דביר חליווה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5019/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5019/09 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: דביר חליווה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע מתאריך 17.05.2009 בתיק תפ"ח 951/99, שניתן בהרכב: כב' הנשיא י' פלפל, כב' סגן הנשיא (כמעמדו אז) נ' הנדל וכב' השופטת ר' יפה-כ"ץ בשם המערער: עו"ד ציון אמיר; עו"ד ענת הדד בשם המשיבה: עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד בשם שירות המבחן: גב' איריס תבור פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר-שבע (בהרכב: כב' הנשיא י' פלפל, כב' סגן הנשיא (כמעמדו אז) נ' הנדל וכב' השופטת ר' יפה-כ"ץ). בגדרי הכרעת הדין הורשע המערער בביצוע שתי עבירות של מעשה סדום, שתי עבירות של אינוס, עבירת איומים ועבירת הדחה בחקירה, שהוא ביצע כלפי המתלוננת, שהיתה בת זוגתו בזמנים הרלבנטיים. בצד זה זוכה המערער מחמת הספק מביצוע עבירה אחת של אונס, אך בנוסף הוא הורשע, בדעת רוב (כב' השופטת יפה-כ"ץ, בהסכמת כב' סגן הנשיא (כמעמדו אז), השופט הנדל), בעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, ובעבירה של תקיפה (כנגד דעתו החולקת של כב' הנשיא פלפל, שראה לזכותו מעבירות אלה). בעקבות הרשעותיו אלה נידון המערער לעונשים הבאים: 24 חודשי מאסר בפועל, ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר (כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור את העבירות שבהן הורשע, או כל עבירת אלימות). כמו כן נקבע כי המערער ישלם למתלוננת פיצויים בסך 25,000 ש"ח. הערעור שבפנינו מכוון הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. להלן יפורטו הנתונים הנדרשים להכרעה. עובדות כתב האישום ותיאור ההליך בבית המשפט המחוזי הנכבד 2. בתאריך 27.07.1999 הוגש כנגד המערער כתב אישום לבית המשפט המחוזי הנכבד בבאר-שבע. על פי הנטען בחלק הכללי של כתב האישום, המערער וגב' א' (לעיל ולהלן: המתלוננת) הכירו זה את זו במהלך שנת 1997, והתפתח ביניהם קשר נמשך של חברות רומנטית (להלן: תקופת החברות). במהלך תקופת החברות (שנמשכה כשנתיים), התגוררו השניים יחד בדירה באילת, וקיימו ביניהם יחסי מין. בחלק הכללי נאמר עוד כי במהלך תקופת החברות, במספר רב של הזדמנויות, נהג המערער להכות, לחבול ולפצוע את המתלוננת, וכן לאיים עליה שבמידה ותתלונן, או תמסור פרטים לאחרים על נסיבות המקרים המתוארים בכתב האישום – הוא יהרוג אותה. לאחר החלק הכללי, פורטו בכתב האישום שישה אישומים שונים, אשר תוכנם יובא בקצרה להלן: בגדרי האישום הראשון נטען כי במועד כלשהו במהלך תקופת החברות – הם שהו בבית הוריו של המערער. על פי הנטען, המערער דרש מהמתלוננת באותו מעמד להתלוות אליו לטיול עם הוריו, ומשהמתלוננת לא נענתה לדרישתו, חתך אותה המערער באמצעות סכין יפנית בכתף הימנית וגרם לפציעתה. בנוסף נטען כי במועד כלשהו באותה תקופה גם תקף המערער את המתלוננת בכך שמשך וסיבב את ידה בחוזקה, ובעשותו כן גרם לה לחבלה חמורה בכתפה. עוד נטען במסגרת האישום הראשון כי בתאריך 12.06.1999 שהו המערער והמתלוננת ביחד בבית-מלון באילת (במהלך המשפט התברר כי המועד הרלבנטי הנטען התרחש למעשה בתאריך 12.06.1998 ולא בתאריך 12.6.1999); לסוגיה זו אדרש בהמשך הדברים). באותו מועד, כך נאמר, היכה המערער את המתלוננת בכך שסטר על פניה, טלטל אותה, דחף וזרק אותה על המיטה, והשליך מברשת שיער על רגלה השמאלית, וגרם לה לחבלה חמורה. בכל המקרים הנ"ל, כך על פי הנטען בכתב האישום, לא איפשר המערער למתלוננת לקבל טיפול רפואי וכמו כן הוא מנע ממנה להתלונן עליו בתחנת המשטרה, או לספר על מעשיו לאחרים, על ידי כך שאיים עליה, כאמור לעיל. נוכח הנטען באישום הראשון הואשם המערער בחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בתקיפה (עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין), באיומים (עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין), ובהדחה בחקירה (עבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין). בגדרי האישום השני נטען כי במהלך חודש אפריל 1999, בעת שהמערער והמתלוננת שהו בדירתם באילת, דרש המערער מן המתלוננת לקיים עימו יחסי מין אוראליים. המתלוננת סירבה לכך, ובתגובה הפשיט המערער את המתלוננת בכוח מבגדיה, ובעל אותה באמצעות החדרת איבר מינו לאיבר מינה, בניגוד לרצונה ולמרות בקשותיה וניסיונותיה להתנגד למעשיו. נוכח הנטען באישום השני הואשם המערער באונס (עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין). בגדרי האישום השלישי נטען כי כשבוע לאחר המתואר בגדרי האישום השני, חזר על עצמו מעשה האינוס הנ"ל, בנסיבות דומות, וכך אף קרה שבוע לאחר מכן, באירוע שהוא מושא האישום הרביעי. בגדרי האישום החמישי נטען כי כחמישה ימים לאחר המתואר בגדרי האישום הרביעי, ובעת שהמערער והמתלוננת שהו בדירתם באילת, דרש המערער מן המתלוננת לקיים עימו יחסי מין אוראליים, חרף התנגדותה ובניגוד לרצונה. על פי הנטען, המערער תפס את ראשה של המתלוננת ודחף אותו בכוח לכיוון איבר מינו, והחדיר את איבר מינו לתוך פיה עד אשר הגיע לסיפוקו המיני. נוכח הנטען באישום החמישי הואשם המערער בביצוע מעשה סדום (עבירה לפי סעיפים 347(ב) ו-345(א)(1) לחוק העונשין). בגדרי האישום השישי נטען כי כשבוע לאחר המתואר בגדרי האישום החמישי, ובעת שהמערער והמתלוננת שהו בדירתם באילת, דרש המערער מן המתלוננת להגיע אליו לשירותים, בזמן שהוא עצמו ישב על אסלת השירותים. על פי הנטען, המערער משך את המתלוננת בידה, הוריד אותה על ברכיה, תפס בראשה והחדיר בכוח את איבר מינו לתוך פיה עד אשר הגיע לסיפוקו המיני, וכל זאת בניגוד לרצונה של המתלוננת, ולמרות התנגדותה. נוכח הנטען באישום השישי הואשם המערער בביצוע מעשה סדום (עבירה לפי סעיפים 347(ב) ו-345(א)(1) לחוק העונשין). 3. בתגובתו לכתב האישום כפר המערער בכל האישומים כנגדו. בנוגע לאירועים המיניים המפורטים באישומים השני, השלישי, הרביעי, החמישי והשישי לכתב האישום טען המערער כי אירועים אלה אכן התרחשו, אך לגירסתו כל מעשים המתוארים שם נעשו בהסכמתה של המתלוננת. בנוסף, כפר המערער בהתקיימותם של כל האירועים הנטענים בגדרי האישום הראשון לכתב האישום. 4. נוכח כפירתו של המערער כנ"ל – נקבע התיק להוכחות. הליך שמיעת העדויות בבית המשפט המחוזי נמשך מספר שנים, בין השאר נוכח העובדה שבמהלך המשפט נפצע המערער קשות במקום עבודתו, וכתוצאה מכך הוא נזקק להליך של אשפוז, החלמה ושיקום שנמשך כשנה. במהלך המשפט העידו מטעם התביעה: המתלוננת, מי שגבו את תלונתה והודעותיה במשטרה, ו-ח', אחותה של המתלוננת. מטעם ההגנה העידו: המערער, מ', שכנתם של המערער והמתלוננת, וכן אביו, אימו ואחותו של המערער. כמו כן הוגשו לבית המשפט הודעותיה של המתלוננת במשטרה, ותיעוד של העימות שנערך בין המערער לבין המתלוננת. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד 5. בתאריך 17.12.2008 הכריע בית המשפט המחוזי הנכבד את דינו של המערער. בפתח הדברים, נדרש בית המשפט המחוזי הנכבד לסוגיית תיקון התאריך, שצויין בגדרי האישום הראשון. העניין התמקד ביום שהופיע שם: כתב האישום נקב כאמור בתאריך: 12.06.1999. בסיכומיה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד טענה המשיבה לראשונה שהאירוע האלים המתואר באישום הראשון, ואשר נטען כי התרחש בתאריך 12.06.1999 – קרה למעשה שנה קודם לכן, דהיינו בתאריך 12.06.1998. טעות זו נבעה, כך הסבירה המשיבה, מן התאריך שציינה המתלוננת בהודעתה הראשונה במשטרה מתאריך 21.09.1999 (אשר סומנה "נ/1"), שם טענה המתלוננת כי היא זוכרת במדויק את התאריך מאחר שמדובר ביום הולדתה. ברם מועד זה לא התיישב עם גירסת המתלוננת, לפיה המערער היה עדיין בשירות צבאי בעת ביצוע המעשים האמורים, מושא האישום הראשון, שכן אין מחלוקת שהמערער השתחרר משירותו הצבאי בחודש אוקטובר 1998. על כן התביעה ביקשה כי המועד שנזכר בהקשר זה בכתב האישום ישונה בהתאם, כך שיתייחס לתאריך 12.06.1998, שהוא יום הולדתה של המתלוננת בשנה זו. המערער מצידו התנגד לשינוי התאריך האמור. יש לציין כאן כי בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס במהלך ההליך לבקשת המשיבה בהקשר זה כאל בקשה לתיקון כתב האישום, על פי סעיף 92(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), והועיד אף דיון בנושא. בישיבה זו הבהירה המשיבה כי היא איננה מבקשת את תיקון כתב האישום, משום שלשיטתה ניתן להרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בגדרי האישום הראשון, אף שהאירוע, אשר בכתב האישום נטען כי התרחש בשנת 1999 – קרה למעשה בשנת 1998. לטענת המשיבה, נוכח מכלול הראיות, אשר הוצגו בפני המשפט המחוזי הנכבד, ניתן לעשות כן בהתאם לסעיף 184 לחסד"פ. סעיף זה קובע כדלקמן: "בית משפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". המערער טען בדיון בתגובה כי יש לדחות את בקשת המשיבה, ולחילופין עתר כי יותר לו לחקור פעם נוספת את המתלוננת וכן לזמן לעדות את המערער ועדים נוספים, וזאת נוכח חשיבות שינוי התאריך הנ"ל לשיטתו. בהחלטתו, בסיום הדיון האמור, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי יחליט בעניין במסגרת הכרעת הדין, ולא על דרך של החלטה נפרדת. בהכרעת הדין עצמה קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי יש לקבל את טענת המשיבה, וכי ניתן, עקרונית, להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו במסגרת האישום הראשון – ללא צורך בתיקון כתב האישום, ומבלי שתידרש חקירת מי מהעדים מחדש. בית המשפט המחוזי מצא כי למערער היתה אפשרות סבירה להתגונן כנגד הרשעתו באישום הראשון, וזאת גם בחלופה לפיה האירוע המתואר באישום זה התרחש בתאריך 12.06.1998 ולא בתאריך 12.06.1999, ועל כן – ובמידה "שאשמתו נתגלתה מן העובדות" ביחס לאירוע הנטען – ניתן להרשיעו גם בגינו. 6. לאחר שהכריע בסוגיית תיקון התאריך כאמור, פנה בית המשפט המחוזי הנכבד לסקירת מכלול הראיות שהוצגו בפניו. בית המשפט בחן את גרסתה של המתלוננת, כפי שהיא נלמדת מהודעותיה במשטרה ומעדותה מעל דוכן העדים, ומצא אותה כמהימנה. בהקשר זה צויין על ידי כב' הנשיא י' פלפל, שכתב את חוות הדעת העיקרית בהכרעת הדין, כדלקמן: "חרף הסתירות ואי ההתאמות בעדות המתלוננת, אי דיוקים בעדותה, העובדה שלא זכרה פרטים מסוימים – העובדה שלעתים העידה בסערת נפש ובהיסטריה – אני מאמין לדברי המתלוננת. חרף האמור לעיל היא עשתה עלי רושם חיובי ועמדה בכבוד בחקירתו הארוכה והלוחצת של הסנגור". לעומת זאת, ביחס לגרסתו של המערער, נקבעו הדברים הבאים: "אינני מאמין לטענת הנאשם [המערער כאן – ח"מ] שהוא לא תקף את המתלוננת ולא ביצע עבירות מין כלפיה. מטרת ההכחשות פשוטה, להסיר מעליו כל חשד וכל אשמה. בעדותו עשה הנאשם רושם רע ורושם זה מקבל משנה תוקף לאחר שצפיתי והאזנתי בעימות שנערך בין המתלוננת לנאשם". 7. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה אף את טענות המערער, לפיה גרסתה של המתלוננת היא בבחינת "גרסה כבושה" שאין ליתן לה משקל של ממש, נוכח העובדה שהודעתה הראשונה של המתלוננת במשטרה ("נ/1" מתאריך 21.09.1999) נמסרה תקופה בלתי מבוטלת לאחר ביצוע העבירות הנטענות. בית המשפט המחוזי הנכבד ציין בהקשר זה כי המתלוננת נתנה הסברים מתקבלים על הדעת מדוע התלוננה במשטרה באיחור מסוים, שכן לדבריה היא חששה ופחדה ממה שיעולל לה המערער, שלא פעם הכה אותה, אם תתלונן כנגדו. לפיכך נקבע כי אין לראות בדבריה של המתלוננת משום "גרסה כבושה" ובלתי מהימנה. 8. נושא נוסף שנידון על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד התמקד בהשלכות העובדה (שלא היתה שנויה במחלוקת) כי המערער והמתלוננת קיימו בתקופת הקשר שביניהם (ואף לאחר חלק ממעשי האונס הנטענים), גם יחסי מין בהסכמה. טענת המערער שנתון זה מפחית את מידת המהימנות שניתן ליתן בטענותיה של המתלוננת בדבר מגעים מיניים, אשר קוימו שלא בהסכמתה החופשית – נדחתה. בית המשפט הנכבד קמא הדגיש בעניין זה כי במנותק מעובדת קיומם של יחסי מין בהסכמה – ברי שהמערער לא היה רשאי לקיים יחסי מין עם המתלוננת גם כאשר היא לא חפצה בכך. עוד ציין בית המשפט המחוזי הנכבד כי אף העובדה שהמתלוננת המשיכה להתגורר עם המערער תקופה ממושכת, למרות המעשים שביצע בה המערער לטענתה – איננה פוגעת באמינותה. בהקשר זה עלה תיאור של יחסים מורכבים שנרקמו בין הצדדים: מחד גיסא היתה קירבה גדולה ביניהם והתקיימו מגעים מיניים רבים בהסכמה, ומאידך גיסא המערער והמתלוננת קינאו זה לזו, והדבר גרם מעת לעת למתחים רבים ולמריבות, שהביאו את המתלוננת – לקראת פרידה – אף לניסיון לפגוע בעצמה (ניסיון שפרטיו ונסיבותיו – אינם ברורים). בצד זה היתה גם תלות כספית של המתלוננת במערער, והמתלוננת סברה שהמערער (שבאותה תקופה צרך גם קנביס) – איננו נוהג בה כיאות, הן במישור האישי, הן במישור הרכושי והכספי. 9. בעקבות הממצאים הנ"ל, ציין בית המשפט המחוזי הנכבד כי ניתן להסתפק בעדותה היחידה של המתלוננת לשם הרשעתו של המערער בעבירות המין שיוחסו לו, תוך שהוא מנמק זאת – כמצוות סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) – בכך שהמתלוננת עשתה עליו, כאמור, רושם מהימן. בית המשפט המחוזי הנכבד אף הדגיש כי בנוסף ניתן למצוא חיזוקים מסוימים לגרסתה של המתלוננת גם בעדות החוקרת שגבתה את אמירותיה, ובעדות אחותה. דין דומה החיל בית המשפט על מרבית העבירות האחרות שיוחסו למערער. נוכח כל האמור לעיל ועל בסיס עדותה של המתלוננת, הרשיע בית המשפט המחוזי הנכבד, פה אחד, את המערער בעבירת האיומים ובעבירת ההדחה בחקירה שבאישום הראשון, ובעבירות המין שבאישומים: השני, הרביעי, החמישי והשישי. לעומת זאת, ביחס לעבירת המין שבאישום השלישי קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי יש לזכות את המערער מן הספק, וזאת מאחר שהמתלוננת העידה בבית המשפט כי איננה זוכרת את הנטען באישום זה (יאמר כבר עתה, כי המשיבה לא ערערה על זיכויו של המערער מן המיוחס לו באישום השלישי, ועל כן הנטען באישום זה איננו עומד עוד להכרעתנו). בכל האמור בעבירת החבלה והפציעה בנסיבות מחמירות ובעבירת התקיפה (להלן: עבירות האלימות), מושא האישום הראשון, נחלקו, כאמור, דעותיהם של שופטי המותב הנכבד: כב' הנשיא פלפל סבר שאין מקום להרשיע את המערער בשתי עבירות האלימות שיוחסו למערער. הנשיא קבע כי אמנם ניתן, עקרונית, להרשיע את המערער בעבירות הנ"ל רק על סמך עדותה של המתלוננת, אך יש פגם מהותי בכך שהמשיבה נמנעה מלחקור, או מלזמן לעדות עדים פוטנציאליים רבים, אשר המתלוננת ציינה במפורש שהיו נוכחים בעת התרחשותם, לכאורה, של האירועים הנ"ל. מחדל זה, כך קבע כב' הנשיא, ראוי שיפעל לטובתו של המערער – ועל כן ו-"בלב כבד", כדבריו, ראה כב' הנשיא פלפל להציע לזכות את המערער מעבירות האלימות שבהן הואשם. לעומתו, כב' השופטת יפה-כ"ץ סברה כי יש להרשיע את המערער גם בעבירות האלימות, אשר יוחסו לו בגדרי האישום הראשון. לשיטתה, מחדלי התביעה הנטענים – לא קיפחו את הגנתו של המערער ולא היה בהם כדי ליצור ספק סביר בכך שהמערער אכן ביצע את המעשים הנטענים. למסקנה זו הצטרף גם כב' סגן הנשיא (כמעמדו אז), השופט נ' הנדל, אשר נימק את דעתו ברושם "הכן והאמין", כדבריו, שהותירה עליו המתלוננת. כפועל יוצא מכך הורשע איפוא המערער, בדעת רוב, גם בעבירות האלימות, מושא האישום הראשון. 10. בעקבות הכרעת הדין הנ"ל גזר בית המשפט המחוזי הנכבד את דינו של המערער. בית המשפט הנכבד קמא ציין כי המעשים שבהם הורשע המערער הם קשים, וכי המערער שלט במתלוננת בעת שהיתה בת-זוגו, הטיל עליה אימה ופחד לאורך תקופה ארוכה וכפה עליה קיום מגעים מיניים בניגוד לרצונה. עם זאת צוין שבמקרה זה קיים נתון נכבד העומד לזכותו של המערער, והוא כי חלף זמן רב ביותר מיום הגשת כתב האישום ועד למתן גזר הדין. בית המשפט הנכבד קמא הסביר בעניין זה כי רבות מן הדחיות בתיק ניתנו אמנם לבקשת ההגנה, אך הבהיר כי גם בשים לב לכך – האחריות לדחיות מוטלת בסופו של יום על בית המשפט הנכבד עצמו. יתר על כן, עבור הזמן מילא פה תפקיד משמעותי אף בהתחשב בכך שהמערער שינה בינתיים את אורחותיו, הקים משפחה, השתלב במקום עבודה קבוע (שם הוא נפגע כאמור במהלך הדרך בתאונת עבודה קשה), ואף החל לתרום לקהילה (פעל להחזרת נערי שוליים למוטב). נוכח מכלול הנתונים הנ"ל – שופטי בית המשפט הנכבד קמא התרשמו שהמערער כבר איננו אותו אדם שהיה עשר שנים קודם לכן, בעת שביצע את העבירות שבהן הורשע. לפיכך, בסופו של גזר הדין, ולאחר שנתן דעתו לכל השיקולים הנ"ל – השית בית המשפט המחוזי הנכבד על המערער את העונשים, שפורטו בפיסקה ‎1 שלעיל. למען שלמות התמונה אציין עוד כי לאחר הגשת הערעור – עוכב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער, תחילה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד ולאחר מכן בהחלטתו של כב' המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין. טענות הצדדים 11. הערעור שלפנינו מכוון, כאמור, הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין, ובגדרו מעלה המערער באמצעות באי-כוחו המלומדים, שהרימו והפכו בעבורו כל אבן אפשרית – טענות רבות, המפורטות בנימוקי הערעור, המחזיקים לא פחות מ-104 עמודים (וזאת בנוסף ל-24 עמודים של עיקרי טיעון). להלן אזכיר רק את טענותיו המרכזיות של המערער הרלבנטיות לערעור, ואת תגובת המשיבה ביחס אליהן. 12. המערער טוען כי גירסת המתלוננת איננה עומדת במבחני ההגיון והסבירות, וכי נמצאו בה סתירות ופירכות לא מבוטלות בעניינים מהותיים. אלו, לטענת סניגוריו, יורדות לשורש הדברים, ולכן לא ראוי היה להסתמך על עדותה של המתלוננת כעדות יחידה לצורך הרשעתו. המערער אף סבור כי במהלך החקירה הנגדית קרסה גירסתה של המתלוננת, והתבררה כשגויה, לא עקבית ובלתי סבירה. כך, לדוגמה, המערער מציין כי המתלוננת סירבה לחשוף במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הנכבד את כתפה, אשר בה נפצעה, לטענתה, עקב תקיפתה על ידי המערער באמצעות סכין יפנית – ובכך היא לא איפשרה לבחון האם אכן נוצר פצע ונותרה צלקת בעקבות התקיפה הנטענת. עוד מפנה המערער בהקשר זה לתמונה שהוגשה כראיה ("נ/8") ופורסמה באחד העיתונים והמציגה את השתתפותה של המתלוננת במסיבת פתיחה של אחד המועדונים באילת. מתמונה זו עולה כי המתלוננת מתנהגת בחופשיות, כי איננה נרתעת מחשיפת כתפיה וכי אין לה כל צלקת בכתפה. אשר להתרשמותו החיובית של בית המשפט הנכבד קמא מעדותה של המתלוננת, מדגיש המערער כי הכרעת הדין נכתבה זמן רב, יחסית, לאחר שהמתלוננת העידה ונחקרה בחקירה נגדית, ועל כן יש קושי במתן משקל לרושם שהותירה המתלוננת בעדותה על הערכאה המבררת. עוד חוזר המערער על טענתו, שהועלתה גם בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה המתלוננת לא נתנה הסבר מניח את הדעת לכבישת תלונתה עד שהגיעה למשטרה, והסברי המתלוננת לשבירת שתיקתה במועד שבו התלוננה – "אינם משכנעים בכנותם ואינם סבירים", לשיטתו. בהקשר זה גורס המערער כי טענות המתלוננת כנגדו הן בגדר "עלילה" ויש להסביר אותן על רקע הפרידה וסכסוכים כספיים ורכושיים שונים, שנפלו ביניהם עם עזיבת המתלוננת את מעונם המשותף. המערער טוען בנוסף כי העובדה שהמתלוננת המשיכה להתגורר עימו גם לאחר שהתרחשו, לכאורה, האירועים הנטענים בכתב האישום – פוגמת במהימנות גירסתה, שכן היא היתה יכולה לעזוב את דירתם המשותפת בכל עת (כפי שעשתה לבסוף), וודאי לאחר אירוע הכפייה הנטען הראשון. המערער מציין עוד כי המתלוננת הודתה בחקירתה כי פעמים רבות היא קיימה עם המערער מגעים מיניים בהסכמה, ומדגיש את דבריו (שאושרו על ידי המתלוננת) כי חלק מאלה נעשו "במקומות פרועים ובצורה פרועה". לשיטתו – הסכמה זו מעוררת תמיהות בנוגע לנטען באישומים כנגדו, שכן בנסיבות אלו – לא ברור, לגישתו של המערער, מדוע הוא נדרש לאנוס את המתלוננת, בשעה שהם נהגו לקיים יחסי מין מתוך רצון הדדי, מה גם שהמתלוננת אף מודה שהיו מקרים שהוא כיבד את סירוביה (בכל הקשור, למשל, ברצונו לקיים עימה יחסי מין אנאליים). 13. המערער מוסיף טענות שנוגעות לאישום הראשון, וגורס בכל הנוגע להרשעה בכל פרטי אישום זה, כי לא היה מקום לקבל את בקשת המשיבה לשינוי כתב האישום, ויש לראות בשגגה זו משום פגם שהכביד על אפשרותו להתגונן, וגרם לו לעיוות דין. כן הוא משיג על כל אחד ואחד מהיסודות של העבירות בהן הוא הורשע בפריט אישום זה. לחילופין – המערער מדגיש כי לשיטתו יש לקבל, למצער, את דעת המיעוט של כב' הנשיא פלפל ולזכותו מעבירות האלימות שבאישום הנ"ל, זאת נוכח מחדלי החקירה הרבים, אשר קיפחו את יכולתו להתגונן מפני העבירות שיוחסו לו במסגרת זו. 14. לחילופי חילופין, המערער טוען כי גם אם ידחה ערעורו כנגד הכרעת הדין – יש מקום להפחית משמעותית מהעונש שנגזר עליו. הנימוק לכך הוא שהמעשים, מושא כתב האישום בוצעו, לפני שנים רבות, בעת שהיה כבן 22, בעוד כיום הוא אדם נשוי ובעל משפחה, העובד ופועל לטובת הקהילה. עוד גורס המערער כי התמשכות המשפט צריכה להוות שיקול משמעותי נוסף להקלה בעונשו, בפרט נוכח העובדה שהדיונים לא נדחו רק בשל בקשות דחייה של הסניגוריה, אלא גם מסיבות אובייקטיביות (פציעתו הקשה), בקשות של התביעה ומטעמים של בית המשפט. 15. המשיבה מצידה טוענת כי עיקר הערעור מכוון כנגד התרשמותה החיובית של הערכאה הדיונית מן המתלוננת, ומידת ההתערבות של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות שכאלה הינה, כידוע, מוגבלת. אשר לסתירות הנטענות בעדות המתלוננת, מסבירה באת-כח המשיבה כי מדובר בעיקר בקושי של המתלוננת לנקוב בתאריכים מדויקים בהם בוצעו העבירות, ולמקמן מבחינה כרונולוגית בטווחי זמנים מוגדרים ותחומים – עניינים, אשר, לשיטתה, אינם משליכים באופן ממשי על מהימנותה של המתלוננת. כן מדגישה המשיבה כי המתלוננת הציגה באופן סביר את השתלשלות האירועים מבחינת רצף הזמן הכללי, ואף עיגנה את האירועים המתוארים בכתב האישום באירועים חיצוניים בני-בדיקה, כגון: שירותו הצבאי של המערער והמעבר לדירה המשותפת. עוד הוסיפה המשיבה כי הקושי לנקוב במועדים ספציפיים הוא טבעי כאשר מדובר ביחסים בין בני זוג, שבו יש רצף של קשר קבוע בין הצדדים. אשר לטענת המערער כי המתלוננת נמנעה מלחשוף את כתפה במהלך החקירה הנגדית, וכי והדבר פוגע במהימנות תלונתה כי המערער דקר אותה בכתף, מסבירה המשיבה כי המתלוננת ציינה בחקירה הנגדית כי בשל חלוף הזמן לא נותרה עוד כל צלקת על גופה, ועל כן לא היה כל טעם בחשיפת הכתף. המשיבה גם מבקשת כי נדחה את טענות המערער לפיהן גרסת המתלוננת בעייתית, נוכח העובדה שהיא המשיכה להתגורר עם המערער בדירתם המשותפת וכן הסכימה לקיים עימו יחסי מין בהזדמנויות שונות. עמדת המשיבה בנושא זה היא כי קשת התגובות מצד קורבן עבירת מין היא רחבה, ובית משפט זה כבר פסק שאין לבחון בהכרח את התנהלות קורבן עבירת המין במהלך האירועים, או לאחריהם, במושגים של רציונאליות וסבירות, בפרט כאשר מדובר בבני-זוג המנהלים חיים משותפים. המשיבה מתנגדת גם לטענתו של המערער, כי יש ליתן משקל מופחת, בנסיבות, לעדות המתלוננת, נוכח חלוף הזמן שבין מועד עדותה לבין מועד מתן הכרעת הדין. לטענת המשיבה, הגם שראוי כי הכרעת דין תינתן, ככלל, בסמוך ככל שניתן לשמיעת העדויות במשפט, הרי שיש לבתי המשפט כלים להתמודד עם חלוף הזמן, ועל כן אין הדבר מונע מתן משקל מלא לעדות המתלוננת. המשיבה אף הדגישה כי תגובתה הרגשית הסוערת של המתלוננת בעדותה (המתלוננת בכתה והיתה נרגשת) – מחזקת, לטענתה, את הרושם החיובי של דבריה. 16. בכל האמור באישום הראשון, הודתה המשיבה כי אכן ראוי היה שפעולות החקירה המשטרתיות ימוצו עד תום, ובהתאם שינקטו מאמצים לאתר את העדים הרבים שאותם הזכירה המתלוננת בהודעותיה במשטרה. אולם, כך לשיטת המשיבה, וכפי שקבעה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי הנכבד – מחדל זה בדבר אי-חקירתם של עדים נוספים ואי זימונם למשפט – לא קיפח את הגנתו של המערער, ואיננו מקים ספק סביר בכך שביצע את עבירות האלימות שיוחסו לו. 17. בכל הנוגע לבקשת המשיבה בפני בית המשפט הנכבד קמא לשינוי התאריך בו התרחשו האירועים בבית המלון, כמתואר בגדרי האישום הראשון, גורסת באת-כח המשיבה כי נוכח גירסתו של המערער לפיה מעולם לא נהג כלפי המתלוננת באלימות, גם כאשר שהו בבית המלון – אין לקבל את טענתו כי לא ניתנה לו הזדמנות ראויה להתגונן בפני שינוי המועד. טענות ההגנה שהוא העלה בנושא זה היו, לשיטתה, כלליות וגורפות, ולפיכך אין נפקות ממשית למועד הנטען ביחס לביצוע העבירה האמורה. 18. אשר לעונש שהושת על המערער, המשיבה טוענת כי מלכתחילה גזר עליו בית המשפט הנכבד קמא עונש קל יחסית, והדבר נבע, בין היתר, מחלוף הזמן. עוד הסבירה המשיבה כי אלמלא נתון זה, המשיבה היתה סבורה כי ראוי להטיל עונש חמור יותר בגין העבירות שבהם הורשע המערער. בנוסף נטען כי בסמוך לאחר ביצוע העבירות שבהן הורשע המערער בפרשה זו, הוא הורשע בביצוען של עבירות נוספות, וביניהן: איומים, תקיפת עובד ציבור, החזקת נשק ותקיפה סתם. הרשעות אלה, כך, לגישת המשיבה, מעידות כי המערער לא שינה את אורחות חייו, כנטען על ידו. התפתחויות נוספות 19. זה המקום לציין כי בתום הדיון שקיימנו בערעור ביקשנו מבאת-כח המשיבה למסור לנו השלמת טיעון קצרה בכתב בכל הנוגע להשתלשלות ההליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי הנכבד בהקשר לשינוי התאריך, שבו על פי הנטען, בוצעו המעשים המתוארים באישום הראשון. המשיבה ציינה בהודעתה בנושא זה כי לא מדובר היה בבקשה לתיקון כתב אישום לפי סעיף 92(א) לחסד"פ, אלא רק בהבהרה כי המועד הנכון שבו בוצעו המעשים הנ"ל היה בשנת 1998, ולא בשנת 1999, כפי שנכתב בטעות בכתב האישום. המערער הגיב להשלמת טיעון זו, ובתגובתו ציין כי לשיטתו אין מדובר בטעות זניחה, כי אם בפרט מהותי המקעקע את מכלול גרסתה של המתלוננת, או את המיוחס לו בכתב האישום בכלל ובאישום הראשון בפרט. המערער שב וטען כי יכולתו להתגונן נפגעה על ידי שינוי התאריך הנ"ל. 20. טרם ההתפתחות שנסקרה בפיסקה 19 שלעיל הגיש המערער בקשה לקבלת ראיות נוספות בערעור. הראיה שקבלתה התבקשה היא קלטת מתוכנית טלוויזיה מסויימת, שבה, על פי הנטען, נראית המתלוננת כשהיא לבושה בבגדים חושפניים ביותר וניתן להסיק ממנה על מצבה הנפשי הנוכחי של המתלוננת ועל הלך רוחה, בניגוד לדברים שקיבלו ביטוי בתסקיר קורבן העבירה. בהקשר זה טען המערער עוד ובמודגש כי יש בראיה זו גם כדי להצביע על כך שהאירוע המתואר באישום הראשון, בגדרו נטען שהמערער חתך את המתלוננת בכתפה באמצעות סכין יפנית – כלל לא התרחש, שכן מן הראיה הנ"ל עולה שאין כל סימן, או צלקת על כתפה של המתלוננת. זאת ועוד, לטענת המערער יש בראיה החדשה כדי להשליך על מהימנותה של גרסת המתלוננת בכללותה. המשיבה מצידה התנגדה לבקשה להוספת הראיה הנ"ל, וטענה כי אין היא יכולה לשנות דבר מתוצאות פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. 21. הבקשה הובאה בפנינו ועל מנת שלא להאריך כאן שלא לצורך, אציין כי נוכח המסקנות אליהן הגעתי (כפי שיפורטו הדברים בהמשך), לפיהן ממילא יש מקום לזכות את המערער מעבירות האלימות שבהן הורשע, מתייתר למעשה הצורך להכריע בבקשה האמורה להוספת ראיה. הטעם המרכזי לכך הוא שהמישור שבו היתה יכולה ראיה זו לקבל נפקות ממשית, אם בכלל – הוא ביחס לשאלת התרחשותם של האירועים האלימים המפורטים באישום הראשון, ולא מעבר לכך. לא ראיתי לנכון לאמץ את טענתו של המערער לפיה ראיה זו יכולה גם "להשליך על מהימנות ואמיתות גרסת המתלוננת" בכללותה, או על נושאים נוספים, כמו על מצבה הנפשי. על כן, ובהתאם להלכה שנקבעה ב-ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289 (1997) – לא נראה כי התעורר סיכוי שראיה נוספת זו, אם היתה מתקבלת – היתה מביאה לשינוי התוצאה בסוגיות שלשמן התבקשה הגשתה, ועל כן אין צורך להידרש אליה עוד. עתה, לאחר שהוצגו הנתונים הנדרשים להכרעה במכלול, ולאחר פירוט טענות הצדדים ותיאור ההתפתחויות שחלו בערעור – אעבור לליבון משפטי של הדברים. דיון והכרעה 22. לאחר עיון בחומר הרב שהוגש לנו על ידי הצדדים, ובעקבות שמיעת טענותיהם בפנינו ובחינת התיק שהתנהל בבית המשפט המחוזי הנכבד, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין – להתקבל בחלקו, כך שהמערער יזוכה מחמת הספק מעבירות האלימות וההדחה בחקירה, שבהן הואשם בגדרי האישום הראשון, וכן יזוכה מעבירת מעשה הסדום, שבה הואשם בגדרי האישום השישי. מנגד הרשעתו בעבירת האיומים, מושא האישום הראשון וכן הרשעותיו בעבירות המין המפורטות באישומים: השני, הרביעי והחמישי – יוותרו בעינן, והכל כפי שיובהר בהמשך. כפועל יוצא מהזיכויים הנ"ל ומשיקולים נוספים אציע להפחית משמעותית בעונשו של המערער ולגזור עליו ששה חודשי מאסר בפועל – לריצוי על דרך של עבודות שירות, בכפוף לקבלת חוות דעת חיובית מהממונה על עבודות שירות (להלן גם: הממונה), ו-18 חודשי מאסר על תנאי, זאת מבלי לשנות את מרכיב הפיצוי למתלוננת שהושת על המערער, והכל כאמור בפיסקה 72 שלהלן. להלן אסביר הטעמים למסקנותי. סדר הדברים יהיה כדלקמן: אפתח את הנמקתי בהתייחסות לסוגיית תיקון התאריך הנקוב באישום הראשון. לאחר מכן אדרש בקצרה לערעור המתייחס לאישומים השני, הרביעי והחמישי, אשר בנוגע אליהם – לא ראיתי לנכון לקבל את טענות המערער. את הדיון בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד אמשיך בהתייחסות לערעור בנוגע לאישום הראשון, שם הנני סבור כי יש לזכות את המערער מעבירות האלימות וההדחה בחקירה שיוחסו לו, ואחתום את הדיון בהכרעת הדין בהתייחסות לערעור בהקשר לאישום השישי, שגם שם הגעתי למסקנה כי יש לזכות את המערער מחמת הספק. לבסוף אדון בהשלכות של מסקנותיי הנ"ל ושל עניינים נוספים – על העונש. אפרט עתה ראשון-ראשון ואחרון-אחרון. סוגיית תיקון התאריך 23. לאחר עיון בקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בסוגיה זו (אשר ניתנו, כאמור, במסגרת הכרעת הדין, ולא בהחלטה נפרדת), ולאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת ההודעות שהגישו לנו לאחר הדיון – נחה דעתי כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין זה. להלן אנמק מסקנתי זו, ואולם טרם שאדון בכך אעיר כי נוכח העובדה שרואה אני לנכון להציע לזכות את המערער מעבירות האלימות המיוחסות לו, ומאחר והתאריך המצויין באישום הראשון מתייחס לאחד מהאירועים האלימים הנטענים – הרי שלכאורה ממילא כמעט ואין צורך בהכרעה בסוגיה. ברם, בשים לב לכך שהמערער גורס כי נוכח שינוי התאריך "הכל נופל", כלומר לשיטתו שינוי התאריך אמור להביא לקעקוע גרסתה של המתלוננת בשלמותה – לא ניתן לפיכך לומר כי השאלה התייתרה כליל, ולכן יש צורך להכריע בה ובכך אעסוק מיד בסמוך. 24. שני סעיפי החוק הרלבנטיים לענייננו הם: סעיף 92(א) לחסד"פ, אשר דן בתיקון כתב האישום לאחר תחילת המשפט, וסעיף 184 לחסד"פ, העוסק בסמכות בית המשפט להרשיע נאשם בעבירה גם על סמך עובדות, אשר לא נטענו בכתב האישום. להלן יובא נוסחם של הסעיפים הנ"ל: 92. (א) בית המשפט רשאי, בכל עת שלאחר תחילת המשפט, לבקשת בעל דין, לתקן כתב אישום, להוסיף עליו ולגרוע ממנו, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; התיקון ייעשה בכתב האישום או יירשם בפרוטוקול. 184. בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום. עינינו הרואות, כי שני הסעיפים הנ"ל הם דומים מבחינה מהותית, שכן בשני המקרים מסורה לבית המשפט סמכות לשנות במידת-מה את "כללי המשחק" של ההליך הפלילי: בגדרי סעיף 92(א) יכול בית המשפט להורות על שינוי בכתב האישום, ובגדרי סעיף 184 הוא רשאי להרשיע נאשם בעבירה על סמך עובדות שכלל לא נטענו על ידי המאשימה במסגרת כתב האישום. שני הסעיפים זהים בכל האמור בעקרון, אשר נועד לשמור על זכויותיו הדיוניות של הנאשם – בשניהם נדרש כי תהיה לנאשם "הזדמנות סבירה להתגונן" נוכח אותו שינוי ב-"כללי המשחק". בהערת אגב אציין, כי דין דומה חל גם על הרשעה בעבירה על ידי ערכאת הערעור, כקבוע בסעיף 216 לחסד"פ. ומהתם להכא: כאמור לעיל, המשיבה ביססה את טיעוניה ביחס לסוגית שינוי התאריך על סעיף 184 לחסד"פ, ולא על סעיף 92(א) לחוק זה. בא-כח המערער ניסה בכל כוחו לשכנענו כי למעשה מדובר בבקשה לתיקון כתב האישום, ולכן המסלול הדיוני הנכון היה אמור להיות זה הקבוע בסעיף 92(א) לחוק, ולא זה המפורט בסעיף 184 לחסד"פ. אלא שמן האמור לעיל עולה כי מבחינה מהותית – גם אם לא מן הבחינה הפורמאלית גרידא – שני המסלולים הדיוניים הם דומים ועל כן המסלול הדיוני שדרכו תוכרע הסוגיה, נראה בעיני, בנסיבות שלפנינו, כבעל חשיבות מוגבלת למדי. סבורני, כי בנסיבות שלפנינו בין אם היה כתב האישום מתוקן ובין אם בית המשפט השתמש פה בסמכות המסורה לו בסעיף 184 לחסד"פ – השאלה שעליה יקום, או יפול הדבר בענייננו, היא האם ניתנה למערער "הזדמנות סבירה להתגונן". לליבון סוגיה זו אקדיש את יתרת הדיון בתת-פרק זה. 25. פרשנות התיבה: "הזדמנות סבירה להתגונן" נידונה בהרחבה בפסקי דין שונים של בית משפט זה (ראו, בין היתר: דנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 160 (1997); ע"פ 7725/11 פלוני נ' מדינת ישראל (24.01.2013)). בסופו של דבר, נראה כי ההלכה הרלבנטית היא זו שנקבעה ב-ע"פ 63/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606 (1979) (להלן: הלכת עוזר), על ידי השופט (כתוארו אז), א' ברק, שם נקבע כדלקמן (איזכורים הושמטו – ח"מ): "נראה לי כי תנאי שני זה – 'הזדמנות סבירה להתגונן' – כולל בחובו שני יסודות. היסוד האחד הוא טכני דיוני, דהיינו, הזדמנות סבירה העומדת לרשות הנאשם להתנגד להבאת ראיות לענין עובדות שאינן מוזכרות בכתב האישום, לחקור עדים, ולהביא ראיות משלו. היסוד האחר הוא עניני מהותי, דהיינו הזדמנות סבירה העומדת לרשות הנאשם לפתח ולייצב קו הגנה כנגד אישום שאינו מופיע בכתב האישום, אך העולה מתוך העובדות שהובאו לפני בית המשפט. לענין יסוד שני זה השאלה היא אם הנאשם הופתע, והאם כתוצאה מכך נמנעה ממנו האפשרות לפתח קו הגנה חדש שיש בו כדי להתגונן כנגד האישום בו הורשע, אף שזכרו לא בא בכתב האישום. על כן מקובל הוא לשאול נאשם, הטוען להיעדרה של הזדמנות סבירה להתגונן 'במה היית מתגונן, ואיזה קו הגנה נמנע ממך'. עולה מהאמור, כי אם קו ההגנה שבנה לעצמו הנאשם כלפי האישום שהופיע בכתב האישום כולל בחובו גם את קו ההגנה אותו היה מציב הנאשם לאישום בו הורשע אין לומר כי הנאשם הופתע, וכי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן. לעומת זאת, אם הנאשם נמנע מלהציב קו הגנה – כגון 'סיכון כפול', או תחולתו של חריג לאחריות – משום שקו הגנה זה לא נתבקש על פי העובדות המקוריות, אך עלה מתוך העובדות החדשות על פיהן הורשע, אומרים כי לנאשם לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן" (ההדגשה הוספה – ח"מ). 26. נוכח הלכה זו, ולאחר שבחנתי את מכלול הנתונים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין ניתן לקבוע, שלמערער אכן ניתנה "הזדמנות סבירה להתגונן" מפני העובדות שנטענו כנגדו, לרבות כנגד הטענה שהאירועים האלימים בבית המלון באילת, כמפורט באישום הראשון, התרחשו בשנת 1998, ולא בשנת 1999. הטעמים לכך יסודם בשלושה: (א) קו ההגנה שאותו בחר לעצמו המערער ביחס לעבירות שיוחסו לו במסגרת האישום הראשון היה: הכחשה גורפת, כלומר לטענתו לא היו דברים מעולם, והמתלוננת מעלילה עליו עלילות שווא. מובן גם כי המערער לא טען טענת אליבי כלשהי ביחס לאי-הימצאותו בבית המלון. מכאן, ובהתאם להלכת עוזר – כיצד ניתן איפוא לטעון ברצינות שהמערער היה בוחר בקו הגנה אחר, אם כתב האישום המקורי היה נוקב בתאריך 12.06.1998, במקום בתאריך 12.06.1999? (ב) חרף ניסיונו של בא-כח המערער לשוות לסוגיית שינוי התאריך נופך דרמטי, משל היה המועד המדובר נתון המחזיק על "כתפיו" את כתב האישום כולו, סבורני כי הקשר בין שאלת זמן התרחשותו של האירוע בבית המלון באילת, לבין מהימנות גרסת המתלוננת לגבי יתר העבירות שבמכלול – הוא קשר רופף למדי, אם בכלל קיים. הנה כי כן, השאלה באיזו שנה התקיים (או לא התקיים) האירוע בבית המלון – לרגל יום הולדתה של המתלוננת – לחוד, ושאלת מהימנותה הכללית של גירסת המתלוננת – לחוד. (ג) בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, כממצא עובדתי, שהמערער ובאי-כחו היו מודעים לטעות שבתאריך המצויין בכתב האישום. כך נאמר בעניין זה על ידי כב' הנשיא פלפל במסגרת הכרעת הדין: "לאורך כל הדרך היתה קיימת האפשרות כי הנאשם [המערער כאן – ח"מ] יורשע בעבירות הנ"ל, אשר צויינו בכתב האישום. הוא היה מודע לכל הרכיבים העובדתיים המרכיבים את ביצוע העבירה ואף התייחס הן בסיכומיו והן בחקירתה הנגדית של המתלוננת על ידי בא-כוחו למועד הביצוע של 'העבירה המיוחסת', ובהתייחסו לכך נתן משקל למקום ההתרחשות, נסיבות ההתרחשות ואופן ההתרחשות מתוך ידיעה והבנה הן במהלך הדיון והן בכותבו את סיכומיו, כי המועד המצויין בכתב האישום, כנראה, מקורו בטעות". 27. נוכח כל האמור לעיל ולאחר עיון בפרוטוקול הדיונים בפני הערכאה המבררת – לא מצאתי טעם של ממש להתערבות במסקנתו זו של בית המשפט המחוזי הנכבד. מסתבר כי שינוי התאריך הנטען האמור הועלה למעשה כבר במהלך המשפט, ובתיקון הדברים גם להלכה במסגרת הכרעת הדין – לא קופחו זכויותיו של המערער כנאשם וכי ניתנה לו "הזדמנות סבירה להתגונן" לגבי שינוי זה. עם זאת אעיר פה את המובן מאליו – ש-"דרך המלך" במקרים מעין אלה היא הגשת בקשה מסודרת מטעם התביעה לתיקון כתב האישום על פי סעיף 92 לחסד"פ, מיד לאחר שמתבררת הטעות. אם לא נעשה כך – הדבר הוא אמנם בבחינת פגם, ואולם לרוב אין הוא כזה שיש בו כדי לאיין את ההרשעה, הגם שהוא עלול לגרום, לפרקים, לתקלות מיותרות ולעתים רחוקות אפילו להניב תוצאות מסוימות, שמצריכות התחשבות במכלול ההליך הפלילי. ואכן הדברים מודגמים גם בהכרעת הדין שלפנינו, שכן אחרי שבית המשפט אישר את השינוי וקבע שהאירוע במלון באילת התרחש בתאריך 10.06.1998 – ולא בתאריך 10.06.1999 – הוא טעה בהמשך ההנמקה וציין במקום אחר (בעמ' 432 להכרעת הדין) כך: "העבירות שעבר הנאשם כלפי המתלוננת נעברו בחודשים אפריל, מאי ויוני 1999. תלונתה הראשונה של המתלוננת במשטרה נמסרה ב-21.9.99 (נ/1) כחצי שנה לאחר שנעברה העבירה הראשונה וכ-4 חודשים לאחר העבירה האחרונה" (ההדגשות שלי – ח"מ). הנה כי כן פה טעותה של התביעה גררה אף טעות של בית המשפט, ואולם אין ליחס לשגגות אלה – כשלעצמן – משמעות מזכה בנסיבות. בחינת המכלול הראייתי בנוגע לאישומים: השני, הרביעי והחמישי 28. הלכה ידועה היא כי הביקורת של בית משפט שלערעור על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת על סמך התרשמות בלתי-אמצעית מעדים שהעידו בפניה – היא מצומצמת ביותר. הלכה זו נקבעה עוד מימים-ימימה (ראו: ע"פ 20/49 האדי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ג 13 (1949)) וליחה לא נס גם בימינו אנו (ראו למשל: ע"פ 2548/07 אלימלך נ' מדינת ישראל (22.07.2009); ע"פ 4930/07 טולדו נ' מדינת ישראל (10.12.2009) (להלן: עניין טולדו); ע"פ 3314/06 אייזנקוט נ' מדינת ישראל (11.01.2010)). הגיונו של כלל זה נטוע, בין היתר, בעובדה שבית המשפט השומע בצורה בלתי-אמצעית את העדים ונחשף לראיות במהלך בירור התיק – הוא, ככלל, ערכאה עדיפה לקביעת הממצאים העובדתיים (ראו: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 532 (2000)). במקרים רבים אף נאמר כי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר עסקינן בקביעת ממצאים עובדתיים ביחס לעבירות מין, זאת נוכח הנסיבות, אשר מאפיינות בדרך כלל את ביצוען של עבירות אלה (ראו: ע"פ 4327/12 פולינסקי נ' מדינת ישראל (05.06.2013) (להלן: עניין פולינסקי)). כך סוכמה הלכה זו לאחרונה ב-ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל (15.11.2012) (להלן: עניין חזיזה): "ההלכה הפסוקה היא ברורה ומושרשת ולפיה על ערכאת הערעור למעט להתערב בקביעות עובדה ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהנאשם, מהמתלונן ומיתר העדים, משפת גופם ומהתנהגותם של העדים כמו גם מאופן מסירת דבריהם. להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית, הרואה והשומעת את העדים, יתרון מובן מאליו על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור. נוכח העדיפות הברורה שיש לערכאה הדיונית בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות, נקבע הכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, בעיקר מקום שבו העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות, מצדיקה כי בית המשפט שלערעור ימשוך ידו מהתערבות בממצאיה, למעט במקרים חריגים". יתכנו, כמובן, מצבים שבהם ערכאת הערעור תתרשם כי בכל זאת יש מקום לסטות מכלל אי-ההתערבות בממצאים העובדתיים, שאותם קבעה הערכאה המבררת. ב-ע"פ 10100/07 מדינת ישראל נ' שחאדה (24.03.2010) התייחסתי לסיטואציות אלה אלה, וקבעתי כדלקמן: "עם זאת, הכלל האמור איננו כלל בל יעבור, ובמשך השנים נדונו לא פעם הנימוקים העשויים להצדיק התערבות כזו (ואין המדובר ברשימה סגורה). כך נקבע, למשל, כי יש מקום לביקורת של ערכאת הערעור על ממצאים שבעובדה שנקבעו בערכאה המבררת, כאשר אלו מתבססים על שיקולים של הגיון, או סבירות העדות ביחס למכלול הראיות; כאשר ההתערבות היא במסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן הממצאים העובדתיים שנקבעו, להבדיל מקביעת הממצאים העובדתיים עצמם; וכאשר נמצא – במקרים יוצאי דופן – כי ישנן סתירות בעדות היורדות לשורש העניין, אשר הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה להן, או כאשר מתגלה טעות מהותית בהערכת המהימנות (לסיכום ההלכות בענין זה ראו: ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (17.3.08) – בסעיף 4 לחוות דעת המיעוט של השופט א' א' לוי, והאסמכתאות שם; כן ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל פ"ד מט(3) 832 (1995), בחוות דעתו של השופט צ' א' טל)". הנה כי כן, במצבים כמעין אלה, תתכן התערבות של ערכאת הערעור בממצאים שבעובדה, לרבות כאלה הנשענים על ממצאי מהימנות של עדים. כן יש להזכיר את הדברים שנאמרו ב-ע"פ 3250/10 פלוני נ' מדינת ישראל (21.01.2012), שם קבע חברי, הנשיא (כתוארו היום) א' גרוניס, כי כאשר הערכאה המבררת מבססת את ההרשעה על עדות יחידה, תוך הנמקה לפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות – הרי ש-"מתחם ההתערבות" של ערכאת הערעור הוא רחב יחסית (עוד עיינו: עניין פולינסקי, בפיסקה 13 לפסק דינו של חברי, השופט א' שהם; ע"פ 8680/11 פלוני נ' מדינת ישראל (05.06.2013), בפיסקה 10 לפסק דינו של השופט שהם, וההפניות שם). 29. בשים לב לעקרונות שפורטו לעיל אציין – בכל הנוגע לאישומים: השני, הרביעי והחמישי כאן – כי נחה דעתי שהמקרה שלפנינו איננו נכנס בחריג כלשהו מאותם חריגים שפורטו בהלכה. זאת ועוד – השתכנעתי כי בכל הנוגע לעבירות המין, מושאי האישומים: השני, הרביעי והחמישי אכן עולה באופן ברור "גרעין קשה" של אמת בעדותה של המתלוננת, שאיפשר הסקת מסקנה בדבר אשמתו של המערער בעבירות שיוחסו לו, מעבר לספק סביר (ראו: ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625 (2004)). להלן אנמק עוד את מסקנתי זו. 30. תחילה, אתייחס לטענת המערער בדבר חלוף הזמן שעבר בין מועד שמיעת העדויות (ובמיוחד עדותה של המתלוננת, אשר נשמעה בשנים 2002-2000), לבין מועד מתן הכרעת הדין (בתאריך 17.12.2008). לשיטת המערער, פרק זמן כה ממושך מקהה במידה רבה את הרציונל שמאחורי ההלכה בדבר אי-ההתערבות של ערכאת הערעור, שכן ממילא גם הערכאה המבררת, מחמת חלוף הזמן, נאלצת להסתמך על הפרוטוקול ולא על זיכרון הנובע מההתרשמות הבלתי-אמצעית מן העדות. טענה זו של המערער, הגם שהיא נראית לי במישור העקרוני – איננה מביאה, בנסיבות ההליך שבפנינו, לתוצאה שאליה מכוון המערער. אסביר מיד וארחיב. אכן אין מחלוקת כי הקצב שבו התנהל משפטו של המערער לא היה משביע רצון, אף שבחלקו נבע הדבר מהתאונה הקשה שעבר המערער ומהליך החלמתו הממושך. זאת ועוד – וגם על כך אין מחלוקת – ברי כי יש לשאוף לכך שהכרעת הדין תנתן סמוך ככל האפשר לשמיעתן של העדויות על מנת לשמר את ההתרשמות של הערכאה המבררת מן הדברים (ראו: ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (31.12.2008) (להלן: עניין הורוביץ)). יחד עם זאת, בענייננו לא נסמכו שופטי בית המשפט המחוזי הנכבד על התרשמות "פרטנית", אלא על התרשמות "כללית", לפיה עדותה של המתלוננת היתה בעיניהם אמינה, ואילו הרושם שהותירה עדותו של המערער – היה "רע". סבורני כי השנים שחלפו בין מועד שמיעת העדויות לבין מועד חתימת הכרעת הדין – איננו פוגם באופן משמעותי בהתרשמות "כללית" שכזו, שכן לא נראה שיש קושי להניח שבית המשפט יכול למצער "לשמר" את הרושם הכללי שהותיר מכלול עדותו של עד מסוים בפניו. יתר על כן, בנוסף להתרשמות "כללית" זו, הקפיד בית המשפט המחוזי הנכבד להדרש, בכל סוגיה וסוגיה, לפרטים השונים, אשר עלו מן הראיות שהוצגו בפניו. במילים אחרות, בית המשפט המחוזי הנכבד נמנע מלסמוך רק על הזכרון ולהעדיף באופן גורף את גירסת המתלוננת, אלא צלל שוב ושוב אל תוכן הראיות ואל נסיבות הרקע שהוכחו בפניו והסביר ונימק ביחס לכל עובדה ועובדה שקבע, מדוע העדיף גירסה אחת על פני רעותה. בכך אף עמד בית המשפט המחוזי הנכבד בחובת ההנמקה הנדרשת בהרשעה בעבירת מין הנסמכת על עדות יחידה של נפגע(ת) העבירה (ראו: ע"פ 3314/06 אייזנקוט נ' מדינת ישראל (11.01.2010). לפיכך, אינני מקבל את טענת המערער כפשוטה, לפיה די בחלוף הזמן בין מועד שמיעת העדויות, לבין מועד הכרעת הדין, כדי לבטל את יתרונה המובהק של הערכאה המבררת בהתרשמות בלתי ישירה מן העדים, ובהתאם את יתרונה בהסקת מסקנות עובדתיות המבוססות על התרשמות זו. יחד עם זאת, הזהרתי את עצמי כי כל אחד מממצאיו של בית המשפט המחוזי הנכבד אודות מידת המהימנות שיש ליתן במי מן העדים – הוא, בנסיבות, כמעין ממצא עם "הערת אזהרה", לאמור: מידת האמון, או מידת המהימנות, אשר בחר בית המשפט המחוזי הנכבד ליתן בעד מסוים אכן יוחסה לו שנים לאחר שזה סיים את עדותו, ולכן – במקרים המתאימים – בדקתי שמא יש בכך כדי לתמוך בהתערבות בממצא עובדתי כזה או אחר. לאותה "הערת אזהרה" אשוב בדיון ביחס לאישום השישי לכתב האישום, שם (בפסקאות 61-52 שלהלן) הגעתי למסקנה כי ראוי לזכות את המערער מן הספק, בין השאר, מחמת הצורך במימושה של אותה "הערת אזהרה" (עיינו בפיסקאות 61-60 שלהלן). 31. טענותיו של המערער לפיה אמינותה של המתלוננת נפגעה נוכח העובדה שכבשה את תלונתה במשך זמן רב, וכן משום שהמשיכה להתגורר עם המערער לאחר קרות האירועים הנטענים – דינן להידחות. כבישת עדויות של קורבנות מעשי מין על אשר אירע להם היא תופעה נפוצה ומוכרת, בפרט כאשר עבירות המין מתבצעות במסגרת מערכת יחסים אינטימית ומורכבת בין העבריין לבין קורבן העבירה. ברוב המקרים, לכבישת העדות יש הסבר סביר, המעוגן בנסיבות המיוחדות של העניין, ואין בכך כדי לפגוע, על פניו, באמינות גרסת המתלונן, או המתלוננת (ראו: ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 925 (2001)). כך הם פני הדברים גם במקרה שלפנינו. יתר על כן, גם ניסיונה של המתלוננת להמשיך ולחיות "חיים רגילים" לאחר האירועים, מושאי האישומים כאן – איננו פוגם באמינותה. בנושא זה נאמר כבר בעבר כי לעתים גם "חזרה לשגרה", כגון זו שקרתה כאן – הינה שכיחה, שכן לא פעם קורבנות של עבירות מין מתיימרים לנסות ולהראות שהם מתנהגים כרגיל ואינם חושפים את דבר העבירה, מפאת בושה, או בשל החשש להתעמת עם העבריין (השוו: ע"פ 5739/96 אוחנונה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 721, 747 (1997). 32. אעבור עתה לדון בגופן של המחלוקות העובדתיות ביחס לאישומים השני, הרביעי והחמישי. לאחר בחינת מלוא החומר הקיים בתיק, הנני בדעה כי התמיהות הקיימות, לכאורה, ביחס לגרסתה של המתלוננת, עליהן הצביע המערער בהרחבה בנימוקי הערעור – הן נטולות משקל מהותי ביחס למכלול. המעשים המיוחסים למערער בוצעו במשך תקופה ממושכת יחסית, על רקע של מערכת יחסים זוגית מורכבת שהתקיימה בין המערער לבין המתלוננת. בנסיבות שכאלה, רק מובן הוא כי המתלוננת לא תוכל לנקוב בימים ובשעות המדויקים שבהם בוצעו הדברים. זאת ועוד: אף אם המתלוננת לא היתה עקבית בגרסתה ביחס לאורך פרקי הזמן שחלפו בין מקרה אחד למשנהו, הרי שגם עניין זה ניתן להבנה, שכן קשה לצפות ממי שהיתה קורבן לעבירת מין שתזכור את פרטי פרטיו של האירוע הטראומטי, כאילו תועד בזמן אמת (ראו: ע"פ 1497/07 פלוני נ' מדינת ישראל (20.12.2009)). לא מצאתי ממש גם בטענת המערער כי המתלוננת לא עמדה בחקירה הנגדית. גם אם המתלוננת לא זכרה בחקירה הנגדית פרטי פרטים הנוגעים לבגדים שלבשה, למשל, בעת ביצוע מעשי העבירה – אין בכך כדי לפגוע במהימנותה. כבר נקבע בעבר כי מהימנותו של עד נפגעת פגיעה של ממש רק מקום שבו הסתירות הקיימות הן מהותיות ויורדות לשורשו של עניין, וכל עוד לא ניתן להן הסבר סביר ומתקבל על הדעת (ראו: ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (17.03.2008); ע"פ 7462/05 פלוני נ' מדינת ישראל (17.02.2010)). בהתאם נראה כי ככל שקיימות סתירות בגרסתה של המתלוננת (ואכן יש כאלה), הרי שהן אינן באותם תחומים, אשר ניתן להגדירם כמהותיים, או כיורדים לשורש העניין. 33. המערער טען עוד כאמור כי אין זה הגיוני שהוא קיים יחסי מין עם המתלוננת שלא בהסכמתה, שהרי: (א) היא הסכימה להיבעל לו מרצונה פעמים רבות וגם בתקופה שבה מיוחסות לו עבירות האינוס המפורטות בכתב האישום. (ב) כשהמערער ביקש לקיים עם המתלוננת יחסים אנאליים והיא סירבה – אין חולק כי הוא כיבד את אי-נכונותה. לגבי השגות אלה יש להעיר כי גם אם במקרים רבים אכן הביעה המתלוננת את הסכמתה לקיום יחסי מין עם המערער, מובן שאין בכך משום הסכמה "כללית" לקיום יחסי מין עימו, ולא ניתן, כמובן, ללמוד מהסכמתה במקרה אחד, על הסכמתה במקרה אחר. המתלוננת, ככל אדם, היתה רשאית להציב גבולות להסכמתה לקיום יחסי מין ולצורתם במסגרת מערכת היחסים שהתפתחה בין הצדדים, והדברים הם בבחינת המובן מאליו (השוו: ע"פ 277/76 בוגנים נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 561 (1976); ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 324 (1993)). על רקע האמור לעיל, יש לדחות את קושיותיו של המערער, מדוע הוא היה צריך לאנוס את המתלוננת – אם זו הסכימה להיבעל לו מרצונה. הוא הדין לגבי המקרים שבהם כיבד המערער את סירוביה של המתלוננת. מקרים אלה אינם מושאי כתב האישום, כמובן, ואם כך היה נוהג כל אימת שהיה נענה בסירוב מצד המתלוננת – דומה שלא היה מוגש כנגדו כתב אישום בהקשר לעבירות המין שיוחסו לו מלכתחילה. 34. בנוסף לכל האמור לעיל, יש לציין כי ניתן למצוא ביסוס לטענותיה של המתלוננת (בהקשרים אלה ובהקשרים אחרים) גם בראיות נוספות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר שתיים מהן יפורטו להלן: (א) עדות אחותה של המתלוננת: אחות המתלוננת סיפרה בעדותה כי המתלוננת התקשרה אליה ערב הגשת התלונה במשטרה, כשהיא בוכה ומבוהלת (ראו: עמ' 338-337 לפרוטוקול). (ב) מצבה הנפשי של המתלוננת: ראיה על מצבו הפיזי והנפשי של קורבן אונס היא ראיה עצמאית, שיכולה, לעתים, להוות חיזוק לגרסת המתלוננת (ראו: ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, 831-830 (1982); ע"פ 819/96 גואטה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 315, 326 (1997); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 234 (2002)). בהתאם בית המשפט הנכבד קמא ציין בהכרעת הדין כי מצא חיזוק לגרסת המתלוננת בדמות מצבה הנפשי ביום מסירת תלונתה. מצבה הנפשי של המתלוננת תועד גם על ידי חוקרת המשטרה שגבתה את אמרותיה, אשר סיפרה כי במהלך גביית האמרות הנ"ל, למתלוננת היו הפסקות של בכי והיא התמוטטה. החוקרת אף כתבה "דו"ח התרשמות" מיד לאחר גביית הודעתה של המתלוננת, שבו נכתב כי המתלוננת החלה לבכות מיד עם מסירת פרטי עבירות המין, וכי היא היתה שרויה במצב נפשי קשה. התרשמות זו באה לידי ביטוי גם בהודעה מתאריך 22.09.1999 (אשר סומנה "נ/4"), בגדרה מציינת החוקרת מספר פעמים כי המתלוננת בוכה וכי היא נמצאת "בהיסטריה". מידע זה על מצבה הנפשי של המתלוננת, שליווה את מסירת התלונה על עבירות המין, מחזק את גרסתה ומצביע על הקושי הרב שהיה לה לספר על עבירות המין, והוא מסביר, במידה מסוימת, גם את ההתמהמהות בהגשת התלונה. כמו כן יש לציין בעניין זה את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בעת עדותה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. מן המקובץ עולה כי בנוסף לעדותה של המתלוננת, שנמצאה מהימנה ואמינה בעיני בית המשפט הנכבד קמא, היו בפני בית המשפט גם חיזוקים מסוימים, אשר ביססו את גרסתה ביחס לעבירות המין, מושאי האישומים: השני, הרביעי והחמישי. חיזוקים אלה הם ממילא בגדר למעלה מן הדרוש, שכן בית המשפט הנכבד קמא מצא את עדותה של המתלוננת כמספיקה לבדה לשם הרשעתו של המערער, וכאמור נימק זאת בהתאם לקבוע בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות. 35. נוכח כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי אין עילה להתערבותנו בהרשעת המערער בעבירות המין, מושאי האישומים: השני, הרביעי והחמישי שבכתב האישום, ויש להותיר איפוא את הרשעותיו בעבירות שיוחסו לו באישומים אלה על כנן. אעבור עתה לבחון את הרשעותיו של המערער בעבירות האלימות שבאישום הראשון, שלגביהן נחלקו שופטי הערכאה המבררת וכן בעבירת ההדחה בחקירה שבאישום הראשון ובעבירת מעשה הסדום, מושא האישום השישי. בחינת ההרשעה בעבירות האלימות ובעבירת ההדחה שנכללו באישום הראשון 36. בגדרי אישום זה הואשם המערער, כאמור, בארבע עבירות: חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה, איומים והדחה בחקירה. כל שופטי המותב בבית המשפט המחוזי הנכבד סברו כי יש להרשיע את המערער בעבירות האיומים וההדחה בחקירה. כב' הנשיא פלפל סבר כי יש לזכות את המערער מחמת הספק מעבירות האלימות שיוחסו לו, ואילו שאר חברי ההרכב סברו כי יש להרשיעו גם בהן. המערער מבקש לזכותו מכל העבירות, מושא אישום זה. 37. אפתח ואומר, כי בכל בנוגע לעבירת האיומים – לא הוצגו בפנינו כל טענות חדשות, מעבר לאלה שנטענו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, ולמעשה כל השגותיו של המערער ביחס אליהן עוסקות, גם הפעם, בניסיון לערער על ממצאים עובדתיים של הערכאה המבררת, המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית. לפיכך יש לדחות את טענות המערער כנגד הרשעתו בעבירות אלה, וזאת מאותם טעמים שמכוחם נדחו טענותיו בנוגע להרשעתו בעבירות, מושאי האישומים: השני, הרביעי והחמישי. כן לא ראיתי לנכון לשעות לטענות המערער בנוגע לתיקון התאריך המופיע באישום הראשון, כפי שהובהר בפיסקאות 27-23 שלעיל. אפנה עתה אל ליבת המחלוקת שבין שופטי בית המשפט המחוזי הנכבד – והיא ההרשעה בעבירות האלימות, ומשמעותם של מחדלי החקירה ביחס לעבירות אלה. 38. טענת המערער העיקרית בהקשר זה גורסת כי המשטרה לא חקרה באופן ראוי את טענותיה של המתלוננת לגבי האלימות שהפעיל כלפיה המערער, אלא התמקדה בעבירות המין. כתוצאה מכך, לא נחקרו עדים, אשר הוזכרו במפורש על ידי המתלוננת כמי שהיו עדי ראיה לעבירות האלימות – ולכן, לשיטת המערער, נפגמה הגנתו בנוגע לעבירות אלה. בין הצדדים שבפנינו אין למעשה מחלוקת כי בחקירת תלונת המתלוננת אכן התרחשו מחדלי חקירה משמעותיים, שהתבטאו באי-חקירתם ובאי-העדתם של העדים שאותם הזכירה המתלוננת במפורש בהודעותיה במשטרה (בדיון בפנינו אמרה באת-כח המשיבה בהגינותה כי: "היו עדים שהיה צריך לחקור אותם וזה לא דרש משאבים רבים"). המחלוקת בין הצדדים היא באשר לנפקותם של מחדלים אלה, ובשאלה זו אף נחלקו דעותיהם של שופטי המותב שישב לדין בבית המשפט המחוזי הנכבד. כב' הנשיא פלפל, בדעת המיעוט שלו בנקודה זו, סבר כי נוכח מחדלי החקירה – יש מקום לזכות את המערער מעבירות האלימות המיוחסות לו, תוך שהוא קובע כדלקמן: "לגבי עבירות האלימות לצערי הרב בשל מחדלי המשטרה והפרקליטות לא הובאו בתיק שלפנינו ראיות נוספות הקיימות לכאורה לחיזוק גרסתה של המתלוננת. ראיות כאלה מצויות לכאורה למכביר והיה בהן כדי לתמוך בחלק מן העבירות המיוחסות לנאשם [המערער כאן – ח"מ] על ידי המתלוננת. יש להבחין בסוגיה זו בין מקרה שאין פרט לעדות המתלוננת ראיות מסייעות לבין מקרה (כמו שבענייננו), שיש, לכאורה, ראיות סיוע או חיזוק רבות, אלא שהמאשימה לא טרחה להביא אותן בפני בית המשפט. ההלכה היא שאם יש בידי צד ראיות שיכולות לחזק את גרסתו והוא לא הביאן – הרי מחדל זה יש בו לחזק את ראיותיו וגרסתו של הצד שכנגד. [...] בענייננו, לא מדובר בעד בודד שהמאשימה לא השכילה להעידו, אלא בעדים רבים, ביניהם עדי ראיה שהיו נוכחים בעת שהנאשם עבר עבירות של אלימות כלפי המתלוננת. מחדלים אלו של המאשימה חייבים לפעול לרעתה. לפיכך, ובלב כבד, אני מזכה את הנאשם בשל חוסר ראיות מעבירות האלימות המפורטות בכתב האישום" (ההדגשה במקור – ח"מ). לעומתו, כב' השופטת יפה-כ"ץ, בדעת הרוב (אליה הצטרף כאמור גם כב' סגן הנשיא (כמעמדו אז) השופט הנדל) סברה כי הגם שהתביעה אכן לא הביאה את העדים שהמתלוננת הזכירה אותם כמי שנכחו באירועים – אין בכך כדי לפגום במהימנות גירסתה, ועל כן הדבר לא מעורר ספק סביר במה שמיוחס למערער. כך סיכמה כב' השופטת יפה-כ"ץ את עמדתה בסוגיה זו: "במקרה דנן, אני סבורה, כי המחדלים הנטענים לא קיפחו את הגנתו של הנאשם וכי אין בהם כדי ליצור ספק סביר באשר לאחריותו לביצוע המעשים שבהם הורשע, אף אם נזקוף אותם לחובת התביעה ולטובת הנאשם. כפי שכבר ציינתי, האמון שיש ליתן לעדות המתלוננת וסימני החבלה שנראו על גופה על ידי שתיים מעדות התביעה הנוספות [הכוונה לאחות המתלוננת ולחוקרת יהודית רמון – ח"מ], די בהם כדי כדי להרים את הנטל המוטל על התביעה, אף אם יתכן שראיות נוספות היו מוסיפות לראיות הקיימות ואף אם בהעדרן של הראיות שפורטו על ידי חברי יש כדי להחליש מה מתוקפן של הראיות הקיימות". 39. במחלוקת זו, אשר נפלה בין שופטי בית המשפט המחוזי הנכבד – דעתי כדעת שופט המיעוט, כב' הנשיא פלפל. להנמקת דעתי זו, אפתח בהצגת התייחסות הפסיקה לנפקותם של מחדלי חקירה כדוגמת המחדלים, אשר המערער טוען שהתרחשו כאן, ולאחר מכאן איישם את הדין על נסיבות ענייננו. 40. בפסיקה נקבע לא אחת כי במקרים שבהם התגלו מחדלים בחקירת המשטרה – ואפילו מחדלים חמורים – אין הדבר מוביל בהכרח לזיכוי הנאשם. על בית המשפט לבחון האם בשל המחדלים האמורים עולה חשש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שהתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו, או להוכיח את גרסתו שלו (ע"פ 3947/12 סאלח נ' מדינת ישראל (21.01.2013) (להלן: עניין סאלח); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.05.2006); ע"פ 8529/11 אטקישייב נ' מדינת ישראל (24.05.2012); ע"פ 5124/08 ג'אבר נ' מדינת ישראל (04.07.2011); ע"פ 173/88 אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 785, 792 (1990); ע"פ 5781/01 אעמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 681, 688 (2004); ע"פ 5152/04 אגרונוב נ' מדינת ישראל (23.06.2005); עוד עיינו: ישגב נקדימון הגנה מן הצדק 441-438 (2009) (להלן: נקדימון)). בחינה זו נעשית לא רק נוכח המחדל הנטען כשלעצמו, אלא בהינתן מכלול הראיות הרלבנטי (ראו: ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל (05.07.1993)). עוד נקבע בפסיקה כי התביעה איננה חייבת להציג בפני בית המשפט את "הראייה המקסימאלית", אלא את הראיה המספקת, ואם אכן הוצגו בפני בית המשפט ראיות המספיקות להרשעה – קרי כאלה המבססות את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר – אין זה משנה האם היתה המאשימה יכולה להשיג ראיה "טובה" מזאת שהוצגה לבסוף (ראו: ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (25.05.1994), בפיסקה 6(ג) לפסק דינו של השופט י' קדמי). וכך סוכמו הדברים בפסקי דין מן העת האחרונה: "אין לומר כי מחדלי חקירה בהכרח יובילו לזיכויו של הנאשם. כך, למשל, לא כל הימנעות מחקירה לה טוענת הסניגוריה הינה 'מחדל חקירה' ולא כל מחדל חקירה גורם בהכרח ל'נזק ראייתי'. לא כל נזק ראייתי ולא כל מחדל בחקירה מובילים לזיכוי. נפקותו של המחדל תלויה בנסיבות המקרה הקונקרטי, ובפרט בשאלה, האם עסקינן במחדל כה חמור, עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של המערער בענייננו באופן שיתקשה להתמודד עם חומר הראיות המפליל אותו או להוכיח את גרסתו שלו. על פי אמת מידה זו, על בית המשפט להכריע מה משקל יש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות" (ע"פ 8529/11 אטקישייב נ' מדינת ישראל (24.05.2012)). ועוד: "הלכה היא כי מחדלי חקירה אין בהם כשלעצמם כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו [ראו למשל: ע"פ 7164/07 אלהוושלה נ' מדינת ישראל (11.8.2008), פסקה 8 והאסמכתאות הנזכרות שם; עוד ראו לאחרונה פסק דינו של השופט נ' סולברג בע"פ 8447/11 סולימאן נ' מדינת ישראל (24.9.2012), פסקה 23 והאסמכתאות הנזכרות שם]. יש לבחון בעת בדיקה של טענה בדבר מחדלי חקירה את השאלה האם המחדלים הנטענים הם חמורים במידה המעוררת חשש שהגנת הנאשם קופחה כיוון שהתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו. בדיקה זו נעשית תוך שקלול המחדלים הנטענים על רקע התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט [כן ראו פסק דינו של השופט נ' סולברג בע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.2012), פסקה 25]" (עניין חזיזה, בפיסקה 66). הלכה מושרשת זו מקובלת בכללותה אף עלי. יחד עם זאת, אני סבור כי בנסיבות הייחודיות, אשר מאפיינות את מחדלי החקירה שהתרחשו בעניינו של המערער – יש מקום לקבוע כי מדובר במחדלים, אשר קיפחו את הגנתו של הנאשם, ופגעו באופן משמעותי בזכותו החוקתית להליך הוגן עד כדי כך שיש לקבוע כי נוכח אותם מחדלים – יש לזכות את המערער מעבירות האלימות המיוחסות לו באישום הראשון. ארחיב בכך מיד בסמוך. 41. פעמים רבות, והדבר מתרחש כמעט מדי יום ביומו, נאלצים בתי המשפט לברר את אשמתם של נאשמים על בסיס מידת מהימנותם של עדים, שכן אין בנמצא ראיות פורנזיות, או ראיות אובייקטיביות אחרות. כאשר מדובר במצב ראייתי שכזה, על בית המשפט לקבוע את משקלן של העדויות השונות, בהתאם להוראת סעיף 53 לפקודת הראיות, הקובע כדלקמן: "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". לעיתים, לא זו בלבד שבירור האשמה נשען על התרשמות מעדים, אלא שהערכאה המבררת נדרשת לעשות כן, כאשר מונחות לפניה רק "עדות מול עדות", או "גירסה מול גירסה", ואין עדים ישירים, בנוסף לקורבן ולעבריין לכאורה. הדבר אופייני, במיוחד כאשר מתבררת טענה בדבר אונס, בעוד החשוד/הנאשם טוען שמדובר ביחסי מין בהסכמה, או כאשר מדובר בעד ראיה יחיד למעשה הנטען. חשוב גם לומר את מה שהוא בבחינת המובן מאליו: כאשר בית המשפט דן נאשם במצב שבו כל מה שיש לפניו הוא גרסת עד מול גרסת הנאשם – על בית המשפט לא לשאול את עצמו לצרכי הרשעה מי מבין השניים מהימן יותר – האם העד, או הנאשם, אלא לשאול עצמו האם מהימנות גרסתו של העד – עדיפה על פני מהימנות גרסת הנאשם עד כדי כך שלא נותר אפילו ספק סביר באשמתו של הנאשם. 42. מבחינת דיני הראיות כשלעצמם – אין מניעה להרשיע אדם על סמך עדות יחידה (למעט במקרים שבהם נדרשת תוספת ראייתית מתאימה, ואשר אינם מענייננו כאן). עם זאת, העובדה שהדבר אפשרי, אין משמעותה שהדבר רצוי, וגילוין של "אותות האמת" הנזכרים בסעיף 53 לפקודת הראיות – איננו בגדר מלאכה פשוטה כאשר חורצים את גורלו של אדם. אכן, סיטואציה שבה נדרש בית המשפט לברר את האשמה רק על סמך גרסת הקורבן אל מול גרסת הנאשם – היא בבחינת הכרח שפעמים רבות אין מוצא ממנו. בהתאם, ב-ע"פ 3090/11 ענתבאווי נ' מדינת ישראל (18.10.2012) (להלן: עניין ענתבאווי) קבע חברי, השופט י' דנציגר, כדלקמן: "אכן, אין מניעה כי בית המשפט יכריע משפט פלילי על יסוד העדפת עדות אחת על פני אחרת וזהו מנהג של יום ביומו. ואולם, בית המשפט אינו בוחן כליות ולב והשתתת הרשעה על יסוד ממצאי מהימנות, מעוררת את החשש שמא יורשעו בדין חפים מפשע. משכך, לטעמי מוטלת החובה על רשויות החקירה להעמיד את כל המשאבים הדרושים על מנת לאתר ראיות פיסיות ואחרות שהן ראיות אובייקטיביות שיהיה בהן כדי לספק עוגן חיצוני לעדות. [...] אני מודע לכך שמשטרת ישראל מוגבלת במשאבים אך אין בכך כדי להצדיק הימנעות מביצוע פעולות חקירה בסיסיות שלא ניתן להשלים עם אי ביצוען". (שם, בפיסקה 17). בע"פ 10049/08 אבו עצא נ' מדינת ישראל (23.08.2012) הודגש כדלקמן: "המשטרה צריכה להתמקד בחקר האמת... חקר האמת משמעו, בין היתר, השגת ראיות אובייקטיביות ופוזיטיביות, איתור עדי ראיה וגילוי ממצאים פיסיים לשם ביצוע בדיקות פורנזיות ואחרות... עדיפה לטעמי שיטת חקירה במסגרתה רותמת המשטרה את מיטב משאביה לשם איתור ראיות של ממש אף מחוץ לחדר החקירות" (שם, בפיסקה 92 לחוות דעתו של השופט דנציגר). מן האמור לעיל עולה כי כאשר ניתן, במאמץ סביר, לאסוף ראיות נוספות, ובמיוחד ראיות של עדים ישירים לאירוע, או ראיות אובייקטיביות בטבען – הרי שיש מוצא מאותו הכרח אודותיו דיברתי לעיל. במצבים שכאלה, המשטרה נדרשת להשיג את הראיות הנוספות, וזאת בדרך של זימון העדים הרלבנטיים, או בדרך של "יציאה מחדר החקירות" ותיעוד הממצאים בזירה. לא בכדי קבע חברי, השופט י' דנציגר, במקום אחר כי: "כאשר מדובר בדיני נפשות יש לנקוט בכל הליך חקירתי מתאים, בגדרי החוק, שיכול לסייע בחשיפת האמת" (עניין חזיזה, בפיסקה 65). 43. הדברים הנ"ל, כך נדמה, כלל אינם אמורים להיות שנויים במחלוקת. בית משפט זה חזר והתרה ברשויות החקירה לבל תתמקדנה רק באיסוף ראיות המבססות את אשמתו של החשוד, והזכיר להן את חובתן לאסוף את כל הראיות, אשר יש להן קשר ישיר לפרשה הנחקרת – ובלבד שאיסופן של הראיות הנ"ל איננו כרוך במאמץ יוצא דופן. עצם העובדה שבית משפט זה נאלץ לחזור פעמים כה רבות על דבריו אלה, מעלה חשש כי רשויות האכיפה לא הפנימו באופן מספק את האמירות שהופנו כלפיהן (ראו: פיסקאות 45-42 בעניין סאלח; כן עיינו בהקשר דומה: ע"פ 4936/11 ישועה נ' מדינת ישראל (31.12.2012), בפיסקאות 44-43 לפסק דיני). בעניין ענתבאווי אמר חברי, השופט א' רובינשטיין, בין היתר, את הדברים הנוקבים הבאים, אשר ראוי להביאם גם כאן: "אשר למחדלי החקירה, לעתים חש אני כי קולנו בהקשר זה קורא במדבר, חרף נסיוננו ונסיונם של בתי המשפט בכלל בהערכת תיקים וראיות. לא אחת נדרשנו לצורך בהדרכת חוקרים ובליווי החקירות באופן שיצמצם מחדלי חקירה, ומקוה אני כי ההנחה אינה שבית המשפט יעשה תדיר את מלאכת ברירת התבן מן הבר חרף מחדלי החקירה. בע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל נזדמן לי להידרש בהרחבה לנושא מחדלי החקירה; וחלפו שש שנים מאז ניתן פסק הדין ההוא; האם עולם כמנהגו נוהג? הנה מקצת מן הנכתב שם: [...] '... לא בכדי בחזית הדיון, בגישה מרחיבה באה פסיקה מבתי המשפט המחוזיים, הנתקלים בשפיר ובשליה של הראיות, ולא אחת מהדהד מפיהם תסכול של מחדלים בחקירה ונפקותם'. ועוד: '... השאלה היא ביסודה שאלה של צדק. האם נעשה לנאשם עוול, בנסיבותיו של מקרה פלוני, בכך שהמשטרה חדלה בחקירה בצורה זו או אחרת. לטעמי ככלל אכן אין דוקטרינת הנזק הראייתי נחוצה בגדרי עשיית הצדק במשפט הפלילי, שכן – כפי שציינה הפסיקה שהובאה מעלה מוטל הנטל במשפט הפלילי על התביעה וככלל איננו מועבר לנאשם, וממילא השאלה היא האם מצבור הראיות, בהינתן מחדל כזה או אחר, מביא להרשעה בלא ספק סביר. ואולם במדינת חוק מתוקנת, כפי שמבקשים אנו להיות, הציפיה היא כי התביעה תפרוש בפני בית המשפט תשתית ראייתית רחבה, וכי בהדריכם את החוקרים על גורמי התביעה, הפרקליטות או התביעה המשטרתית, לדרוש כי ככל הניתן לא תונח אבן רלבנטית שאינה הפוכה. חרף העומס המוטל על גורמי האכיפה אין מקום להתעלמות מכלל זה, והבקרה התביעתית צריכה לכלול אותו, ובמקרים רבים כך אכן קורה. יהיו איפוא מקרים חריגים שבהם תהא נפקות למחדלים כאלה, הן בבחינה מדוקדקת במיוחד של הראיות שהוגשו, והן – במקרים קיצוניים – אף מעבר לכך, בהנחת הנחות לטובת הנאשם, שמא נגרם לו עוול'. ולבסוף: 'אף אם מחדלים אלה היו בתום לב - וחזקה על המשטרה שאכן כך הדבר - כלל גדול הוא, ויפה הוא בכל עת, 'לא תעשו עוול במשפט' (ויקרא, יט, טו), ומצווים אנו להזהר שמא לא נגיע לידי מצב של גרימת עוול. במקרה זה נחה דעתי כי עוול כזה לא נגרם, אך ההדרכה העצמית של רשויות החקירה והתביעה צריך שתזכור תדיר את האמור". נוכח דברים אלה, עולה השאלה – כיצד יש איפוא להתייחס למחדלים שהתבצעו פה בנוגע לחקירת אשמתו של המערער שבפנינו בעבירות, מושא האישום הראשון? בכך אדון להלן. 44. על פי הודעות המתלוננת במשטרה, לעבירות האלימות שבהן נחשד המערער (ולאחר מכן הואשם, ולבסוף הורשע בדעת רוב) – היו גם עדים ישירים רבים, כלומר עדים, אשר עמדו בחושיהם על המקרים שבהם תקף לכאורה המערער, את המתלוננת. אין מדובר רק על עדים, אשר היו יכולים לספק אינדיקציות נסיבתיות ביחס לאירועי האלימות הנטענים (לדוגמה, כאלה שיעידו על סימנים שונים שניכרו בגופה של המתלוננת), אלא על עדים, אשר ביכולתם היה לספר, מכלי ראשון, מה בדיוק התרחש במועדים ובמקומות המתוארים בכתב האישום. מדובר איפוא בעדויות בעלות נגיעה ישירה לאירועים הנחקרים, אשר לכאורה ביכולתן היה לחזק באופן ניכר את גירסת המתלוננת, או לחילופין – להפריכה ולשמוט את הקרקע מתחתיה. בנסיבות שכאלה, המשטרה היתה חייבת לגבות את העדויות הנ"ל, ומשלא עשתה כן – אין מנוס מן המסקנה שנפגעה יכולתו של המערער להגן על עצמו. הדברים בולטים במיוחד על רקע העובדה שהמתלוננת נקבה באופן מפורש, כאמור, בשמותיהם של 13 עדים ישירים לאירועי האלימות הנטענים, בנוסף לאחרים שרק תוארו כללית (ראו את פירוט העדים הנ"ל כולם בעמ' 447-445 להכרעת הדין). במצב כזה, נראה כי בלתי אפשרי לסבור כי רשויות האכיפה לא היו יכולות – במאמץ סביר, ואף למטה מכך – לאתר, לחקור ולהעיד את האנשים שבשמם נקבה המתלוננת, וממילא, כפי שציין גם בית המשפט המחוזי הנכבד, לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע הדבר לא נעשה (השוו ודייקו מהאמור ב-ע"פ 5656/11 שולמן נ' מדינת ישראל (05.08.2012), בפיסקה 32 לפסק דינו של חברי, השופט א' שהם, שם לא היה ניתן לזמן עד מסוים לעדות, מאחר שעזב את הארץ טרם הגשת כתב האישום). במצב דברים זה, נראה כי המשטרה, אשר לא חקרה את העדים הפוטנציאליים – לא יצאה ידי חובתה. 45. פה יש להעיר כי לא נעלמה מעיני העובדה כי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי הנכבד לא התבססה רק על מתן אמון בגרסת המתלוננת, אלא גם על סתירות ותמיהות, שעלו מגירסת המערער בהקשרים אלה וכן מחיזוקים לגירסת המתלוננת, אשר נמצאו בעדויותיהם של אחות המתלוננת ושל החוקרת גב' יהודית רמון. יחד עם זאת, לשיטתי כל אלה אינם יכולים להתגבר על עוצמת מחדלי החקירה, שכן הם אינם תחליף לגביית עדויותיהם של עדים ישירים לאירוע, אשר בכוחם לספק אינדיקציה, שהיא כמעט חד-משמעית בנוגע לנטען, מה גם שהמערער הציע הסבר חילופי לפגיעות שנראו על ידי אחות המתלוננת והחוקרת גב' יהודית רמון (סימנים שיתכן ונשארו במתלוננת מהניסיון לפגוע בעצמה שהיא ביצעה באותה העת, בסמוך לפרידתה מהמערער). הנה כי כן נראה שבהקשר זה אמנם קופחו זכויותיו הדיוניות של המערער. אפרט עוד בסוגיה זו להלן. 46. המסלול "הטבעי" להתמודדות עם מחדלי חקירה, כפי שעולה מפסקי הדין של בית משפט זה, היא באמצעות הצבת ה-"אין", לצד ה-"יש", כלומר: הערכת משקלה ההיפותטי של הראיה שלא נאספה, לעומת מכלול הראיות הקיים (ראו: ע"פ 9908/04 נסראלדין נ' מדינת ישראל (31.07.2006), בפיסקה 22). כאשר מגיע בית המשפט למסקנה כי חרף הראיות שנאספו, ואשר מצביעות לכאורה על אשמת הנאשם, קיימת עדיין אפשרות כי הראיה שלא נאספה היתה מעלה ספק סביר באשמתו – או אז הדין הוא שיש להורות על זיכוי מחמת הספק (ראו: ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (04.06.2006)). המסלול המותווה על ידי כאן יש בו הדגשים נוספים: לשיטתי, השאלה המכרעת איננה האם יש בכוחה של הראיה שלא נאספה כדי להקים ספק סביר באשמתו של המערער, אלא האם עוצמת המחדל שבאי-אסיפתה חמור עד כדי כך שניתן לומר שנתקפחה זכותו החוקתית של המערער למשפט הוגן כדי כך שיש הצדקה לזיכויו (זהו פן נוסף של ה-"הגנה מן הצדק"). ודוק: מסלול זה איננו בבחינת "יש מאין" תרתי משמע, וכבר מצאנו מקרים שבהם הלכו בו הערכאות המבררות (ראו: נקדימון, בעמ' 440-439). אוסיף כי לעת הזו אינני רואה לנכון להציב גבולות מוגדרים ביחס למצבים, אשר יבססו טענה של קיפוח הזכות להליך הוגן מחמת מחדלי חקירה, והדברים יתבררו בעתיד בפסיקותיו של בית משפט זה. יחד עם זאת אדגיש כי ראוי שנלך בנתיב זה רק במקרים חריגים ונדירים, כאשר ברור שמדובר במצבים, שבהם לא ניתן כמעט בשום דרך להצדיק את אופן התנהלותן של רשויות החקירה. לצורך ההכרעה בערעור שבפנינו, די איפוא לקבוע את הדברים הבאים: כאשר המשטרה חוקרת תלונה נגד אדם, וכאשר מתוכנה ומבירורה של התלונה מסתבר כי ההכרעה בבית המשפט תתבסס על "גירסה מול גירסה", וכאשר נמצא כי ישנם עדים ישירים לאירוע – המשטרה חייבת לחקור את העדים הנ"ל, כל עוד הדבר איננו כרוך במאמץ בלתי סביר. הימנעות מזימונם ומחקירתם של עדים בנסיבות אלה עלולה לעלות כדי מחדל חקירתי של ממש, המקפח את זכותו של הנאשם למשפט הוגן, ובכך להצדיק את זיכויו מן האישום הרלבנטי. 47. כנגד הפרופוזיציה שהוצגה לעיל, ניתן לכאורה לטעון כי כפי שהיו המשטרה והפרקליטות יכולות לאתר את העדים הפוטנציאליים במאמץ סביר – כך היתה יכולה לעשות גם הסניגוריה. טענה זו דינה להידחות, משלושה טעמים מרכזיים: ראשית, אותם עדים פוטנציאליים היו אמורים, לכאורה, לחזק את גירסת המתלוננת, ולא את גירסת המערער. אין איפוא כל תימה בכך שהסניגוריה העדיפה, משיקולים ברורים, שלא לזמן מיוזמתה את העדים הנ"ל. הדבר איננו גורע מן המסקנה הראייתית לפיה אי-זימונם של עדים מסוימים, אשר צד טוען כי עדותם היתה תומכת בגרסתו, פועל לחובתו של אותו צד (כאן התביעה). וכך נפסק בהקשר זה: "... כלל הנקוט [על] ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736 (1980)). סיטואציה קרובה לענייננו (בגדרה ראיות שיכולה היתה התביעה להגיע אליהן והן היו בהישג יד, ולמרות זאת הן לא הוגשו) התעוררה ב-רע"פ 6723/05 באסם נ' מדינת ישראל (עירית תל-אביב) (14.08.2008). שם אגב זיכוי המערער התבטאה חברתי, השופטת מ' נאור (כתארה אז), בהקשר זה כך: "בעניננו... לא הובאה כל אינדיקציה מטעם העירייה להראות שמדובר ב'רחוב' למרות שהראיות בעניינים אלה הן בהישג ידה. בית המשפט לענינים מקומיים אף קבע בענייננו מפורשות כי "לא הובאה בפני כל ראיה כיצד מוגדר השטח המקורה בתכנית המבנה שבו הוא נמצא או בתכניות מתאר החלות על האזור בכלל". אכן, העירייה היתה יכולה להביא גם את התכנית וההיתרים הספציפיים של הבניין שמהם היה ניתן ללמוד על השימוש שיועד לשטח שבין הקולנדות אך אף אלה או ראיות אחרות לא הובאו. לכך שבהישג ידה של העירייה ראיות שלא הובאו יש גם כן משקל שהרי ה"כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו". שנית, במשפט פלילי, החובה לחקור ולאסוף ראיות רלבנטיות מוטלת בראש ובראשונה על רשויות האכיפה. תפקידן של המשטרה ושל הפרקליטות איננו להאשים חשודים, או להרשיע נאשמים, אלא לאסוף ראיות לצורך חשיפת האמת. בית משפט זה חזר לא אחת על הדברים שנאמרו ב-ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (2) 466, 472 (1981): "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של החשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו". במקרה שלפנינו, הוגשו למשטרה ולפרקליטות "על מגש של כסף" שמותיהם של האנשים, אשר היו יכולים, לכאורה, לשפוך אור על אירועי האלימות הנטענים עליהם העידה המתלוננת. העובדה כי המשטרה, או הפרקליטות, סברו כי גרסתה של המתלוננת היא אמינה, ושהיא מספיקה להרשעה – אין די בה. נוכח גרסתו של המערער, לפיה אירועי האלימות הנטענים כנגדו לא התרחשו מעולם (להבדיל מגרסתו ביחס לעבירות המין המיוחסות לו, שלגביהן הוא טוען שהדברים נעשו, ואולם היו בהסכמה), וכי מדובר בעלילת שווא מצד המתלוננת, ברי כי חשיפת האמת הצריכה, למצער, את חקירתם של העדים הישירים לאירוע. נוכח מסקנתי כי איתורם של אותם עדים היה יכול להיעשות ללא כל קושי, נראה כי המשטרה לא עשתה די לצורך חשיפת האמת בנסיבות העניין, ולכן הדבר עולה כדי קיפוח זכותו החוקתית של המערער להליך הוגן, שהרי: "הרשות החוקרת חייבת לבצע את כל פעולות החקירה הנדרשות, זאת לא רק כחלק מחובתה לאתר עבריינים, להשיג כלפיהם ראיות מספיקות לשם העמדתם לדין ולהביא להרשעתם. חובתה למצות הליכי חקירה כראוי, מהווה גם חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן, כאמצעי במטרה הנעלה לחשיפת האמת". (ת"פ (י-ם) מדינת ישראל נ' סלאם (02.08.1999); כן ראו: ת"פ (חי') 363/00 מדינת ישראל נ' טבאג'ה (03.09.2003)). ושלישית, יכולתו של נאשם לזמן אדם לעדות, ולחקור אותו (בין בחקירה ראשית ובין בחקירה נגדית), קמה לו, מטבע הדברים, רק בשלב המשפט עצמו. יכולתו של אדם לזמן אנשים לבירור כלשהו טרם הגשת כתב האישום היא מוגבלת ותלויה בעיקרה ברשויות החקירה (מה גם שנקיטת יוזמות עצמאיות על ידי החשוד עלולה להיחשב כשיבוש חקירה). לפיכך קבלת הטענה לפיה אין מדובר כאן במחדל חקירה חמור, שכן לסניגוריה היתה אפשרות לזמן את העדים הישירים לעדות, כמוה כטענה שאדם צריך "להשלים" עם הגשת כתב אישום נגדו, על כל המשתמע מכך (ולפעול להזמתו רק לאחר מכן), וזאת אף על פי שלכאורה קיימות ראיות בעלות נגיעה ישירה לחשדות כנגדו, ואשר גבייתן על ידי המשטרה כרוך במאמץ קל יחסית, ואילו איסופן על ידו קשה הוא עד כדי בלתי אפשרי. טענה שכזו אין בידי לקבל. 48. טרם שאסיים את הדיון באישום הראשון, אציין כי לכאורה ניתן לטעון שבנפול ההרשעה בעבירות האלימות – לא ניתן גם להרשיע בעבירות האיומים וההדחה בחקירה, שכן אלו הן עבירות "נלוות" למעשי האלימות הנטענים. כך אמנם גרסו באי-כחו המלומדים של המערער. טענה זו דינה להדחות בחלקה ולהתקבל בחלקה, שכן מסקנתי לפיה יש לזכות את המערער מביצוען של עבירות האלימות – לא נסמכה בהכרח על קביעת ממצא עובדתי בדבר התרחשותם, או אי-התרחשותם של האירועים האלימים הנטענים. הדחייה החלקית נובעת מהעובדה שהאישום בדבר האיומים לא "הוצמד" דווקא לאירוע אלימות מסוים ולכן האיומים נזכרו גם בחלק הכללי שבכתב האישום. שונה הדבר ביחס לעבירת ההדחה בחקירה, שם היתה "כריכה" מפורשת עם אירועי האלימות שנטענו, ובנפול ההרשעה באלה – יש לזכות את המערער מן הספק אף מעבירה זו, מה גם שבהקשר אליה לא הוכחו מעבר לספק סביר גם יסודות נוספים נדרשים על פי סעיף 245 לחוק העונשין (במיוחד לגבי הנעה מחקירה על פי דין). לפיכך אינני רואה קושי להותיר את הרשעת המערער בעבירת האיומים, בצד וחרף זיכויו מעבירות האלימות וההדחה בחקירה. 49. נוכח כל האמור לעיל – מסקנתי היא כי יש לקבל את הערעור ביחס להרשעת המערער בעבירות האלימות וההדחה בחקירה שבאישום הראשון, ובהתאם לזכות את המערער מביצוען של עבירת החבלה והפציעה בנסיבות מחמירות ועבירת התקיפה וכן מהעבירה של הדחה בחקירה. הרשעתו של המערער בעבירת האיומים – תעמוד לשיטתי בעינה. בחינת ההרשעה באישום השישי 50. במסגרת אישום זה, הואשם המערער, כאמור, בכך שבעודו יושב על אסלת השירותים, הוא תפס את המתלוננת בכוח וביצע בה מעשה סדום בכך שהכניס את איבר מינו לתוך פיה, עד שהגיע לסיפוק מיני. בית המשפט המחוזי הנכבד ביסס את הרשעת המערער במיוחס לו באישום זה על עדות המתלוננת, אשר נראתה לו כמהימנה וכמספיקה להרשעה. 51. תחילה אציין כאן את הפרטים, אשר אינם שנויים במחלוקת בין הצדדים בנוגע לאישום זה: בין המערער לבין המתלוננת התקיים מגע מיני בתא השירותים שבדירה בה התגוררו באותה עת, אשר כלל מין אוראלי; המגע המיני בוצע כאשר המערער יושב על אסלת השירותים. המחלוקת בין הצדדים הינה איפוא בשאלה האם אותו מגע מיני, כמפורט באישום השישי, התקיים בהסכמה (כפי שגורס המערער), או שלא בהסכמה (כפי שטוענת המשיבה), אך לא בנוגע לעצם התרחשותו (אף שגם לגבי פרטיו יש שוני מסוים בגרסאות הצדדים, כפי שיבואר בהמשך). להלן אתאר את הראיות בנוגע לאישום השישי. 52. את גירסתה בנוגע לאישום השישי מסרה המתלוננת למשטרה לראשונה בתאריך 22.09.1999, בהודעה שסומנה "נ/4". להלן יובא התיאור, כפי שנרשם מפי המתלוננת בהודעה זו (שורות 15-1 בגיליון מס' 8): "באחד הפעמים [כך במקור – ח"מ] לא זוכרת יום לא זוכרת זמן, זה ביום של סקס מרצון, ניכנס לשירותים לעשות קקי אני ראיתי טלוויזיה במיטה הוא קרא לי חשבתי שצריך משהו קמתי ואמר לי בואי משך לי את היד הוריד אותי לברכיים הכניס לי את האיבר מין לתוך הפה תוך כדי זה שהוא עושה קקי ואז תפס לי את הראש הכניס לי את האיבר מין לתוך הפה שלי התחננתי לפחות לא בשירותים ואמר לי נו כבר והכניס לי את הראש ואני הוצאתי שוב הכניס לי את הפה לתוך האיבר מין וגמר לי בתוך הפה תוך כדי שהוא עושה קקי". יום לאחר מכן, מסרה המתלוננת הודעה נוספת, שסומנה "נ/5". אביא עתה את החלקים הרלבנטיים מדבריה של המתלוננת ב-"נ/5" כלשונם: "לאחר שסיפרתי שהכניס לי בכח את האיבר מין שלו בשירותים לתוך הפה וזה הקטע הכי קשה לי לעדות כי אני נזכרת בזה רע לי בנשמה ומאוד קשה לי לדבר אני רוצה להוסיף שמה שקרה בשירותים בפעם הראשונה היו עוד פעמיים כאלה לאחר שעישן גראס ניכנס לשירותים הוציא את איבר מינו ועשה כמו בפעם הקודמת הכניס לי את הראש לתוך איבר המין שלו בכוח ואילץ אותי למצוץ לא [כך במקור – ח"מ] עד שגמר לי בפה. הקאתי והרגשתי רע זה היה שבועיים אחרי שעשה זאת בפעם הראשונה". בחקירתה הראשית מעל דוכן העדים, בתאריך 28.05.2000, שבה המתלוננת ותיארה את האירוע, מושא האישום השישי, כדלקמן (הקטעים המסומנים בסוגריים מרובעים הם הערות בית המשפט המחוזי הנכבד, והם חלק מפרוטוקול הדיון עצמו): "היה יום שבת, זה היה 7-4 ימים לאחר האירוע הקודם, אני שכבתי על המיטה, זה היה יום שבת, רבתי איתו, אני לא זוכרת על מה, ראיתי טלוויזיה והוא נכנס לשירותים [העדה מעידה בישיבה], בערך אחרי רבע שעה, הוא קרא לי לשירותים, שאלתי אותו מה הוא רוצה, הוא אמר לי שאני אבוא רגע. אמרתי לו אם הוא צריך משהו והוא אמר שלא וביקש שאבוא רגע. באתי, הוא תפס אותי ביד, קשר אותי כלפי מטה. [העדה בוכה]. [כאשר שואלים את העדה מה הנאשם עשה בשירותים היא מתמהמהת ומשיבה 'קשה לי'.] הוא ישב על האסלה, הוא היה בחולצה ומכנסיו מופשלים כלפי מטה. הוא משך אותי כלפי מטה. תפס לי בראש, ואמרתי לו שלא יעשה את זה בשירותים, שיפסיק, למה בשירותים? הוא אמר לי נו, אמרתי לו 'אתה מגעיל', הוא התעצבן עלי והכניס לי את הראש לאיבר המין שלו. אני התחלתי לבכות, הוצאתי את הראש והוא החזיר לי אותו עוד הפעם. אמרתי לו שיפסיק ושאני לא יכולה. הוא לא הקשיב לי. הוא המשיך בשלו עד שהוא גמר". 53. לאחר שבחנתי בקפידה את ראיות המשיבה הנוגעות באישום השישי הנ"ל (אשר נוכח נסיבותיו הלא-מקובלות, ראה בית המשפט המחוזי הנכבד להעיר לגבי הסיטואציה המתוארת בו הערות קשות), ולאחר שנתתי דעתי לגירסתו של המערער בהקשר זה – הגעתי לכלל מסקנה כי ניצבים פה מספר סימני שאלה, שאינם מאפשרים לקבוע כי הוכחה אשמת המערער באישום זה מעבר לספק סביר. להלן אנמק מסקנתי זו. 54. סימן השאלה הראשון עולה סביב שאלת מספר הפעמים שבהם כפה המערער על המתלוננת, לכאורה, לקיים עימו יחסי מין אוראליים בתא השירותים. במסגרת הודעת המתלוננת, שתועדה כ-"נ/5", סיפרה המתלוננת כי לצד מעשה הסדום הנטען, אשר פורט באישום השישי, התרחשו עוד שני מקרים דומים במאפייניהם, כלומר: מקרים שבהם כפה המערער על המתלוננת לקיים עימו יחסי מין אוראליים בחדר השירותים. לעומת זאת, בעדותה בבית המשפט – המתלוננת דווקא שללה את קיומם של אירועים נוספים, והיא התעקשה כי האירוע, מושא האישום השישי – התרחש פעם אחת בלבד. כשהמתלוננת עומתה עם דבריה שנאמרו ב-"נ/5", היא טענה שכוונתה היתה שכל שלוש הפעמים היו במסגרת אותו אירוע: "כאילו, אני הוצאתי את הראש והוא הכניס לי עוד פעם את הראש, ואני הוצאתי את הראש והוא הכניס עוד פעם" (ראו: עמ' 168 לפרוטוקול). קשה לחלוק על כך שגרסה זו עומדת בסתירה עם הודעת המתלוננת המסומנת "נ/5", שם טענה כי התרחשו עוד שני אירועים נפרדים של מעשה סדום בתא השירותים, ואשר התרחשו בהפרש של כשבועיים מן המעשה הראשון. מכאן עולה שהמתלוננת לא דבקה בגרסתה ביחס למספר הפעמים שבהן בוצע בה מעשה סדום בנסיבות המתוארות באישום השישי: בהודעתה הראשונה בעניין במשטרה היא סיפרה על אירוע אחד, בהודעתה השנייה טענה כי היו עוד שני אירועים דומים, ובבית המשפט העידה כי בכל זאת היה רק אירוע אחד כזה. סבורני, כי שינויי גירסה אלה מעלים אל פני השטח סימן שאלה מסוים, אשר מעמעם במקצת את מידת מהימנותה של גרסת המתלוננת, ולו באישום זה. הדבר בולט במיוחד בהשוואה לתיאור המתלוננת את המעשים המתוארים באישומים: השני, הרביעי והחמישי לכתב האישום, אשר לגביהם מסרה המתלוננת עדות קוהרנטית, ברורה ומשכנעת. חשוב לשוב ולהדגיש, כי השאלה החשובה כאן איננה האם גרסתה של המתלוננת מהימנה יותר מאשר גרסתו של המערער, אלא האם מדובר ב-"פערי מהימנות" כה משמעותיים עד כדי כך שהם אינם מותירים אפילו ספק סביר באמיתות גרסתו של המערער. יש לחזור ולהזכיר פה כי בכל הנוגע לשאלת ההסכמה למגע המיני המתואר באישום השישי – עדותה של המתלוננת היא הראיה הישירה המרשיעה היחידה, שעל פיה ישק דבר. זאת ועוד – בהודעתה "נ/4" המתלוננת מסרה כאמור כי הדבר התרחש ב"יום של סקס מרצון" וכי היא התחננה ש-"לפחות לא בשירותים". לפיכך, חוסר העקביות הנוגע לפרטים כה מהותיים, כמו מספר הפעמים שבהם התרחשו מעשי הסדום כדוגמת זה המתואר באישום השישי, או האם הדבר התרחש ב"יום של סקס מרצון", או ב"יום של מריבה", ומה אמור היה המערער להבין מתחנוניה של המתלוננת: "לפחות לא בשירותים" (כאשר הוא טוען שהמשך המעשה המיני האמור התנהל בחדר השינה) – הם נתונים בעלי חשיבות בלתי מבוטלת. 55. סימן השאלה הבא נוגע לעדות אחותה של המתלוננת, אשר העידה בנוגע למפורט באישום השישי כדלקמן: "היא סיפרה שאם הוא היה בשירותים הוא היה מבקש ממנה לרדת לו והיא סיפרה לי שזה קרה כמה פעמים" (ראו: עמ' 340 לפרוטוקול). מובן כי לעצם השאלה האם האירוע המפורט באישום השישי בוצע בהסכמה, או בהיעדר הסכמה – עדותה של האחות היא ממילא בבחינת עדות מפי השמועה, ועל כן איננה קבילה. יחד עם זאת, עדות האחות היא קבילה ביחס לעצם אמירת הדברים. דא עקא, שאין במובאה שלעיל כל רמז לכך שהמתלוננת סיפרה לאחותה כי יחסי המין האוראליים שקיימו היא והמערער בחדר השירותים (אשר על עצם התרחשותם אין כאמור מחלוקת) – בוצעו שלא בהסכמת המתלוננת, שכן האחות ציינה שהמתלוננת סיפרה לה שהמערער "היה מבקש" לקיים עימו יחסי מין בנסיבות הנ"ל. יתרה מזאת: מן העדות הנ"ל קשה להבין בבירור האם האחות התכוונה לכך שהמערער ביקש את הדבר כמה פעמים, או שיחסי המין האוראליים התקיימו מספר פעמים, הגם שנראה שגרסת האחות עולה יותר בקנה אחד דווקא עם הגרסה לפיה התרחשו מספר אירועים שכאלה. צידו השני של אותו מטבע הוא שעדות האחות דווקא מחלישה במידת מה את גרסת המתלוננת, כפי שזו נמסרה בעדותה בבית המשפט, כי אירוע שכזה התרחש פעם אחת בלבד (ומטבע הדברים, אין כאן כל טעם להעדיף את גרסת המתלוננת במשטרה – על פני גרסתה מעל דוכן העדים). 56. בעייתיות נוספת מזדקרת מתוכן הודעותיה של המתלוננת במשטרה. הודעתה הראשונה של המתלוננת במשטרה נמסרה, כאמור, בתאריך 21.09.1999 (וסומנה "נ/1"). בגדרי הודעה זו, גוללה המתלוננת לראשונה את גרסתה ביחס למרבית האירועים, אשר גובשו לבסוף לחמשת האישומים הראשונים המפורטים בכתב האישום שהוגש נגד המערער. יחד עם זאת, בגדרי "נ/1" – המתלוננת לא הזכירה כלל את מעשה הסדום, מושא האישום השישי שבכתב האישום. גם בשתי הודעותיה הנוספות מאותו היום (אשר סומנו "נ/2" ו-"נ/3") – לא סיפרה המתלוננת דבר אודות מעשה סדום שבוצע בה בנסיבות המתוארות באישום השישי. רק בהודעתה למחרת היום, בתאריך 22.09.1999, מסרה המתלוננת לראשונה כיצד המערער ביצע בה מעשה סדום בתא השירותים, בעודו עושה את צרכיו, ובהודעתה מתאריך 23.09.1999 טענה המתלוננת, כאמור, כי היו עוד שני מקרים דומים כאלה. נתונים אלה מעלים אף הם, על פי שיטת המערער, קושי מסוים – אם המתלוננת אזרה כוחות, וניגשה סוף סוף לתחנת המשטרה כדי להתלונן על מסכת של אלימות, ניצול מיני והשפלה מצד בן זוגה – מדוע בכל זאת כבשה את הדברים ביחס למעשה הסדום שבוצע בה בשירותים, ונמנעה מלספר אודותיו? (לגבי סוגיית "כבישה חלקית", עיינו: ת"פ (חי') 282/00 מדינת ישראל נ' יאסין (09.04.2003)). אמנם כל מעשה אונס וכל מגע מיני, אשר מבוצע בלא הסכמה הוא קשה ביותר וטראומטי מבחינת הקורבן, אך מסיבות מובנות נראה כי נסיבותיו של האישום השישי לכתב האישום – בדבר כפייתו של מעשה סדום מצד המערער, בעודו יושב על אסלת השירותים ועושה את צרכיו – הן אכן חריגות, לעומת נסיבות שאר האישומים. לפיכך ניתן לצפות, כך נטען, כי אישה הבאה לתחנת המשטרה כדי להתלונן על בן זוגה תקפיד לתאר את המעשים הקשים ביותר מבחינתה שבוצעו בה. מכאן שהדבר מעלה תהיות: מדוע נמנעה המתלוננת מלספר דווקא את פרטיו של המקרה המזעזע ביותר על פי תחושתה? מדוע סיפרה זאת המתלוננת רק למחרת? ומדוע רק כעבור יום נוסף סיפרה כי אותו מקרה התרחש פעמיים נוספות? ניתן, כמובן, להשיב על שאלות רטוריות אלה בכך שהמתלוננת חשה בושה והשפלה גדולה במיוחד, דווקא נוכח נסיבות האירועים, מושא האישום השישי, ולכן – גם כאשר אזרה אומץ וסיפרה על מעשי האונס שביצע בה, לטענתה, המערער – עדיין לא עמדו לה הכוחות הנפשיים לספר גם על מעשה הסדום שנכפה עליה, לכאורה, בתא השירותים. הסבר שכזה הוא בהחלט סביר, אך בגדרי המשפט הפלילי – איננו שואלים איזה תרחיש הוא סביר יותר, אלא האם לא התעורר כאן ספק סביר באשמת הנאשם, ולכך לא ניתנה בהקשר זה תשובה מספקת. 57. סוגיה אחרת בהקשר זה עולה מהשוואת הודעת המתלוננת במשטרה המסומנת "נ/4", לעומת עדותה בבית המשפט. בהודעתה במשטרה ציינה המתלוננת כי היא איננה זוכרת את מועד האירוע, ואמרה: "לא זוכרת יום לא זוכרת זמן, זה ביום של סקס מרצון...". לעומת זאת, בעדותה בבית המשפט, אשר נשמעה כ-8 חודשים לאחר מכן, אמרה המתלוננת כי האירוע התרחש ב-"יום שבת, זה היה 7-4 ימים לאחר האירוע הקודם". על פניו, השוואה זו אמנם מעוררת קושי מסוים – מדוע בהודעתה במשטרה אמרה המתלוננת באופן מפורש כי היא איננה זוכרת שום פרט אודות מועד התקיימותו של האירוע המפורט באישום השישי? כיצד יתכן שדווקא בחלוף הזמן נזכרה לפתע המתלוננת במועד האירוע, ואף ידעה לומר כי זה היה יום שבת, וכי בינו לבין האירוע הקודם חלפו 7-4 ימים? ודוק: כפי שציינתי בפיסקה 32 שלעיל, אינני סבור כי מהימנות גרסת המתלוננת נפגעת בשל כך שהיא התקשתה לציין מועדים ספציפיים שבהם התרחשו האירועים השונים. לפיכך אם היתה המתלוננת דבקה בגרסתה כי היא איננה זוכרת את התאריך המדויק שבו נכפה עליה המגע המיני המתואר באישום השישי, לא הייתי רואה בכך נתון המחליש את גרסתה. הקושי כאן הוא שחרף הודעתה במשטרה, לפיה היא איננה זוכרת את המועד, הרי במהלך עדותה ידעה המתלוננת מועד לנקוב בו. 58. סימן שאלה נוסף מתקשר ל-"ליבת" גרסתו של המערער בנוגע לאירוע המתואר באישום השישי. גרסת המערער בעניין זה היא עקבית – הוא איננו מכחיש כי הוא והמתלוננת קיימו יחסי מין אוראליים, שתחילתם בתא השירותים (והמשכם לגרסתו בחדר השינה), אך הוא טוען כי הדבר נעשה בהסכמה. הנני בוחר שלא לפרט יותר כאן ואולם בעימות שהתקיים במשטרה בין המערער לבין המתלוננת היא אמרה, בין השאר, שהיא התחננה בפני המערער והבהירה לו שהיא לא רוצה שהדבר יעשה בשירותים. על כך מעיר בית המשפט: "ראוי לציין שהמתלוננת הודתה שהיו מקרים שבהם קיימה יחסי מין עם הנאשם [המערער כאן – ח"מ] בנסיבות ובמקומות חריגים. אם דבריו של הנאשם, כי המתלוננת הסכימה לקיים עימו יחסי מין כשהוא עושה את צרכיו נכונים, הרי לא היה לה כל קושי להודות בכך, שכן העידה שהיא קיימה עם הנאשם יחסי מין בצורה 'לא מקובלת' ו'במקומות' לא מקובלים. הכחשתה הנמרצת לקיום היחסים באסלה עשתה עלי רושם כן ואילו דברי הנאשם בנושא, כמו גם בעניינים אחרים, לא מקובלים עלי" (בעמ' 443 להכרעת הדין). בית המשפט מוסיף טעם לקביעתו הנ"ל: "קשה להעלות על הדעת שאדם בר דעת יסכים לעשות לחברו מין אוראלי כאשר האחרון יושב על האסלה ועושה את צרכיו. אלו הם יחסים פרברטיים שאין לי כל ספק שהנאשם חפץ בהם והוא מודה בכך, אך אני מאמין למתלוננת שהיא לא חפצה לקיים אקט מיני בשעה שהנאשם ישב על האסלה ועשה את צרכיו" (שם). בכל הכבוד הנמקה כי קשה להעלות על הדעת דבר מסוים, שכן מדובר ביחסים פרברטיים – איננה עומדת במבחן ההנמקה הדרוש על פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, ודומה שגישה זו נבעה מהשקפתו של כב' הנשיא, השופט פלפל, שבוטאה בהכרעת הדין בסמוך לכך, כשקבע ש-"האירוע מעורר שאט נפש". 59. קושי נוסף המתעורר ביחס לקבלת גרסת המתלוננת ביחס למתואר באישום השישי נובע מן המתואר באישומים השני והרביעי לכתב האישום. אסביר את יסוד התמיהה להלן: באישומים השני והרביעי נטענו עובדות דומות במידה מסוימת לאלו שפורטו באישום השישי: בכל שלושת המקרים הללו נאמר כי המערער ניסה, לכאורה, לכפות על המתלוננת לקיים עימו יחסי מין אוראליים, אך המתלוננת סירבה והתנגדה לו, והוא בתגובה ביקש לכפות עצמו עליה ולעשות כן, ואולם הוא לא הצליח בכך (בעקבות זאת נטען באישומים: השני והרביעי, כי המערער והמתלוננת קיימו – שלא בהסכמת המתלוננת – יחסי מין לא אוראליים). מגרסת המתלוננת לגבי האישומים השני והרביעי עולה כי היא הצליחה למנוע מן המערער מלכפות עליה יחסי מין אוראליים באותם מקרים. לפיכך מתבקשת פה התמיהה הבאה: אם הצליחה המתלוננת להתנגד לו, ולמנוע ממנו את הדבר באירועים מושאי האישומים: השני והרביעי, וזאת כאשר הוא עמד וידיו היו חופשיות – כיצד היא לא הצליחה להתנגד לו דווקא כאשר הוא ישב על אסלת השירותים ו-"מכנסיו מופשלים כלפי מטה"? ניתן אמנם להשיב כי בגדרי האישום החמישי, שבו הצעתי להרשיע את המערער, נטען נגד המערער כי באותו מקרה הוא הצליח לכפות על המתלוננת לקיים עימו יחסי מין אוראליים, אך הדבר איננו פותר לחלוטין את התמיהה המסוימת הנ"ל. 60. לצד כל האמור בפיסקאות 59-52 שלעיל, יש להוסיף ולציין עוד שני נדבכים כלליים יותר, הנוגעים לכל האישומים בעבירות המין כולם: ראשית, יש לזכור כי ענייננו בהרשעה בעבירות מין על סמך עדות יחידה, שהיא עדות המתלוננת. אכן על פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות – אין כאמור עוד מניעה, כפי שהיתה בעבר, מלהרשיע אדם על סמך עדות יחידה שכזו, אך אין מחלוקת כי בנסיבות שכאלה יש לגלות משנה זהירות, כדי להמנע מהרשעת חף מפשע (ראו בהרחבה: ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל (26.07.2012) (להלן: עניין ידען)). שנית, כאן שבה ועולה אותה "הערת אזהרה", אודותיה דיברתי בפיסקה 30 שלעיל. "הערת אזהרה" זו מקשה על קבלת התרשמותו של בית המשפט המחוזי הנכבד ביחס למהימנות גרסת המתלוננת לגבי האירוע המסוים המפורט באישום השישי, להבדיל מהתרשמותו של בית המשפט המחוזי הנכבד ביחס למהימנותה הכללית של גרסת המתלוננת. 61. לשיטתי, סימני השאלה השונים, אשר פורטו לעיל – אף אם ניתן לטעון כי כל אחד מהם כשלעצמו איננו מספיק כדי להקים ספק סביר באשמת המערער, הרי שהצטברותם יחד, בצד הקושי האינהרנטי שבהרשעה על סמך עדות יחידה, ובהתווסף לכך אותה "הערת אזהרה" עליה עמדתי בפיסקה 30 שלעיל – כל אלה יחדיו מקימים ספק סביר, אשר איננו מאפשר לקבוע ברמת הוודאות הדרושה בפלילים כי המערער אשם במיוחס לו באישום השישי. יפים לכאן הדברים שאמר חברי, השופט צ' זילברטל בפיסקאות 42-40 בעניין ידען, אשר כמו נכתבו בענייננו: "התיק שבפנינו אינו תיק פשוט. הדבר נובע מן הקושי הגדול שבפניו ניצבים בתי המשפט בבואם לשקול טענות בתיקים שבהם הגרסאות ניצבות קוטביות אלה כנגד אלה. עם זאת, לאחר בחינה של חומר הראיות ועיון בטיעונים, ולאחר הנחת כל הנתונים שלפנינו על כפות המאזניים, נראה כי בסופו של יום הכפות נוטות, ולו במעט, לצד הזכות, נוכח קיומו של ספק. כידוע, סעיף 34כב לחוק העונשין מורה, כי אדם לא ישא באחריות פלילית לעבירה אלא אם היא הוכחה מעבר לספק סביר. החובה להוכיח אשמה פלילית מעבר לספק סביר נגזרת מעקרונות חוקתיים של חופש האדם והגנה על חירותו האישית מפני מאסר (ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל (31.5.2007)). שתי גרסאות סותרות הוצגו לאירועים שהתרחשו באותו לילה בתוך חדר השינה בין המתלוננת למערער. מטבע הדברים, רק שניהם יודעים אכן מה קרה ביניהם. דעת הרוב בבית משפט קמא העדיפה את גרסתה של המתלוננת, וסברה שהמשיבה הצליחה לבסס את הדברים ברמה היוצאת מכלל הספק הסביר ואשר נכנסת לגדר הוודאות המספקת על מנת להרשיע את המערער. אלא שכפי שראינו לעיל, המסד עליו ניצבת ההכרעה אינו חזק דיו, ובין החללים והתהיות מבצבץ לו ספק. [...] כל התמיהות שהעליתי לא באו לומר כי לא היו דברים מעולם, או כי המתלוננת אינה דוברת אמת. כל אחד מסימני השאלה, כשלעצמו, לא בהכרח היה מביא אותי למסקנת הזיכוי. עם זאת כאשר כל אלה מצטברים יחד לכדי מסה קריטית, אשר יש בה כדי להביא לאיזון מחודש של כפות המאזניים, ומאחר ובהשערות וניחושים אין די לביסוס הרשעה בפלילים, הגעתי למסקנה, כי גרסת המאשימה לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר באופן הנדרש על מנת לגבור על החשש מפני הרשעת חף מפשע. בנסיבות אלה אין מנוס לדעתי מזיכויו של המערער". על כן, גם אני מציע לחבריי לזכות מחמת הספק את המערער מעבירת מעשה הסדום שבה הואשם בגדרי האישום השישי לכתב האישום. 62. לסיכום בנוגע לערעור על הכרעת הדין: אם תישמע דעתי, יש לקבל את הערעור ביחס להרשעת המערער בעבירות האלימות ובעבירה של הדחה בחקירה שיוחסו לו בגדרי האישום הראשון, וכן ביחס להרשעתו בעבירה שיוחסה לו בגדרי האישום השישי, ובהתאם לזכותו מן הספק מביצוען של עבירות אלה. מנגד אציע לחברי לדחות את הערעור ככל שהוא מתייחס לעבירות האיומים מושא האישום הראשון, וכן ביחס להרשעתו בעבירות מושאי האישומים: השני, הרביעי והחמישי. עתה אעבור לדיון בהשלכות התוצאה הנ"ל על גזר הדין, לצד סוגיות נוספות שהועלו במכלול זה. הערעור על גזר הדין 63. עיקר טענותיו של המערער ביחס לעונש שהושת עליו, מעבר להתחשבות הנדרשת מזיכוי אפשרי, ולו בחלק מן העבירות, הוא, כאמור, כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן די משקל לזמן הרב – כעשר שנים – אשר חלף בין מועד ביצוע העבירות שבהן הורשע, לבין מועד הכרעת הדין (ודוק: אין ענייננו, כמובן, במצב שבו העבירות לא התגלו אלא בחלוף הזמן, או כיוצא באלה). לשיטת המערער, טענה זו מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה שהתמשכות המשפט לא נבעה רק בשל בקשות דחייה של ההגנה (שאכן היו לא מעטות), אלא גם מנסיבות אובייקטיביות (התאונה הקשה שעבר המערער ותקופת החלמתו הארוכה), בקשות מטעם התביעה וכן מטעמיו של בית המשפט עצמו. במהלך השנים הללו, ממשיך המערער בטענתו, הוא שינה לחלוטין את אורחות חייו: הקים משפחה, רכש מקצוע, חזר בתשובה, תרתי משמע, ואף תרם לקהילה. 64. המשיבה מצידה סבורה כי חלוף הזמן בין מועד הגשת כתב האישום לבין מועד מתן הכרעת הדין – כבר הובא בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד במסגרת גזר הדין, בגדרו הושת על המערער עונש מקל, ביחס לחומרת העבירות שבהן הורשע. לפיכך, כך לטענת המשיבה, נתון התמשכות ההליכים איננו מצדיק את התערבותנו בעונשו של המערער. 65. טרם שאדרש לטענות אלה, אזכיר שוב כי בגדרי הערעור על הכרעת הדין, הצעתי לחברי כי נקבל את הערעור ביחס לעבירות האלימות וביחס לעבירה של הדחה בחקירה, מושאי האישום הראשון, וביחס לעבירת מעשה הסדום, מושא האישום השישי. זיכויו של המערער מעבירות אלה מחייב הקלה ממשית בעונש שהושת עליו על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד (השוו: ע"פ 4793/08 רג'בי נ' מדינת ישראל (26.099.2011)). זוהי איפוא נקודת המוצא, וממנה יש להתקדם אל הדיון בטענת התמשכות ההליכים אותה העלה המערער. 66. בית המשפט המחוזי הנכבד לא התעלם מן השנים הרבות שחלפו בין מועד ביצוע העבירות ומועד תחילת החקירה, ועד למועד חתימת הכרעת הדין. בגזר הדין ציין בית המשפט המחוזי הנכבד בנושא זה, בין היתר, כדלקמן: "לא מדובר במקרה שכיח, אלא במקרה בו חלפו 10 שנים מיום הגשת כתב האישום ועד לרגע בו הגענו לגזור את דינו של הנאשם. אמנם נכון, כי חלק ניכר מהדחיות בתיק נבעו מבקשות של ההגנה, אך גם צודק הסניגור, כי האחריות לכל דחייה ודחייה מוטלת על בית המשפט. בעניין זה גם צודקת התובעת, כי אם נעשה עינוי דין לנאשם, הרי שבמקביל נעשה גם עינוי דין למתלוננת, שלא יכלה לשים את כל הפרשה מאחוריה. חלוף הזמן אינו נתון העומד בפני עצמו. בנוסף, גם שינה הנאשם את אורחותיו, הקים משפחה ואכן מקובל עלינו, כי כיום אף ניתן לומר, שאיננו אותו אדם שהיה לפני 10 שנים. די לצורך כך לעיין במכתבים ממקום עבודתו, כדי להצביע על היותו היום אחראי ומתמיד בעבודה, מוערך ואהוד. כן ניתן להיעזר בעדויות עדי ההגנה שסיפרו עליו כתלמיד בכולל וכמי שפועל למען הנוער בקהילה... ומעבר לכך, יש לשקול את העובדה שמאז הגשת כתב האישום נותק הקשר הנ"ל [הכוונה לקשר בין המערער לבין המתלוננת – ח"מ] ולאורך שנים ארוכות לא שב [המערער] להטריד את המתלוננת". נוכח דברים אלה, מצא בית המשפט המחוזי הנכבד לנכון להסתפק בהשתת עונש של 24 חודשי מאסר בפועל בלבד (לצד מאסר על תנאי, ופיצויים למתלוננת), וזאת חרף חומרתן של העבירות שבהן הורשע המערער בבית המשפט המחוזי הנכבד. בינתיים חלף זמן ניכר נוסף ואף אצלי הענין התמהמה (בין השאר בשל הצורך לברר לפרטי פרטים מה שנטען במסגרת פרק ההתפתחויות הנוספות הנ"ל ונושאים נוספים), ועל כך אני מצר. עתה מוצע כאמור לזכות את המערער מחלק נכבד מן העבירות, שהמערער הורשע בהן בבית המשפט המחוזי הנכבד, והדבר מחייב, כמובן, הפחתה משמעותית בעונש. השאלה הנשאלת עם זאת היא האם יש מקום להקל עכשיו עוד בעונשו של המערער נוכח התנהלות ההליך ושאר נסיבות רלבנטיות. בנושאים אלה אתמקד לפיכך להלן. 67. בעניין הורוביץ התייחסנו להשפעת התמשכות ההליכים הפליליים על המערער ואמרנו, בין השאר, כך: "במישור העונש יש מקום להתחשבות בחלוף הזמן ובהתארכות ההליכים, כל עוד לא צעדיו של הנאשם עצמו הם שגרמו אותם. היקף ההתחשבות בשיקול זה משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות העניין ולשיקולים רלוונטיים. כך יש לבחון מהי סיבת התארכות ההליכים וכיצד התנהלו הצדדים במשפט. עוד יש להביא בחשבון את הנזק שנגרם לנאשם מעצם היותו עומד למשפט משך תקופה כה ארוכה, נזקים רגשיים, משפחתיים וממוניים שהביא עמו ההליך ואת היחס הראוי בין האינטרס הציבורי בניהול הליך ראוי ויעיל לבין אינטרסים ציבוריים אחרים שראוי שיבואו לידי ביטוי בגזירת העונש, גם אם נקודת האיזון בין האינטרסים השונים משתנה בשל חלוף הזמן. במקרים קיצוניים בהם מדובר בהתמשכות הליכים משמעותית שאין לה הצדקה סבירה, ובשים לב ליתר הנסיבות, יהא אכן מקום לפטור נאשם מעונש מאסר בפועל". ראו עוד: רע"פ 8009/10 זכאי נ' מדינת ישראל (20.01.2011), בפיסקה י"ב לפסק דינו של חברי, השופט א' רובינשטיין, אשר הביא שם גם את התייחסות המשפט העברי לסוגיה; וכן: ע"פ 4735/03 צברי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 681 (2003); ע"פ 3575/00 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 721, 837 (2000); ע"פ 8274/11 אדז'רסקי נ' מדינת ישראל (21.01.2013); ע"פ 420/12 סחונציק נ' מדינת ישראל (24.10.2012). 68. העולה מן המקובץ מלמד כי הצטברותם של שני הנתונים הנ"ל – זיכויו החלקי של המערער כאן ועיכוב הדין, לצד העובדה כי המערער שינה בינתיים את דרכיו והוא איננו אותו אדם, אשר ביצע את העבירות שהורשע בהן – כל אלה הביאוני לכלל מסקנה כי יש מקום להסתפק פה בעונש, אשר לא יכלול בהכרח מאסר מאחורי סורג ובריח. בהקשר זה יש טעם רב בטענות המערער לפיהן הוא שוחרר בתנאים מגבילים מן המעצר שבה היה נתון בתחילת חקירת הפרשה ומאז הוא לא הפר ולו פעם אחת את תנאי שחרורו, או שהתקרב בדרך כלשהי למתלוננת. נוסיף ונזכיר כי אין בפי המשיבה כל טענה לפיה המערער ביצע עבירות מין כלשהן מעת שחרורו מן המעצר, ואילך. אמנם המערער הורשע מאז בביצוען של עבירות אחרות, אך גם ממועד התרחשותן של עבירות אלה חלף למעלה מעשור, וממילא אף באת-כח המשיבה הסכימה בהגינותה כי נסיבותיהן של העבירות הנ"ל אינן חמורות, שכן העונשים שהושתו על המערער בגינן היו קלים יחסית. משכך, צודק המערער בטענתו לפיה הוא הוכיח, הלכה למעשה, ששינה בעשור האחרון את דרכיו, וכי אין בו עוד משום סכנה למתלוננת, או לציבור הרחב. גם נתון זה אמור לפעול לזכותו. 69. בצד האמור לעיל – אין מי שימצא חולק, כי העבירות שבהן הורשע המערער משמעותיות הן – והדברים מכוונים, כמובן, בראש ובראשונה ביחס לעבירות המין. העונש בעבירות אלו אמור להיקבע בדרך כלל על פי ארבעה קריטריונים: מהות המעשה המיני, מידת אי-ההסכמה למעשה המיני, גיל נפגע העבירה, והקשר החברתי בין מבצע העבירה לנפגע. בהתאם לאמות מידה אלה, בנסיבות רגילות הדומות לאלו שבפנינו, נראה שאם המערער לא היה נפגע בתאונת העבודה שקרתה לו וגזר דינו היה ניתן בסמוך לאחר סיום שמיעת הראיות – הוא היה נדון למאסר לתקופה מסוימת מאחורי סורג ובריח. יחד עם זאת, נסיבות ענייננו אינן רגילות. עינוי הדין הממושך שנגרם למערער – איננו מאפשר להכניסו כעת לבית האסורים, כאשר בעבור השנים אין דמותו של המערער אז דומה לדמותו כיום. יתר על כן בינתיים פקדה את המערער גם תאונת עבודה קשה, שבעקבותיה הוא שינה את כל אורחותיו: הוא הקים משפחה, נקלט בעבודה מסודרת ואף נמצא תורם לקהילה על דרך של פעילות להחזרת נערים שבסיכון – לתלם (פה יש להעיר כי שיקולים אלה של: חזרה למוטב, חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה ותרומה של הנאשם לחברה הם בגדר נסיבות שיש להתחשב בהן בגזירת העונש אף מכח תיקון 113 לחוק העונשין, שאיננו חל ישירות על ענייננו). 70. ב-ע"פ 5527/07 פלוני נ' מדינת ישראל (24.10.2007), שבו התבררו נסיבות דומות במקצת (וגם שם הורשע המערער בעבירות מין משמעותיות), קבע כב' השופט א' א' לוי מפי בית המשפט, בין היתר, כדלקמן: "שיהוי מסוג זה קשה הוא, קשה הוא עד למאד, הן משום שהוא מלווה בעינויי דין ממושכים, וגם משום שבמשך 10 שנים משנה לעתים אדם את חייו מן הקצה אל הקצה... בנסיבות אלו נראית לנו כליאתו מאחורי סורג ובריח כהחמרה יתרה, ועל כן החלטנו ללכת לקראתו ולהעמיד את תקופת המאסר בפועל בה ישא על 6 חודשים. יתר חלקיו של גזר הדין יעמדו בעינם. הממונה על עבודות השירות מתבקש לבדוק את התאמתו של המערער לשאת בעונש המאסר שהושת עליו בדרך זו, ואם יימצא מתאים, יוסיף הממונה ויקבע את המקום שהוא מייעד לו. חוות דעתו של הממונה תונח בפנינו בתוך 30 ימים". אני סבור כי זהו עונש המאסר המתאים גם למערער שבפנינו בהתחשב בנסיבות המכלול, ועל כן הנני מציע כי נבקש מן הממונה על עבודות שירות להגיש לנו, בתוך 60 ימים ממועד פסק דיננו זה, חוות דעת בנוגע להתאמתו של המערער לריצוי עונשו האמור בדרך זו. בנוסף לכך אציע כי תומר יתרת תקופת המאסר בפועל שהושתה על המערער בבית המשפט המחוזי הנכבד – במאסר על-תנאי, ויושתו עליו 18חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך 3 שנים ממועד פסק דיננו זה הוא לא יעבור עבירה כלשהי מאלה שהצעתי להרשיעו בהן. כן אציע שלא יחול שינוי במרכיב הפיצויים שהושת על המערער בבית המשפט המחוזי הנכבד. 71. טרם שאסיים את פסק דיני, אדגיש כי אינני מקל חלילה ראש בכך שגם עבור המתלוננת – התמשכות ההליכים היתה מכבידה ביותר, והיא בוודאי ציפתה שמי שהיה בן זוגה, ואשר פגע בגופה וברוחה – יתן את הדין על מעשיו. ציפייה זו היא אנושית, טבעית ואף ראויה ומתבקשת. יתכן איפוא שהתוצאה פה, אף שהיא מתחייבת משפטית לשיטתי, לא תניח את דעתה. יחד עם זאת, הנני תקוה כי היא תמצא נחמה פורתא באמון הבסיסי שנתן בה בית המשפט המחוזי הנכבד ואף אנו, ובכך שהמערער הורשע בסופו של הליך בחלק נכבד מהעבירות שיוחסו לו – על ההקלנה והעונש הכרוכים בכך. מעבר לזאת דומה מתסקיר הנפגעת כי ברבות הזמן אף המתלוננת, שחלק מן הטראומות עדיין עמה – החלה להשתקם. אין איפוא אלא להביע משאלה שגם היא תוכל להותיר מאחוריה את מוראות העבר והסבל שגרם לה המערער – ותצליח לפתוח דף חדש בחייה. סוף דבר 72. אם תשמע דעתי, אציע לחברי לקבל, באופן חלקי, את הערעור כנגד הכרעת הדין, ולזכות את המערער מעבירות האלימות וההדחה בחקירה, שיוחסו לו באישום הראשון וכן מעבירת מעשה הסדום, שיוחסה לו באישום השישי. מנגד הרשעות המערער בעבירת האיומים שיוחסה לו באישום הראשון, וכן הרשעותיו בעבירות המין שיוחסו לו באישומים השני, הרביעי והחמישי – ישארו בעינן. עוד אציע כי נקבל את הערעור על גזר הדין, ונעמיד את עונש המאסר בפועל שהושת על המערער על תקופה של 6 חודשים, וזה ירוצה בדרך של עבודות שירות (בכפוף לקבלת חוות דעת חיובית של הממונה, שתוגש לנו כאמור בפיסקה 70 שלעיל). מתקופה זו – לא ינוכו הימים שבהם שהה המערער במעצר. מעבר לכך יושתו על המערער 18 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך 3 שנים ממועד פסק דיננו זה הוא לא יעבור עבירה כלשהי מאלה שהצעתי להרשיעו בהן. ברכיב הפיצוי למתלוננת שהושת בבית המשפט המחוזי הנכבד – לא יחול שינוי. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. בסופו של יום מסכים אני, לא בלי התלבטות, למרבית חוות דעתו המקיפה של חברי, השופט מלצר – למעט בעניין אחד, הוא האישום השישי, שבו אציע להותיר את ההרשעה על כנה. ב. אעיר תחילה הערות קצרות באשר לנקודה שבה הציע לשנות מהכרעתו של בית המשפט קמא, באישום הראשון, קרי – עבירות האלימות וההדחה בחקירה. ג. חברי נימק את הכרעתו בעניין זה במחדלי החקירה של המשטרה, בכך שלא נגבתה עדותם של עדי ראיה זמינים. לאחר התלבטות נראה לי להצטרף לעמדה זו במקרה דנא, ההולכת בעקבות עמדתו של בעל דעת המיעוט בבית המשפט קמא, הנשיא פלפל. הטעם לדידי, ברוח אשר כתב חברי בפיסקה 42 ובנוסף לכך, נעוץ גם בדרך שבה מתמודד בית משפט עם נסיבות של עדות יחידה. אכן בעבירות מין, בהן עסקינן במקרים רבים, אולי ברובם, בגירסה מול גירסה, ראה המחוקק לטוב לפניו לפתוח פתח ראייתי כדי שחוטאים לא ייצאו נשכרים ויימלטו מן הדין – אך גם תהא רמת שכנוע גבוהה, על ידי חקיקת סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, ובו דרישת ההנמקה כדי למנוע עלילות דברים במקרים של גירסה מול גירסה. החובה לפרט "מה הניע אותו להסתפק בעדות זו" גורמת לבית המשפט להבהיר לעצמו ולצלל את מחשבתו. ואולם, במקרה אחר, שאינו עבירות מין, ניתן להרשיע במשפט פלילי על פי עדות יחידה. האישום הראשון בענייננו, הגם שהתיק כולו טובל בעבירות מין, הוא בעבירות אלימות וסביביהן, ואכן ניתן היה להרשיע בו לפי עדות המתלוננת בלבד, אף בלא ההנמקה המיוחדת הנדרשת בסעיף 54א(ב). אלא שהעובדה שהמשפט המודרני מאפשר הרשעה בעדות עד אחד אינה מוציאה את הגיונו של המשפט העברי, שלפיו "על פי שנים עדים או שלֹשה עדים יומת המת" (דברים י"ז,ו'). המשפט המודרני הגמיש את דיני הראיות – הגמיש, אך לא ייתר, והשכל הישר לא פס מן העולם. בית המשפט צריך להשתכנע, וגם אם יכול הוא להאמין לעד יחיד, בעבירות שאינן עבירות מין ולהרשיע – אף בלא הנמקה יתרה – הלוא השופטים הם בשר ודם. לכן ככל שבפני בית המשפט הדיוני יהא חומר רב ומוצק יותר, כך יהא שכנועו גדול יותר; כשם ש"טוב מראה עיניים מהלך נפש" (קהלת ו', ט'), כך טובים שנים או שלושה עדים ובודאי יותר מזה, מן האחד. אל נשכח, ואל תשכח המשטרה, כי בדיני נפשות (במובן דהאידנא) עסקינן, שסוף הרשעה בהם עלולה להיות שלילת חרות, לעתים לזמן ארוך. על כן ככל שהעדים זמינים יותר, מתחזקת החובה שעל המשטרה לעשות את המיטב לחקרם. האם על ידי כך לא יהא חוטא נשכר, מקום –כבענייננו – שבכל זאת ישנה עדות של המתלוננת גם בלא שנחקרו עדים אחרים? אין לכך "תשובת מחשב", והדבר תלוי נסיבות. ואולם, חברי פירט את הנמקתו בענייננו כדבעי, ומצטרף אני בהתלבטות לחוות דעתו באישום זה – מטעמיו. ד. אשר לאישום השישי, פרשת המעשה המיני האוראלי בשירותים (שאי אפשר שלא להצטרף לשאט הנפש של בית המשפט קמא מעצם הסיטואציה), חוששני שכאן עלי לחלוק על חברי. אכן, הזכרנו כבר כי בעבירות מין נדרשת הנמקה בקבלת עדות יחידה לפי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות. הערכאה הדיונית בעבירות מין מצווה על בדיקה יסודית ביותר, וזאת נוכח החשיבות היתרה שמייחס המשפט להתרשמותה של הערכאה הדיונית (ראו ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל (26.7.12)). לגישת המשפט העברי לחקירות עדים בכלל ראו פסקה ג' לחוות דעתי בע"פ 4054/11 פלוני נ' מדינת ישראל (30.4.12). ועם זאת הותיר המחוקק מרחב לערכאת הערעור; בעניין פלוני הנזכר נזדמן לי לומר (פסקה ה') כי : " במשפט הישראלי, עצם העובדה שחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 מתיר לבית המשפט של ערעור 'להסיק מחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הקודמת או לפניו מסקנות שונות משפסקה הערכאה הקודמת או לקבוע כי אין יסוד למסקנותיה' - וראו גם סעיף 213 - מטילה אחריות לבדיקה יסודית גם על הערכאה הערעורית, ואכן לעתים קרובות פוסקת ערכאת הערעור תוך 'חרישת' חומר הראיות שהיה בפני הערכאה קמא; ראו למשל ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4164/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם). אין לדעתי סתירה בין גישה קפדנית זו של ערכאת הערעור לבין המודעות לכך שהתרשמות הערכאה הדיונית מעדויות הצדדים, בודאי בנסיבות אינטימיות של עבירות מין, אין ערוך לחשיבותה; והדברים מתיישבים לטעמי כדבעי ואינם מוציאים זה את זה." ה. במקרה דנא אכן חרש חברי את חומר הראיות והציב סימני שאלה. איני מקל ראש במיוחד בתמיהתו (פסקה 59) מדוע לא השתחררה המתלוננת מאחיזת המערער כשהוא ישוב על האסלה ועושה צרכיו, קרי, הכיצד כשיושב המערער על האסלה ועושה את צרכיו ודורש ממנה "לרדת לו" ואף תופס את ראשה, אין היא יכולה להשתחרר. ואולם, בית המשפט קמא האמין למתלוננת, וקשה לי לדבר כנגד גישתו (כאמור בפיסקה 58 של חברי); בית המשפט קמא ציטט בעמ' 419 את עדות המתלוננת באמרתה נ/4 שקריאתה הרשימתני, וכן (בעמ' 442) מן העימות בין השניים. מן הדברים עולה התנגדות למעשה, ובית המשפט קיבל זאת. המקרא אומר (משלי ל', י"ח) "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" ואחד מהם "ודרך גבר בעלמה" (שם י"ט). מערכת היחסים בין המערער למתלוננת היתה מסובכת עד מאד, כפי שתיארו בית המשפט קמא וחברי, ואין מחלוקת כי קיימו יחסים אינטימיים ביניהם במצבים שונים ומשונים, על כן קשה למוד את הדברים, חרף התמיהה, באמת מידה "מן היישוב". נוכח הראיות שעליהן הסתמך בית המשפט קמא והתרשמותו שלו, אילו נשמעה דעתי לא הייתי מתערב בהכרעתו בעניין זה. ו. אשר לעונש, עסקינן בפרשה פלילית מלפני יותר מארבע עשרה שנה, מ-1999, שנסתיימה בבית המשפט המחוזי ב-2009, וחלף זמן ניכר נוסף גם בבית משפט זה מטעמים שונים. "הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל" (זהר האדרא רבה, במדבר, קל"ד, א'). תיק זה לא נתמזל מזלו מבחינת האינטרס הציבורי וזה של המתלוננת, שכן השילוב בין הליכים ממושכים בבית המשפט קמא ולימים בבית משפט זה גרם במישור המהותי לעינוי דין ולמצער לשיהוי דין. די אם נאמר כי עדות המתלוננת נשמעה כבר בשנת 2000, בשנה שלאחר המקרה נשוא הפרשה. בית המשפט המחוזי עם שציין שחלק ניכר מן הדחיות לאורך שנים כה רבות ניתן לבקשת ההגנה, הטעים שהאחריות היא על בית המשפט. כך גם על בית משפט זה. ובינתיים עבר המערער, כך נמסר, שינוי מהותי בחייו, ואינו עוד במובנים רבים במקום שבו היה בעת העבירות. השילוב בין הזיכוי החלקי לבין חלוף הזמן מצדיק בנסיבות המאד מיוחדות את התוצאה העונשית. סוף דבר, עונשו של המערער הוא משמעותית פחות מזה שהיה מושת עליו ברגיל בעבירות בהן מדובר, ניתן רק לקוות כי הפנים את לקחו ולא ישוב לסורו. ש ו פ ט הוחלט פה אחד כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר, למעט לגבי הזיכוי מעבירת מעשה הסדום שיוחסה למערער באישום השישי, שעליו הוחלט בדעת רוב של השופטים ח' מלצר וס' ג'ובראן, בניגוד לדעתו החולקת של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"ד באלול התשע"ג (‏20.08.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09050190_K12.doc עכ+מה+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il