חיים שטרית נ. מדינת ישראל

22 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5010/17 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף המערער: חיים שטרית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי ירושלים מימים 6.3.2017 ו-8.5.2017 בת"פ 33882-04-16 שניתנו על ידי כב' השופט רפי כרמל תאריך הישיבה: י"ט בטבת התשע"ט (27.12.2018) בשם המערער: עו"ד אשר אוחיון בשם המשיבה: עו"ד דפנה שמול פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט רפי כרמל; הכרעת דין מיום 6.3.2017 וגזר דין מיום 8.5.2017). המערער הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובעבירה של נשיאת נשק ללא רשות על פי דין, לפי סעיף 144(ב) לחוק זה. בגין עבירות אלה נגזר לו עונש של 9 שנות מאסר בפועל ו-7 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים שלא יעבור עבירה מסוג פשע. כתב האישום על פי כתב האישום, בין המערער לאדם בשם שימי מימרן (להלן: "שימי") שורר סכסוך. ביום 27.3.2016 שוחחו שימי והמערער בטלפון וקבעו להיפגש. שימי הגיע עם אחרים, בהם נתנאל אלנקווה, אוראל בורסקה ובר שלוש (להלן: "נתנאל", "אוראל" ו"בר", בהתאמה, ושלושתם עם שימי: "החבורה" או "בני החבורה"), לביתו של המערער בשכונת בית הכרם בירושלים בעת שהמערער שהה מחוץ לביתו. סמוך לאחר מכן הגיע המערער ברכב עם אדם נוסף, שזהותו אינה ידועה למשיבה, לשכונת בית הכרם והוא נושא אקדח בקוטר 7.65 מ"מ. משראה המערער את שימי והאחרים ברחוב משה קול, יצא מהרכב עם האקדח וירה לעבר מרכז גופם כמה יריות ממרחק מטרים בודדים מתוך כוונה להסב להם חבלות גופניות חמורות. קליע חדר לאזור הגב התחתון של אוראל, עבר בתעלת עמוד השדרה בין שתי חוליות וחדר את הכליה והכבד. עקב כך נגרמו לאוראל שברים מרוסקים בעמוד השדרה, הקליע נותר בגופו, והוא הפך בעל נכות מהמותן ומטה. מייד לאחר הירי ברח המערער מהמקום, ניתק את מכשיר הטלפון הנייד שלו ונעדר מביתו למשך כמה ימים ביודעו כי המשטרה מחפשת אחריו. הכרעת הדין הצדדים הסכימו שאוראל נפצע מירי שבוצע לעברו ביום 27.3.2016 בשעה 18:45 לערך ברחוב משה קול שבשכונת בית הכרם בירושלים (למד"א דווח על הפציעה של אוראל בשיחה בשעה 18:46 (ת/67). פסקה 45 להכרעת הדין); ששימי, בר ונתנאל היו עימו בשעה שנפצע; וששימי הוא היחיד שנותר עימו גם לאחר הירי ובשעה שפונה לבית החולים. המחלוקת בין הצדדים והכרעת הדין התרכזו בשאלת זהות היורה. המערער הכחיש כי ביצע את מעשה הירי, וטען שבאותה שעה לא נכח בזירת הירי, כי אם במרחק 300–400 מטרים משם. בית המשפט קמא הגיע למסקנה כי מכלול הראיות מצביע מעבר לספק סביר על כך שהמערער הוא היורה. את הראיות שעמדו בבסיס ההרשעה ניתן לחלק ל-6 נדבכים מרכזיים: (1) הגרסאות של נתנאל ובר, שניים מבני החבורה, שנמסרו מחוץ לכותלי בית המשפט; (2) מציאת מפתחות המערער בזירת האירוע; (3) סתירות שנתגלו בגרסת המערער אשר לאירועים שקדמו לירי, וסתירות שנתגלו בין גרסת המערער לגרסת אשתו; (4) ראיות המצביעות על קיומו של מניע מצד המערער לביצוע הירי; (5) התנהגות מפלילה של המערער לאחר האירוע; (6) שקרים שנתגלו בגרסת המערער. אפרט להלן בתמצית את הראיות הללו בשילוב הערכתן בידי בית המשפט המחוזי. נדבך ראשון: הגרסאות של נתנאל ובר גרסת נתנאל נתנאל שוחח עם מדובב בתא המעצר ביום 30.3.2016 (ת/46). בשיחה עימו סיפר, בין היתר, כי הוא, שימי ואוראל עמדו סמוך לבית המערער. היורה (אותו תיאר כבן 60, גובה 1.80) הגיע במהירות ברכב מלווה באדם נוסף, יצא מהרכב, ירה שתי יריות לכיוונם ופגע באוראל. נתנאל ציין במפורש כי המערער הוא היורה וכי האירוע התרחש על רקע סכסוך ישן בין המערער לשימי. נתנאל אמר כי אינו מכיר את המערער, וכי ראה אותו לראשונה בעת האירוע. נתנאל עומת במשטרה עם המידע שמסר למדובב. הוא שמר על זכות השתיקה. גם בעת עריכת פעולת הובלה והצבעה בזירת האירוע (ת/48) סירב לשתף פעולה עם חוקריו. בחקירתו הנגדית בבית המשפט הוא הכחיש את אמיתות הדברים שמסר למדובב, טען כי אינו מכיר את המערער ולא ראה אותו בעת האירוע, וכי כלל לא הצליח לראות את פני היורה, אשר היו מכוסות בעת הירי. הוא טען כי הדברים שמסר למדובב היו השערות ושמועות. בית המשפט קמא העדיף את הדברים שמסר נתנאל למדובב, על פני הכחשתו "הסתמית, המגמתית והגורפת" בבית המשפט. זאת בשל תוכן השיחה עם המדובב, הפרטים שמסר במהלכה ונוכחותו של נתנאל בזירת האירוע. בית המשפט עמד על כך שנתנאל מסר למדובב פרטים רבים על האירוע, על המעורבים בו ועל אופן השתלשלות העניינים לפני הירי ואחריו, ושהגרסה מלאת פרטים, סדורה ובעלת עוגנים בראיות שהוגשו בתיק (צילומים מבית המלון שנתנאל ובר ברחו אליו לאחר הירי; עדויות עדי הראיה שהיורה הגיע למקום בריצה; מוצגים שנתפסו בזירה). הוא ציין כי הדברים שמסר נתנאל למדובב כללו זיהוי מפורש של המערער, והם נאמרו ללא כפייה, מתוך רצון חופשי, במהלך שיחה חברית ובלי שנתנאל סבר שהוא מפליל את המערער. לעומת זאת, הכחשתו של נתנאל הייתה, לפי בית המשפט קמא, כללית ולקונית, ולא כללה הסבר מניח את הדעת לשאלה כיצד ידע לספר פרטים רבים ומדויקים על האירוע. גרסת בר ביום 14.5.2016 שוחח בר בטלפון עם אדם אחר. הוא אמר שיצא עם שני אנשים נוספים. אחד מהם, נתנאל, "נפל על מדובב" במשטרה. אדם בשם "חיים", שאותו תיאר "חבר גם של אבא שלי", הגיע למקום, ירה באחד מהם בגב ושיתק אותו, והוא כרגע עצור. בשיחה אחרת מיום 23.5.2016 אמר כי שמו של החבר ששוחח עם המדובב הוא נתנאל, וכי אוראל לא אמר דבר לשוטרים שבאו לחקור אותו, אף שנמסר לו כי נתנאל שוחח עם מדובב. בר עומת במשטרה עם הדברים שאמר בשיחות, והכחיש אותם. הוא ציין כי מסר פרטים של המערער על בסיס כתבה שפורסמה בעיתון על האירוע; כי ראה תמונה של המערער, ולפי ממדיו ומראהו הוא בוודאות לא האדם שירה; כי האדם שירה הוא "בחור נמוך וצעיר כבן עשרים"; וכי הוא עצמו נקלע לאירוע הירי בטעות כשחלף במקום. בית המשפט קמא העדיף את דבריו של בר בשיחות הטלפון על פני הודעותיו במשטרה. זאת מטעמים דומים לאלה שפורטו בנוגע לנתנאל: דבריו של בר מעוגנים בחומר הראיות (חברו נתנאל שוחח עם מדובב; היורה הגיע למקום בפתאומיות, ירה באוראל בגבו ושיתק אותו), והם נאמרו מתוך רצון חופשי, ללא כפייה ובלי שבר סבר כי הוא מפליל את המערער. נוסף על כך, אף אחרי שעומת עם העובדה כי בשיחות הטלפון קשר את המערער לאירוע, מסר בר תיאור הפוך מזה של המערער, וזאת, על פי בית המשפט קמא, כדי להרחיק את המערער מן האירוע. בית המשפט קמא ציין גם כי הגרסאות של נתנאל ובר עולות בקנה אחד זו עם זו, וכי שניהם נקבו במפורש בשמו של המערער כמי שהגיע לזירה וירה באוראל, כאשר סברו שאין בדבר כדי להפלילו. לעומת זאת, שניהם נמנעו פעם אחר פעם מלהפלילו במשטרה. נדבך שני: הימצאות מפתחות המערער בזירת האירוע לאחר האירוע נמצא בזירה צרור מפתחות הכולל מפתח דלת ומפתח רכב מסוג "מאזדה" מחוברים בטבעת (להלן: "צרור המפתחות" או "הצרור"). אין מחלוקת כי הצרור שייך למערער ולאשתו, וכי מדובר במפתחות לרכבם ולדירתם. הצרור נמצא לראשונה על ידי עדת ראייה קטינה אשר מסרה כי הבחינה בו במרחק של כ-4 צעדים מהבחורים שעמדו ליד הפצוע (ת/110). בהודעתה מסרה כי הרימה את הצרור וניגשה לשאול את הבחורים אם הוא שייך להם, אך מאחר שהיו "בלחץ" לדבריה, הניחה אותו על גדר האבן הסמוכה אליהם. בהמשך מצא אחד השוטרים את הצרור על גדר האבן, במרחק של פחות מ-2 מטרים מהמקום שנמצאו בו תרמילי קליעים (להלן: "התרמילים"), ובמרחק דומה מהמקום שאוראל שכב בו לאחר שנורה. אין מחלוקת שהצרור נשמר על ידי השוטרים לצורך בדיקת די-אן-איי, ושבבדיקת מז"פ לא נמצא די חומר להפקת דגימת הדי-אן-איי הדרושה לעריכת זיהוי. בעדותו בבית המשפט קמא העלה המערער סברה שלפיה החבורה לקחה את המפתחות מביתו בעת ש"ביקרה" בו עובר לאירוע. הוא טען כי הימצאות המפתחות במרחק של כ-2 מטרים מבני החבורה ומאוראל ובמרחק של כ-2 מטרים מן התרמילים שנמצאו בזירה, מלמדת כי המפתחות היו בחזקת החבורה ולא בחזקת היורה. בית המשפט קמא קבע כי הימצאות המפתחות בזירת האירוע סמוך לתרמילים, בשילוב דחיית גרסתו של המערער בנוגע לאופן הגעת המפתחות לזירה (בעיקר בשל אי אמון בגרסת אשתו) – קושרת את המערער לזירת הירי. נדבך שלישי: סתירות בגרסת המערער אשר לאירועים שקדמו לירי, וסתירות בין גרסתו לגרסת אשתו בחקירתו במשטרה הכחיש המערער את המיוחס לו ושמר על זכות השתיקה (הודעה ראשונה מיום 2.4.2016, ת/5–ת/6; הודעות שנייה ושלישית מיום 3.4.2016, ת/10–ת/11; הודעה רביעית מיום 6.4.2016, ת/12). בדיון בהארכת מעצרו ביום 3.4.2016 מסר תמצית של גרסתו במכתב לשופטת המעצרים (נ/2. להלן: "הגרסה הראשונית"). ביום 29.12.2016 העיד המערער בבית המשפט קמא ושטח את גרסתו המלאה לאירועים (להלן: "עדות המערער"). בית המשפט קמא קבע שהמערער לא הציג הסבר משכנע לסירובו לדבר עם החוקרים (התנהלות שהמערער נימק בניסיונו בעבר עם המשטרה); שעדותו בבית המשפט הייתה שונה מהגרסה הראשונית; ושיש סתירות בין עדותו לגרסה שמסרה אשתו יעל במשטרה ובבית המשפט (פסקאות 41–42 להכרעת הדין). אעמוד בקצרה על הסתירות שבית המשפט קמא הפנה אליהן. המערער העיד כי ביום האירוע הגיע לביתו בשעה 17:30. אשתו וילדיו היו בבית (אשתו ישנה, והילדים היו עסוקים בשלהם). הוא הכין תיק לחדר הכושר שהוא נוהג לפקוד במלון "קראון פלאזה" בירושלים, ונסע לשם במונית. טרם צאתו קיבל שיחות שנשמעו בהן קללות. הוא התעלם מהן וניתק. כך היה גם במהלך נסיעתו במונית. לאחר שהגיע לחדר הכושר, התקשרה אליו אשתו כמה פעמים, ובכל פעם השיחה התנתקה. הוא התקשר אליה בחזרה, שמע שהיא "היסטרית" והבטיח שיבוא הביתה. בהמשך הוסיף כי אשתו אמרה שנכנסו לביתם 8–10 אנשים, שצעקו, קיללו, בעטו ושברו דברים. על רקע זה מיהר המערער לעלות למונית בחזרה לביתו. מתחת לביתו פגש ב-4 או 5 גברים שבידיהם גרזנים וסכינים. הם תקפו אותו ויידו לעברו "אבן סלע" וזו פגעה במותניו. תוך כדי מנוסה מהם שמע קול יריות במרחק של 300–400 מטר ממנו. הוא הצליח לברוח. תוך כדי כך התקשרה אליו אשתו, אמרה לו שהאנשים הלכו, והוא השיב לה שהכול "נרגע". המערער הוסיף כי גם ילדיו והשכנים אמרו לו שבביתו הייתה חבורה של 8–9 אנשים. לעומת זאת, החבורה שתקפה אותו מתחת לבית, מנתה לדבריו 3–4 אנשים. בית המשפט קמא עמד על כך שעדות המערער לפניו הייתה שונה מהגרסה הראשונית, ושהוא לא הציג הסבר משכנע לפערים. כך, בית המשפט קמא ציין כי בגרסה הראשונית המערער לא כתב כי האנשים היו אצלו בתוך הבית, אלא ציין, ובצורה מפורטת, שהם היו על יד הבית ואשתו אמרה לו שהם רוצים להיכנס על ידי שבירת דלת הבית. פירוט זה ואופן כתיבת הדברים שולל את הסברו של הנאשם כי לא הספיק לכתוב הכול לשופטת המעצרים, שכן לעניין זה הוא אכן התייחס, תוך דיוק ופירוט, כאמור (פסקה 42 להכרעת הדין. ההדגשות הוספו). עוד ציין בית המשפט קמא כי גרסת המערער בעדותו, שלפיה האנשים נכנסו לתוך ביתו, אינה עולה בקנה אחד עם הגרסה שמסרה אשתו יעל במשטרה, ושבה לא ציינה דבר על הגעתם של אנשים לביתה ביום האירוע. אומנם בעדותה בבית המשפט מסרה יעל עדות התואמת בעניין זה את עדות המערער, אך היא לא סיפקה, על פי בית המשפט קמא, הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע לא סיפרה כבר בעת חקירתה במשטרה על כניסת האנשים לביתה (אף שמדובר באנשים שהיה ברור לה לדבריה שהגיעו במטרה להרתיע ולפגוע). בית המשפט קמא ציין כי בעת חקירתה במשטרה אמרה יעל במפורש כי סירובה לשתף פעולה בחקירה ולמסור פרטים נוספים נובע מרצונה שלא לסבך את המערער, ולא מפחד. יעל העידה שביום האירוע נשבר המנעול של דלת הכניסה לבניין. הטענה לא גובתה בראיות מטעם ההגנה והיא אינה נתמכת בחומר הראיות: שכנים בבניין מסרו כי לא שמעו אירוע חריג באותו יום (ת/101). ילדיו של המערער הכחישו שהתרחש אירוע חריג באותו יום (ת/95–ת/97); בתו של המערער, מעין, הכחישה במפורש ששימי הגיע לביתם באותו יום (ת/96)). בית המשפט קמא ציין כי בכל הנוגע למעשיו של המערער לפני האירוע, נתגלו סתירות בין גרסתה של יעל (בעדותה בבית המשפט) לגרסת המערער: (1) המערער העיד כי יצא לחדר כושר סמוך לפני האירוע, בעת שאשתו ישנה. יעל העידה כי המערער היה בחדר הכושר בצהריים, חזר והלך לישון. היא הגיעה הביתה והלכה גם כן לישון. כשהתעוררה משינה בשעה 18:00 בערב, נוכחה לדעת שהמערער כבר עזב את הבית. (2) המערער העיד שאשתו התקשרה אליו בעת שהאנשים היו בתוך הבית, ואמרה לו שיש בביתם אנשים בועטים, משתוללים ומקללים. יעל העידה כי התקשרה למערער רק לאחר שהאנשים הלכו. על רקע כל האמור קבע בית המשפט קמא כי המערער אינו יכול להיבנות מעדותה של יעל אשתו, שכן גרסתה אינה מהימנה, אינה נתמכת בראיות חיצוניות, והיא סותרת את גרסת המערער בנוגע להתנהלותו קודם לירי. נדבך רביעי: מניע – איכוני הטלפונים וראיות נוספות בית המשפט קמא סבר כי גרסת המערער, איכוני השיחות שלו מיום האירוע (ת/114), וראיות נוספות המצביעות על קיומו של סכסוך בינו לבין שימי – מלמדים שהיה למערער מניע לפגוע בשימי וחבורתו. בית המשפט קמא ציין שהאיכונים מלמדים לעניין מיקום המערער כי עד לשעה 17:56 היה בבית הכרם; בשעה 18:14 כבר היה בבנייני האומה, עד לשעה 18:34; וסמוך לשעת הירי (18:41–18:45) היה בבית הכרם – מלון שלום. לעניין הגורמים שהמערער עמד עימם בקשר טלפוני סמוך לאירוע, האיכונים מראים כמה שיחות וניסיונות לשיחות בין שימי למערער בין השעה 17:27 (שימי התקשר למערער אך לא נענה) לשעה 18:35. שיחות אלו התקיימו בחפיפה מסוימת לשיחות (או ניסיונות שיחה) בין המערער לאשתו בשעות 18:32–18:56. בית המשפט קמא מצא שאיכוני השיחות מלמדים כי המערער שב לאזור בית הכרם על רקע הקשר שלו עם שימי וההתקשרויות הטלפוניות שקדמו לאירוע. הדברים נתמכים לשיטתו בדברי נתנאל למדובב, שלפיהם שימי התקשר למערער לפני האירוע ואמר לו לבוא לפגוש אותו, והמערער הגיע "בלהט" – "הוא דיבר איתו... קבע איתו זה... והוא ירד בשיגעון אתה מבין?" (ש' 29–30 בעמ' 56 לתמלול ת/46). עוד למד בית המשפט קמא מהראיות כי ברקע לאירוע עמד סכסוך בין המערער לשימי: נתנאל סיפר למדובב שבין השניים קיים סכסוך, והדברים עולים גם מדברי בר בשיחת הטלפון עם חברו. המערער עצמו העיד כי כשהתקשרו אליו שמע קללות, ופלטי השיחות מלמדים שמי שהתקשר אליו הוא שימי. אומנם המערער הכחיש סכסוך בינו לשימי, אך גרסתו בעניין זה הייתה "פתלתלה, מלאת פרכות ונסתרת בראיות אחרות הקיימות בתיק" (פסקה 47 להכרעת הדין). כך, בחקירתו הראשית הכחיש המערער שיש לו סכסוך עם מישהו. בחקירתו הנגדית אמר כי לא זיהה את מי שהתקשר אליו לפני שהותקף והכחיש במפורש שהוא מכיר את שימי (עמ' 145 לפרוטוקול). בהמשך אישר שהוא יודע מי האנשים שהתקשרו אליו, אך סירב לחשוף את זהותם כדי לא "לסבך את החיים" (עמ' 146 לפרוטוקול); לאחר שעומת עם גרסת יעל אשתו, שלפיה היא מכירה היטב את שימי, הודה כי הוא מכיר את שימי זה שנים רבות (עמ' 195 לפרוטוקול), אך הכחיש כי קיים ביניהם סכסוך (עמ' 203 לפרוטוקול). בית המשפט קמא ציין כי העובדה שגרסת המערער לעניין התנהלותו לפני הירי תאמה את נתוני איכוני השיחות – אין בה כדי לתמוך בגרסתו, שכן זו נמסרה לאחר שאיכוני השיחות כבר היו בידו. נדבך חמישי: התנהגות מפלילה של המערער לאחר האירוע המערער התייצב במשטרה ביום שבת, 2.4.2016, כ-6 ימים לאחר האירוע. בבית המשפט העיד שלאחר האירוע נסע לצפון כדי להיגמל משימוש בכדורים שהיה מכור אליהם, והכחיש שניסה להימלט מהמשטרה. עוד ציין שמכשיר הטלפון הנייד שלו אבד סמוך לאחר האירוע. בית המשפט קמא מצא קשיים רבים בגרסתו, ואלה עיקריהם: ראשית, המערער התקשה ליישב את הקושי הלוגי העולה מכך שהעדיף לנסוע לצפון במקום להגיע לביתו ולדרוש בשלום אשתו וילדיו (אשר לפי גרסתו וגרסת אשתו, עברו זמן קצר לפני כן חוויה מפחידה ומאיימת); שנית, בניגוד לגרסת המערער שלפיה החליט לנסוע לגמילה במפתיע, אשתו יעל העידה שהגמילה תוכננה מראש ושהייתה ידועה לשניהם; שלישית, המערער לא הציג לבית המשפט ראיות לעניין הגמילה הנטענת. כשהתייצב במשטרה הציג מסמכים וטען שהם מוכיחים את שהותו בגמילה, אך הלכה למעשה הם אינם עוסקים בגמילה; רביעית, בעדותו בעניין זה נתגלו סתירות: מחד גיסא העיד שנסע צפונה לצורך גמילה מהכדורים, ומאידך גיסא טען שעזב את העיר מחשש לחייו ומרצון להרגיע את השטח "עד יעבור זעם"; מחד גיסא טען בעדותו שלא היה יכול לעלות לביתו כשחבורת אנשים עומדת מתחת לביתו ומבקשת לתקוף אותו (עמ' 159 לפרוטוקול), ומאידך גיסא – שהתקשר לאשתו מייד לאחר שהצליח להימלט מתוקפיו, שאל אותה אם יש אנשים בבית, וכאשר השיבה בשלילה אמר לה שהכול "נרגע" (עמ' 120 לפרוטוקול); חמישית, המערער השקיע מאמצים רבים כדי להיעלם מייד לאחר האירוע (מיהר לעלות על מונית לתחנה המרכזית בירושלים, משם נסע באוטובוס לתל אביב, ומשם לצימר בחיפה והגיע אליו לדבריו באמצע הלילה), ביודעו שהוא דרוש לחקירה. על רקע האמור דחה בית המשפט קמא את גרסת המערער שלפיה החליט במפתיע לנסוע לגמילה, וקבע כי מדובר בגרסה שקרית הפועלת לחובתו. נדבך שישי: שקרי המערער בית המשפט קמא מצא כי המערער שיקר בכמה סוגיות מרכזיות: היכרותו עם שימי, כניסת האנשים לביתו (שנסתרה, כאמור, בעדויות השכנים ובגרסת אשתו) וניסיון התקיפה שלו מתחת לבית. אשר להיכרות עם שימי, בעדותו בבית המשפט הכחיש תחילה המערער כי הוא מכיר את שימי. בית המשפט ציין כי מדובר בשקר מהותי ביותר, שהוכח בראיות חיצוניות (איכוני השיחות, עדויות בר ונתנאל, עדות אשתו יעל). הוא מלמד על ניסיון המערער "להרחיק" עצמו מאירוע העבירה ועל קיומו של מניע מצידו לפגוע בשימי וחבורתו. בית המשפט ציין כי המערער דבק בשקר זה לכל אורך עדותו. רק לאחר שעומת עם עדות אשתו על היכרות מוקדמת בינו לשימי ועם איכוני השיחות, הודה המערער כי הוא מכיר את שימי היטב. הוא המשיך להכחיש את קיומו של סכסוך עימו, לא סיפק הסבר לשקריו, והסתפק באמירה לקונית שהוא אינו רוצה "לסבך את החיים". בית המשפט קמא קבע כי שקרים אלה הם ראיה עצמאית שעולה כדי חיזוק – ואף סיוע – לראיות התביעה, משהתקיימו תנאי הסף שנקבעו בפסיקה לעניין זה: השקר מהותי ואינו בעניין פעוט ערך, ובענייננו השקרים עניינם דבר העבירה שהמשפט נסב עליה; השקר ברור וחד-משמעי; השקר מוכח בעדות עצמאית ולא בעדות העיקרית הטעונה סיוע; השקר נעשה בכוונה להעלים את האמת מבית המשפט. סיכום ביניים (הכרעת הדין) על סמך מכלול הראיות שפורטו לעיל, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בשתי העבירות שהואשם בהן. בשולי הכרעת הדין דחה בית המשפט טענות כלליות של ההגנה על מחדלי חקירה וציין כי "מדובר בחקירה נרחבת ומקיפה" אשר תועדה במסמכים רבים ובעדויות שוטרים אשר העידו בתיק. גזר הדין בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר באירוע אחד לעניין הטלת העונש. המערער ירה בנשק חם במקום מרכזי שהולכים ושבים עוברים בו, פגע בגופו של אוראל וגרם לו לנזק קשה וחמור. לכן נקבע שהמערער פגע בערכים המוגנים של שלמות הגוף ושלום הציבור. נזכרה מדיניות הענישה המחמירה בעבירות ירי בנשק. בית המשפט קמא ציין שמדובר באירוע מתגלגל שהמערער לא יזם, ומנגד – שהמערער לבדו ירה, הבין את מעשיו והיה יכול להימנע מהם. בגין כל אלה קבע בית המשפט שמתחם העונש הראוי הוא 6–14 שנות מאסר. בקביעת עונשו של המערער בתוך המתחם התחשב בית המשפט בגילו המבוגר יחסית (בן 53 במועד מתן גזר הדין) ובפגיעה הקשה שנגרמה לאשתו ולילדיו המנסים לקיים אורח חיים נורמטיבי ככל האפשר. לחובתו זקף את הרשעותיו הקודמות (8 במספר ובעבירות חמורות) ואת תוצאות מעשיו. בית המשפט קמא גזר על המערער 9 שנות מאסר בפועל ו-7 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה מסוג פשע תוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר. הערעור נימוקי הערעור על ההרשעה המערער משיג הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין. בבסיס הערעור על הכרעת הדין ניצבות שתי טענות מרכזיות השלובות זו בזו: האחת מבקשת למצוא יורה חלופי, אחד מבני החבורה; השנייה עניינה שגיאות בקביעה שהמערער הוא היורה. יורה מבני החבורה – לטענת המערער, מקבץ הנתונים שעמד לפני בית המשפט קמא, מצביע על כך שהירי בוצע בשוגג על ידי מי שהיה מצוי בסמיכות לחבורה שעמדה על המדרכה ונמנה עימה, גם אם היה מצוי 4–5 מטרים מאחוריה. כלומר, לטענת המערער, הירי בוצע מהכיוון הנגדי לכיוון שממנו הגיע האדם שרץ לעבר החבורה (היורה לכאורה). לטענת המערער כמה ראיות תומכות במסקנה זו: (1) מיקום תרמילי הקליעים – התרמילים נמצאו בגינה, ולא במקום שהיורה עמד בו לכאורה. המערער מציין כי המאשימה לא הסבירה את מיקום התרמילים שנמצאו ואת המשמעות הברורה שיש לכך; (2) מיקום הפגיעה בגופו של אוראל – אוראל נפגע בגבו; (3) אמרה שלפיה בני החבורה נשאו נשק – לבית המשפט קמא הוגשה בהסכמה אמרת חוץ של עובר אורח מבוגר שנקלע לאירוע עם אשתו, ושנפל ארצה כתוצאה ממנו. סמוך לכך הוא מסר כי הבחורים שברחו מן המקום נשאו נשק; (4) התנהגות תמוהה של חלק מבני החבורה לאחר האירוע – לשיטת המערער, על פי הראיות שהובאו לבית המשפט, ייתכן שהחבורה מנתה 7–8 בחורים, אולם המשטרה הצליחה לחשוף את זהותם של 4 בלבד (אוראל, שימי, נתנאל ובר). נתנאל ובר (וייתכן שבני חבורה נוספים) נסו ברגל מהמקום לאחר הירי בלי להגיש סיוע לאוראל. הם הותירו את רכבם מאחור, הסתתרו במקומות חשודים ושטפו את ידיהם טרם איתורם. לטענת המערער, התנהגות זו אינה התנהגות של קורבנות שירו לעברם, אלא של אלה שתחושות אשם מדריכות אותם. ולראיה, נתונים אלה הובילו את חוקרי המשטרה לחקור אותם בחשד לביצוע הירי, ובתי המשפט אישרו את מעצרם. זיהוי המערער בתור היורה – לטענת המערער, מסקנת בית המשפט קמא כי הוא היורה, שגויה מכמה טעמים: דברי נתנאל למדובב הם השערה בלבד – נתנאל נעצר בחשד לביצוע הירי, הושם בתא מעצר עם מדובבים, ובשיחה עימם (ת/46) מסר כי היורה הוא המערער. לטענת המערער, מדובר בהשערה של נתנאל ותו לא, שכן נתנאל והמערער מעולם לא התראו. כמו כן, נסיבות האירוע לא אפשרו לנתנאל לזהות את האיש שרץ לעבר החבורה – היה מדובר בשעת דמדומים, והרץ חבש כובע גרב (כך על פי דברי נתנאל למדובבים). דברי בר בשיחת הטלפון הם השערה, ויש להתחשב בהסבריו המאוחרים ובמכלול אמרותיו – במהלך מעצרו נחקר בר שלוש פעמים ומסר תיאור של האיש שרץ לעבר החבורה. תיאור זה אינו מתאים לתיאור של המערער. לאחר שחרורו ממעצר שוחח בר בטלפון עם אחר על האירוע (להלן: "השיחה") וקשר את המערער לאירוע. בחקירה עוקבת במשטרה הסביר כי בעת קיום השיחה שיער שמדובר במערער, אך לאחר מכן ראה את תמונת המערער בכתבה בעיתון, ונוכח לדעת שדמותו אינה מתאימה לאיש שרץ לעבר החבורה. לטענת המערער, מכיוון שאמרותיו של בר הוגשו בהסכמה כראיה לאמיתות תוכנן, יש לקבל את הסבריו המאוחרים לדבריו באותה שיחה. המערער מדגיש כי המשיבה לא הזמינה את בר לעדות בבית המשפט, וכי הוא (המערער) ויתר על חקירה של בר בבית המשפט משום שהמשיבה הסכימה לקבל כראיה לאמיתות תוכנה את ההודעה המאוחרת שמסר בר במשטרה. שגיאות בניתוח גרסת המערער – לשיטת המערער, בית המשפט קמא שגה בניתוח גרסתו של המערער בכמה היבטים: ראשית, נקבע כי המערער היה יכול להתאים את גרסתו לממצאי האיכון שבתיק החקירה, אולם המערער מסר גרסה מיידית לבית המשפט שדן במעצרו (נ/2) ופירט לפני בית המשפט שדן במעצרו פעם נוספת (ת/123); שנית, נקבע שפער הזמנים בין יום האירוע למועד שבו יצר המערער קשר עם המשטרה מעיד על תחושת אשם בקרבו, אולם ההימלטות מתיישבת היטב עם חששו מפני החבורה יותר מאשר עם חששו מפני המשטרה, ועובדה היא שהתייצב מיוזמתו במשטרה לאחר כמה ימים. עוד נטען שאין נפקות לשאלה אם כשהסתתר עסק גם בגמילה. צרור המפתחות היה בידי החבורה, ולא בידי המערער – הצרור נמצא על המדרכה במקום שהחבורה הייתה בו (ליתר דיוק, בין החבורה לגדר האבנים המפרידה בין המדרכה לגינה), רחוק ממיקום האיש שרץ. איש מעדי הראיה לא ראה שלאותו איש רץ נפל צרור מפתחות. כמו כן, במשפט הוכח כי המערער יצא מביתו במונית ולא ברכב המשפחתי, וכי ברכב המשפחתי השתמשה בעיקר אשתו. אין מחלוקת על כך שהמערער חזר סמוך לביתו במונית ולא ברכב המשפחה. אין היגיון בכך שהמערער ייטול מביתו את מפתח רכב המשפחה, מפני שהוא הזמין מונית לנסיעתו מביתו ומפני שהרכב אמור לשמש את אשתו. משכך, ברי כי לא היה לו צורך ליטול עימו את מפתחות הרכב המשפחתי בשעה שיצא מביתו. עדות אשת המערער על ביקור החבורה בביתה אינה עדות כבושה – לטענת המערער, אשתו חששה למסור לחוקרי המשטרה פרטים על ביקור "החבורה" בביתם פן יבולע לה ולילדיה. אף על פי כן, כבר בתחקור מוקדם אישרה בחצי פה שהחבורה הייתה בביתה. לאחר שהוחלט, לבקשתה, שעדותה בבית המשפט לא תפורסם, פירטה אשת המערער והסבירה כי בני החבורה היו בביתם, ואחד מהם היה יכול ליטול את מפתחות הרכב שהיו מונחים על השידה בבית (למען הדיוק: אשת המערער ביקשה בתחילת עדותה לא לפרסם את הדברים, והחלטה בעניין ניתנה רק בתום עדותה). על כן נטען שאין מדובר בעדות כבושה. עדת ראייה תיארה יורה שאינו המערער – עדת ראייה שהודעותיה הוגשו בהסכמה, הדגישה כי האיש שרץ לעומת החבורה היה רזה מאוד. לטענת המערער, זהו סימן זיהוי מובהק שדי בו כדי לקבוע, ולפחות לעורר ספק סביר, שאין מדובר במערער, המתאפיין בגוף מלא ומשקלו 103 ק"ג. נימוקי הערעור על חומרת העונש לטענת המערער, בנסיבות העניין היה ראוי להטיל עליו עונש מתון יותר. המערער, יליד 1963, אדם שבע מאסרים, שינה בשנים האחרונות את אורח חייו שינוי ממשי, לטענתו, נגמל משימוש בסמים קשים והחל לעבוד בעבודה מסודרת לפרנסתו. הוא ובני משפחתו עזבו את מקום מגוריהם הקודם כדי להתנתק מחברת הפשע שהיה מצוי בה קודם לכן. האירוע המדובר נפתח ביוזמת החבורה, אשר הגיעה עד לביתו והתנכלה קשות לבני משפחתו. לא התקבל מידע עדכני על מצבו הרפואי של אוראל, ונראה כי הפגיעה בו חמורה פחות מכפי שצוין בכתב האישום. עמדת המשיבה המשיבה גורסת כי הערעור מופנה נגד ממצאים של מהימנות ועובדה, אשר בית משפט של ערעור אינו נוטה להתערב בהם אלא במקרים חריגים, ומקרה זה אינו נמנה עימם. בית המשפט קמא התרשם התרשמות בלתי אמצעית מעדות המערער ומגרסתו וקבע בעניינו ממצאי מהימנות שליליים. לגבי אשתו יעל נקבע כי גרסתה אינה מהימנה, אינה נתמכת בראיות חיצוניות והיא סותרת את גרסתו בנוגע להתנהלותו באותו יום. לטענת המשיבה, המערער לא הציג טעם המצדיק התערבות בממצאים אלה. לשיטת המשיבה, טענת המערער לקיומן של שתי זירות מקבילות בזמן (אחת שבה הותקף מתחת לביתו בידי חבורה שאת זהות חבריה מיאן למסור, ושנייה שבה נורה אוראל בידי חבורתו שלו) אינה מתיישבת עם השכל הישר ועם חומר הראיות. נוסף על כך, משסירב המערער למסור לבית המשפט איזוהי החבורה שתקפה אותו כביכול ושממנה נמלט, הוא כשל בביסוס גרסתו, ובדין קבע בית המשפט שאין ליתן בה אמון. המשיבה סבורה שיש מצבור ראיות שקושר את המערער לאירוע. לטענתה, המסקנה שהוא היורה מקבלת חיזוק מהתנהגותו המפלילה לאחר האירוע ומן הגרסה "הבעייתית" שמסר לאירועי אותו יום (והימים שבעקבותיו). היורה היה אדם בודד חמוש באקדח שירה לעבר החבורה, ולא מי מבני החבורה – המשיבה הביאה עדויות של שני עדים לתמיכה במסקנתה זו. נ' י' (קטין), עד ראייה אשר ראה את אירוע הירי, מסר שתי הודעות במשטרה (שהוגשו בהסכמה). עולה מהן כי אדם בודד הגיע מכיוון המרכז המסחרי, ובעת שעמד מטרים ספורים מבני החבורה, הוציא אקדח וירה לעברם. גם עדת הראייה חנה איילון שמעה את הירי ומיד לאחריו ראתה אדם בודד מכניס אקדח למכנסיים ורץ מהמקום (המשיבה מעירה כי העדה תיארה את אותו אדם בתור רזה וגבוה מאוד. המערער אינו "רזה מאוד", אך הוא גבוה מאוד. לשיטת המשיבה, ראייה בחטף של אדם גבוה מאוד מחזקת את יתר הראיות). באשר לטענת המערער על מיקום הפגיעה, בגבו של אוראל, טוענת המשיבה כי אין אינדיקציה בחומר הראיות לזווית שבה עמד אוראל בעת שנפגע, ועל כן לא ניתן ללמוד דבר מן העובדה שנפגע בגבו. ביום האירוע היה למערער עימות עם בני החבורה ובגינו חזר לאזור בית מגוריו, מה שקושר אותו לאירוע הירי – המשיבה מצביעה על כמה ראיות לתמיכה בטענותיה שהיה עימות בין המערער לשימי ביום האירוע, ושזו הסיבה לחזרת המערער לביתו: נתוני שיחות הטלפון של המערער ושימי וגרסת המערער; התחקור של אשת המערער; דברים של המערער בעדותו בבית המשפט ובגרסה הראשונית; דברי נתנאל למדובבים. על רקע האמור טוענת המשיבה כי למערער היה מניע לפגוע בבני החבורה, כי מניע זה היה ידוע לו בטרם הגיע לזירה, וכי בין שבני החבורה עלו לדירתו ובין שלאו, התרחש באותו יום עימות בין החבורה לבני משפחתו. מפתחות המערער נמצאו בזירת הירי – בין שהחבורה נטלה את המפתחות מדירת המערער (כגרסתו) ובין שהמפתחות נפלו למערער, יש בכך כדי לחזק את הקשר של המערער לאירוע. אם כטענתו החבורה עלתה לדירתו לפני האירוע, הרי שיש בכך כדי לקשור את המערער לסכסוך בין הצדדים ולחזק את הראיות על כך שקבעו להיפגש. לחלופין אם, כקביעת בית המשפט, החבורה לא נכנסה לדירתו של המערער, הרי שיש בהימצאות המפתחות בזירה כדי לקשור את המערער עצמו לזירה, בכך שהותיר בטעות את המפתחות בעת שירה ונמלט. התנהגות מפלילה של המערער לאחר האירוע – לאחר האירוע ברח המערער מהמקום ונעדר מביתו כמה ימים ביודעו שהמשטרה מחפשת אחריו. לטענת המשיבה, התנהגות חריגה זו היא מפלילה כשלעצמה: למי שהותקף לאחר שגם משפחתו הותקפה, אין סיבה להיעלם ולהפקיר את אשתו וילדיו, אלמלא ביצע את הירי. לשיטתה לא בכדי התקשה בית המשפט קמא לקבל את ההסבר של המערער שלפיו בחר לנסוע הרחק לגמילה במקום שכלל אינו מוסד גמילה (אלא צימר פרטי שעליו סירב לתת פרטים) מייד לאחר אירוע כה טראומתי שעברה משפחתו. כשלים בגרסת המערער – המשיבה טוענת שהמערער מסר את גרסתו המלאה לאירועים לראשונה בבית המשפט, ושמדובר בגרסה כבושה, מתפתחת ורצופת סתירות, כמפורט להלן. שתיקת המערער במשטרה ופרטים שחסרו בעדותו פועלים נגדו – לטענת המשיבה, שתיקתו של המערער בחקירתו במשטרה מחזקת את הראיות נגדו, שכן הוא היה יכול לספק כבר אז תשובות על שהתרחש ביום האירוע. נוסף על כך, גם אם נמנע המערער מלמסור גרסה מפורטת בשלב החקירה, הדעת נותנת כי מי שנלחם על חפותו ימסור פרטים מפורטים ככל הניתן בעדותו בבית המשפט, לרבות זהות האנשים שניסו לדבריו לפגוע בו והמקום ששהה בו במהלך הימים שבהם המשטרה חיפשה אחריו. אלא שגרסת המערער אינה שלמה כלל וכלל: הוא טוען שהותקף בידי חבורה עלומה ושנסע לגמילה במקום מסתורי. גרסת המערער רצופת סתירות – המשיבה עומדת על הסתירות שנתגלו בעדותו של המערער. כך, בנוגע להיכרותו עם שימי – תחילה הכחיש המערער היכרות עם שימי; לאחר מכן מסר שהוא יודע מיהם האנשים שהתקשרו אליו, אך אינו מעוניין למסור את שמותיהם; ובהמשך מסר שיש לו היכרות קודמת עם שימי. בנוגע לזהות תוקפיו – לשאלת בית המשפט השיב תחילה שאינו יודע אם האנשים שתקפו אותו הם אותם אנשים שהתקשרו אליו; ובהמשך טען כי זו אינה יכולה להיות אותה חבורה, משום שהחבורה שהתקשרה אליו הייתה מעורבת בזירת הירי במקביל לאירוע התקיפה. בנוגע למעשיו לאחר הירי – עת הסגיר עצמו למשטרה ונחקר לראשונה, טען כי נסע לצימר בצפון כדי להתנקות מהכדורים שהשתמש בהם. לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט הסביר שנמלט מהבית כי חשש לחייו ורצה להיעלם "עד יעבור זעם", ושניצל את ההזדמנות גם כדי להיגמל מהכדורים. אשתו מסרה כי הגמילה תוכננה מראש והייתה ידועה לשניהם. באשר לעונש שהושת על המערער, המשיבה סבורה כי דין הערעור עליו להידחות אף הוא. לעמדתה, העונש הולם את חומרת מעשיו של המערער, את הפגיעה הקשה שנגרמה לנפגע ואת פוטנציאל הנזק לציבור בכללותו שטמון בירי בנשק חם במקום מרכזי. עוד היא טוענת כי מאפייניו של המערער, עברו הפלילי המכביד והערכת שירות המבחן כי קיים סיכון גבוה להישנות עבירות אלימות מצידו, מצדיקים להרחיקו לתקופה ארוכה מהציבור. היא מציינת כי בית המשפט התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער (ובהן גילו והפגיעה הקשה שנגרמה למשפחתו) ובכך שייתכן שמדובר באירוע מתגלגל אשר החל שלא ביוזמתו. דיון והכרעה הערעור על הכרעת הדין כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים בדבר התרחשות אירוע הירי ופציעתו של אוראל בו. השאלה שעמדה להכרעת בית המשפט קמא ושניצבת במוקד הערעור שלפנינו, היא אם הוכח מעבר לספק סביר כי המערער הוא היורה, כטענת המשיבה. השאלה היא שאלה של עובדה. בית המשפט קמא בחן את הראיות וביסס את מסקנותיו עליהן. המערער מבקש שנתערב בממצאים אלה. כידוע, ככלל ערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית (ע"פ 3162/17 זייצב נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (19.10.2017) (להלן: עניין זייצב); ע"פ 4153/17 חסקינד נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (22.2.2018)). לכלל זה כמה חריגים, בהם ממצאים שערכאת הערעור יכולה להתרשם מהם כמו הערכאה הדיונית (כגון ראיות בכתב, הקלטות וסרטונים); מסקנות שמתבססות על שיקולי היגיון ועל ניסיון החיים; טעות ממשית שנפלה בהערכת הראיות (עניין זייצב, בפסקה 9). המערער מכחיש כי ביצע את הירי. טענתו המרכזית היא קיומן של שתי זירות מקבילות: לטענתו, בעת אירוע הירי שהה מאות מטרים ממנו, סמוך לביתו, שם הותקף על ידי חבורת אנשים. אף על פי כן, נמנע המערער מלספק פרטים משמעותיים שהיה בהם כדי לתמוך בגרסתו – ובראשם זהות בני החבורה שתקפה אותו לטענתו. בעדותו בבית המשפט קמא התחמק מלהשיב במישרין לשאלות שהופנו אליו בסוגיה זו, חרף הרלוונטיות המכרעת שלהן לביסוס הגנתו. גם הגרסה שהמערער מסר בכל הנוגע להיעלמותו לאחר אירוע הירי (לתקופה של שבוע לערך, למן התרחשות הירי ועד למועד שבו התייצב מיוזמתו במשטרה), נותרה עמומה ומעורפלת, בלתי קוהרנטית ונעדרת תמיכה בראיות חיצוניות. ההסברים שמסר להיעלמותו סתרו זה את זה, כפי שציין בית המשפט קמא, ונשמעו לבית המשפט קמא בלתי סבירים. המערער נמנע מלהתמודד עם הקשיים שבית המשפט קמא מצא במהימנותו. לאחר שבחנתי קשיים אלה, אני סבור שהם פוגמים ביכולת לתת אמון בגרסת המערער, ואין להתערב במסקנה זו של בית המשפט המחוזי. מהכרעת הדין עולה בבירור כי בית המשפט קמא התרשם התרשמות שלילית ביותר מעדותו של המערער (אשר מסר את גרסתו הסדורה לראשונה בבית המשפט) ומעדות אשתו ומצא את שניהם בלתי מהימנים. זאת, בין היתר, בשל הסתירות הפנימיות שנתגלו בגרסה של כל אחד מהם, בשל הסתירות שנתגלו בין עדויותיהם, ובהעדר ראיות חיצוניות לתמיכה בגרסאותיהם. לא מצאתי בנימוקי הערעור עילה להתערב בממצאים אלה. את טענתו בדבר כיוון הירי מנסה המערער לתמוך בטענות עובדתיות שבית המשפט קמא בחן ודחה. לא מצאתי כי נימוקי הערעור מבססים עילה להתערב בכך. לטענת המערער, מציאת התרמילים בגינה תומכת בטענתו כי היורה הוא אחד מבני החבורה. אולם כפי שציין בית המשפט קמא היורה ובני החבורה היו סמוכים אלה לאלה, ולכן מיקום התרמילים אינו מנקה את המערער מאשמה (עמ' 22 להכרעת הדין). אשר לטענת המערער כי העובדה שאוראל נפגע בגבו, מלמדת שהיורה נמנה עם בני החבורה – הרי שאוראל עמד על המדרכה עם עוד כמה אנשים (3 לפחות) ולא צפה את הירי. לכן כיוון עמידתו ברגע הירי היה במידה רבה מקרי, וייתכן שפניו פנו באותה עת כלפי אחד מבני החבורה. אפשרות אחרת היא שהכדור שפגע באוראל לא היה הראשון שנורה בזירה, וכי הוא פגע באוריאל לאחר שפנה להימלט מהיורה. בצדק ציינה המשיבה כי בהעדר אינדיקציה לזווית שאוראל עמד בה בעת שנפגע (אבהיר: אף המערער לא טען לקיומה של אינדיקציה כזו), לא ניתן להסיק דבר מן העובדה שנפגע בגבו. יתרה מכך, בשיחתו עם המדובב (ת/46) ציין נתנאל כי היורה הגיע ממול (עמ' 50) ופעל "בלהט" (עמ' 60) ובפתאומיות ("פתאום בא עם האוטו במהירות בא יצא טק טק טק" (עמ' 61)), וכי הפנים של בני החבורה היו באותה עת מכוונים לכיוון הנגדי ("פתאום הסתובבנו... אנחנו היינו עם הפנים לשם פתאום הסתובבנו ראינו מישהו יוצא... עוד אחד איתו... טק טק אתה מבין? ואז כל זה קרה בשניות..." (עמ' 63), "אנחנו היינו עם הגב. פתאום זה... מישהו צעק הנה הוא הנה הוא וזה... מסתובבים ובדיוק יעני כזה יורדים אלינו אתה מבין? לכיוון שלנו ואז זה קרה..." (עמ' 69–70)). משום כך הפציעה של אוראל בגבו אינה מביאה למסקנה כי נורה מהכיוון שבני החבורה עמדו בו. גם המנוסה של נתנאל ובר ממקום האירוע לאחר הירי, אין בה כדי ללמד כי המערער אינו היורה וכי בני החבורה עצמם הם היורים. ניתן להעלות על הדעת כמה סיבות למנוסתם של בר ונתנאל מהמקום (כגון בהלה, חשש מירי נוסף ורצון להימנע ממגע עם המשטרה). הדברים נכונים גם לאפשרות שבני החבורה נשאו בעצמם נשק (ראו טענת המערער לעיל בדבר אמרת עובר האורח). בשל כל אלו אני דוחה את הטענות של המערער בעניין יורה מבני החבורה, טענה שאינה מתיישבת עם מכלול הראיות, ובכללן דברי נתנאל למדובב ודברי בר בשיחת הטלפון (אשר בעניין זה יש ליחס להן את מלוא המשקל, מאחר שהשניים נכחו במקום האירוע, ובעניין זה עדותם אינה עדות שמיעה) ועדויות של עוברי אורח שנכחו בזירה (נ' י' וחנה איילון. ראו פסקה 30 לעיל). אעבור לטענות המערער על שגיאות שנפלו לטענת המערער בניתוח הראיות. הסתמכות על דברי נתנאל אף שמדובר בהשערה בלבד – כפי שציין בית המשפט קמא, לדברים שנתנאל אמר למדובבים אפשר לייחס מידה רבה של מהימנות. נתנאל אמר אותם מרצונו החופשי בלי לחשוש שהוא מפליל אדם כלשהו או מדבר עם גורם חוקר. בחקירות רשמיות ובבית המשפט נמנע נתנאל משיתוף פעולה אמיתי והתחמק מתשובות אמת. על כן יש משקל לדבריו בשיחה חברית לכאורה. נוסף על כך, דבריו נתמכים בראיות אחרות. אולם המהימנות הגבוהה אינה מצביעה בהכרח על אמינות (להבחנה בין מושגים אלה ראו למשל ע"פ 10009/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 769, 787 (2004); ע"פ 3435/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 84, 162, 174 (8.5.2014)). בענייננו הזיהוי של נתנאל את המערער בעייתי. נתנאל ידע שיש ריב בין חיים שטרית (שמו של המערער) לשימי, וששימי וחבורתו באו לבית של אותו חיים שטרית בקשר לכך. נתנאל ראה שאדם בא וירה בחבורה של שימי. הוא אמר שהיורה הוא המערער. כאן קיים קושי, והוא עולה מדברי נתנאל עצמו. הוא אמר למדובב כמה פעמים שלא ראה את אותו חיים שטרית לפני האירוע, ושלא זיהה אותו: [נתנאל]: ... האמת גם ת'הוא אחי פעם ראשונה שראיתי אותו.. [מדובב א]: מי? [נתנאל]: חיים פעם ראשונה שראיתי אותו... זה שם [מדובב א]: מה זה פעם ראשונה? הוא ירושלמי מה זה פעם ראשונה? [נתנאל]: כן, אבל לא נפגשתי איתו אף פעם, כאילו בפנים לא זיהיתי. לא ידעתי מי זה (ש' 15–23 בעמ' 72 לת/46). [מדובב א]: תגיד לי, חיים שיטרית הזה במה הוא מתעסק היום? ... [נתנאל]: אני חושב, אולי, לא יודע, לא יודע בדיוק מה הוא עשה... הוא לא מהתקופה שלי, אני אומר לך לא ראיתי אותו בחיים אפילו אתה מבין? (ש' 11–12, 19–22 בעמ' 75 לת/46). אם נתנאל לא הכיר את חיים שטרית, המערער, היכרות מוקדמת, כיצד הוא זיהה שהוא היורה? בחקירתו הנגדית אמר נתנאל ששיער השערות על סמך שמועות (ש' 18–27 בעמ' 96 לפרוטוקול). בין שכך הוא ובין שנתנאל הקיש ממערכת העובדות הידועה לו (הסכסוך בין שימי למערער והביקור בבית המערער) מי היורה, הרי שזו עדות סברה ואין לקבל אותה (ע"פ 1620/10 מצגורה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (3.12.2013)). אם הוא העליל על המערער, ודאי שאין לקבל עדות זו. המשיבה לא הציעה הסבר אחר לקושי האמור. בית המשפט המחוזי לא יישב אותו. לכן אי אפשר להסתמך על הזיהוי של המערער בידי נתנאל לפני המדובבים, אף אם לדברים אחרים שאמר להם יש משקל. זיהוי זה היה ראיה ישירה חשובה לחובת המערער. לאחר נופלה יש לבחון אם די בראיות האחרות כדי להוכיח את המיוחס למערער. הסתמכות על דברי בר שלוש בשיחותיו עם אחר – בר הוקלט משוחח עם אדם אחר. גם כאן אין להתערב בממצאי המהימנות של בית המשפט המחוזי לגבי הדברים של בר. בדומה לשיחה של נתנאל עם המדובבים, בר שוחח בחופשיות עם מכר על ענייני פשע ותיאר פרטים שמשתלבים בתמונת הראיות. בחקירות רשמיות נמנע בר משיתוף פעולה מעשי עם רשויות החוק, לרבות בניסיונותיו המאוחרים לתרץ את דבריו בשיחה. יש משקל רב לדבריו באווירה משוחררת יותר. אביא את החלק בשיחה שנדרש לענייננו: בר: "אני עכשיו הבנת (לא ברור) הבנת?" גבר: "כן אה." בר: "כן.. מהאירוע של ה.. שירו עלינו אחי." גבר: "אני יודע.. חיים.. חיים חבר שלי, חיים אחלה בחור אחי." בר: "ואללה כן הוא חבר גם של אבא שלי." גבר: "אבל אין (לא ברור). אני לא מבין." בר: "יש לו בלגן עם חבר." גבר: "נו?" (לא ברור) בר: "לא.. הוא בא.. הוא בתור חייל בא הבנת? של האלה האחים האלה. הבנת? של יוסי וסם. כמו החייל שלהם." גבר: "כן אני יודע." בר: "מתנהג כמו חייל שלהם." גבר: "נתן לכם לא?" בר: "ואללה חבר קיבל אחד בגב." גבר: "מה אתה אומר." בר: "שיתק אותו.. שיתק אותו.. מזה שיתק אותו עכשיו.." המשך מלל לא ברור. גבר: "וואי וואי. עצרו אותו? נכון חיים עצור?" בר: "עצור. חבר שלנו, יצאנו שלוש אנשים, חבר שלנו נפל על מדובב." גבר: "וואי וואי.." בשיחה אמר בר שחיים "חבר גם של אבא שלי", מה שמלמד על היכרות מוקדמת ביניהם. אומנם בר לא נקב בשם המשפחה של היורה, אולם מכלול הנתונים מזהה אותו ברמת הוודאות הדרושה בפלילים. אותו חיים בא בתור "חייל" של "האחים האלה... יוסי וסם" (עמ' 1 בתכתוּב שיחה מיום 14.5.2016, ת/118ה). המערער סיפר שעבד אצל יוסי מלכה. אשתו אמרה בעדות במשטרה שהוא עובד אצל יוסי מלכה, וכשנשאלה היכן הוא אמרה: "אולי אצל יוסי או סם מלכה" (ש' 12 בעמ' 1, ש' 39–40 בעמ' 2 לאמרה מיום 27.3.2016 בת/111). בעדות נוספת אמרה שב"מעגל החברים" שלו נמצאים "אותם חברים, יוסי וסם מלכה" (ש' 24–25 בעמ' 2 לאמרה מיום 30.3.2016 בת/111). המשיבה הגישה תיעוד חקירה של אדם שסיפר כי המערער מקורב לאחים יוסי וסם מלכה (ש' 100 בעמ' 4 לת/98). נתוני שיחות של יוסי מלכה (ת/116) וסם מלכה (ת/115) מראים שביום האירוע חייג יוסי למערער בשעות 17:01, 17:03 ו-17:31, והמערער חייג ליוסי בשעה 17:28; המערער חייג לסם בשעה 18:14, ואחר כך סם חייג למערער בשעות 22:42 ו-23:33, והמערער חייג לסם בשעה 23:48. זו עדות לקשרים בין חיים-המערער ליוסי וסם מלכה ולהתקשרויות ביניהם ביום המעשה בשעות סמוכות לאירוע ובשעת לילה מאוחרת. המערער לא הציע חלופה לזהוּת אותם חיים, יוסי וסם. די באלה כדי להביא למסקנה שבר דיבר על המערער ועל יוסי וסם מלכה. זו ראיה ישירה וחשובה לחובת המערער: אדם שנכח בזירה זיהה אותו בתור מי שבא לפגוע בבני החבורה. אכן, אין בתכתוב אמירה "ברחל בתך הקטנה" שהמערער הוא שירה באוראל. בר תיאר את האירוע במילים "[]האירוע... שירו עלינו", בלי לנקוב בשם היורה (או היורים). כשנשאל אם המערער "נתן לכם", השיב בר ש"חבר קיבל אחד בגב" – בלי לומר מי "נתן" לו. מייד בסמוך הוא אמר שהיורה הלא מפורש "שיתק" את החבר. ואולם, כמובהר לעיל, מכלול הדברים מלמד באופן שאינו מותיר כל ספק כי בר התכוון לכך שהמערער הוא שירה בחבר (אוראל). טענות נוספות שהעלה המערער – אשר לטענה שהמערער מסר גרסאות עוד טרם שהאיכונים היו בידיו, היא נכונה אך אין בה כדי לשנות את התוצאה. המערער ביקש להיבנות מנתונים באיכונים שעשויים להשתלב עם גרסתו שלפיה הגיע לביתו ולא לזירת האירוע. אולם האיכונים משתלבים גם עם הקביעה שלפיה היה בזירה. לקביעה זו יש תמיכה בראיות אחרות. היא עדיפה על פני גרסת המערער, שאין לה תמיכה בראיות אחרות, והאיכונים "אדישים" לשתיהן. בנוגע לטענת המערער שלפיה אין לייחס נפקות לפער הזמנים שבין יום האירוע למועד שבו יצר המערער קשר עם המשטרה, לא מצאתי בה ממש. אם המערער חשש מבני החבורה, היה מצופה, ראשית, שיברח עם בני משפחתו פן יבולע גם להם; שנית, שייצור קשר עם המשטרה במועד מוקדם יותר. חלף זאת, פנה בא כוחו לרשויות רק כמה ימים לאחר האירוע. מכלול ההתנהגות של המערער הולם הסתתרות מפני המשטרה דווקא. גם טענת המערער שאין חשיבות לשאלה אם בעת מחבואו עסק בגמילה מתרופות, היא קלושה ובלתי משכנעת, שכן גמילה מתרופות היא אחד ההסברים העיקריים שמסרו המערער ואשתו להיעלמותו סמוך לאירוע. אשר לטענת המערער כי את צרור המפתחות שלו הביאו לזירה בני החבורה – בית המשפט קמא בחן את הסוגיה על רקע כלל הראיות. הוא לא האמין לטענה שבני החבורה נכנסו לבית המערער, ולא מצאתי עילה להתערב במסקנה זו. המערער לא טען שהמפתחות הגיעו לידי מי מבני החבורה בדרך אחרת. על כן אין לקבל את הטענה שמי מהם הביא את המפתחות לזירה. לבסוף, המערער טען שהעדות של אשתו בבית המשפט לא הייתה עדות כבושה, משום שכבר בתחקור ראשוני היא "אישרה בחצי פה", כדבריו, שהחבורה הייתה בביתה. בחנתי את תכתוּב התחקור. אין בו טענה ברורה של אשת המערער בסוגיה זו. לכל היותר, החוקרת שאלה אותה שאלה שמבוססת על ההנחה שהחבורה נכנסה לבית, ואשת המערער לא תיקנה הנחה זו. על כל פנים, בית המשפט המחוזי דחה את הגרסה שבני החבורה נכנסו לבית, וכבישת העדות הייתה נימוק תומך בכך. גם אם העדות אינה כבושה בסוגיה זו, אין פירוש הדבר שהיא אמת. מאחר שיש נימוקים אחרים לדחיית הגרסה ואין מקום להתערב בהם, אני דוחה את טענת המערער בעניין זה. ראיות שאינן מתיישבות עם זיהויו של המערער כיורה – חנה איילון, עדת ראייה שהודעותיה הוגשו בהסכמה, תיארה כי "מיד אחרי היריות ראיתי בחור גבוה מאוד עם אקדח בצבע שחור מכניס את האקדח למכנסיים" (ת/90). בהמשך הודאתה מסרה כי אותו אדם היה "רזה וגבוה מאוד", ובהמשך אף "גבוה מאוד, רזה מאוד" (בהודאה שנמסרה יום לאחר מכן, לאחר מסדר זיהוי, תיארה אותו כ"רזה מאד וגבוה". ת/91). כן מסרה העדה כי בעל האקדח לבש קפוצ'ון שבוודאות לא היה שחור. העד נ' י' אמר שלא יוכל תאר את מבנה היורה, אולם לאחר מכן מסר כי "היורה לא היה שמן ולא מלא. חושב שבגובה ממוצע, אבל קשה לו להגיד את זה כי היה רחוק" (ת/113ו). גם עד זה סבר כי היורה לבש קפוצ'ון (ת/113ב). התביעה הגישה גם סרטון של אדם הלובש קפוצ'ון שאינו שחור, והנראה בורח בריצה מהזירה. פניו של הבורח אינם נראים בסרטון, ואין לצידו דמויות אחרות להשוואת מידות גוף. כמו כן מוסתר חלק גופו התחתון של אותו אדם. בית המשפט המחוזי ציין עם זאת כי "ניתן להתרשם כי מדובר באדם שגובהו ממוצע ומבנה גופו רזה" (פסקה 34 להכרעת הדין). על אלה נוספים הדברים של נתנאל למדובבים: היורה היה גבוה ממנו, "נראה לי מטר שמונים" (ודוקו: פרט זה אינו תלוי בזהות המערער, שלא הייתה ידועה לנתנאל, אלא במה שראה במו עיניו. מאחר שנודעת לעדות של נתנאל מידה גבוהה של מהימנות, יש לפרט זה מידת מהימנות גבוהה, ולו לכאורה). לשיטת המערער, כל אלה אינם תואמים את מבנה גופו. זאת לדעת: המערער מתאפיין בגוף מלא, משקלו 103 ק"ג וגובהו 1.93 ס"מ. לפיכך אין הוא תואם את התיאור "רזה מאד", שנשמע מפיה של העדה חנה איילון, את הגובה שיוחס ליורה על ידי נ' י' ונתנאל ואת התרשמות בית המשפט המחוזי מהאדם הבורח הנראה בסרטון. האם בהצטברות ראיות אלה אין כדי להטיל ספק בזיהויו של המערער כיורה? בכל הנוגע לעדויות עדי הראייה, הרי שהמשקל שניתן לייחס להן הוא מצומצם מאוד. נקל להיווכח כי העדויות באשר לגובהו של היורה סותרות זו את זו: חנה איילון הדגישה, וחזרה והדגישה, כי היה "גבוה מאד" (תיאור שאין חולק כי הוא הולם את המערער), ואילו עדים אחרים (נ' י' ונתנאל), שמטבע הדברים נמצאו בזווית שונה ובמרחק שונה, מסרו כי גובהו של היורה היה ממוצע. העדויות לגבי משקלו של היורה אף הן אינן אחידות – חנה איילון העידה כי היה "רזה" ואף "רזה מאד", ואילו נ' י' סבר כי "לא היה שמן ולא מלא". אכן, תיאורה של חנה איילון אינו תואם את מבנה הגוף של המערער, ואולם, בשים לב לגובהו של המערער, לא ברור אם כך גם לגבי תיאורו של נ' י'. מכל מקום, מדובר בעדי ראייה שזה אך חוו אירוע טראומתי, וספק אם ניתן לתת משקל משמעותי לאופן שבו זכרו אדם שחזו בו לשניות ספורות בלבד בלהט האירועים (רק לשם המחשה: חנה איילון זכרה כי האקדח שהיורה אחז בו היה "בצבע שחור", ואילו נ' י' ציין כי היה "כסוף כזה"; חנה איילון דיווחה כי שמעה "שלש יריות", ואילו נ' י' מסר כי "הייתה אחת בטוח, ספק אם היו שתיים"). שונים הדברים באשר לאדם הבורח הנראה בסרטון. מדובר בראייה אובייקטיבית, שאינה נפגמת בשל חולשות המוח האנושי, ואשר בית המשפט יכול להתרשם ממנה התרשמות בלתי אמצעית. אפס, לאחר שצפיתי בסרטון השתכנעתי כי לא ניתן להסיק ממנו דבר המועיל להכרעה במחלוקת באשר לזהות היורה. אומנם בסרטון נחזה אדם הבורח מכיוון הזירה, וניתן אף להיווכח כי אותו אדם לובש קפוצ'ון שאינו שחור, מה שיכול לעלות בקנה אחד עם תיאור העדים את לבוש היורה. ואולם אותו אדם בורח נראה בסרטון ממרחק, את חלק גופו התחתון מסתירה גדר, ובלי שלידו מצויים עצמים המאפשרים להעריך את מבנה גופו. במצב דברים זה לא זו בלבד שקשה לדעת אם הבורח הוא אכן היורה (כך, למשל, נ' י' העיד כי גם בני החבורה לבשו קפוצ'ונים. ת/113ב), אלא שגם לא ניתן להשוות את מבנה האדם הבורח למבנה של המערער. מכאן שהסרטון, כשלעצמו, אינו מוסיף מידע כלשהו – לא לכאן ולא לכאן. נסכם: תמונת הראיות שעומדת לפנינו היא זו: בר, שנכח במקום ושהכיר את המערער קודם לאירוע, העיד על מעורבות המערער בירי ועל היותו היורה – זו ראיה ישירה מפי עד שנכח במקום; צרור מפתחות של המערער נמצא במקום האירוע, והמערער לא סיפק הסבר תמים לכך; איכוני מכשיר הטלפון הנייד מציבים את המערער בסביבת הזירה; הוכח קיומו של מניע מצד המערער לביצוע הירי – קיומו של סכסוך תכוף בינו לבני החבורה; המערער ברח לבדו מירושלים לאחר האירוע, מה שמחשיד אותו במנוסה מהמשטרה ולא מרודפיו; התגלו סתירות בין עדויות המערער ואשתו בסוגיות חשובות – כל אלו ראיות נסיבתיות שתומכות במסקנה מרשיעה נגד המערער. המערער שיקר בעדותו שקרים שעשויים לעלות כדי תמיכה בראיות נגדו. עד לכאן יש מסכת ראיות לחובת המערער. היא מזהה אותו, בין במישרין ובין בעקיפין, בתור היורה. היא מקיימת את הנטל הראייתי שמוטל על התביעה להוכיח אשמה במידת ודאות מספקת. כעת יש לבחון אם קם ספק סביר. המערער טען לתרחיש חלופי, שעיקרו שתי "זירות" ויורה מבני החבורה. כאמור לעיל, לתרחיש זה אין עיגון בחומר הראיות, ובית המשפט לא נתן בו אמון. על כן אין בו כדי להקים ספק סביר באשמת המערער. נוסף על כך הצביע המערער על אי התאמה בין מבנה גופו לאחד ההיבטים שבתיאור אחת מעדות הראיה את היורה (היותו "רזה מאד" לדברי חנה איילון). גם עניין זה אין בו די כדי ליצור ספק סביר, בשים לב למכלול הראיות (ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב, פסקה 12 לפסק הדין של השופט אדמונד א' לוי (13.9.2005); ע"פ 8415/16 אבו עסא נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (3.6.2018)). אשר על כן, לאחר בחינה של הראיות ושל טענות המערער הגעתי למסקנה כי הכרעת בית המשפט קמא תואמת את הראיות, גם אם לא ממלוא טעמיו, ואין עילה להתערב בה. הראיות השונות לחובת המערער משתלבות לכדי תמונה המצביעה על כך שהמערער הוא שירה באוראל. הוא גרם לו לחבלה חמורה באמצעות כלי נשק שנשא שלא כדין. הגרסה החלופית שהמערער טוען לה אינה קוהרנטית, היא דחוקה, בלתי סבירה ונעדרת אחיזה ממשית בחומר הראיות. בהתקיים די ראיות להרשיע ובאין ספק סביר, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בחומרת העונש שהטילה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שהייתה בהם סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת או שנפלה בהם טעות בגזר הדין (ראו למשל ע"פ 6989/13 פרח נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (25.2.2014)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים אלה. העונש שהושת על המערער אינו חורג מרמת הענישה המקובלת בהתחשב בנסיבות המקרה, והמערער לא הפנה אותנו לפסקי דין המלמדים אחרת. בית המשפט המחוזי התחשב במכלול השיקולים שצריכים לעניין. המערער ירה בשעת ערב מוקדמת כמה יריות באזור מרכזי שחולפים בו עוברים ושבים. בית משפט זה עמד לא פעם על הסכנה הרבה בשימוש בנשק חם לפתרון סכסוכים בשטח עירוני ובסביבת בתי מגורים ועל החומרה שבתופעה זו (ראו למשל ע"פ 7538/14 עטל נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (19.11.2015), והמקורות שנזכרים שם; ע"פ 843/15 מזרחי נ' מדינת ישראל (30.11.2015)). נזכרו ההרשעות הקודמות של המערער. ניתן משקל הולם לנסיבות האישיות של המערער ושל בני משפחתו ולסכנה שמפניה ביקש להציל אותם. אין עילה להתערב בגזר הדין. סוף דבר אם תישמע דעתי, נדחה את הערעור ונותיר את הכרעת הדין וגזר הדין על כנם. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הערעור נדחה פה אחד כאמור בפסק דינו של השופט עופר גרוסקופף. ניתן היום, ‏י"ז בסיון התשע"ט (‏20.6.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 17050100_Y06.docx חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1