דינה לוי ז"ל ואח' נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 50143-04-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט יחיאל כשר העותרים: 1. עזבון המנוחה דינה לוי ז"ל 2. דוד לוי נגד המשיבים: 1. עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ 2. משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי 3. היועצת המשפטית לממשלה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד הילה עבדאל פסק-דין השופטת יעל וילנר: 1. בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים כי נורה למשיבים להכיר בזכותו של העותר 2 (להלן: העותר) לרכוש דירת דיור ציבורי, שבה התגורר במהלך חייו, בהנחה של 90% משווייה, בשל הבטחה מינהלית שנטען כי ניתנה לו בנושא. 2. לפי הנטען בעתירה, אימו של העותר – שעיזבונה הוא העותר 1, ולהלן: המנוחה – התגוררה בדירת דיור ציבורי בעיר טבריה (להלן: הדירה) החל משנות החמישים, ואף העותר התגורר בה במהלך חייו, לרבות לאחר פטירת המנוחה בשנת 2015. בעתירה נטען כי המנוחה הייתה זכאית לרכוש את הדירה בהנחה של 90%, מכוח הוראות חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 (להלן: חוק הדיור הציבורי או החוק); וכי בשנת 2013, גורם במשיבה 1 (להלן: עמידר) הבטיח למנוחה ולעותר כי גם האחרון יוכל לרכוש את הדירה בהנחה כאמור, אף לאחר פטירת המנוחה. 3. לנוכח האמור, בעתירה נטען כי יש לאפשר לעותר לרכוש את הדירה בהנחה הנ"ל, וזאת מכוח דיני ההבטחה המינהלית, גם אם הנחה כאמור אינה עולה בקנה אחד עם הוראותיו של חוק הדיור הציבורי. העותרים מדגישים, כי המקרה דנן מעורר סוגיה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית, בדבר התנגשות בין הבטחה מינהלית לבין הוראות חוק. לטענתם, התנערות מההבטחה המינהלית הנטענת, בנסיבות דנן, עולה כדי "פגיעה מהותית בעקרונות יסוד של המשפט המינהלי והחוקתי", כמו גם פגיעה בזכויותיו של אדם הנמנה עם אוכלוסייה מוחלשת. העותרים מציינים, כי אמנם הגישו בעבר עתירה בנושא לבית המשפט לעניינים מינהליים; אך טוענים כי במהלך הדיון בעתירתם הביע בית המשפט המחוזי עמדה, שלפיה גם אם ניתנה לעותרים הבטחה מינהלית כנטען, אין בה כדי לגבור על הוראות החוק. העותרים טוענים כי לנוכח האמור, קמה הצדקה לפתוח בפניהם את שערי בית משפט זה. 4. דין העתירה להידחות על הסף, ללא צורך בתגובה. 5. כידוע, כלל הוא כי בית משפט זה לא יידרש לעתירה, אם עומד לעותר סעד חלופי (ראו, מני רבים: בג"ץ 6281/23 עמותת ארחות החינוך נ' מדינת ישראל – משרד החינוך, פס' 11 (11.9.2023)). בענייננו, כפי שצוין בעתירה עצמה, הסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים, וזאת מכוח פרט 13 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, שעניינו "דיור ציבורי". ואכן, כפי שמעידים העותרים, עתירה בסוגיה דנן הוגשה על-ידם לאחרונה לבית המשפט לעניינים מינהליים (עת"מ 13907-10-24, ולהלן: העתירה הקודמת; יוער, כי עתירה זו נמחקה תוך מתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, שלפיהן, בין היתר, "תנאי להגשת עתירה נוספת ככל ויחפצו העותרים להגיש [...] יהיה בכפוף לתשלום הוצאות המשיבים במסגרת ההליך כאן שייקבעו על-ידי בית משפט זה [המחוזי – י"ו] בהתאם לשיקול דעתו"). אמנם, כאמור, העותרים טוענים כי בחרו להגיש עתירתם לבית משפט זה, משום שבמהלך הדיון שהתקיים בעתירה הקודמת הביע בית המשפט המחוזי עמדה, שלפיה אין בכוחה של ההבטחה המינהלית הנטענת לגבור על הוראות החוק. ואולם, גם בהנחה שעמדה כאמור אכן הובעה, ברי כי אין בכך כדי לאפשר עקיפה של כללי הסמכות שנקבעו במפורש בדין (ראו והשוו, למשל: בג"ץ 1985/22 בנואליד נ' ראש עיריית בת ים, פס' 5 (30.3.2022) והאסמכתאות שם). 6. אשר על כן, העתירה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ד אייר תשפ"ה (12 מאי 2025). דוד מינץ שופט יעל וילנר שופטת יחיאל כשר שופט