מושג הסבירות, המבקש להציב אמת-מידה להבחנה בין התנהגות אנושית שהחברה מוקיעה בחומרה המרבית לבין התנהגות שהיא מוכנה לשאת כעילה להכרה בנסיבות מקלות על רקע הבנה לקיומן של חולשות הטבע ... כמבחן מצטבר ליסוד הסובייקטיבי, מוציא המבחן האובייקטיבי לבחינת הקנטור את התנהגותו של נאשם ספציפי ממסגרת ניתוח אחריותו האישית בלבד, ומבקש לבחון את התנהגותו לא רק על-פי מהלכי הנפש המיוחדים לו אלא על-פי סטנדרד אנושי ממוצע המניח קיומן של חולשות אנוש באדם הממוצע" (שם, עמ' 472). לעניין המבחן האובייקטיבי, ראוי לציין, כי על אף הביקורת שנמתחה בקשר לאימוצו של מבחן זה, כרכיב של היסוד נפשי בעבירה של מחשבה פלילית ((ע"פ 3071/92 הנ"ל, וכן מרדכי קרמניצר "כוונה תחילה או כוונה רגילה – ברצח בכוונה תחילה? על מהות היסוד של 'העדר קנטור' בעבירה של רצח בכוונה תחילה" משפט פלילי, קרימינולוגיה ומשטרה א 9 (1986)), חזר בית משפט זה, וקבע, כי לא ניתן לפסוח על המבחן האובייקטיבי לשם הוכחת יסוד העדר הקנטור, וזאת עד שהמחוקק יאמר אחרת (דנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.11.2006) (להלן: עניין ביטון). 32. כמו בית משפט קמא, אף אני סבור, כי בענייננו מתקיים יסוד העדר הקנטור, הנדרש להוכחת היסוד הנפשי של עבירת הרצח, לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין. אף אם נצא מנקודת הנחה, כי המנוחה אמרה לשני אחיה, המערערים "אני אשים את ראשכם בבוץ", כנטען באמרת המערער 1, אין מדובר במעשה התגרות העשוי להחשב לקנטור, מן הפן הסובייקטיבי. ראשית, קיים ספק אם אותה אמירה, נאמרה בסמוך למעשה הרצח, שכן המערער 1 מסר באמרתו מידע סותר, באשר למועד בו נאמרו הדברים. שנית, אף אם המנוחה אמרה את הדברים, רגעים ספורים טרם קיפדו המערערים את חייה, הרי שאין כל ספק, למקרא דבריו המערער 1, כי המערערים תכננו מראש, בשיקול דעת, ומפאת הפגיעה "בכבודם", את רצח אחותם, עוד טרם קונטרו, כביכול, על ידה, כטענתם. שלישית, מעשה הרצח בוצע לאחר תקופה ארוכה בה איימו המערערים על המנוחה, ודרשו ממנה לחזור בה מהחלטתה להנשא לפתחי, וזו סירבה לעשות כן, כך שתגובה מתריסה מצידה, לא הובילה את המערערים, כך יש להניח, למצב של "איבוד שליטה", במידה הדרושה לקיומו של קנטור. ודוק, אין בפנינו נסיבות של "קנטור מצטבר", היינו "...נסיבות, בהן יונע אדם לבצע מעשהו האלים אחרי התגרויות, שנמשכו זמן רב והעלו בו חמת זעם הולכת וגוברת, שהולידו בלבו הרהורי נקמה" זאת, משום שלהכרה בקנטור מעין זה, נדרשים שני תנאים "והם שלא התגבשה בלבו כבר לפני כן ההחלטה להרוג, וכי אכן אירע בתכוף לפני ביצוע המעשה קינטור נוסף, שהוא בעל מעמד וכוח עצמיים..." (ע"פ 686/80 האמור בעמ' 268, וכן ע"פ 5413/97 זורבליוב נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 541 (2001)). תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו. 33. אין גם כל ספק, כי בנסיבות דנן לא מתקיים המבחן האובייקטיבי לקיומו של קנטור. אינני סבור כי קיים אדם סביר, שחמתו תבער בו, נוכח מילותיה האחרונות של המנוחה, אם אכן נאמרו, ואלה יובילוהו ליטול את חיי אחותו, בשר מבשרו. יתר על כן, טענתו של בא כוח המערערים, כי התנהגותה של המנוחה היא בגדר התרסה וזילות בכבודם של אביה ואחיה, בניגוד למקובל במגזר הערבי, ומשום כך יש לראות בה משום קנטור, הינה טענה מקוממת ומוטב היה לו לא נטענה ואף לא הועלתה על הכתב. בית משפט זה כבר פסק בעניין ביטון כי אופיו של המבחן האובייקטיבי לקיומו של קנטור אינו משתנה בהתאם לארץ מוצאו של הנאשם, גזעו או עדתו, וזאת, בין היתר משום מעמדו של עקרון קדושת החיים, והפגיעה האפשרית בעקרון השוויון, כתוצאה מנקיטת עמדה שונה ביחס לנאשמים הנמנים על מגזרים מסויימים. גם במדינה דמוקרטית רב תרבותית, הרוחשת כבוד למנהגי תרבויות ועמים אחרים, אין לראות ברצונה של אשה להנשא לאחר, בניגוד לעמדת בני משפחתה, משום פגיעה "בכבודם", המצדיקה מעשה אלימות כלשהו, קל וחומר רציחתה בדם קר. היטיב לנסח זאת חברי השופט ס' גובראן, והדברים ישימים גם בנוגע לטענת הקנטור שלפנינו: " "לפני ההכרה בזכותו של הנאשם לתרבותו יש להגן על זכותו של הקורבן על חייו ועל שלמות גופו. על כן, לסובלנות בחברה הרב תרבותית יש גבולות. ...מובן הוא כי באיזון זה מנהגים אלימים, כגון נקמת דם, רצח 'על רקע כבוד המשפחה' וכדומה, יוצאים אל מחוץ ל'מגרש' הרב תרבותי. אין שום דרך לקבל מנהג תרבותי הנוקט דרך של אלימות קשה. יש להילחם מלחמת חורמה במנהגים אלימים מעין אלו. אנו מחויבים לשמור על אמות מידה מוסריות בסיסיות, ובראשן קדושת החיים ושלמות הגוף. מנהג תרבותי שיש בו פגיעה בערכי יסוד בסיסיים אלו אינו מקובל בחברה ליברלית רב תרבותית..., ויש לנהוג כלפיו בגישה של אפס סובלנות. אשר על כן, כאשר נטען כי גילוי אלימות נעשה על רקע תרבותי, אין מקום ליתן לכך משמעות במסגרת הדין הפלילי..." (ע"פ 10358/08 אזברגה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.3.2010), וראו גם ע"פ 8828/08 מיכאל ניאזוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.2011)). 34. לאור האמור, אינני סבור, כי בענייננו מתקיים קנטור כלשהו, ואין, לטעמי, כל ספק בדבר החלטת המערערים לקפד את חיי אחותם, בת ה- 32, ערב נישואיה לבחיר ליבה. סיכומם של דברים, לא נפל כל פגם בקביעת בית משפט קמא, כי במערערים התקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת הרצח, ובמסקנה, כי עבירה זו הוכחה מעבר לספק סביר. הערת סיום 35. "כבוד המשפחה" הפך לביטוי שגור, שגור מדיי, בפי אלה הבוחרים ליטול חייהן של נשים, בין אם בנות, אחיות או רעיות, על שום רצונן לחיות את חייהן כאחד האדם. אין מדובר בהישג הטומן בחובו כבוד כלשהו, אלא במעשה שפל, אכזרי ונפשע, יהיו מבצעיו אשר יהיו. מעשה המטיל קלון ובושה על יתר בני המשפחה. אין ליתן למעשה מסוג זה כל גושפנקא, משפטית או מוסרית. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו על-ידי חברי השופט י' עמית בע"פ 3768/08 אנואר סלאמה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.11.2010), ואין לי אלא להצטרף אליהם: "מה לא נכתב ומה לא נאמר על ביטוי אומלל זה? לא 'כבוד המשפחה' לפנינו, אלא 'חוסר כבוד במשפחה'. חוסר כבוד לאישה, חוסר כבוד לאוטונומיה של האדם וחוסר כבוד לערך החיים. להוותנו, הביטוי 'כבוד המשפחה' הפך למילת קוד שמאחוריה מסתתרים דפוסי השפלה ודיכוי של האישה וקודים של התנהגות כלפי אישה שאין חלקנו עמם. הסניגור המלומד הדגיש בדיון בפנינו כי המדובר בתופעה החוצה גבולות-דת במגזר הערבי, אך בית משפט בישראל לא יאפשר לשאת את שם הרב-תרבותיות לשווא. הרב-תרבותיות נעצרת במקום של אלימות ופגיעה פיסית בכלל, ואלימות על רקע מגדרי בפרט (גרשון גונטובניק "הזכות לתרבות בחברה ליברלית ובמדינת ישראל" עיוני משפט כז 23, 40 (2004)). על בית המשפט, כמו גם כל הרשויות הנוגעות בדבר, להפגין מסר חד-משמעי ותקיף השולל את התופעה, שלא ליתן פתחון פה לטוען כי 'קיימת תפיסה ממסדית מקילה עד כדי הפקרות לגבי רוצחי נשים בחברה הערבית' (מיכאל קרייני 'על 'השלנו': רב-תרבותיות בהקשר הערבי-יהודי' עיוני משפט כז 71, 101 (2003)). עוד על התופעה ראו חסאן מנאר 'הפולטיקה של הכבוד, הפטריארכיה, המדינה, ורצח נשים בשם כבוד המשפחה' מין מגדר ופוליטיקה 267 (ג' רוזן עורך, 1999))". סוף דבר 36. לאור האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הרשעתם של המערערים בעבירת הרצח, ובכך נדחה גם הערעור על עונש החובה שהושת עליהם, מאסר עולם. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: 1. כשעה לאחר הרצח, הסגיר עצמו המערער 1 לתחנת המשטרה ומסר הודאה מפורטת אודות הרצח שהוא ואחיו, המערער 2, ביצעו לאחר שנדברו ביניהם. בהמשך נגבו ממנו מספר הודעות שבכולן חזר על סיפור המעשה. אשתו של המערער 1 מסרה אף היא כי המערערים דקרו את המנוחה למוות, וסיפרה כיצד בעלה יצא לחוץ ועצבני מהדירה, ומאחר שחשדה כי בכוונתו להרע למנוחה, ירדה לדירת המערער 2 ושיתפה את גיסתה, אשתו של המערער 2, בחשדותיה על העומד להתרחש. אז הבחינו במערער 2 נוטל סכין גדולה והיא וגיסתה ניסו לאחוז בו ולמנוע את צאתו אך הוא הדף אותם באומרו "אני עכשיו אתן לה להתחתן לנצח ..". בהמשך, תיארה את רצח המנוחה שהתרחש נגד עיניה ונגד עיני בני המשפחה האחרים, שהחלו לצעוק ולגדף את המערערים על כך שהרגו את המנוחה. בסוף הודעתה, אף קוננה אשת המערער 1 על מר גורלה בעקבות העונש הצפוי לבעלה ועל כך שהמנוחה נרצחה "על כלום רצחו אותה בחינם סתם סתם". אמם של המערערים, שהייתה אף היא נסערת מהאירוע שהתרחש מול עיניה אך שעות ספורות לפני כן, מסרה בהודעתה במשטרה, תוך שהיא פורצת בבכי, כי השניים רצחו את המנוחה נגד עיניה "במרחק של מטר" כאשר "כולנו צעקנו עליהם הרגתם אותה הרגתם אותה אין לכם אלוהים". אביהם של המערערים, אף הוא נסער מהאירוע, סיפר במשטרה כי כאשר נכנס לחדר ראה את המערער 1 שוכב על בתו כשהיא שותתת דם וגם המערער 2 היה בתוך החדר, הוא ניסה לסלק את המערער 1 מעל בתו, ובהמשך רדף אחריו וניסה להכותו במקל (תיאור שמסרו גם העדים האחרים בהודעותיהם). אשתו של המערער 2 – שנחקרה בחשד לשיבוש הליכי חקירה – סיפרה בהודעתה במשטרה, כי אשת המערער 1 סיפרה לה כי בעלה ירד לפגוש במנוחה והולך כנראה לעשות משהו. כעבור כעשר דקות נכנס בעלה למטבח ליטול סכין אך לטענתה מנעה זאת ממנו, ובהמשך, הבחינה כי הוא יורד לבית הוריו שם התגוררה המנוחה והיא והאחרים ירדו אחריו. בהמשך שמעה צעקות הבחינה במנוחה על הרצפה ולטענתה, התעלפה. לשלל עדויות ישירות אלה, שנמסרו באופן אותנטי זמן קצר לאחר הרצח, מצטרפים שפע של עדויות נוספות, כמו עדותו של מפקד תחנת משטרת אום אל פחם, שהגיע לזירת הרצח, והבחין בגיסם של המערערים במקום, כשחולצתו מוכתמת בדם, והלה סיפר לו כי המערערים דקרו את המנוחה למוות בחדר. 2. מול הודאותיו המפורטות של המערער 1, שנמסרו זמן קצר אחר האירוע, ומול שפע העדויות, ניסה המערער 1 לתרץ באופן פתטי את אמירותיו במשטרה, כדי כך שסניגורו אף ביקש להציג חוות דעת פסיכיאטרית לגבי מצבו הנפשי, חוות דעת שלא הוגשה לבסוף. ואילו המערער 2 טען כי שמע צעקות ורק ניסה לחלץ את הסכין מגופה של אחותו. 3. כעת, בערעור שבפנינו, הציגו המערערים שני קוי הגנה חדשים, שכל אחד מהם מתחרה ברעהו במידת העלבון לשכל הישר. האחד – כי המנוחה החליטה לפתע לדקור את עצמה בחזה בבטן ובגב (!!!). השני – כי גורם עלום כלשהו התגנב לבית ודקר את המנוחה נגד עיני כולם. קיצורו של דבר, שהמערערים ניהלו משפט סרק בבית משפט קמא וערעור סרק בערכאה זו, ונקל עלי להצטרף למסקנתו של חברי כי דין הערעור להידחות. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום , ו' חשוון התשע"ג (22.10.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10005020_I06.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il