בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
5011/98
בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' טירקל
המערער: עבד
הריש
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בנצרת
מיום 9.8.98 בתיק פלילי 559/97
שניתן
על ידי כבוד הנשיא י' אברמוביץ וכבוד השופטים ג' גינת, נ' ממן
תאריך הישיבה: י"א
בטבת תשנ"ט (30.12.1998)
בשם
המערער: עו"ד אברהם ברדוגו, עו"ד דרעי דוד
בשם המשיב: עו"ד
רבקה לוי גולדברג, עו"ד יפעת שטרית
פסק-דין
השופט י. קדמי
1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת.פ.
559/97), בהריגתו של ג'ליל טאהא עבד ז"ל (להלן: המנוח) במכות שהיכה בו בלוח
עץ במהלכה של תיגרה המונית בין שתי משפחות; ונדון בשל כך לתשע שנים מאסר לריצוי
בפועל.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה; ולחילופין כנגד
מידת העונש.
2. להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור
הערעור, כפי שאלו נקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי:
א. בשעות הערב של ה- 21.8.97, התלקחה תיגרה אלימה
בין משפחות עבד והריש, המתגוררות בסמיכות זו לזו בשכונה המזרחית של נצרת.
ב. הפותחים בתיגרה היו בני משפחת עבד, שתקפו את
בני המשפחה היריבה באבנים ובמוטות עץ; וזאת על רקע סכסוך קודם שהסתיים ערב קודם
לכן, במעין סולחה שלא החזיקה מעמד.
ג. במהלכה של התיגרה - בה השתתפו רבים מבני שתי
המשפחות - נפגע אחיו של המערער, ראוף, ונפל שותת דם מן המכות שספג. בשלב זה,
משהבחין בחבלות שגרמו התוקפים לאחיו, פרץ המערער לעבר בני המשפחה היריבה וחבט
בראשו ובגופו של המנוח - שלא נמנה בין התוקפים - בלוח עץ שמצא במקום. סמוך לאחר
מכן, הוכה המערער בידי התוקפים ושתי ידיו נשברו. המנוח הובהל לבית החולים שם נפטר.
סיבת המוות היתה חבטה שספג בראשו ואשר ריסקה את גולגלתו.
ד. כנגד הגירסה האמורה, שהוצגה בביהמ"ש
מפיהם של שלושה עדים שכונו בהכרעת הדין כ"עדי ראייה", הציג המערער את
הגירסה הבאה: לאחר שהבחין בחבלות שנגרמו לאחיו "נכנסתי ביניהם (לאמור: בין
התוקפים - י.ק.) באמצע... משכתי איזה בחור אחד שניים התחלתי עם כוח לתת להם
בוקסים, סטירות"; ובהמשך הוסיף "ולא יצאתי ממנה (מחצר הבית) בשום שלב...
ולא היכיתי אף אחד במקל, רק נתתי סטירות ובוקסים כדי להציל את אחי מביניהם".
3. בית המשפט המחוזי העדיף את הגירסה שהציגו שלושת
"עדי הראיה" - לפיה חבט המערער במנוח בלוח עץ - על פני גירסתו של
המערער, לפיה הלם בתוקפים בידיו; ולאחר שדחה את טענות הצורך וההגנה העצמית שהעלו
ב"כ המערער להצדקת התנהגותו -
מצא אותו ביהמ"ש אחראי לגרם מותו של המנוח בעבירה של הריגה.
4. א. הערעור
כנגד ההרשעה סומך על שתי טענות מרכזיות המכוונות כנגד התשתית העובדתית שקבע בית
המשפט. האחת - שבית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע שהמנוח לא נמנה בין התוקפים כשהוא
סומך קביעה זו על עדותם של שלושת "עדי הראיה" תוך הדגשה שאין ראיה
שלא כך היו פני הדברים; כאשר, לטענת ב"כ המערער, יש ראיה לכך שהמנוח
היה בתוך הקהל שהסתער על בית המערער בעדותו של העד וליד אל אחמד. והשניה - כי על
פי עדותו של הפתולוג נמצאו בבדיקת גופתו של המנוח עקבותיה של חבלה אחת בלבד; בעוד
ש"עדי הראיה" הנ"ל מוסרים בעדותם שהמערער היכה במנוח שלוש מכות.
לשיטת ב"כ המערער, די בשניים אלה, כדי
להביא לזיכויו של המערער מן האחריות להמתת המנוח. זאת, משום שמימצא הפתולוג ועדותו
של העד וליד אל אחמד, כמפורט לעיל; משמיטים את הבסיס מתחת לגירסה המרשיעה שקבע בית
המשפט; ומקימים תשתית מספיקה להנאת המערער מן הסייגים של הגנה עצמית וצורך.
"הגנה עצמית" - מפני התוקפים, שהסתערו עליו ועל אחיו וחבלו באחיו חבלה
חמורה; ו"צורך" - על מנת להגן על אחיו שנפל מתבוסס בדמו, מפני פגיעות
נוספות מצד התוקפים.
ב. בתשובתה, הראתה לנו ב"כ התביעה - תוך
ציטוט מהפרוטוקול - כי אין לשתי הטענות האמורות אחיזה הולמת בחומר הראיות: העד
וליד אל אחמד, לא היה מסוגל למסור בהודעתו במשטרה או בעדותו בבית המשפט
תיאור-של-ממש להתרחשות שבמהלכה נחבל המנוח ולא ניתן, על כן, לסמוך מימצאים כל שהם
על פיהן; ואילו הפתולוג התמקד בחבלה שגרמה למוות, מבלי להתייחס ל"מספר"
המכות שספג המערער, עליו ניתן ללמוד מן התעודות הרפואיות שהוכנו במחלקה
הנוירוכירוגית שבה אושפז עובר לפטירתו.
ג. תשובת המדינה לטענות שהעלה ב"כ המערערים
כנגד המימצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי מקובלת עלי. התוצאה היא, שלא מצאתי
עילה להתערב בקביעתו הסופית של בימה"ש, לפיה: המנוח לא נמנה בין התוקפים;
והמערער חבט בו בלוח עץ, כאשר היכה במי שנמצא בסביבתו לאחר שאחיו הוכה והופל ארצה
שותת דם. קביעה זו עומדת בבסיס הרשעתו של המערער בעבירת ההריגה; ובהעדר עילה
לשינוי הקביעה - לא מצאתי עילה להתערב בהרשעה שנעשתה על פיה.
ד. על מנת להפיס דעתו של הסניגור רואה אני להוסיף
גם זאת. לצד שתי הטענות המרכזיות האמורות, העלה ב"כ המערער טענה מעורבת של
מהות וסדרי דין, והיא: כי לאחר שמיעת הסיכומים בקש בית המשפט מהתביעה - באורח חד
צדדי - הבהרה לענין מספר המכות שהוכה המנוח; ובכך נתקפחה הגנתו של המערער ונפגמה
הגינות הדיון שהתקיים בעניינו. מתברר כי אכן: התביעה הגישה לבית המשפט הבהרה בכתב
בענין זה, כאשר העתק הימנה נשלח להגנה; וכי ההגנה - בתגובה - השיבה עניינית
והציגה את עמדתה באותו ענין.
לצד התגובה, ביקש ב"כ המערער לזמן את
הפתולוג לחקירת הבהרה נוספת. הבקשה נדחתה, ולשיטת ב"כ המערער מנע הדבר מן
ההגנה להוכיח את עמדתה.
עיון בכתב ההבהרה (של התביעה) ובתגובה (של
ההגנה) מלמד, כי לא נגרם למערער עיוות דין ולא נתקפחה הגנתו, לא על ידי הפניה הלא
פורמלית לתביעה ולא על ידי הסירוב לקרוא לפתולוג לחקירה נוספת. ההבהרה והתגובה
מדברות בעד עצמן ולא הצריכו דיון נוסף; ולנוכח האמור בהן - לא היתה סיבה שחייבה את
העדתו של הפתולוג פעם נוספת.
5. א. ב"כ המערער הוסיף וטען, כי גם
אם ישאר על כנו תיאור המקרה כפי שהוצג על ידי שלושת "עדי הראייה" -
עדיין יש בו כדי לבסס טענות של "צורך" ושל "הגנה עצמית";
וזאת, משום שברור על פיו, שהמערער הסתער לעבר קבוצת בני המשפחה היריבה - שהמנוח
נימנה עליה - והיכה בהם בלוח העץ שהחזיק ברשותו, בשלב שבו אחיו נפגע והוא היה,
מטבע הדברים, "בתור" כיעד לתקיפה. לשיטה זו: הפגיעה באח חשפה אותו עצמו
לפגיעה נוספת והעמידה את המערער אישית בסכנת פגיעה מיידית; ועל מנת להדוף את
התוקפים ולהרחיק מעליו ומעל אחיו את הסכנה - תקף אותם המערער בלוח העץ.
ב"כ המערער אינו מתעלם מכך, שמרשו כופר
בעשיית שימוש בלוח עץ כנגד התוקפים וטוען כי היכה בהם בידיים בלבד. ברם, לשיטתו,
אין בכך כדי למנוע מבית המשפט לבחון, אם התקיימו התנאים להנאת המערער מטענות של
צורך והגנה עצמית - בחבטה בלוח עץ - על פי גירסת התביעה.
ב. עמדתו של ב"כ המערער בעניין זה, אינה
מקובלת עלי: המערער לא "התגונן" ואף לא "הגן" על אחיו מפני
תוקפים; אלא - משנפגע אחיו, החליט לקחת חלק בתיגרה ולהכות בבני המשפחה היריבה, ללא
קשר לסכנה "מסויימת" שאיימה עליו או על אחיו. המערער לא התגונן
ב"הדיפת התוקף", אלא השיב מלחמה שערה; וזאת אינה פעולה החוסה בצילה של
"הגנה עצמית", ואף לא בצילו של "צורך".
במצב דברים זה, אין צורך להתייחס לבעייתיות
הכרוכה בבחינת קיומו של בסיס עובדתי לטענת הגנה עפ"י גירסת התביעה, כאשר
הנאשם טוען לגירסה
אחרת לחלוטין, שאין בה כדי לבסס טענת הגנה כזאת.
לאור האמור בפיסקאות 4 ו- 5 לעיל, דין הערעור
כנגד ההרשעה להידחות.
6. מכאן לענין הערעור כנגד מידת העונש. טענתו של
ב"כ המערער היא, כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לטיבה אופיה והיקפה של
ההתפרעות, שהמערער נגרר אל תוכה בשל הפגיעה שנפגע אחיו מידי המתפרעים; וגזר עונשו
כאילו מעשה התקיפה שעשה עומד לבדו, כשהוא מנותק מן ההתרחשות הכוללת.
לשיטתי, אכן לא ניתן בגזר הדין ביטוי מלא
לנסיבות המיוחדות שבהן תקף המערער את המנוח. מעשה התקיפה העומד בבסיס ההרשעה התרחש
בעיצומה של התקפה רבתי של בני המשפחה היריבה, כאשר אלה מתגודדים מסביב לביתו של
המערער ולבתי בני משפחתו, מיידים אבנים והולמים וחובטים במוטות עץ בבני משפחתו של
המערער שנקרו בדרכם. על אף התמונה הקשה של עשרות מתגודדים מתפרעים, לא נגרר המערער
להתמודדות אלא לאחר שהמתגודדים פגעו קשות באחיו שנפל מתבוסס בדמו לידו. רק בשלב
זה, איבד המערער את יכולת הספיגה, נדחף אל ליבה של ההתפרעות הגועשת וחבט בבני
המשפחה היריבה עד שנחבט בעצמו וידיו נשברו.
בנסיבות כאלה, כאשר בבסיס המעשה עומדת סערת
רגשות קשה שהוציאה את המערער משיווי משקלו, וכאשר אין לייחס לו צפיה של תוצאה
קטלנית - דווקא, דומה שניתן היה להסתפק בעונש מאסר לריצוי בפועל לתקופה קצרה מזו
שנפסקה לו.
כשלעצמי, הייתי מסתפק בעונש של תשע שנים מאסר,
כאשר שש מהן בלבד תהיינה לריצוי בפועל והיתרה - שלוש שנים - תהיה על תנאי; כשהתנאי
הוא שבמשך שלש שנים מיום שחרורו מן הכלא לא יעבור המערער עבירה של אלימות מסוג
פשע.
7. לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לחברי הנכבדים,
לדחות את הערעור כנגד ההרשעה ולקבל את הערעור כנגד חומרת העונש, כמפורט בפסקה 6
לעיל.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו
של השופט קדמי.
ניתנה היום, כ"ב
בשבט תשנ"ט (8.2.1999).
ש ו פ ט ש ו
פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98050110.H02