בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
5008/98
בפני: כבוד
השופט י' קדמי
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט ח' אריאל
המערער: ליאור
שוקר
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק-דין בית המשפט בתל-אביב-יפו
מיום
27.7.98 בתיק 3094/97 שניתן על-ידי
כבוד
השופטים א' סטרשנוב, ז' המר, ש' טימן
תאריך
הישיבה: ו' בחשוון תשנ"ט (26.10.98)
בשם
המערער: עו"ד דוד ירון
בשם המשיבה: עו"ד
ריקי לוי גולדברג
פסק-דין
השופט י' קדמי:
1. פתח דבר
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב
(ת.פ.ח. 3094/97) בעבירות הבאות: אינוס, מעשה מגונה, איומים והדחה בחקירה; ונדון
בשל כך לארבע שנים מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד גזר
הדין.
2. העובדות
להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור
הערעור:
א. המערער והמתלוננת הכירו זה את זו במהלכה של
עבודה משותפת בתצוגת אופנה, בה שימש העותר כתקליטן ואילו המתלוננת כדוגמנית. בין
השניים נקשר קשר של קירבה, שמהותו שנויה במחלוקת בין השניים: הוא טוען לקירבה
רומנטית אינטימית והיא טוענת לידידות בלבד.
ב. במסגרת הקשר שנוצר בין השניים, סייע המערער
למתלוננת - שהחלה אז לחיות בנפרד מבעלה, לאחר שעזבה את מקום מגוריה עמו בדרום הארץ
- לשכור דירת מגורים במרכז הארץ בסמוך לדירת הוריו.
ג. לגירסת המתלוננת, המערער לא הסתפק באופי
הידידותי שביקשה לשוות לקשר שנוצר ביניהם וחתר להפיכתו לקשר אינטימי הכולל יחסי
מין; כאשר היא, המתלוננת, מתנגדת לכך ודוחה את המאמצים שעשה המערער בכיוון זה.
ד. לגירסת המתלוננת, במסגרת המאמצים האמורים ביצע
המערער בגופה - באחת ההזדמנויות שבהן שהה בדירתה - מעשה מגונה, בנוכחות אחיה
ואחותה הקטינים; וזאת, בכך שהניח את ראשו על ברכיה, הסיר את תחתוניה ונשק באבר
מינה על אף מחאותיה.
ה. עוד טוענת המתלוננת, כי למאמצי הקירבה בהם נקט
המערער, נילוותה התנהגות שהפגינה "אפוטרופסות" עליה. התנהגות זו באה
לכלל ביטוי, בין היתר, בקיום ביקורים תכופים בדירתה בכל שעה משעות היממה לפי בחירת
המערער; וזאת, כשהוא מלווה בחברים שהוזמנו על ידו לבילוי בדירה. המתלוננת, לדבריה,
מחתה על התנהגות זו; אך המערער לא שעה למחאותיה והמשיך בשלו.
ו. ביום 5.8.97, סמוך לחצות - לאחר שכשעתיים
קודם לכן נפרדו על רקע סכסוך קולני שנתגלע ביניהם - הגיע המערער לדירת המתלוננת
ואילץ אותה, לדבריה, באיומים, להצטרף אליו ואל חברו לנסיעה במכוניתו; וזאת, לאחר
שהוא וחברו עישנו קודם לכן, בדירה, סיגריות שהיה בהן סם מסוכן מסוג גראס.
ז. לאחר נסיעה קצרה, הוריד המערער את חברו ליד
חוף הים ונסע עם המתלוננת לאיזור חשוך, ליד פארק המצוי בדרך לביתה. שם, אילץ
המערער את המתלוננת לעשן סיגריה שהיה בה סם מסוכן; ובעקבות העישון התערפלה הכרתה.
לדרישת המערער, עברה המתלוננת לחלק האחורי של המכונית המיועד למטען; והמערער עבר
אחריה, עירטל את פלג גופה התחתון ובעל אותה למרות מחאותיה הנמרצות.
ח. למחרת היום, הגיע המערער לדירת המתלוננת וניסה
לגעת בה. המתלוננת התנגדה והמערער הניח לה ועזב את המקום לאחר שנקרא לשוב לבית
הוריו. ברם, לפני שעזב את המקום, איים המערער על המתלוננת כי אם תתלונן נגדו
במשטרה רע ומר יהיה גורלה; ובימים שבאו לאחר מכן, המשיך להטרידה בהקשר זה בשיחות
טלפוניות.
ט. ביום 7.8.97 - יומיים לאחר פרשת האונס במכונית
- התקשרה המתלוננת אל בעלה; ולאחר שסיפרה לו מה שארע, נסעה אליו לישוב שבו התגורר
בדרום הארץ. למחרת היום, הלכה המתלוננת עם בעלה למשטרה והתלוננה שם על האינוס.
י. גירסת המערער שונה לחלוטין. לדבריו, הקשר
שנוצר בינו לבין המתלוננת היה קשר רומנטי אינטימי; והם קיימו יחסי אישות, כשהם
חיים בדירתה כזוג לכל דבר. לדבריו, הוא והמתלוננת נהגו לקיים יחסי אישות גם כאשר
אחיה ובנה - בן הארבע - היו בבית; ומכאן, לשיטתו, הטענה בדבר ביצוע מעשה מגונה
לעיני הילדים. ואילו לענין האינוס, גירסתו היא: כי כאשר היו במכוניתו הציעה לו
המתלוננת לעשן סיגרית גראס; וכי לאחר מכן, בעל אותה בהסכמתה ואגב שיתוף פעולה
מצידה.
יא. את עזיבת הדירה, הנסיעה דרומה והגשת התלונה
נגדו, מסביר המערער בסכסוך שפרץ בינו לבין המתלוננת, על רקע דרישתו כי תפסיק
להזמין גברים זרים לדירה ולהסתובב בה עירומה, לעיני השכנים שצפו בה מבעד לחלונות.
לדברי המערער, המתלוננת לא היתה מוכנה למלא אחר בקשתו והבהירה לו כי תתנהג כרצונה;
ואילו הוא לא היה מוכן להשלים עם התנהגותה זו.
3. הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי
א. בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בגירסתה של
המתלוננת, כפי שנמסרה בפניו מעל דוכן העדים; וזאת, לאחר שקבע כי על אף אי ההתאמות
שנתגלו בעדותה כשלעצמה ובינה לבין עדויות אחרות: "התרשמותי הבלתי אמצעית
ונסיוני - היא (המתלוננת - י.ק.) דיברה אמת לכל אורך הדרך".
מאידך גיסא, ציין בית המשפט בהכרעת הדין, כי:
"התרשמותי מהנאשם שונה לחלוטין... הוא נראה בעיני שקרן, חלקלק ואני מעדיף,
ללא כל יחס, את עדותה של המתלוננת על פני זו שלו".
ב. לעדותה של המתלוננת בקשר לעבירות האינוס, המעשה
המגונה האיומים וההדחה בחקירה - שבהן הרשיע את המערער - מצא בית המשפט המחוזי
תמיכה וחיזוק כדלקמן:
(1) לגירסת האינוס, נמצא החיזוק: בכך שהמתלוננת
"התלוננה" עליו סמוך לאחר אירועו בשיחת טלפון שקיימה עם אמה, אשר הבחינה
בזעזוע הנפשי שבו היתה נתונה; בכך שהמתלוננת עזבה את דירתה ונסעה דרומה אל בעלה,
על אף שכאמור, חיה בנפרד ממנו; במצבה הנפשי של המתלוננת כאשר מסרה את תלונתה בתחנת
המשטרה בדרום; ובהעדר טעם הגיוני להגשת תלונה כוזבת כנגד המערער.
(2) לגירסת המעשה המגונה, נמצא החיזוק: בעדות שמסרה
אחותה של המתלוננת, מריה (שהיתה בעת המקרה בת 11), שהעידה בענין זה גם בפני חוקרת
נוער וגם בפני בית המשפט. אמנם, גירסתה של מריה אינה זהה לחלוטין להודעה שמסר אחיה
ויקטור, הצעיר ממנה בשנה, לחוקרת הנוער. ברם, בית המשפט המחוזי - שהיה ער לאי
ההתאמה שבין שתי הגירסאות, קיבל בהקשר זה את דברי חוקרת הנוער, אשר ציינה בחוות
דעתה כי: "מריה העידה אמת ושהיא בוגרת מספיק כדי להבין את הסיטואציה אליה
נקלעה".
עוד מצא בית המשפט חיזוק לגירסתה של המתלוננת
בעניין זה, ב"הימצאותו של קרע במכנסיים, בדיוק כפי שמתארת המתלוננת".
(3) לגירסת האיומים וההדחה, נמצאה תמיכה בכך, שעל
פי תדפיסי שיחות הטלפון, קוימו בימים שלאחר האינוס שיחות רבות מן הטלפונים
הסלולריים שהחזיק ברשותו של המערער לטלפון שבדירת המתלוננת; כאשר מספר השיחות
ותכיפותן, מתיישבים עם טענות האיומים וההטרדה שהעלתה המתלוננת.
ג. על בסיס מימצא המהימנות האמור, הרשיע בית
המשפט את המערער בארבע העבירות הנ"ל.
4. הערעור כנגד ההרשעה
א. הערעור כנגד ההרשעה, מתמקד במידת המהימנות שראה
בית המשפט המחוזי ליתן בגירסתה של המתלוננת; כאשר הטענה העיקרית היא, שעדותה של
המתלוננת לוקה בחוסר הגיון פנימי, השולל ממנה את אותה מידת הוודאות שהעניק לה בית
המשפט.
"חוסר-ההגיון-הפנימי" האמור נעוץ,
לשיטתו של הסניגור, בעיקרו של דבר, ב"כפל הגירסאות" שמציגה המתלוננת
באשר לנסיבות אינוסה: מצד אחד טוענת המתלוננת - כי בשל עישון הגראס איבדה את
הכרתה והתעלפה וכי התעוררה מעלפונה בשל הכאב שנגרם לה בעת שהמערער חדר לתוכה;
ואילו מצד שני טענתה היא - כי כאשר התעוררה מעלפונה, הבחינה שפלג גופה
התחתון ערום והמערער מתנפל וחודר לתוכה בכח על אף התנגדותה.
טענת הסניגור היא, כי שני התיאורים האמורים
סותרים האחד את משנהו: האחד - מדבר בבעילתה של המתלוננת כשהיא מעולפת,
לאמור כשהיא נתונה במצב שבו לא היתה יכולה להתנגד; ואילו השני - מציג בעילה לאחר
שהיא נעורה מעלפונה, כשהיא מתנגדת לה ונבעלת תוך שבירת ההתנגדות. במצב דברים
זה לא ניתן - לשיטת הסניגור - להעניק לעדותה של המתלוננת אותה מידת אמינות גבוהה,
שהוענקה לה על ידי בית המשפט. לשיטה זו, התרשמותו של בית המשפט מן הצורה שבה מסרה
המתלוננת את עדותה, אינה יכולה לרפא את הפגם הנעוץ במסירת שתי גירסאות סותרות: עדה
המוסרת בעדותה דבר והיפוכו, הינה עדה שלא ניתן לסמוך על דבריה הרשעה בפלילים;
ומשמתערערת אמינותה - כבמקרה דנא - אין מנוס מזיכויו של המערער מכל ארבע
העבירות שבהן הורשע ולו רק מחמת הספק.
ב. לצד הטענה המרכזית האמורה, מעלה הסניגור כנגד
הרשעת שולחו שתי טענות נוספות. האחת - כי אין למצוא בעדותה של מריה תמיכה בגירסת
המתלוננת בענין המעשה המגונה, משום שזו אינה עולה בקנה אחד עם העדות שמסר אחיה של
המתלוננת במסגרת חקירתו והתרשמותה של חוקרת הנוער אינה מספקת הסבר לאי ההתאמה
בענין זה. והשניה - כי שגה בית המשפט המחוזי במוצאו תמיכה לגירסת האינוס באותם
גורמים שעליהם הצביע בהכרעת הדין כמפורט לעיל. לשיטת הסניגור, הגורמים האמורים
עשויים להתיישב גם עם גירסתו של המערער, לפיה עזבה המתלוננת את דירתה וחזרה אל
בעלה על רקע סכסוך ביניהם בדבר התנהגותה ואורח חייה; ובמקום שראיה מתישבת עם שתי
גירסאות אין היא תומכת באף אחת מהן.
5. ההכרעה בערעור כנגד ההרשעה
להלן תידונה טענותיו של הסניגור כנגד כל עבירה
בנפרד:
א. האינוס
השאלה הבסיסית הדורשת תשובה בהקשר זה היא: אם
אכן מסרה המתלוננת בעדותה שתי גירסאות סותרות בדבר הנסיבות שבהן נאנסה על ידי
המערער. את עמדתו בענין זה סומך הסניגור על אי ההתאמה הקיימת, לשיטתו, בין הדברים
שאמרה המתלוננת בחקירה הנגדית לבין אלה שאמרה בחקירה הראשית. בחקירתה הנגדית אמרה
המתלוננת: ש. "אמרת שהרגשת כאב. התכוונת בחדירה". ת.
"כן בחדירה. בהתקן. ואז התעוררת;" ואילו בחקירתה הראשית
אמרה, בין היתר: "אני זוכרת שהתעלפתי, כל הראש שלי היה מסובב לא
ידעתי בכלל מה קורה איתי הוא התחיל להתנפל עלי, אמרתי אל תגע בי פתאום
ראיתי שאין לי תחתונים... קמתי מהר לחפש את המכנסים שלי. אפילו לא יכולתי להרים את
הראש ועוד פעם נפלתי. ראיתי שהוא מתנפל עלי בכל הכח... פתאום הרגשתי שהוא בפנים וזה
כאב לי והתחלתי לצעוק..." (ההדגשות שלי - י.ק.).
לדברי הסניגור - כמפורט לעיל: בחקירה הנגדית
מתארת המתלוננת אינוס כשהיא מעולפת; ואילו בחקירה הראשית היא מתארת אינוס
אגב שבירת התנגדות, לאמור: כשהיא ערה.
לשיטתי, הצגת תשובתה של המתלוננת בחקירה
הנגדית כ"סותרת" את התיאור שמסרה באותו ענין בחקירה הראשית הינה שגויה.
זאת - כפי שיובהר להלן - בשל כך, שדבריה של המתלוננת בחקירה הנגדית נותרו
"קטועים" ולא ניתנה לה הזדמנות להסביר את מה שנחזה לכאורה כסתירה לדברים
שאמרה בחקירתה הראשית. התיאור שמסרה המתלוננת בחקירה הראשית אינו מדבר
ב"אובדן הכרה", אלא ב"עלפון", שמשמעותו בלשונה של המתלוננת:
"כל הראש שלי היה מסובב לא ידעת מה קורה איתי"; ואילו הנקיטה בתיבה
"התעוררתי" בחקירה הנגדית, אינה אומרת בהכרח כי קדם
ל"התעוררות" מצב של "חוסר הכרה". כבר בחקירתה הראשית אמרה
המתלוננת, בהמשך לקטע שעליו סומך הסניגור: כל הזמן הייתי כמו שיכורה ופתאום
קמתי וצעקתי והוא פחד וקם. התעוררתי כאשר הוא הזיז את המכנסים שלו ונכנס לתוכי.
אני אמרתי לו שיזוז.. הוא היה כבד... גם לפני זה קמתי כשהרגשתי שאני בלי תחתונים
אבל הראש היה כבד ושוב נפלתי... המתלוננת לא "התעלפה", איפוא, במשמעות
המילולית של "אובדן הכרה", אלא - ראשה היה סחרחר עליה, ועל כן הבחינה
במעשיו של הנאשם ויכלה להביע את התנגדותה להם.
במצב דברים זה, רשאי היה בית המשפט המחוזי
לפרש את התיבה "התעוררתי" בחקירה הנגדית על רקע ה"עלפון"
שעליו דיברה בחקירה הראשית; ובכך ליישב את מה שנראה על פניו כ"סתירה"
בין התיאורים שנמסרו על ידי המתלוננת בשני שלבי חקירתה. במצב דברים זה, רשאי היה בית
המשפט לקבוע, כי בשני שלבי חקירתה, מסרה המתלוננת תיאור אחד של נסיבות הארוע, לפיו
על אף היותה "מבולבלת" בהשפעת הסם, התנגדה לבעילתה; ומשחדר
המערער לתוכה הכאיב לה באופן שהעיר אותה לחלוטין.
אם, על אף האמור לעיל, סבר ב"כ המערער,
כי בדבריה בחקירה הנגדית סתרה המתלוננת את התיאור שמסרה בחקירה הראשית, היה
עליו להעמידה על כך ולאפשר לה להסביר את דבריה. ה"סתירה" לה טוען
ב"כ המערער אינה מתחייבת מעצמה; וכאמור, ניתן לפרש את דברי המתלוננת בחקירה
הנגדית כמתישבים עם דבריה בחקירה הראשית. ככלל, אין "לחטוף" תשובה
"מקוטעת" מפיו של עד בחקירה נגדית, כאשר זו עומדת לכאורה בסתירה לדברים
שאמר בחקירה הראשית; ומקום שניתנה בחקירה שכנגד תשובה "מקוטעת-היוצרת
עמימות", מן הדין ליתן לעד הזדמנות להבהירה. משלא ניתנת הזדמנות כזו, מאבדת
התשובה העמומה את כוחה להטיל צל על מהימנותו של העד.
סיכומם של דברים, בית המשפט המחוזי היה רשאי
לראות את התיאור שמסרה המתלוננת כמציג גירסה אחת אחידה ולא שתי גירסאות סותרות.
המדובר, איפוא, בשבירת התנגדותה של המתלוננת לבעילתה, שעה שהיתה מעורפלת בשל הסם
שהמתלונן כפה עליה לעשן; כאשר החדירה לתוכה - לאחר שבירת התנגדותה - העירה אותה
לחלוטין בשל הכאב שהיה כרוך בה.
לגירסה זו, נמצא חיזוק מספיק בכל אחד מהגורמים
שמנה בית המשפט המחוזי; ואין על כן, בסיס להשגותיו של ב"כ המערער כנגד הרשעת
שולחו בעבירת האינוס.
ב. המעשה המגונה
גם בהקשר זה, נעוצה הטענה המרכזית כנגד ההרשעה
בהשגות שהעלה הסניגור בדבר מידת המהימנות שראה בית המשפט להעניק לעדותה של
המתלוננת בדרך כלל; כאשר כאן מתוספת לכך הטענה שבית המשפט שגה בכך שמצא חיזוק
לגירסת המתלוננת בעדותה של אחותה, על אף הסתירה הקיימת לכאורה בין עדות האחות
לעדות האח.
אכן התיאור שמוסרת אחותה של המתלוננת - מריה -
בהקשר זה, אינו זהה לזה שמוסר אחיה ויקטור. השניים מתייחסים אמנם למצב שבו המערער
נשק למתלוננת באבר מינה; אך קיימת אי התאמה בין גירסאותיהם בתיאור הרקע לאירוע.
ברם, בית המשפט ראה את האחות והתרשם כי "העידה את האמת ושהיא בוגרת מספיק כדי
להבין את הסיטואציה אליה נקלעה"; ואני לא מצאתי עילה להתערב במימצא מהימנות
זה.
בנסיבות הענין, רשאי היה בית המשפט לסמוך על
התרשמותו שלו ועל התרשמותה של חוקרת הנוער ממהימנותה של האחות ולבכר את גירסתה על
פני גירסתו של אחיה, כפי שעשה.
סיכומם של דברים: הדברים שנאמרו לעיל בדבר
דחיית הטענות כנגד מהימנות גירסתה של המתלוננת בקשר לאינוס - טובים גם לעניינה של
עבירת המעשה המגונה; ומשביכר בית המשפט את עדות האחות על פני עדותו של האח בענין
הרקע למעשה המגונה, דינו של הערעור כנגד ההרשעה בהקשר זה להידחות.
ג. האיומים וההדחה בחקירה
גם הטענה כנגד ההרשעה בעבירות אלו, סומכת על
ההשגות הכלליות כנגד מהימנותה של המתלוננת; ואלו נעוצות בעיקרן - כמפורט לעיל -
בסתירה הקיימת לשיטת ב"כ המערער, בין התיאור שמסרה המתלוננת בדבר נסיבות
אינוסה בחקירה הנגדית לבין זה שמסרה בחקירתה הראשית.
השגות אלו נדחו במסגרת הדיון בטענות שהעלה
הסניגור כנגד ההרשעה בעבירת האינוס; ומשנדחו - שוב אין צורך לחזור ולדון בהן כאן.
מימצא המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי בקשר לעדותה של המתלוננת טוב גם לענין
האיומים וההדחה בחקירה; ובית המשפט המחוזי היה רשאי למצוא חיזוק לגירסת המתלוננת
בהקשר זה, בריבוי ההתקשרויות הטלפוניות שקיים המערער עם המתלוננת בימים הרלבנטיים,
כמתחייב מרישומי חברות הטלפונים.
גם בהקשר זה דין הערעור להידחות.
6. הערעור כנגד העונש
בערעורו כנגד חומרת העונש מדגיש הסניגור:
ראשית - את גילו הצעיר של המערער, אשר במועד ביצוע העבירה היה בן 21 בלבד; שנית -
את חווה"ד הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם ההגנה ואשר ממנה עולה כי אישיותו של
המערער טרם בשלה; ושלישית - את עברו הנקי לחלוטין של המערער.
להשלמת התמונה יצוין, כי בפי הסניגור תרעומת
קשה כנגד שירות המבחן, על שלא היה מוכן להכין תסקיר לגבי המערער, בשל כך שהוא
מכחיש את אחריותו לעבירות המין בהן הואשם. ברם, בנסיבות הענין אין טעם לדון
בטרוניות אלו, בהתחשב בכך שהנסיבות האישיות של המערער הובאו בפני בית המשפט קמא;
ולהעדרו של תסקיר לא היתה השלכה ממשית על קביעת עונשו של המערער.
בקשתו של הסניגור היא, כי בהתחשב באישיותו
הבלתי בשלה של המערער ובעובדה שהמעשים שבגינם הורשע התרחשו על רקע פרשת אהבים, נקל
באורח משמעותי בעונשו. לשיטתו של הסניגור, אין המדובר באנס המובהק התוקף נשים
במחשכים ונוקט באלימות ובאכזריות על מנת להתגבר על התנגדותן; אלא בכשלון של חבר
ואוהב, במסגרת קיומה של מערכת יחסים עם בת הזוג. כליאתו של המערער לתקופה של ארבע
שנים הינה - לשיטת הסניגור - תגובה קשה ביותר עבורו; ובנסיבות המיוחדות של הפרשה
נושא האישום וההרשעה ניתן - לדעתו של הסניגור - להשיג את מטרות הענישה על ידי השתת
תקופת מאסר קצרה באורח משמעותי מזו שנגזרה על המערער.
הסניגור טען כל שניתן למען מרשו. שקלנו את
נסיבותיו האישיות של המערער כפי שנפרשו בפנינו אך לא מצאנו, טעם המצדיק התערבות
מצדנו. המערער כפה על המתלוננת עישון סם מסוכן; ובעל אותה כשהוא מודע לכך, שהיא
אינה מסכימה לבעילתה. היום, שוב אין צורך להכביר מילים הרבה על מנת להציג את
ההשפלה והפגיעה הנפשית הכרוכה בבעילתה של אישה שלא מרצונה; ועל גזר הדין ליתן לכך
ביטוי הולם שיהיה בכוחו להרתיע עבריינים בכח.
אכן, העונש שנגזר על המערער אינו קל כלל
ועיקר; אך יחד עם זאת, אין הוא חורג מן המיתחם הראוי בעבירות אלה.
7. סוף דבר
לאור כל האמור לעיל הנני מציע לחברי הנכבדים
לדחות הן את הערעור כנגד ההרשעה והן את הערעור כנגד גזר הדין.
ש
ו פ ט
השופטת ד' ביניש :
אני מסכימה.
ש ו
פ ט ת
השופט ח' אריאל:
אני מסכים.
ש ו
פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט קדמי.
ניתנה היום, י' בטבת תשנ"ט (29.12.1998).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98050080.H05